התובעת טוענת בתביעתה, כי ביום 27.5.13 בשעה 10.24, רכשה תו חניה עד השעה 11.17.

כאשר חזרה לרכב, ראתה דוח חניה המחייב אותה בקנס של 100 ₪, דוח שהודפס בשעה 10.26.

התובעת טוענת, שבעקבות זאת שלחה פניה לביטול הדוח, בצירוף העתק מתו החניה הרלוונטי, וזאת בפקס ובדואר רגיל.

הנתבעת התעלמה מראיות התובעת, ופעלה לגבות את הדוח, לרבות באמצעות עיקול חשבון הבנק של התובעת.

התובעת מבקשת פיצוי כולל של 2,500 ₪ בגין הפרשה, בשל הנזק שנגרם לה מעיקול חשבון הבנק, בשל עוגמת נפש, ובשל הוצאות משפט ואובדן יום עבודה.

דין התביעה להידחות מהטעמים המפורטים בכתב ההגנה.

הנתבעת צירפה לכתב ההגנה תמונות שצילם הפקח שרשם את הדוח, מצדדים שונים של רכב התובעת, צילומים שבהם לא נראה תו חניה.

הנתבעת פעלה לגביית הקנס, לאחר שהתובעת לא שילמה אותו בתוך התקופה הנדרשת על פי חוק סדין הדין הפלילי, ולאחר שהתובעת לא ביקשה להישפט בתקופה זו.

בנסיבות אלה רואים את התובעת כמי שהורשעה בבית המשפט ונגזר עליה הקנס הנקוב בדוח, ומשום כך פעלה הנתבעת לגביית הדוח.

הנתבעת מראה דיווח של הדואר, לפיו הודעת הקנס נשלחה לתובעת בדואר רשום, כאשר קיימת בחוק חזקת מסירה לכתובת התובעת הרשומה במשרדי הרישוי והפנים.

הנתבעת מפנה לפסק הדין בבש"א (ת"א) 7298/01, שם נקבע שאין זה ראוי לאפשר למי שמקבל דוח חניה, לבחור לעצמו דרך התדיינות נפרדת בהליך אזרחי, לאחר שנמנע ממסלול ההתדיינות המפורט בחוק סדר הדין הפלילי.

אשר על כל אלה, אני דוחה את התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת בתוך 30 יום, הוצאות בסך 1,000 ₪.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לידי הצדדים, אשר רשאים לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.