<#2#>

נוכחים:

ב"כ העורר, עו"ד אלעד גויגולד

ב"כ המשיבה, עו"ד עדי יעקבוביץ

העורר הובא באמצעות שב"ס

פרוטוקול

ב"כ העורר:

הוגש אתמול ערר דחוף מטעמנו, שלגביו סברנו שיש מקום לקיום דיון דחוף מאוד עוד אתמול בערב, לאור העובדה שהעורר שוחרר מבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, בהחלטת שחרור של וועדה פסיכיאטרית והגיע לדיון בסטטוס של משוחרר, והוא מלווה באנשי משטרה. ובסופו של יום ולאחר דיון שאפרט בהמשך, הוחלט שישהה במעצר בית מלא. ועל כך, פנתה המאשימה וביקשה לעכב ביצוע, זו הייתה הבקשה. ובמסגרת עיכוב הביצוע קרה דבר שגוי ולא נכון. התהפכה ההחלטה שהיא החלטת השחרור של הוועדה הפסיכיאטרית בבאר יעקב, והפכה להחלטת מעצר של אדם משוחרר ללא נימוקים. בוודאי ללא נימוקים כבדי משקל.

המטרה של עיכוב ביצוע, זה הקפאת מצב קיים, הקפאת הסטטוס, שימור המצב כדי לא לקבוע עובדות בשטח לערכאת הערר או הערעור, ועיננו הרואות שיש אדם עצור ובית המשפט בהליך מעצר ימים מורה על שחרורו, זה המקום שמבקשים עיכוב ביצוע, ובית המשפט מחליט האם לעכב ביצוע אם לאו. הוא לא היה סטטוס של עצור. יש החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית שמר מחלוף ישוחרר מהמחלקה, במקביל ניתן עיכוב ביצוע עד יום ב'. המשמעות היא שיש בפנינו החלטת שחרור מבית החולים. שהוא נמצא בצו לאחר שהופסקו ההליכים לפי סעיף 170 לחסד"פ.

לאחר הפסקה

ב"כ העורר:

למעשה בימ"ש שלום לא מהווה ערכאת ערר על החלטה שיפוטית של וועדה פסיכיאטרית בבי"ח לשחרר מאושפז מאשפוזו. אם יש התנגדות כלשהי לשחרור שלו הרי שאני מפנה לסעיף 29 לחוק טיפול בחולי נפש – ערעור על החלטה של וועדה פסיכיאטרית, קרובו של חולה, מצטט. לכן למעשה הסטאטוס הוא שחרור ולמעשה מחלוף הוא משוחרר.

ב"כ המשיבה:

הוא בזמנו היה עצור עד החלטה אחרת, התקבלה החלטה שלא היה כשיר מבחינה דיונית ומהותית. את חווה"ד הזו אנחנו רצינו לבחון במהלך ההליך העיקרי וגם אמרנו את זה . בגלל שהייתה מנוסחת בצורה מוזרה שהנבדק סובל קרוב לוודאי מהפרעה מסוימת וכו', אז רצינו לבדוק את חווה"ד במהלך התיק העיקרי כי לא הייתה ברורה. הסכמנו לזה שיהיה מאושפז בינתיים ובאמת היה מאושפז. הופסקו ההליכים ואני אומרת שזאת הייתה טעות. כשמופסקים ההליכים הוא לא עצור יותר, אבל ברגע שמחודשים ההליכים אנו חוזרים לאותו "מגרש משחקים".

לשיטתי ולכן הגשנו ערר, הערר שלנו הרבה יותר פרקטי. בימ"ש קמא ענה בצורה מאוד הגיונית, מה שאמר בימ"ש קמא "שאף שהמשיב לא היה עצור כהגדרת החוק לא ניתן לומר שהתהלך חופשי, שכן בכל אותה תקופה היה מאושפז בבי"ח פסיכיאטרי..." (מצטטת).

הגשתי ערר פרקטי שמדבר להיכן רוצים שהוא ייצא.

בימ"ש קמא הורה על שחרורו לבית של בנו שנגד אותו בן וזה בלי שאני מתייחסת בינתיים לוועדות, לעניין הפסיכיאטרי וכו', יש לנו 2 גזרי דין שניתנו לעורר הזה על איומים ופגיעה בבן שלו. המצב בין המשיב או העורר הזה לבין הבן שלו הוא כזה שהבן כל כך נבהל מהאיומים ומהאלימות שהבן בתחתוניו רץ החוצה מהבית, אז אליו רוצים לשחרר אותו?

ב"כ העורר:

זה הבית שלו ולא של הבן. הבן זה שליווה אותו בחופשות.

ב"כ המשיבה:

יש לו עבר פלילי משמעותי ביותר. יש ראיות לכאורה ויש עילה. הוא מסתובב עם פטישים ומאיים לכל עבר וישב בכלא. הגשנו בקשה למעצר עד תום ההליכים.

[לאחר הפסקה]

ב"כ העורר:

למעשה בית המשפט עשה שתי קפיצות, הטענה שלנו היא לשמר את המצב הקיים הוא החלטת השחרור מיום 18.6.15 של הוועדה הפסיכיאטרית בבאר יעקב שמורה באופן מפורש כי העורר ישוחרר, ברגע שמתנגדים למצב הקיים הזה, יש להגיש ערר לפי סעיף ...

ברגע שהם לא התנגדו לשחרור ויש החלטת הוועדה שהעורר יצא לחופשות בליווי וכך היה. ישבה שם עו"ד דנית גרישטיין, ניתנה החלטה, עברו מספר שבועות, הוא יצא לחופשה ובשום שלב הם לא הגישו ערר על הסוגיה שיצא לחופשות. האם זה היה בסדר כשהוא היה בחופשה, ועכשיו כשבית המשפט מטיל מעצר בית מלא ממה שהיה לו לפני כן זה לא מספיק?

אם טענו למסוכנות, הרי שהיו מבקשים עיכוב ביצוע על החופשות מבאר יעקב.

עצם העובדה שהוא נמצא מספר חודשים בבאר יעקב והוא מטופל שם, זה כשלעצמו מפחית דרסטית את המסוכנות הנדרשת.

את עיכוב הביצוע היה צריך להינתן אם במידה העורר היה בורח מבאר יעקב או מבצע עבירה בעת חופשתו, אך כשהוא מתהלך חופשי בליווי והמדינה לא טוענת למסוכנות, הרי הם לא יכולים לטעון היום שיש מסוכנות.

עיכוב הביצוע לא השאיר את הסטטוס על כנו, בחופשות. עיכוב הביצוע גם לא השאיר את החלטת בית המשפט על כנה, אלא הלך על צעד דרסטי על מעצר של אדם שכבר הוחלט על שחרורו, כך שהמאשימה לא יכולה לטעון למסוכנות.

לכן אני מבקש מבית המשפט הנכבד, ואם חברתי עומדת על הערר, טרם נדון לגופו של ענין, שבית המשפט ייתן החלטה אך ורק בסוגית העיכוב ביצוע. נוצר מצב אבסורדי, מאחר שמשיבה קיבלה את הסעד במסגרת עיכוב ביצוע, ובית המשפט רואה שנמצא מאחורי סורג ובריח שאמור לשבת על הספסל.

ב"כ המשיבה:

בתאריך 13.4.15 קובע בית המשפט קלייטמן כי הנאשם יאושפז במקום שעליו יורה הפסיכיאטר המחוזי לאחר שקבע כי ישנה מסוכנות ומצבו מצריך אשפוז.

הענין של האשפוז, אחרי 3 ועדות פסיכיאטריות שאומרות שהוא לא חולה נפש, אין לו שום מחלת נפש, אלא תוצאה של סמים והוא לא צריך אשפוז.

לגבי המסוכנות, אף אחד לא חלק, ואף אחד לא טען כי משהו השתנה.

חברי, מדבר כל הזמן על החלטת שחרור, אני לא ראיתי החלטת שחרור.

אנו הגשנו כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, ההליכים הופסקו והוא אושפז, 3 ועדות פסיכיאטריות שהוא לא סובל ממחלת נפש והוא צריך להיות משוחרר והאו אכן שוחרר.

חברי אומר שהוא שוחרר. כב' בית משפט קמא שהשחרור שמופיע בכותרת ההודעה הוא שחרור מאשפוז, והוא לא יכול ללכת לאן שהוא רוצה. ההליכים כנגד אותו אדם חוזרים להיכן שהם היו.

טוען חברי בבית משפט קמא ואחרי שהשופטת חוזרת על כך שיש ראיות לכאורה ואז השופטת קובעת לאור החלטת היועמ"ש, גם ההליכים הנלווים קמים שוב ברגע שהוא שוחרר מבית החולים/אשפוז, אפשר לחדש את ההליכים ואנחנו חוזרים להליך.

נכון, לפי הפסיקה ואנו מכירים את הפסיקה, "מעצרו של אדם שהיה משוחרר לא יהיה מעשה של יום ביומו". לכן אי אפשר להתייחס לעורר כאחד שהתהלך חופשי, כאשר בית המשפט קבע תנאים מינימליים. העורר היה מאושפז אשפוז כפוי והוא לא היה משוחרר.

אנחנו סבורים, הפסיכיאטר המחוזי אמר לנו כי חלק מהטיפול הוא הכנת המטופל לחיים רגילים, ולכן הוא משתחרר. כאשר הוא יוצא לחופשה זה מלווה בביקורת, בפיקוח, בודקים האם נוטל תרופות, זה תחום ומוגבל בזמן, זה לא לצאת ולהסתובב ברחובות, ומה שכבר ראינו ב- 19 הרשעות קודמות שלו.

העורר התרוצץ ברחובות כשהוא מאיים על אנשים, כשהשוטרים הגיעו אליו הביתה והוא איים עליהם והם עשו לו טייזר, כך שלא ניתן לטעון כי הוא הלך בלי כלום.

קובעת השופטת קמא, מה שאומרת חוו"ד הפסיכיאטרית מיום 7.4.15 שהוא לא היה כשיר לא מהותית ולא דיונית, אך יש משפט משונה שבגללו רצינו לבדוק את חוות הדעת: "הנבדק סובל ככל הנראה מהפרעת סכיזופרניה..".

לאחר מכן היו עוד וועדות, בוועדה ישב אדם שמלווה את אשפוזו ומלווה אותו בכל שעות היממה, וטוען שיש לו היסטוריה של אנטי סוציאלית ובעיות סמים, אין אינדיקציה לאשפוז, לא חשבו שהוא פסיכוטי, וכן לא יוצא לחופשות עקב נטייה לביצוע עבירות, הם טוענים שהוא לא חולה.

הגשתי ערר גם בענין הזה, שהשופטת קמא קובעת בעמ' 16 ש' 17 להחלטתה מיום 22.6.15: "יש לאמור בחוות הדעת השפעה משמעותית ... ראיות לכאורה הנדרשות לצורך החלטה בדבר מעצרו של המשיב עד תום ההליכים", וכן השופטת מצטטת את בש"פ 5422/13.

כשמישהו יוצא מאשפוז פסיכיאטרי זו לא פעם הראשונה שעוצרים אותו, ודנים אותו בתנאים.

ההלכה שכן רלבנטית מבחינתנו היא הלכת פלוני, בש"פ 2305/00.

<#3#>

החלטה

1. תחילה נדרשתי לערר על ההחלטה שבית המשפט השלום בראשל"צ להורות על עיכוב ביצוע החלטת השחרור שניתנה ולהורות על מעצרו של העורר עד תום תקופת עיכוב הביצוע ולמשך 48 שעות.

2. ב"כ העורר טען בהקשר זה כי בעת שהחליט בית משפט קמא על שחרורו של העורר לא היה מקום לעכב את ביצוע ההחלטה שמשמעותה מעצרו של אדם ששוחרר. עוד טען ב"כ העורר כי לא היה מקום מלכתחילה להורות על שחרורו של העורר בתנאים ולבטח לא לתנאי מעצר בית מלא לאור הלכות בית משפט העליון באשר לכרסום לראיות לכאורה בשעה שקיימת חוות דעת המלמדת על אי כשירות מהותית המשפיעה על פוטנציאל ההרשעה שקמה בתשתית הראייתית הלכאורית.

3. ב"כ המשיבה טענה מנגד כי חידוש ההליכים בעניינו של המשיב כללו את כלל ההליכים שהיו בעניינו גם קודם לכן, כפי שקבע בית משפט קמא, לרבות הליכי המעצר ואף העורר לא היה קודם לכן משוחרר להלך ברחובות אלא שהה בצו אשפוז אשר הגביל את צעדיו.

4. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של החזקת סכין, ניסיון לתקיפת שוטר כשהתוקף מזויין בנשק חם או קר.

בנסיבות שפורטו בכתב האישום. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ובמהלך היותו עצור עד להחלטה אחרת ובעקבות קבלת חוו"ד פסיכיאטרית בעניינו הורה בית המשפט על הפסקת ההליכים מכח סעיף 170 לחסד"פ ועל אשפוזו מכח סעיף 15 א' לחוק חולי נפש.

5. לאחר שהוחלט על שחרורו של העורר מאשפוז, הוגשה בקשה לחידוש ההליכים וכן בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטים נגדו.

6. בשלב זה, היה העורר בסטטוס של משוחרר וכאמור לעיל הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטים נגדו. בית משפט קמא לא קבע בהחלטתו כי יש להורות על מעצרו של העורר, אלא על שחרורו בתנאים ועל כן ובעת שהתבקש עיכוב הביצוע לצורך הגשת הערר, לא היה מקום להורות על מעצרו באותה עת ואך מנימוק זה.

7. משכך, דין הערר על עיכוב הביצוע להתקבל, קרי - על בית המשפט לדון עתה בערר המדינה שידון במאוחד עם ערר זה, בעת שהעורר מצוי בסטטוס של משוחרר בתנאים בהם הורה בית משפט קמא.

<#4#>

ניתנה והודעה היום ו' תמוז תשע"ה, 23/06/2015 במעמד הנוכחים.

פרוטוקול בתיק 48554-06-15

ב"כ העוררת:

המסוכנות שנשקפת מהמשיב שבצהרי היום הוא מסתובב עם פטיש וסכין וצועק לכל עבר ומפנה מספריים לעבר השוטרים. מדובר על משיב שהשתחרר ממאסרו האחרון 9.3.15. פחות משבוע טרם האירוע שעומד כנגדו מאסר מותנה בן 7 חודשים.

מגישה לבית המשפט את הר.פ. לחובתו 19 הרשעות קודמות והוא גם ישב בכלא.

אבקש לדון על חוות הדעת הפסיכיאטריות.

ב"כ המשיב:

יש חוות דעת אחת ויחידה.

ב"כ העוררת:

אך יש 4 וועדות פסיכיאטריות של הרופא המטפל שקיבל את המשיב והיה הרופא המטפל שלו במהלך האשפוז יום ולילה, ובודק כל הזמן את מצבו. בחוות דעת שהתקבלה במסגרת ההליך הפלילי נקבע כי קרוב לוודאי הפרעה סכיזופרנית, וזו חוות דעת שרצינו לתקוף, מאחר שאין קביעה משמעותית.

בוועדה פסיכיאטרית מיום 7.5.15 קובע ד"ר ישראל כי לטענתם אינו חולה.

עומדים בפנינו נתונים שהתקבלו במהלך האשפוז, מדובר ב-3 וועדות שקבעו מה שאנו סברנו.

ב"כ המשיב:

אין חוות דעת ערוכה כדין.

ב"כ העוררת:

לא אמרתי חוות דעת פסיכיאטרית אלא ועדה פסיכיאטרית. יש הבדל.

בוועדה הפסיכיאטרית מיום 7.5.15, כאשר הרופא המטפל קובע כי אינו חולה.

אין פה שום כרסום. ואם בית משפט קמא היה רואה את הדברים הללו ואם ניתן היה לחקור על חוו"ד הוא היה מקבל החלטה אחרת. המקום לידון בכך זה בתיק העיקרי.

אדגיש כי שתי וועדות פסיכיאטריות קובעות שיש הפרעה אישיות אנטי סוציאלית ושימוש בסמים, הוא הועמד לדין 19 פעם והורשע, וגם אחרי שנקבעו לו מצבים של מחלות, אף פעם לא שמענו כי הוא לא יכול לעמוד לדין בגין מחלות נפש. אין שום מקום בהליך הזה לקביעה של כב' בית משפט קמא לכרסום בראיות לכאורה.

בהליך של שלושת השופטים, בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל (מצטטת מתוך סעיף 17). מדובר פה על מקום שבו התביעה מסכימה לחוות הדעת, שצריך להכריע בהליך העיקרי ומי שאמור להחליט בשאלת חוות הדעת זה בית המשפט ולא הרופא. בית המשפט רואה דברים נוספים ואף אחד לא יקח את שיקול דעתו. לכן, אין פה כרסום.

וגם אם יש כרסום, כאשר יש מסוכנות, עבר פלילי, ראיות לכאורה זה שלב שעברנו אותו, זה שאנו מתכוונים לתקוף את חוות הדעת זה יהיה בהליך העיקרי, לומר כי יש כרסום בראיות ברמה של שחרור המשיב מדובר בטעות. הראיה לכך שהוא בכלל לא חולה, גם הרופאים והמטפלים טוענים כך, הוא פשוט מסומם. לאורך השנים הוא היה מסומם שנים רבות וזה כתוב ברחל בתך הקטנה, עולה ממנו מסוכנות ולטעמנו צריך להיות עצור.

ב"כ המשיב:

בפני בית המשפט הנכבד אדם משוחרר בשתי החלטות שיפוטיות של בית משפט שלום ושל בית משפט זה, הגם בתנאים שמגבילים שלטעמי לא צריכים להיות.

אתייחס לטיעוני חברתי שחושבת שיש מקום למעצר עד תום ההלכים של אדם ששוחרר בהחלטה של ועדה פסיכיאטרית שהחליטה שבשלב הזה אין מקום להשאיר אותו בבית החולים, הוא אינו במצב פסיכוטי וגם אם היתה נטענת איזה שהיא מסוכנות הרי שלא היו מוציאים אותו לחופשות וגם אם היתה מסוכנות כזו, חברתי לא יכולה לטעון כי יצא לחופשות בליווי הבן, נכון שלא הגישו על כך ערר. המשיב היה משוחרר והוא היה בסדר, וגם החופשות עלו יפה, הם לא טענו למסוכנות כשהם ישבו בדיונים לרבות בדיון שבו הוחלט על החופשות ופתאום לטעון למסוכנות, זה לא יתכן ומדובר באבסורד. משלא עשו זאת, הרי שטיעון המסוכנות נופל.

עצם העובדה שהוא היה מטופל במשך תקופה ממושכת בבאר יעקב נטל תרופות, הגיע לשיחות, השתתף בפעילויות והיה יחסית שקט ורגוע, מראה הפחתה דרסטית על מסוכנות. לכן לטעמי לא קמה מסוכנות ואם כן היא במידה מופחתת.

חברתי טוענת דבר אבסורדי כי מדובר במישהו שאינו חולה נפש, אך בבקשה למעצר עד תום ההליכים, הם ביקשו חוות דעת פסיכיאטרית, והם אמרו שיש אינדיקציה שיש לו רקע של בעיות נפשיות. ומתברר שיש חוות דעת ערוכה כדין שמלמדת על כך כי המשיב אובחן כסכיזופרן כרונית והוא מוכר למערכת, והשורה התחתונה של חוות הדעת שיש מצב פסיכוטי מניפורמי, שכבר אז, באפריל, הוטב מצבו, אם כי עדין שרוי במצב פסיכוטי, כך שהוא לא קשור מבחינה מהותית ולא מבחינה דיונית. זו חוות הדעת היחידה שבפנינו.

עפ"י הפסיקה של בית המשפט העליון חובה להידרש לכך, וזה מהווה כרסום בראיות לכאורה.

המשמעות העתידית האפשרית היא זיכוי, לפי ההלכה שנקבעה בווחנוק.

חברתי מפנה לפס"ד שאינו מענייננו, בש"פ פלוני משנת 2000 שניתן באוגוסט לפני 15 שנים, דן בשאלה אחרת לגמרי, כפי שכבר כב' השופט זילבר טען. כאן השאלה האם בסופו של יום שקיימת חוות דעת לפיה אינו כשיר, האם יש בכך למנוע העמדתו לדין והשאלה השניה לבש"פ שאליו חברתי, מה קורה אם חברתי לא מסכימה לאי כשירות, האם זה לכשעצמו מונע מתובע להגיש העמדה לדין וכב' השופט חשין כי בוודאי תוכל להגיש כתב אישום.

אני מפנה להחלטת השופט זילברטל 4706/12 שזו השאלה המדויקת מה המשקל למעצר עד תום ההליכים, שם מדובר ב- 20 אישומים קשים של איומים, תקיפה חבלנית, סחיטה וכו' וכב' השופט, קובע שאין שום סיבה שלא תהיה התייחסות לחוות הדעת (מצטט).

קיימת חובה בהליך המעצר להתייחס כראיית הגנה לכאורית בעלת משקל.

יש בש"פ פלונית 6002/14 של כב' פוגלמן, חוזרים שם על ההלכה שכבר נפסק בערר, שאם קיימים נתוני משקל לענין הזיכוי לא ניתן להתעלם מהם וחוות הדעת לא מאיינת את המסוכנות, אלא יכולה להביא לפיחות.

אומנם אנו עוסקים בהחלטות של בית משפט העליון, גם בית המשפט השלום בפ"ת ושחרר למעצר בית לילי של מי שאושפז ולא הגישו ערר על כך.

מי שהיה בטיפול תקופה ממושכת והטיפול מוכיח את עצמו, זה שלעצמו מעיד על ההפחתה.

אני סבור שבנסיבות הענין, ולאור ההלכות של בית המשפט העליון, ברור שיש כרסום ממשי בראיות.

אני סבור שמעצר בית זו תוצאה מאוד קשה לאור הדברים שנאמרו כאן, אך אני מסכים לענין הטיפולי כי המשיב מעונין להמשיך ללכת לקבל טיפול. יש תיקון לחוק המעצרים שבית המשפט יוכל להורות על טיפול במסגרת ההליך, כך שאין מקום לעצרו עד תום ההליכים, לטעמי גם אין מקום למעצר בית, אך יש מקום לקבל החלטת בית משפט קמא.

<#8#>

החלטה

1. הערר שבפני עתה הוא על החלטת בית משפט קמא להורות על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים וזאת בעקבות קביעה בדבר כרסום בתשתית הראייתית לכאורית נוכח האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהתקבלה בעניינו באשר לאי כשירות מהותית.

2. ב"כ העוררת טוענת הן באשר לעצם ההחלטה בדבר הכרסום הנסמכת על החלטת בית המשפט העליון בבש"פ 4706/12 פלוני נ' מ"י (להלן – ההחלטה) ומפנה לטעמה לפסיקה אחרת המורה כי ההחלטה בדבר הכשירות המהותית, אם לאו, מקומה בהליך העיקרי ולא בהליך המעצר. עוד מפנה ב"כ העוררת למידת המסוכנות הנשקפת מהמשיב וזאת נוכח נסיבות כתב האישום המיוחס לו, כמו גם עברו הפלילי המכביד, וביצוע לכאורי של העבירה זמן קצר לאחר שחרור ממאסר וחרף מאסר מותנה התלוי ועומד נגדו.

ב"כ העוררת עתרה לבית המשפט לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

3. ב"כ המשיב מנגד טוען כי החלטת בית המשפט קמא נסמכת על אדנים מוצקים ובדין סמך ידיו על ההחלטה בקובעו בדבר הכרסום שחל בתשתית הראייתית הלכאורית. עוד טען באשר להימנעות העוררת מלהגיש ערר על החלטות הוועדה המתירות למשיב לצאת מתחומי האשפוז ומלמדות על הפחתת המסוכנות מצדו ועתר לבית המשפט להותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה.

4. לאור החלטתי דלעיל, המשיב מצוי עתה בסטטוס של משוחרר בתנאים מגבילים עליהם הורה בית משפט קמא והשאלה הטעונה הכרעה עתה, האם יש מקום להיעתר לבקשת המעצר שהוגשה בעניינו ולהורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטים נגדו בערר העוררת בבקשה שהוגשה בצדו של כתב האישום שההליכים בו חודשו.

5. בחוות דעת שהתקבלה בעניינו של המשיב, עובר להפסקת ההליכים, עלה לכאורה בדבר אי כשירות דיונית על פיה הופסקו ההליכים וכן עלה לכאורה בדבר אי כשירות מהותית. העוררת מבקשת להשיג על מסקנה זו האחרונה, ואכן המקום להכרעה באשר לשאלה זו, הוא במסגרת ההליך העיקרי כפי שעלה מפסיקה עליה סמכה ידיה. עם זאת, מההחלטה ואף מהחלטות נוספות שהובאו לעיוני, עלה כי עדיין יש להתחשב באמור בחוות הדעת גם בשלב הלכאורי של המעצר לעניין עוצמת הראיות, כאשר אין פירושה התעלמות מיתר הראיות לכאורה כפי שציין אף בית משפט קמא.

6. כתב האישום מייחס למשיב כאמור לעיל ביצוע עבירות של החזקת סכין וניסיון לתקיפת שוטר כאשר העבריין מזוין בנשק קר, ונסיבות כתב האישום מצביעות על מידת המסוכנות הנשקפת ממנו בעת שהתהלך ברחובה של עיר כשהוא אוחז בידו האחת בפטיש ובידו השניה סכין יפנית, פונה לעוברים ושבים בצורה מאיימת ומקלל אותם וגם מנסה לתקוף את השוטרים בעת שהגיעו לדירתו וביקשו ממנו להזדהות.

7. הוסף לכך את העובדה כי המדובר במשיב אשר עברו הפלילי מכביד וכולל שורת עבירות אלימות וסמים וכן ביצע לכאורה את המיוחס לו זמן קצר לאחר שחרורו ממאסר וחרף מאסר מותנה התלוי ועומד נגדו. גם העובדה כי קיימת אינדיקציה למצב נפשי מעורער, והצורך בהקפדה על הטיפול התרופתי מהווים נדבך נוסף בהקשר למידת המסוכנות.

8. כלל עובדות אלה לא נעלמו מבית משפט קמא. אולם בית משפט קמא סבר כי אשפוזו של המשיב במהלכו טופל בתרופות הרגעה הפחית במידה מסוימת את מסוכנותו וכך גם את העובדה כי המשיב יצא לחופשות ולא היו כל אירועים חריגים במהלך האשפוז או בחופשות. עם זאת יצוין, כי בכלל החופשות לא ניתנה האפשרות למשיב להלך בגפו, אלא אמור היה להיות מלווה כל העת ע"י בנו.

9. עפ"י החלטת בית משפט קמא, שוחרר המשיב בתנאים שכוללים אומנם מעצר בית מלא, ואולם בלא כל פיקוח שיהיה בו כדי להבטיח את איון המסוכנות הנשקפת מצדו של המשיב ומעבר לכך להוות פיקוח באשר להמשך הטיפול המרפאתי בהתאם להמלצות הוועדה הפסיכיאטרי ונטילת התרופות כמתחייב. בנסיבותיו של המשיב שבפני וכלל הנתונים המפורטים לעיל המצביעים על מסוכנותו, אף אם ניתן לשקול שחרורו לחלופת מעצר וענין זה יבחן לגופו בבית משפט קמא עפ"י החלופה שתוצג בפניו, הרי שעל חלופה זו לכלול רכיב של פיקוח ולהניח את הדעת בדבר איון המסוכנות הנשקפת מהמשיב, וזאת תוך שנצא מנקודת הנחה כי עוצמת הראיות לכאורה אינה מקסימלית, כפי שקבע בית משפט קמא.

10. לאור סך כל האמור לעיל, הדיון יוחזר לבית המשפט קמא וזאת על מנת שהמשיב יציג חלופת מעצר שיהא בה כדי ליתן מענה לכלל המפורט לעיל. בשלב זה, ולאחר קיום דיון בבקשת המעצר לגופה כפי שהוגשה בבית משפט קמא, ומשלא מצאתי כי יש בתנאי השחרור שנקבעו כדי לאיין את מידת המסוכנות הנשקפת מהמשיב, לא מצאתי להותיר את החלטת השחרור על כנה, אלא להורות על מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת.

11. הדיון יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיתקיים דיון בעניינו של המשיב כבר מחר ובית משפט קמא יכריע כפי שימצא לנכון עפ"י חלופות המעצר שיוצעו בפניו.

12. עותק מפרוטוקול הדיון יועבר לבית משפט קמא לאלתר. המשיב יובא לבית משפט השלום בראשל"צ מחר, 24.6.15 לא יאוחר מהשעה 09:30 וזאת לדיון שיקבע בעניינו בהתאם.

<#9#>

ניתנה והודעה היום ו' תמוז תשע"ה, 23/06/2015 במעמד הנוכחים.

ב"כ המשיב:

המשיב כבר לא נוטל תרופות שכן הוא הגיע מבאר יעקב, מאחר והחלטת עיכוב הביצוע גרמה לכך שיילקח למעצר מבלי שייטול תרופות. ביקשתי שיראה רופא ויש על כך החלטה אך הוא לא ראה רופא.