1. לפניי בקשת נתבעת 2, להבאת ראיות לסתור פס"ד פלילי מכח סעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), שניתן במסגרת ת.ד 8231-07-14 בבית המשפט לתעבורה בצפת, במסגרתו הורשעה הנתבעת 1 ע"פ הודאתה.
2. התובע, יליד 25/12/93 נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 10/04/14. התובע רכב על קטנוע כשלפי הנטען, הנתבעת 1 סטתה לנתיב בו נסע (הנתיב הנגדי) על מנת לפנות שמאלה ופגעה בו.

התובע נסע ללא ביטוח ובהתאם התביעה הוגשה מכח פקודת הנזיקין.

1. לטענת המבקשת, העובדות הנטענות בכתב האישום, בהן לכאורה הודתה הנתבעת 1, אינן מהוות ראייה לכאורה, שכן לא התנהל דיון לגופו, ולמבקשת לא ניתנה הזדמנות לטעון כי התאונה ארעה באשמת התובע.
2. בנוסף כפי שניתן לראות בפרוטוקול הדיון במהלכו הורשעה הנתבעת 1, במסגרת הטיעונים לעונש עולה כי בפועל עמדה הנתבעת 1 על טענתה כי התובע הוא שאשם בתאונה. טענות אלו נטענו ע"י הנתבעת 1 גם בהודעת הנתבעת 1 במשטרה והיא עמדה עליהן חרף הודאתה בכתב האישום.
3. לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות. מתן היתר ראיות לסתור ייעשה במקרים חריגים בלבד. הנתבעת 1 הייתה מיוצגת בהליך הפלילי. כתב האישום והודאת הנתבעת 1, התבססו בעיקרם על ממצאי הבוחן המשטרתי בשטח, ועל הודעה שנגבתה מעדת ראייה ישירה, עוברת אורח, שתיארה את התאונה.
4. בהתאם לעדות עדת הראייה, הנתבעת 1 סטתה בפתאומיות לתוך נתיב נסיעת התובע, שמצדו ניסה "לבלום ולסטות ימינה" אך לא הצליח. דו"ח בוחן התנועה, בהתבסס על ממצאים בשטח – סימנים שמעידים כי התאונה ארעה בנתיב נסיעת התובע, מעידים חד משמעתי כי התאונה ארעה באשמת הנתבעת 1.

דיון והכרעה

המצב המשפטי

1. סעיף 42 א לפקודת הראיות קובע כי "(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט אזרחי".
2. סעיף 42 ג קובע "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב חובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".
3. הלכה היא כי - "לא בנקל תינתן לבעל-דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כט (1) 208,, בעמ' 218-217).
4. עם זאת, ראו קביעת כב' השופטת דודקביץ ב תא (מרכז) 22456-11-10 קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דנית חשין ( לא פורסם, ניתן ביום 21/02/12) : "יחד עם זאת, יושם אל לב- לשון הסעיף דורשת רף שאינו כה גבוה, רוצה לומר- אך טעמים שיירשמו, ולא טעמים מיוחדים שיירשמו (כפי שהוצע בדברי הצעת החוק)".
5. במסגרת שיקולי בית המשפט הוכר כטעם להתיר הבאת ראיות לסתור, את העובדה שפסק הדין הפלילי שניתן על בסיס הודאה בלבד ולא על סמך שמיעת ראיות. בעניין זה ראו מאמרו של ד"ר פרוקציה, הערות לחקיקה לשאלת קבילותה של הרשעה פלילית במשפטים אזרחיים-תפקידה של חברת הביטוח " משפטים ו' (תשל"ה לו) עמ' 611. במאמר זה מציע ד"ר פרוקציה לאפשר לחברות ביטוח כדבר שבשגרה, להביא ראיות לסתור פסק דין פלילי שניתן על בסיס הודאת המורשע בלבד וללא שמיעת עדים וראיות: 54678313"הדרך הנאותה..היא לאפשר לחברת הביטוח להביא במשפט אזרחי ראיות לסתור את הממצאים שנקבעו במשפט פלילי, אם אלה לא נקבעו באמצעות גביית ראיות, כי אם ע"י הודאת הנאשם...נראה לנו כי אם המבוטח הורשע במשפט הפלילי על סמך הודאתו, אכן ישנם "טעמים מיוחדים" לאפשר לחברה להפריך את המסקנות הנובעות מן ההודאה והדבר הוא נחוץ כדי למנוע עיוות דין". שם בעמ' 615-616.
6. כן ראו קביעתו של כב' השופט עמית ב 565/03 בן ציון נ' חזן (לא פורסם ניתן ביום 25.1.2007): "אכן, ככלל, אין נפקא מינה לצורך סעיף 42א, אם ההרשעה מבוססת על הודאת הנאשם או על הכרעת בית המשפט לאחר שמיעת ראיות – ע"א 71/85 וע"א 285/80 הנ"ל. בשני המקרים רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפי הנתבע. עם זאת, הרציונל שבבסיס סעיף 42א', לפיו לבעל הדין המורשע היה יומו בבית המשפט וניתנה לו ההזדמנות להוכיח טענתו, נפגם-משהו, מקום בו הכרעת הדין בהליך הפלילי לא ניתנה לאחר שהצדדים הביאו כל ראיותיהם....ודוק: רחוק אני מלקבוע כי כל אימת שהנתבע הורשע על פי הודאתו, הוא רשאי להביא ראיות לסתור - בר"ע (מחוזי-ב"ש) 758/99 אריאלה נ' וזנר [פורסם בנבו] תק-מח 99(4) 41014 (1999). נהפוך הוא. אלא שבמקרה דכאן, טעם זה מהווה נדבך נוסף המצטרף ליתר הנסיבות והנימוקים במקרה שלפנינו, המטים את הכף להתיר הבאת ראיות לסתור." (ההדגשה שלי א.ד).

ובענייננו,

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה, בתשובה לתגובה ובכתבי הטענות, דין הבקשה להידחות.
2. ראשית, הבקשה לא נתמכה בתצהיר הנתבעת 1 או חוות דעת מומחה תנועה או ראייה כלשהי לתמיכה בטענות המבקשת ועל כן הבקשה לא נסמכת על טענה עובדתית לפיה האשם בתאונה הואט התובע ולא נתבעת 1.
3. שנית, כפי שעולה מחומר החקירה, התאונה ארעה באשמת התובעת:
   1. עדות עדת הראייה האובייקטיבית – "ראיתי רכב שהגיע בנסיעה מהכיוון שלי, שבא להיכנס לחנייה מד שמאל שלו, הרכב עצר לפני שפנה, ופתאום היא פנתה שמאלה להיכנס לחנייה, אני ראיתי את האופנוע שבא ממול, וראיתי זה עומד לקרות, האופנוע ניסה לבלום ולסטות ימינה בכיוון שלו, אך קרתה התאונה".
   2. דו"ח בוחן התנועה – מהדו"ח עולה חד משמעית הן בהתאם לנזקים והן בהתאם לממצאים שעל הכביש כי ההתנגשות בין הרכבים ארעה בנתיב נסיעת האופנוע.
4. שלישית, עיינתי בפרוטוקול הישיבה במהלכה הורשעה הנתבעת. בניגוד לנטען לא ראיתי כפירה של הנתבעת בנסיבות התאונה. העובדה שהודתה לא נבעה מאילוץ כלשהו אלא מהכרה בכך שהראיות, בהן עדות ראיה אובייקטיבית, פועלות כולן לחובתה. אין מחלוקת כי התובע נסע ללא רישיון אך לא ראיתי מחלוקת לעניין העובדה כי התאונה ארעה נוכח אי מתן זכות קדימה לתובע שהגיע ממול במהלך פנייה שמאלה.
5. למעלה מהצורך, עיינתי בחקירת הנתבעת 1 במשטרה, הנתבעת העלתה גרסה לפיה האופנוע עקף רכב אחר מצד שמאל ונכנס ברכבה. גרסה זו נסתרת בעדות עדת הראייה ובוחן התנועה. בעניין זה נשאלה הנתבעת מדוע לא אמרה דבר על הרכב הנעקף כשנחקרה ע"י אותו חוקר במקום התאונה ובתשובה לכך ענתה כי לא נשאלה. הנתבעת 1 אף הזיזה את רכבה לפני הגעת המשטרה.
6. בענייננו, לא נטען כי הודאת הנתבעת 1 או גזר הדין בעניינה ניתן שלא כדין. הנתבעת לא ציינה אלו ראיות בידיה (כגון דו"ח חוקר, דו"ח בוחן תנועה הקובע אחרת או עדות ראייה אחרת), ובסופו של דבר בשים לב לאמור, אין העניין נכנס לגדר החריגים המצדיקים סטיה מהכלל המגולם בסעיף 42 אלפקודת הראיות.
7. אשר על כן אני דוחה את הבקשה. המבקשת תשא בשכ"ט והוצאות התובע בגין הבקשה בסך כולל של 2,000 ש"ח.
8. התובע לא צירף לכתב טענותיו חוות דעת מומחה וניתנת לו ארכה לעשות זאת עד ליום 15/02/17 אם לא תגיע הודעה עד למועד הנ"ל יתנהל התיק על בסיס העדר נכות.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ז, 12 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.