לפני בקשה להבאת ראיות לסתור קביעת המוסד לביטוח לאומי, במסגרת תובענה לנזקי גוף בשל תאונת דרכים.

רקע

1. המשיב הגיש תובענה לנזקי גוף תובע בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") בשל תאונת דרכים מיום 27.3.2012 (להלן: "התאונה"). במועד התאונה הייתה המבקשת מס' 1 מבטחת הרכב ממנו נפגע המשיה והמבקש מס' 2 הנוהג בו.

התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") כפגיעה בעבודה. וועדה רפואית לעררים מטעם המוסד קבעה כי בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה נותרה למשיב נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בהתאם לסעיף 37 (א) לתקנות המוסד בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני. על רקע זה הגישו המבקשים בקשתם להבאת ראיות לסתור.

טענות הצדדים:

1. המבקשים טוענים כי יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית מטעם המוסד, אשר קביעתה מהווה קביעה מחייבת בהליך, מהנימוק שהועדה לא נתנה דעתה ולא ידעה על תיעוד רפואי חשוב קודם למועד התאונה, המעיד על פגיעות ותלונות קודמות וזהות לתלונות המשיב לאחר התאונה. לגישתם, אין ספק כי אם מסמכים אלה היו מובאים בפניה, היה בהם כדי להשפיע על קביעת שיעור הנכות הרפואית כתוצאה מהתאונה ובפרט בשאלת הקשר הסיבתי. בהקשר זה מפנים המבקשים לתאונת עבודה שעבר המשיב ביום 16.8.89 לאחריה התלונן על כאבים בגב תחתון ובבדיקתו נמצא כ"ממצא קליני" – "הגבלה בתנועות לסג..." ועד מ]נים לבדיקת הדמיה משנת 1993 לפיה נמצאה הנמכה בדיסקוס הבינחולייתי בחוליות עמוד שידרה מותני. וכן למסמכים אודות תאונת דרכים שעבר המשיב ביום 6.12.11 ובה נחבל בגב תחתון.
2. המשיב טוען שתי טענות מקדמיות: האחת כי לבקשת המבקשים להבאת ראיות לסתור, לא צורף תצהיר לאימות העובדות והשנייה כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב ולאחר שכבר הוגש תחשיב נזק מטעם המשיב המתבסס על קביעת המוסד. בהתייחסו לבקשה עצמה טוען המשיב כי קיים שוני מהותי בין התאונה מיום 6.12.11 לתאונה דנן באשר למנגנון הפגיעה וחומרתה ועל כן אין בדבר כדי להפחית משיעור הנכות שנקבעה למשיב ע"י המוסד. עוד טוען המשיב, כי בפני הוועדה הרפואית לעררים הונח מלוא החומר הרפואי, אולם, היא בחרה לציין מסמכים ספציפיים אשר הובילו אותה לקביעה כי למשיב נכות בשיעור 10%. טענה נוספת של המשיב היא, כי תלונות חד פעמיות על כאבי גב עובר לתאונה בעבר הרחוק אין בהן כדי להוות עילה להפחתת שיעור הנכות. לאור כל הטעמים לעיל מבקש המשיב לדחות את בקשת המבקשים להבאת ראיות לסתור.

דיון והכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי הבאת ראיות לסתור, לפי סעיף 6ב סיפא לחוק, מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד ונסיבות יוצאות דופן. (ראו: ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77, 82) . על פי נוסחו של סעיף 6ב לחוק היתר להביא ראיות לסתור יעשה אם ראוי הדבר לשם עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו.
2. עם זאת, נקבעו בפסיקה עילות מסגרת המהוות קו מנחה למתן היתר להבאת ראיות לסתור כאשר כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו. עילות אלו עוסקות ב- "(א) טעמים משפטיים כגון :ב אם נראה לבית המשפט, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון תרמית, קל וחומר - בטלות מדעיקרא (כגון עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי); (ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון:ו אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת." (ראו: ר"ע 638/85 אבו עליון עודה נ. רותם חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד לט(4) 505).

בפסיקה נקבע כי כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על יד הוועדה הרפואית ועד לדיון בבית המשפט או כאשר לפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו בפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה ( עניין טיארה לעיל בעמ' 82) הדבר מהווה עילה להתיר הבאת ראיות לסתור.

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

ראשית, מעיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות עולה כי הן לא היו מודעות ולא נתנו דעתם לתיעוד רפואי קודם למועד התאונה, המעיד על פגיעות ותלונות קודמות וזהות לתלונות המשיב לאחר התאונה. עפ"י התיעוד הרפואי המשיב נפגע ביום 6.12.11 בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה ובמסגרתה נחבל, בין היתר, בגב תחתון. המשיב התלונן מספר פעמים על כאבים בגב תחתון ואובחן כסובל מהגבלה קלה בתנועות גב תחתון (ר' לעניין זה תיעוד רפואי מיום 6.12.11 ומיום 15.12.11). אמנם עולה מתיקו הרפואי כי בשנת 1989 עבר המשיב תאונת עבודה בה נפגע בגב תחתון ובממצא הקליני נכתב : "הגבלה במותני לסג.." יחד עם זאת לא הייתי מקבל א הבקשה על סמך תיעוד זה לבדו שכן לא הוצג רצף טיפולי מאז אותה תאנה בשנת 1989 והתאונה נושא ענייננו. אינני יודע מה משמעות הממצא הרנטגני שהתגלה בשנת 1993 ולא ברור אם הוא בא לידי ביטוי בממצא קליני כגון הגבלה בתנועה שכן לא הומצא תיעוד המראה כי המשיב סבל ממגבלה מאז 1993 ועד התאונה משנת 2011.

שנית, באשר לטענה כי לאחר התאונה משנת 2011 הוצגה תלונה בודדות אינה מספיקה לצורך דחיית הבקשה. פרק הזמן שעבר ממועד התאונה ביום 6.12.11 ועד לקרות התאונה נשוא התובענה דנן – כשלושה וחצי חודשים בלבד – הוא פרק זמן קצר. לו היה מדובר בפרק זמן ארוך יותר, הדבר יכל לתת אינדיקציה טובה יותר באשר להשפעת תאונה זו על הנכות שנקבעה.

1. שלישית, אני דוחה את טענת המשיב כי קיים שוני מהותי בין שתי התאונות באשר למנגנון הפגיעה וחומרתה, שכן העובדה כי בתאונה מיום 6.12.11 נפגע המשיב כנוסע ברכב בעוד שבתאונה נשוא התובענה נפגע המשיב כהולך רגל אינה יכולה להעיד בהכרח על חומר הפגיעה בכל תאונה. בשתי התאונות נפגע התובע בגב תחתון ואינני מומחה היכול לחוות את דעתו מה הייתה חומרתה של כל תאונה.

יתרה מכך, התיעוד הרפואי שצורף ומתייחס לטיפולים שניתנו למשיב בסמוך לאחר התאונה נושא התביעה אינו רב ואינו שונה בממצאיו מהתיעוד הרפואי שצורף ומתייחס לתאונה משנת 2011. לאחר התאונה נשוא התביעה הובהל המשיב על ידי מד"א לחדר מיון שם לא נמצאו ממצאים כלשהן לגבי עמוד שדרה מותני. מסמך לאחר מכן הוא מיום 9/4/2012 שם התלונן על כאבי גב תחתון עם הגבלה בתפקוד. המסמך הבא הוא מיום 3.12.2013 – שנה ושבעה חודשים לאחר התאונה נשוא התביעה – שם התלונן על כאבי גב. טיפולי פיזיותרפיה קיבל המשיב בשנת 2013 בחודשים נובמבר דצמבר. בדיקת הדמיה שגילתה ממצאים נעשתה למשב בשנת 2014. בשים לב לכך לא ניתן לומר כי ממצאים אלו והטיפולים הפיזיותרפיים קשורים רק באחת מהתאונות ולא ניתן לשלול כי אלו קשורים בשתי התאונות כאחד.

רביעית, אין בידי לקבל את טענת המשיב כי מלוא התיק הרפואי של המשיב הונח בפני הוועדות הרפואיות. לא ברור מנין שואב המשיב מידע זה, שכן אין אזכור לכך בפרוטוקולם של הוועדות הרפואיות אלא מוזכרים מסמכים רפואיים ספציפיים. סביר כי באם היה עומד תיקו הרפואי השלם של המשיב בפניהן הדבר היה מצוין במפורש.

1. לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי הוועדות הרפואיות לא ידעו על קיומו של עבר רפואי קודם, קרי, על התאונה מיום 6.12.11 בו נחבל המשיב בגב תחתון ועל התאונה משנת 1989. לא ניתן אף לשלול את הטענה כי אילו מידע זה היה מובא בפני הוועדה התוצאה הייתה משתנה. על כן קמה עילה למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדות הרפואיות מטעם המוסד ומטעם זה יש להיעתר לבקשה.
2. בסיכום החלטתי אבקש להתייחס בקצרה לשתי הטענות ברישא לתגובת המשיב לבקשה להבאת ראיות לסתור:

הטענה הראשונה היא שהמבקשים לא צירפו תצהיר כנדרש לבקשה להבאת ראיות לסתור: תשומת לב המשיב בעניין זה מופנית לכך שהמדובר בבקשה המבוססת על נימוקים משפטיים והעובדות שנטענות בה עולות מהבקשה עצמה ומן המסמכים שצורפו אליה ולכן אין צורך בהגשת תצהיר.

הטענה השנייה שעניינה השיהוי הרב בהגשת הבקשה להבאת ראיות לסתור – לאחר שהוגש תחשיב נזק מטעם המשיב - אין בה כדי להוות טעם המצדיק דחיית הבקשה להבאת ראיות על הסף, שכן אין מועד עפ"י דין בו מוטלת החובה להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור. יחד עם זאת, ניתן להתייחס למחדל זה, בעת פסיקת הוצאות בגין הגשת הבקשה להבאת ראיות לסתור.

סוף דבר

1. אני מקבל את הבקשה ומאפשר למבקשות להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדות הרפואיות מטעם המוסד. לאור זאת אתן החלטה נפרדת על מינוי מומחה מטעם בית המשפט.

בנסיבות העניין ולאור העיתוי בו הוגשה הבקשה אינני עודה צו להוצאות.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מההחלטה לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ז, 08 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.