לפניי תביעתה של התובעת לתשלום סך של 11,705 ₪ (בערכי קרן) בגין חובות שמקורם בצריכת מים ושירותי ביוב שלא שולמו בקשר עם שלושה נכסים בתקופות שונות.

דין התובענה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים:

בעמ‘ 3, שורה 32, במקום ”התרע“ יש לרשום ”התרה“.

בעמ‘ 12, שורה 15 במקום ”העיירה“ יש לרשום ”העירייה“.

בעמ' 15, שורה 24 במקום ”אתה" יש לרשום ”את“.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

1. התובעת הינה תאגיד המים והביוב של העיר באר שבע והיא פועלת מכוח חוק. התובעת הינה אישיות משפטית נפרדת וממועד הקמתה, יולי 2007, היא זו שמנהלת את כל הקשור באספקת מים ושירותי ביוב לתושבי העיר באר שבע ולעסקים המצויים בתחום השיפוט של העיר באר שבע.
2. הנתבעים הינם בני זוג אשר במועדים הרלוונטיים החזיקו בנכסים שונים בתחום השיפוט של עיריית באר שבע, האחד, נכס מגורים ברח‘ האטד 106 (להלן: ”נכס המגורים“) השני נכס עסקי ברח‘ הבדיל 36/1 והשלישי, נכס עסקי ברח‘ הבדיל 36/2 (שני אלו ייקראו להלן: ”הנכסים העסקיים“).
3. עניינה של התובענה הוא חובות שנצברו בגין צריכת מים ושירותי ביוב ביחס לשלושה נכסים שונים בתקופות שונות. התובעת טענה כי חרף דרישות תשלום שוטפות ומכתבי התראה החובות לא שולמו.
4. הנתבעים הגישו התנגדות לתובענה וטענו להתיישנות של חלק מהחוב. בס‘ 10 להתנגדות טענו הנתבעים כי ההתיישנות מתייחסת לחוב בסך של 20 ש“ח. בס‘ 16 להתנגדות טענו הנתבעים להתיישנות כל חוב מהשנים 2007-2008 לגביו לא ננקטו פעולות גבייה. עוד טענו הנתבעים כי לנתבעת 2 אין שום זיקה ביחס לנכסים העסקיים והיא לא החזיקה בהם. עוד נטען כי ביום 01.06.2010 חדל הנתבע 1 מלהחזיק בנכסים העסקיים. עוד טענו הנתבעים כי לאחר ששלחו לתובעת מכתב בינואר 2014 נפגש הנתבע 1 עם נציג התובעת והלה הראה לו מד מים שמחובר לנכס העסקי וטענו כי מדובר במד מים חלוד שאינו עובד. ההתנגדות נתמכה בתצהיריהם של הנתבעים.
5. בדיון שנקבע לשמיעת ההתנגדות נחקר הנתבע 1. במהלך החקירה הציג הנתבע 1 הסכם שנחתם בינו לבין עיריית באר שבע ביום 19.01.2014 (להלן: ”ההסכם“). בתום חקירתו ביקש ב“כ התובעת לחקור את הנתבעת 2 אשר לא התייצבה לדיון. ב“כ הנתבעים הודיע כי מאחר והתביעה כנגד הנתבעת 2 נוגעת רק לנכס המגורים הרי שבמידה ויתברר כי אכן קיים חוב ביחס לנכס המגורים הוא יסכים למתן פסק דין. ב“כ התובעת ביקש לדחות את התנגדותה של הנתבעת 2 בהיעדר התייצבותה. הבקשה נדחתה וקבעתי דיון נוסף. ביקשתי מהצדדים לבדוק האם ההסכם אושר ע“י משרד הפנים והאם התשלומים שצוינו בו בוצעו.
6. בדיון הנוסף התאפשר לב“כ התובעת להשלים את חקירתו הנגדית של הנתבע 1 ולאחר מכן נחקרה הנתבעת 2 אשר זולת העובדה כי היא מתגוררת בנכס המגורים העידה כי אין לה כל ידיעה ביחס לנכסים העסקיים וביחס לתשלומים השוטפים ששולמו והעידה כי בן זוגה, הנתבע 1 הוא שמטפל בכל. ב“כ הנתבעים הגיש את הסכם השכירות ביחס לנכסים העסקיים וכן מכתב של בעלת הנכסים העסקיים לעיריית באר שבע ולתובעת מיום 01.07.2010. ב“כ הצדדים סיכמו את טענותיהם. בהחלטה ניתנה לנתבעים רשות להתגונן כנגד התובענה תוך שציינתי כי יש מקום לברר מה הייתה כוונת הצדדים בעת החתימה על ההסכם וביקשתי מהצדדים למצות את הבירורים מול עיריית באר שבע ביחס להסכם.
7. לאחר הדיון הגישו הגישה התובעת את התייחסותה להסכם. התובעת הודיעה כי בירור שערכה מול הגורם המוסמך בעיריית באר שבע, מנהל מח‘ פשרות ומחיקות, מר יעקב מורסיאן (להלן: ”מר מורסיאן“) העלה כי ההסכם מתייחס לחובות מים עד לחודש יולי 2007 וכל החיובים לאחר מכן אינם ולא היו בטיפול העירייה ו/או חברת הגבייה מטעמה, מילגם, ולכן לא נכללו במסגרת ההסכם.

לבקשת בית המשפט הודיעה התובעת כי אין בכוונתה לזמן את מר מורסיאן לעדות. יובהר כי מר מורסיאן אינו עובד עיריית באר שבע אלא עובד חברת מילגם, גם במועד החתימה על ההסכם. חברת מילגם הינה חברה שסיפקה שירותי גבייה לעיריית באר שבע.

1. בישיבה המקדמית שהתקיימה הודיעו ב“כ הצדדים כי הגיעו להסכמות דיוניות ובכלל זה אפשרות, מוגבלת בזמן, של הנתבעים להגיש הודעה לצד שלישי כנגד עיריית באר שבע. הודעה כאמור לא הוגשה בסופו של יום. כמו כן הודיעו הצדדים שניהם כי אין בכוונתם לזמן את מר מורסיאן לעדות.

הצדדים השאירו לשיקול דעתי את השאלה האם להזמין את מר מורסיאן לעדות. בהחלטה שניתנה בתום הדיון הוריתי על זימונו של מר מורסיאן לעדות וזאת על מנת לברר באופן מקיף את המחלוקת הנוגעת לפרשנותו של ההסכם. קבעתי את התיק לשמיעת הראיות ונקבעו מועדים להגשת תצהירים. במקביל להגשת תצהיר העדות הראשית מטעמה הגישה התובעת הודעה שבה פירטה את מצב הדברים המשפטי לטעמה.

1. בדיון שנקבע נחקרו מר מורסיאן, המצהיר מטעם התובעת, מר גל מנחם (להלן: ”מר מנחם“), וכן הנתבעים. מר מנחם הינו מנהל מח‘ אכיפה בחברת מגער שהינה חברה המספקת שירותי גבייה לתובעת. בתום הדיון ביקשו ב“כ הצדדים לסכם בכתב וכך נעשה.

לאחר שהוגשו הסיכומים קבעתי דיון נוסף על מנת לנסות ולמצוא פתרון מוסכם למחלוקת. בדיון הנוסף לא הושג פתרון מוסכם.

1. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת ההתיישנות, לתחולתו של ההסכם ולתוקפו וכן לקיומו של חוב ביחס לנכסים השונים ובכלל זה לשאלת היריבות שבין התובעת לבין הנתבעת 2 ביחס לנכסים העסקיים.

דיון והכרעה

תקופות החוב הנתבעות

1. בכתב התביעה עצמו אין פירוט ביחס לתקופות הנתבעות תוך חלוקה לנכסים השונים. גם מתדפיס החשבון שצורף לכתב התביעה לא הצלחתי להבין מהו החוב בגין כל נכס ולאיזו תקופה.
2. עניין זה בא על פתרונו בדיון השני בו מסר ב“כ התובעת כי התקופות הנתבעות הן כדלקמן:

ביחס לנכס המגורים - מיום 12.07.2011 ועד ליום 09.07.2013 ומיום 03.09.2013 ועד ליום 03.11.2013.

ביחס לנכסים העסקיים - מיום 31.12.2007 ועד ליום 01.06.2010.

1. כפי שעלה מחקירותיהם של הנתבעים הרי שבתקופות האמורות הם התגוררו בנכס המגורים ואילו ביחס לנכסים העסקיים אין מחלוקת כי לפחות הנתבע 1 החזיק בנכסים העסקיים עד ליום 01.06.2010. באשר לנתבעת 2 נתייחס בהמשך אך גם לגביה אין התובעת טוענת כי היא החזיקה בנכסים העסקיים לאחר ה - 01.06.2010.
2. לפיכך, המסקנה היא כי תקופות החיוב הנתבעות תואמות את מועדי החזקתם של הנתבעים בנכסים השונים כפי שפורט קודם לכן.
3. לטעמי ראוי כי להבא תשקול התובעת לציין כבר בכתב התביעה או לפחות בסיכום תדפיס החשבון מהי בדיוק התקופה הנתבעת עבור כל אחד מהנכסים הרלוונטיים לתובענה. דבר זה יקל על הקורא הסביר, לרבות מותב זה, שלגביו ניתן להניח כי אין לו היכרות עם האופן בו בנוי תדפיס החשבון.

טענתם של הנתבעים להתיישנות

1. התביעה הוגשה ביום 04.03.2015. תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין הינה שבע שנים (ראו ס‘ 5 לחוק ההתיישנות, תשי“ח - 1958).
2. ראשית יש לציין כי בס‘ 10 להתנגדות טענו הנתבעים להתיישנות של מרכיב חוב אחד בלבד בסך של 20 ש“ח. לא צוין על איזה נכס מדובר. הסכום שצוין הוא כמובן עניין זניח. לעומת זאת, בס‘ 16 להתנגדות הטענה להתיישנות היא רחבה יותר ואינה מוגבלת לנכס ספציפי. לצורך הדיון נתייחס אפוא לטענה הרחבה יותר.
3. המשמעות המעשית של תקופת ההתיישנות בענייננו הינה כי יש לנתבעים טענת הגנה טובה ביחס לכל חיוב שקדם ליום 04.03.2008 שהוא המועד הקובע אפוא (וראו לעניין זה ס‘ 14 לתצהירו של מר מנחם).
4. בהתחשב בתקופות הנתבעות ביחס לנכס המגורים ברי כי לגבי נכס המגורים אין התיישנות שהרי מהמועד בו נוצר החוב, יולי 2011, ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפו להם שבע שנים. טענה זו נדחית אפוא ביחס לנכס המגורים.
5. לעומת זאת, התקופה הנתבעת בקשר עם הנכסים העסקיים הינה מיום 31.12.2007 ועד ליום 01.06.2010, קרי תחילתה קודם למועד הקובע להתיישנות, קרי 04.03.2008.
6. בס‘ 14 לתצהירו התייחס מר מנחם לטענת ההתיישנות וטען כי התובעת נקטה בפעולות אכיפה מכוח פקודת המיסים (גבייה) ומכוח ותקנות המיסים (גביה). מר מנחם צירף לתצהירו צילום מסך מפנקסי התובעת ובו תיעוד על פעולות האכיפה (נספח ו‘ לתצהיר).
7. דומני כי עיון באותו נספח ממחיש היטב את שאמרנו ביחס לאי יכולת של הקורא הסביר, לרבות מותב זה, לקרוא את מסמכיה של התובעת. אין ספק כי נציגיה של התובעת יודעים לקרוא את המסמכים האמורים אך בכך אין די. בשני המסמכים שצורפו הכתובת היחידה הקיימת היא כתובת נכס המגורים. נתונים נוספים המופיעים הם שני מספרי נכסים ושלושה מספרי כרטיס מים. לכל פעולה שבוצעה לכאורה יוחדה שורה נפרדת. עיון במסמכים מעלה כי ישנן פעולות שלצדם לא רשום לאיזה מספר נכס או מספר כרטיס מים הן מתייחסות. כך למשל, לא ניתן לדעת לאיזה נכס יש לשייך את הפעולה של ניתוק מים שבוצעה לכאורה ביום 10.07.2011.
8. זאת ועוד, שעה שלא ניתן לשייך את מספר הנכס או את מספר כרטיס המים לנכס ספציפי, אף שברור כי הנספח האמור מתייחס לשלושה נכסים שונים, אין שום הצדקה כי נעסוק בניחושים ונקבע כי ביחס לנכס מסוים בוצעה פעולה מסוימת ביום מסוים.
9. ועוד, יש להבחין כמובן בין הפעולות השונות. הפעולות שבוצעו לכאורה כפי שעולה מהנספח הן ניתוק מים, ניתוק מים רגיל, ניתוק שורש, עיקול בנק, ביקורת מנותקים, שימוש ללא היתר וא. משפטית חדש. מבין כל הפעולות האמורות ברור למה הכוונה בניתוק מים ובעיקול בנק. אין שום ידיעה ביחס להבדל בין ניתוק מים לבין ניתוק מים רגיל לבין ניתוק שורש ועניין זה לא הובהר ע“י התובעת ולא ברור גם מה מהות הפעולות המכונות ”שימוש ללא היתר“ ו“א. משפטית חדש“.
10. מאחר וכבר ציינו כי ביחס לנכס המגורים לא קיימת טענת התיישנות יש לבחון את הטענה רק ביחס לנכסים העסקיים. לעניין זה יש להביא בחשבון כי התובעת אינה חולקת על כך כי הנתבעים אינם מחזיקים בנכסים העסקיים מיום 01.06.2010.
11. הרציונל העומד מאחורי עצירת מרוץ ההתיישנות שעה שננקטים הליכי גבייה ואכיפה הינה כי ניתנת לנישום הזדמנות נוספת להסדיר את חובו הנטען וכי עצם ביצוע הפעולה מביא לידיעתו של הנישום את דבר קיומו של חוב כנטען. רציונל זה אינו יכול להתקיים שעה שהפעולה המבוצעת היא ניתוק מים בנכסים העסקיים, אם אכן הפעולה בוצעה בהם, שעה שהנתבעים כבר אינם מחזיקים בהם. יש אמנם פעולה של ניתוק מים שבוצעה לכאורה ביום 12.07.2009 שעה שהנתבע 1 עדיין מחזיק בנכסים העסקיים אך לצד פעולה זו לא צוין לאיזה נכס או לאיזה כרטיס מים היא מתייחסת ועל כן לא ניתן לקבוע לגביה כי היא בוצעה ביחס לנכסים העסקיים וגם אם היא בוצעה בנכסים העסקיים היא אינה רלוונטית כפי שיוסבר. כל שאר ניתוקי המים בוצעו לאחר שחדל הנתבע 1 מלהחזיק בנכסים העסקיים וברור כי בנסיבות אלו הוא אינו יכול לדעת על הפעולה ובכל הנוגע להבאת דבר קיומו של חוב כנטען לידיעתו של הנתבע 1 אין לפעולות אלו שום משמעות ואין בהן כדי להצדיק את עצירת מרוץ ההתיישנות.
12. גם הפעולה של ”ביקורת מנותקים“ בוצעה לאחר שהנתבע 1 חדל מלהחזיק בנכס וגם היא אינה מצדיקה את עצירת מרוץ ההתיישנות.
13. הפעולות של עיקולי בנק בוצעו לכאורה ביום 29.11.2012 וביום 23.04.2013. פעולות אלו כמובן אינן קשורות למועד בו חדל הנתבע 1 מלהחזיק בנכסים העסקיים. עם זאת, לא הוכח כי אותן פעולות של עיקולי בנקים מתייחסות לנכסים העסקיים. אם, למשל, היה ניתן פירוט ביחס לסכום לגביו התבקש העיקול ניתן היה לדעת, אולי, אם מדובר בחוב שנצבר לשיטת התובעת בקשר עם הנכסים העסקיים, אם לאו. לא הוברר גם מה עלה בגורל אותו עיקול, האם המילה ”בוצעה“ מתייחסת לעצם שליחת בקשת העיקול לבנק מסוים או שמא היא מעידה כי העיקול נרשם? עניין זה לא הוברר. בנסיבות אלו ובהתחשב בכך כי הפעולות של עיקול בנק בוצעו במועד שבו היה קיים, לשיטת התובעת, חוב גם בגין נכס המגורים לא ניתן לקבוע כי הפעולות האמורות מתייחסות בהכרח לנכסים העסקיים.
14. ועוד, לכתבי הטענות צורפו מכתבי דרישה שנשלחו לכאורה לנתבעים ביום 21.11.2013 ממשרד ב“כ התובעת. מכתבים אלו נשלחו לכאורה בדואר רשום אולם לא צורפו אישורי המסירה ולא ניתן לדעת אם בפועל הגיעו המכתבים ליעדם חרף העובדה כי כתובתם של הנתבעים הינה אכן הכתובת שצוינה במכתבים. יתירה מזו, במכתבים לא צוין לאיזה נכסים ספציפיים מתייחס החוב כפי שנזכר במכתבים.

אמנם, ביום 05.01.2014 פנה הנתבע 1 במכתב למשרד ב“כ התובעת וגם אם נניח כי פנייה זו הינה בעקבות אותם מכתבים סבורני כי לנוכח כלליותם של המכתבים ולנוכח העובדה כי למרות שבמכתבים צוין כי בדעת התובעת להגיש תביעה לא הגישה התובעת בפועל את התביעה בסמוך לאותם מכתבים לא ניתן לראות באותם מכתבים, גם אם הגיעו ליעדם, משום פעולת גבייה ו/או אכיפה סבירה ומשכך גם באותם מכתבים אין כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

1. ספק ביחס למשלוחם של מכתבי התראה ו/או דרישה לתשלום חוב מתעורר לנוכח עדותו של מר מנחם בחקירתו הנגדית. בחקירתו העיד מר מנחם כי שעה שיש חוב נעשית פנייה לחייבים ונשלחים מכתבי דרישה והודעות על חוב. לעומת זאת כאשר התבקש מר מנחם להציג דוגמאות לאותם מכתבים הוא השיב כי אין לו אותם כאן וכי לא התבקש להביאם לדיון. לא הוכח אפוא כי נשלחו מכתבי דרישה לנתבעים ולא הוכח מה תוכנם ובעיקר לאיזה חוב הם מתייחסים.
2. בחקירתו נשאל הנתבע 1 לגבי פעולה של ניתוק מים שבוצעה בנכסים העסקיים ביום 12.07.2009. בהתחשב בכך כי פעולה זו בוצעה עוד קודם שתמה התקופה הנתבעת ברי כי אין בה כדי להביא לעצירת מרוץ ההתיישנות. יתירה מזו, אם אכן בוצע ניתוק אזי בהנחה כי לאחר מכן חובר מד המים מחדש שהרי החוב הנתבע הינו עד ליום 01.06.2010 ניתן להניח כי הנתבע 1 דווקא שילם סכום כלשהוא בקשר עם אותו חוב.
3. לנוכח כל האמור סבורני כי יש לקבל את טענתם של הנתבעים להתיישנות חלק מהחוב הנוגע לנכסים העסקיים באופן שבו התקופה הנתבעת בגין הנכסים העסקיים תחל ביום 05.03.2008 ותגיע לסיומה ביום 01.06.2010.

תחולתו של ההסכם ותוקפו

1. בדיון הראשון העיד הנתבע 1 כי ”יש לי הסכם מול העירייה ושילמתי את כל החובות“. הנתבע 1 הציג את ההסכם והעיד כי הוא יכול להביא אישור מחברת הגבייה מלגם, שפעלה בשעתו מטעמה של עיריית באר שבע, ”שאני לא חייב“. ההסכם הוגש לתיק בית המשפט. אישורים ביחס לתשלום הסכומים שצוינו בהסכם לא הוגש.
2. בדיון השני נשאל הנתבעת 1 לגבי התשלומים הקבועים בהסכם והוא השיב כי היו תשלומים בשיקים וכן במזומן והעיד כי הסכומים שולמו.
3. ההסכם הינו מיום 19.01.2014. בעמוד האחרון להסכם צוין, בחלק התחתון, כי ”החוב שולם…“. השימוש בלשון עבר מעיד כי הסכומים, ולכל הפחות, הסכום המזומן, כבר שולם במעמד חתימת ההסכם. יתרת הסכום שולמה, על פני הדברים, ב - 25 שיקים של 1,000 ש“ח כל אחד. סביר כי המינוח ”שולם“ אינו מתייחס לשיקים. יתירה מזו, בס‘ 2 להסכם ננקב המונח ”שלם“. אמנם ישנה אפשרות סבירה כי מדובר בטעות סופר והכוונה היא ל“ישלם“ אך קיומה של טעות סופר יכולה להביא גם למינוח ”שילם“ שאז שוב מדובר בלשון עבר.
4. הנתבעים אמנם לא הציגו ראיה ביחס לפירעון השיקים אך בהתחשב בכך כי בחקירתו לא העיד מר מורסיאן, שהוא זה שמולו נוהל המו“מ שקדם לחתימת ההסכם כנטען ע“י מר מורסיאן, כי ההסכם לא קוים ניתן להניח כי ההסכם קוים וזו הנחת המוצא לדיון. סביר כי במידה וההסכם לא היה מקוים היה עניין זה עולה לדיון מייד. יתירה מזו, הנתבע 1 הצטייר בעיניי כאדם ישר ועדותו ולפיה התשלומים ע“פ ההסכם שולמו מהימנה עליי לחלוטין. כמו כן נניח לצורך הדיון כי ההסכם אושר במשרד הפנים כפי שמחייב ההסכם.
5. ניתן היה לנסח את ההסכם באופן ברור יותר. בכך אין ספק. בהואיל הראשון להסכם מצוין כי הנתבע 1 חייב לעיריית באר שבע סך של 140,696 ש“ח ”נכון ליום 27.1.13 בגין חובות ארנונה ומים“ בגין הנכסים נושא התובענה. בס‘ 2 להסכם צוין כי לסילוק סופי ומוחלט של החוב ”נכון ליום 20.1.13…“. לא ברורה ההבחנה בין שני המועדים האמורים אך בהתחשב בכך כי מדובר בהבדל של שבעה ימים בלבד סבורני כי עניין זה זניח.
6. בס‘ 3 ובס‘ 6 להסכם ישנה התייחסות לנספח א‘ להסכם. נספח א‘ לא הוגש כמסמך נפרד וקריאה סבירה של ההסכם כולו תומכת באפשרות הסבירה כי אותם שני סעיפים בעמוד האחרון להסכם בין המקומות שבהם חתומים הצדדים להסכם מהווים את אותו נספח א‘.
7. בס‘ 6 להסכם נקבע כי כל חוב שאינו כלול בחוב המפורט בנספח א‘ ”שריר וקיים והחבות לשלמו חלה על החייב“. בס‘ 1 לאותו נספח א‘ נרשם כי חוב המים והביוב הינו סך של 1,129 ש“ח. נניח כמובן כי הכוונה היא לחוב שעד לתאריך 27.01.2013. החוב הנתבע בקשר עם נכס המגורים הוא 4,889 ש“ח והחוב הנתבע על הנכסים העסקיים הוא 7,096 ש“ח. סכומים אלו כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד ליום 01.03.2015 כאמור בס‘ 3 לתצהירו של מר מנחם שלא נסתר.

נניח לצורך הדיון כי נכון לינואר 2013 הייתה קרן החוב נמוכה יותר היא בוודאי לא יכלה להיות נמוכה מסכום של 1,129 ש“ח. במצב דברים ההסתברות כי הכיתוב בס‘ 1 לנספח א‘ להסכם אכן מתייחס לחוב שנצבר בגין הנכסים נושא התובענה עד ליום 27.01.2013 היא הסתברות נמוכה יותר והיא בוודאי נמוכה מגרסתה של התובעת ביחס למצב הדברים האמיתי כפי שיפורט עתה.

1. בהודעה המפורטת שהגישה התובעת לאחר הדיון השלישי פירטה התובעת את המצב החקיקתי הנוגע להקמת התובעת. התיאור שפורט בהודעת התובעת הוא תיאור מקיף וממצה והוא תואם את הדין כמובן. ס‘ 10 לחוק תאגידי מים וביוב, תס“א - 2001 מעביר את כל הזכויות והסמכויות שהיו לעירייה קודם לתחילת פעילות תאגיד המים לתאגיד המוקם. התובעת הוקמה ביולי 2007 וממועד זה ואילך כל הפעולות הקשורות באספקת מים ושירותי ביוב ובגביית התשלומים בקשר עם שירותים אלו נתונים לסמכותה הבלעדית של התובעת.
2. טענתם של הנתבעים כי ההסכם כולל את החיובים הנתבעים בתובענה זו אכן חייבה בירור מעמיק יותר של המחלוקת. בהקשר זה יצוין כי בס‘ 1 רישא לנספח א‘ צוין כי מדובר בפירוט החוב שחב החייב לעירייה ”במועד החתימה על ההסכם“. לא זו בלבד שסיכום הסכומים שפורטו אינו נכון אלא גם שניסוחו של הסעיף, כמו גם ניסוחו של ההואיל הראשון להסכם, אכן יכולים היו להטעות את הנתבע 1 בבואו לחתום על ההסכם.
3. ולאחר שנשמעה עדותו של מר מורסיאן אכן התברר כי יש ממש בטענת התובעת וכי ההסכם אינו כולל את החובות נושא התובענה. בחקירתו הראשית העיד מר מורסיאן כי ההסכם משקף חובות שנצברו לגבי הנכסים נושא התובענה עד לחודש יולי 2007, שהוא מועד הקמת התובעת, שהיא כאמור אישיות משפטית נפרדת מהעירייה. מר מורסיאן העיד כי אין לו גם סמכות לערוך הסכם ביחס לחובות שחבים צרכני לתובעת או לגופים אחרים. מר מורסיאן העיד כי ”כל חיוב שהיה עד יולי 2007 נשאר אצל העירייה והיא זו שגבתה אותו או אמורה לגבות אותו. אחרי 2008 אנחנו לא רואים בכלל את החיובים“. עדות זו לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין ותואמת את הוראות הדין.
4. מר מורסיאן העיד אמנם כי ”הייתה תקופת מעבר שהעירייה נתנה שירות לתובעת וגבתה חובות עבורה וזה לדעתי עד אמצע 2008“ אך גם במצב דברים זה לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי החובות שעד למועד זה כלולים בהסכם.
5. מר מורסיאן העיד בחקירתו כי הוא זה שניהל מו“מ מול הנתבע 1. לא הוכח כי מר מורסיאן הציג באופן פוזיטיבי לנתבע 1 מצג לפיו ההסכם כולל חובות שוטפים שנצברו עד ליום 27.01.2013 או עד למועד חתימת ההסכם וגם הנתבע 1 לא טען זאת בחקירתו. הנתבע 1 העיד בחקירתו כי ”אמרו לי שכל החובות לעיריית באר שבע עד ליום בו נחתם ההסכם הם בתוך ההסכם“.

בעדות זו יש מספר קשיים:

האחד, הנתבע 1 אינו מעיד במפורש כי היה זה מר מורסיאן שאמר לו את הדברים.

השני, הנתבע 1 אינו מעיד כי מדובר בחובות שוטפים .

השלישי, הנתבע 1 נוקב במונח ”לעיריית באר שבע“. בהתחשב בכך כי שבע שנים קודם לחתימת ההסכם כבר החלה התובעת לפעול וסביר כי שלחה לנתבעים חיובים שוטפים ובהתחשב בכך כי הנתבע 1 טען כי כבר ביום 23.07.2013 הוא קיים פגישה בנכסים העסקיים עם נציג התובעת ולא עם נציג העירייה הרי שהוא ידע על ההבחנה שבין התובעת לבין עיריית באר שבע. במצב דברים זה המינוח ”לעיריית באר שבע“ תומך באפשרות הסבירה כי הנתבע 1 הבין כי ההסכם מתייחס לחוב כלפי עיריית באר שבע להבדיל מהתובעת.

וגם אם נאמר כי הנתבע 1 האמין כי ההסכם כולל את כלל חובות המים שעד למועד חתימתו על ההסכם, ומצב זה הוא אפשרי, הרי שאמונה זו היא סובייקטיבית ואת הקושי בניסוח שאולי והביא לאמונה זו היה על הנתבעים למצות מול עיריית באר שבע ולא מול התובעת שבוודאי אינה צד לניסוח ההסכם ולחתימה עליו והיא עצמה לא הציגה בפני הנתבע 1 מצג כלשהוא.

1. יתירה מזו, בחקירתו העיד הנתבע 1 כי ”אני לא שותף לעריכת ההסכם“. תשובה זו מהימנה עליי לחלוטין וכפי שציינתי הנתבע 1 הותיר עליי רושם של אדם ישר. ועם זאת, תשובתו של הנתבע 1 ולפיה ”נתנו לי את ההסכם אמרו לי לחתום וחתמתי…אני לא התייחסתי להסכם“ משקפת לטעמי פעולה לא סבירה גם מצדו של אדם ישר כאמור. אדם סביר, והנתבע 1 הוא אדם סביר, אמור לקרוא את ההסכם עליו הוא חותם. גם במצב בו עשויים להתקיים פערי כוחות בין הנתבע 1 לבין נציגי העירייה ו/או חברת מילגם בכל הנוגע לניסוח ההסכם ולהבנה המשפטית של סעיפיו סבורני כי היה על הנתבע 1 לקרוא את ההסכם בעיון ובמידה והוא לא היה בטוח מהי משמעותו ומהו כולל הוא יכול היה לעורר שאלות בעניין זה. ודוקו, ניסוחו של ההסכם אכן אינו ברור די צרכו ודווקא משום כך היה על הנתבע 1 לשאול את השאלות המתאימות שיבהירו את המצב.
2. בית המשפט אינו נוכח, על פי רוב, בעת שקורים אירועים שלגביהם מתעוררת מחלוקת משפטית והוא בוודאי לא יכול לדעת מה התכוונו או מה הבינו הצדדים בזמן אמת. בדיוק לשם כך קבעה הפסיקה את ”חזקת החתימה“ שמשמעותה היא כי אדם מוחזק כמי שהבין את משמעות המסמכים עליהם הוא חתום.
3. אם היה קורא הנתבע 1 את ההסכם ומתייחס אליו בעיון, ולא כפי שהעיד בחקירתו, הוא יכול היה בנקל להבין כי אין התאמה בין התאריכים שצוינו, 27.01.2013 ו- 19.01.2014, הוא יכול היה להבחין כי סיכום הסכומים בס‘ 1 לנספח א‘ להסכם אינו נכון וכיוצא בזה. כך למשל, בס' 11 לסיכומי הנתבעים טענו הנתבעים כי העירייה לא הייתה מוסמכת לגבות מהם אלא חובות ארנונה. אם כך הדבר בוודאי שהנתבע 1 היה חייב לעורר שאלה ביחס לאזכור חוב מים בהסכם. די היה בהתייחסות לסיכום הסכומים כאמור כדי להביא את הנתבע 1 לשאול שאלה בעניין זה על מנת לוודא שלא נפלה טעות לחובתו.

הנתבע 1 לא עשה כן ובכך פעל שלא באופן סביר. בתום לב - כן. בסבירות - לא.

1. במידה והעירייה הייתה צד להליך, כפי שהתאפשר לנתבעים לצרפם בדרך של הודעה לצד שלישי, דבר שלא נעשה על ידם, יכול והיה מקום להביא לידי ביטוי את ניסוחו של ההסכם באופן לא ברור די צרכו לחובת העירייה בבחינת אשם תורם חוזי אולם העירייה לא צורפה להליך והתובעת, שבוודאי לא הייתה מעורבת בניהול המו“מ שקדם לחתימת ההסכם ולא הייתה מעורבת בחתימה על ההסכם, אינה יכולה ואינה צריכה להינזק מחמת זו שניסוח ההסכם אכן אינו ברור די צרכו ואולי הוא שהביא את הנתבע 1 להאמין כי מצב הדברים שונה מכפי שהוא.
2. ועוד, איני סבור כי הטענה בס' 12.2 לסיכומי הנתבעים מדויקת. לא נמנע מאף צד להעיד כל עד שהוא חפץ בו. לגופו של עניין סבורני כי לא התובעת היא שהייתה צריכה להעיד נציגים מטעם עיריית באר שבע וממילא גם שעדותו של מר מורסיאן סיפקה תמונה ברורה ביחס למחלוקת.
3. איני סבור גם שניתן להחיל את הדוקטרינה של איסור על טענות בעל פה כנגד מסמכים בכתב כפי שמבקשים הנתבעים שהרי הובעת אינה צד להסכם והיא בוודאי זכאית לטעון כל טענה בעניינו.
4. המסקנה מכל האמור הינה כי ההסכם אינו חל על החוב נושא התובענה ואין לו כל רלוונטיות למחלוקת שבין הצדדים.

החיוב בגין נכס המגורים

1. אין מחלוקת כי בתקופות הנתבעות ביחס לנכס המגורים החזיקו הנתבעים בנכס המגורים. אין גם מחלוקת ביחס לחיוב עצמו וטענתם של הנתבעים הינה כי החיובים נפרעו. בהתנגדות אין פירוט ביחס לאופן שבו נפרעו אותם חיובים.
2. בחקירתו העיד הנתבע 1 כי ”אני שילמתי את כל התשלומים. יש לי הכל בתיק“. בחקירתה העידה הנתבעת 2 כי הנתבע 1 הוא שמטפל בכל הנוגע לתשלומים ועדותו לא נסתרה ושוכנעתי כי לה עצמה אין כל מידע בעניין.
3. הנתבעים לא הציגו קבלות המעידות על תשלום החוב שנצבר בתקופות שנתבעו. כפי שפורט קודם לכן לא ניתן לראות בהסכם כמי שמתייחס לחוב שנצבר בתקופות שנתבעו והמסקנה מן האמור כי הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לפירעון אותם חיובים ועל כן הם חייבים לשלם את החיוב בגין נכס המגורים.

החיוב בגין הנכסים העסקיים והיריבות מול הנתבעת 2

1. באשר ליריבות שבין התובעת לבין הנתבעת 2: בכתב התביעה טענה התובעת כי גם הנכסים העסקיים מוחזקים ע“י הנתבעים שניהם. טענה זו לא הוכחה והיא נדחית בכל הנוגע לנתבעת 2 ולא ראיתי גם על מה היא נסמכת. התובעת לא הציגה מסמך כלשהוא מכוחו נרשמו בספריה שני הנתבעים כמי שמחזיקים בנכסים העסקיים.
2. הנתבעים, לעומת זאת, הציגו הסכם שכירות מיום 03.04.2008 (מוצג נ/1) ולפיו מי ששכר את אחד הנכסים העסקיים (תא מס‘ 2) הינו הנתבע 1 בלבד. בסוף ההסכם מופיע תשריט ובו חלוקת הנכס כולו לתאים כפי שאלו הושכרו לשוכרים השונים. אף שלא הוגש הסכם שכירות נוסף המתייחס לנכס העסקי הנוסף הרי שבהתחשב בכך כי לגבי הנכס העסקי הנוסף הוגש גם התשריט המתייחס לנכס העסקי השני, וגם הוא חתום, ניתן להניח, ברמה גבוהה של וודאות, כי גם ביחס לנכס העסקי השני קיים הסכם שכירות שנוסחו זהה לנוסח הסכם השכירות שהוגש. גם מוצג נ/2 וגם המסמכים מיום 01.06.2010 שעניינם חילופי השוכרים בנכסים העסקיים תומכים בטענתו של הנתבע 1 כי הוא זה שלבדו החזיק בנכסים העסקיים בתקופות הנתבעות. טענה זו לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין.

גם טענתה של הנתבעת 2 ולפיה אין לה כל זיקה לנכסים העסקיים מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה.

1. ס‘ 2 ג‘ להסכם מתייחס לאופציה שיש לנתבע 1 להארכת תקופת השכירות ובנסיבות אלו סביר כי המשך ההחזקה של הנתבע 1 בנכסים העסקיים הינה מכוח מימוש האופציה שניתנה לו ולא היה צורך בחתימה על הסכם שכירות חדש.
2. לנוכח האמור סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת 2 החזיקה בנכסים העסקיים בתקופות הרלוונטיות לתובענה או בכלל ועל כן התביעה כנגד הנתבעת 2 בקשר עם הנכסים העסקיים נדחית.
3. ביחס לחיובים עצמם: הנתבע 1 אינו חולק על כי בתקופות הנתבעות בגין הנכסים העסקיים הוא אכן החזיק בהם. הנתבע 1 חולק על החיובים וכן טוען לפירעון אותם חיובים במסגרת הסכום ששולם מכוח ההסכם.
4. בס‘ 7 להתנגדות נטען כי לאחר מכתבו של הנתבע 1 לתובעת מיום 05.01.2014 התקיימה פגישה בין הנתבע 1 לבין נציג התובעת בנכס ובמהלכו הציג נציג התובעת לנתבע 1 לראשונה את מד המים שנטען כי הוא זה שמחובר לנכסים העסקיים. הנתבעים טענו בהתנגדות כי ”מדובר בשעון לא עובד וחלוד“. לכתבי הטענות צירפו הנתבעים צילומים של מד מים שמספרו 138218. הנתבעים טענו כי צילום אחד הינו מתאריך 23.07.2013 ואילו הצילום השני הינו מיום 12.03.2015. קריאת המונה בשני הצילומים היא זהה ועומדת על 105 קוב.

עוד טענו הנתבעים כי סוכם עם נציג התובעת כי הצריכה המופיעה בשעון תחולק בין כל הדיירים במבנה. במכתבו לתובעת מיום 05.01.2014 טען הנתבע 1 כי באחד הנכסים העסקיים, שנלקח כתוספת לנכס העיקרי, כלל אין הכנה למים והוא גם לא ראה שעון מים. טענה זו לא נזכרת בהתנגדות אך נתייחס גם אליה.

1. בטענתם של הנתבעים ביחס לעצם החיוב ולאותה תקלה במד המים מצאתי מספר קשיים: ראשית, לא ברור מה מקורו של הצילום הנטען שצולם ביום 23.07.2013 בנסיבות בהן בהתנגדות נטען כי רק לאחר מכתבו של הנתבע 1 מיום 05.01.2014 נוכח לראשונה הנתבע 1 בקיומו של שעון מים.

שנית, גם אם נניח כי הצילומים הם אכן מהתאריכים שצוינו וגם אם נניח כי מד המים אינו תקין הרי שבנסיבות בהן מדובר ממילא בתאריכים שהם מאוחרים לתקופות הנתבעות אין לכך שום רלוונטיות לתובענה וגם אם מד המים לא היה תקין בשנת 2013 אין בכך כדי להעיד על אי תקינותו בתקופות הנתבעות.

שלישית, במכתבו של הנתבע לתובעת מיום 09.01.2014 נטען כי הביקור עם נציג התובעת בשם אבי נערך ביום 23.07.2013. טענה זו אינה מתיישבת עם האמור בהתנגדות אך גם אם נניח כי כאשר צוין בהתנגדות כי הפגישה הייתה ”בהמשך למכתבו“ של הנתבע 1 מיום 05.01.2014 הכוונה היא כי מדובר באותו עניין הרי שבמכתבו של הנתבע 1 לתובעת מיום 09.01.2014 אין כל זכר לאותו סיכום נטען לפיו הצריכה במד המים תחולק בין כלל דיירי המבנה והנתבע 1 מציין כי הוא מבקש לקבל את הקריאה שהייתה קיימת לפני שעזב את הנכס (ברי כי המינוח ”השכרתי את הנכס“ כאמור במכתב אינו מדויק) וציין ”אני מוכן לשלם את ההפרש“. נכונות זו לשלם את ההפרש אינה תומכת בטענה כי מד המים מקולקל.

רביעית, הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי מד המים מקולקל ולא פעלו בהתאם לקבוע בכללי תאגידי המים לעניין זה.

חמישית, אין זה סביר בעיניי כי במשך כל התקופה הנתבעת בקשר עם הנכסים העסקיים היה מד המים מקולקל וממילא שעל הנתבע 1, כצרכן, מוטלת חובה לבדוק באופן שוטף את הצריכה ואת תקינותו של מד המים שהרי אם מד המים אינו פועל הרי שאו שאין צריכת מים כלל ודבר זה אינו סביר או שלא נשלחים חשבונות שוטפים וגם מצב זה היה מחייב תשומת לב מצדו של הנתבע 1. מכל מקום, בהתחשב בטענה כי הביקור והצילומים בוצעו לאחר התקופה הנתבעת אין לעניין זה רלוונטיות לתביעה שלפנינו.

1. בחקירתו נשאל מר מנחם ביחס לרישומים בספרי התובעת בעת שמתקבלת תלונה על תקלה במד המים והוא השיב כי מבוצע רישום (עמ‘ 14). מר מנחם העיד אמנם מבלי שיש בידו את היומנים עצמם אך ציין בחקירתו כי ”אני לא ראיתי פנייה בסמוך לאחד משני המועדים האלו (של הצילומים - א.ה.)“ (עמ‘ 15). עדותו זו לא נסתרה.
2. עוד העיד מר מנחם כי הוא אינו מכיר אדם בשם אבי מטעם התובעת ”מתעסק בפניות שטח וצרכנות מים“. הנתבע 1 העיד בחקירתו כי אינו יודע לומר מדוע לא הביא את אבי לעדות והעיד כי ”אבי מכיר את הדייר שבא אחריי“. כפי שעולה ממוצג נ/2 הדייר שהגיע לאחר הנתבע 1 הינו בעל אותו שם משפחה של הנתבע 1. אין אמנם חובה כי שני אלו יהיה קרובי משפחה אולם ברי כי לא היה כל קושי באיתורו של אבי ובהבאתו לעדות על מנת להוכיח את טענתו של הנתבע 1 בעניין זה. הנתבע 1 לא פעל באופן זה והדבר פועל לחובתו.
3. בחקירתו טען הנתבע 1 כי בעת שהחזיק בנכסים העסקיים כלל לא ידע שיש מד מים (עמ‘ 18). עם זאת, הנתבע 1 העיד, והדבר תואם את מכתביו לתובעת, כי ”מדובר בשני מחסנים ורק אחד מהם היה מחובר למים, אבל זו צריכה מינימלית ביותר של 50 ש“ח לחודש לערך, במחסן השני בכלל לא היה כיור ולא שירותים“. גם אם נניח כי זהו אכן המצב ברי כי גם צריכת מים מינימלית אינה יכולה להיעשות מבלי שקיים מד מים. בנסיבות אלו ובהיעדר ראיה ביחס לאי תקינותו של מד המים במהלך התקופה הנתבעת בוודאי שאין שום רלוונטיות לטענה כי בשנת 2013 ובשנת 2015 היה מד המים מקולקל.

ודוקו, הנתבע 1 מודה שצרך מים באחד מהנכסים העסקיים לפחות. גם אם מדובר בצריכה מינימלית חובה עליו לוודא כי הוא מקבל חשבונות שוטפים וחובה עליו לשלמם כמובן. מים הם אמנם מוצר צריכה בסיסי אך הם אינם מסופקים חינם אין כסף. הנתבע 1 ידע זאת ולכל הפחות היה עליו לדעת זאת.

1. כפי שפורט קודם לכן לא ניתן לראות בהסכם כמי שמתייחס לחוב שנצבר בתקופות שנתבעו. הנתבע 1 לא הוכיח כי שילם באופן אחר את החיובים שנצברו. המסקנה מן האמור הינה כי הנתבע 1 לא הוכיח את טענתו לפירעון אותם חיובים הנוגעים לנכסים העסקיים ועל כן הוא חייב לשלם את החיובים האמורים בכפוף למה שיפורט עתה בקשר עם חיובי הריבית.

הפחתת ריבית ביחס לנכסים העסקיים

1. המעד האחרון של החיוב בגין הנכסים העסקיים הוא 01.06.2010. ממועד זה הנתבע 1 כבר אינו מחזיק בנכסים העסקיים. שוכנעתי די הצורך כי הודעה על חדילה מהחזקה בנכסים העסקיים נמסרה לתובעת כמו גם לעיריית באר שבע כפי שעולה ממכתב בעלת הנכסים העסקיים מיום 01.07.2010 (מוצג נ/2). כפי שפורט קודם לכן לא ניתן להגיע למסקנה כי בגין החוב הנוגע לנכסים העסקיים ננקטו פעולות גבייה ו/או אכיפה עד למועד הגשת התביעה, כמעט חמש שנים לאחר שחדל הנתבע 1 מלהחזיק בנכסים העסקיים.
2. כאמור בכתב התביעה החוב נושא הפרשי הצמדה וריבית פיגורים של החשב הכללי. (ראו גם עדותו של מר מנחם בעמ‘ 16). ריבית זו הינה ריבית גבוהה יותר מזו הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ“א - 1961 (להלן: ”חוק פסיקת ריבית והצמדה“). ס‘ 3 (א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע כי "במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם“. ס‘ 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה מאפשר גם לקבוע תקופה קצרה יותר לצורך חישוב תקופת הריבית.

”רשות שיפוטית“ מוגדרת בס‘ 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה כ“בית משפט, בית דין או רשות אחרת המוסמכת על פי דין לפסוק תשלום לבעל דין, או לקבוע סכום המשתלם לבעל דין, לרבות בורר וכן ראש ההוצאה לפועל כשהוא מוסמך על פי דין לפסוק או לקבוע סכום כסף“.

1. לצד הוראות אלו המצויות בחוק פסיקת ריבית והצמדה ניתן למצוא תימוכין לסמכותו של בית המשפט להפחית ריבית גם בתקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל, תש“ם - 1979 ולפיה ”רשם ההוצאה לפועל רשאי, בכל עת, לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק, וכן רשאי הוא ליתן הוראות בדבר המשך ההליכים בתיק שנסגר או שנגנז בטעות ובדבר כל ענין אחר, ככל שייראה לו צודק“. ברי כי משעבר הדיון בתובענה שהחלה כתובענה על סכום קצוב לבית המשפט מוקנית הסמכות האמורה גם לבית המשפט.
2. סבורני כי השיהוי בהגשת התביעה במקרה שלפנינו הוא שיהוי שאין לו הצדקה גם אם נניח כי הדבר נעשה מתוך רצונה של התובעת שלא להכביד על הנתבעים. גם לכוונה כזו צריכים להיות גבולות סבירים יותר לטעמי והגשת תביעה כמעט חמש שנים לאחר המועד האחרון של צבירת החוב בנכסים העסקיים אינה מקיימת תנאי זה. לעניין זה ראו את הדברים שנאמרו בעש“א 29513-12-12, פולונסקי נ‘ ספיר מפי כב‘ השופטת ח. קיציס.
3. סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום לפגיעה נוספת בנתבע 1, אשר שוכנעתי כפי שפורט קודם לכן כי הוא עצמו האמין, באופן סובייקטיבי, כי ההסכם חל על החובות שנצברו בקשר עם הנכסים העסקיים, או לכל הפחות לא טרח להתעמק יתר על המידה בעניין זה.
4. באשר להצמדת הסכום למדד סבורני כי אין מקום לבצע הפחתה כלשהיא שכן ההצמדה היא ביטוי לערכו של הכסף והפחתתה צריכה להיעשות במקרים חריגים בלבד והמקרה שלפנינו אינו חריג עד כדי כך.
5. באשר להפחתת הריבית סבורני כי יש להבחין בין התקופה שעד למועד בו פנה הנתבע 1 לתובעת, קרי ביום 05.01.2014 שאז ברי כי הוא כבר מודע לדרישת החוב, לבין התקופה שלאחר מכתב זה. הנתבע 1 חלק על החיוב אמנם אך הוא יכול היה לשלם תחת מחאה מבלי שיש בכך משום הודאה בחוב. הנתבע 1 לא עשה כן ועל כן ביחס לתקופה שלאחר מכתבו לתובעת אין הצדקה להפחתת חיובי ריבית.
6. התוצאה מן האמור הינה כי החוב בגין הנכסים העסקיים יישא הפרשי הצמדה וריבית ע“פ חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום היווצרות החוב ועד ליום 05.01.2014 ואילו ממועד זה ואילך יישא החוב הפרשי הצמדה וריבית לפי ריבית החשב הכללי.
7. במאמר מוסגר אציין כי לטעמי תנהג התובעת בהגינות ראויה אם גם ביחס לתקופה שמיום 05.01.2014 ועד לפירעון החוב במלואו תחשב התובעת את הריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה וזאת בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנתבע 1 כפי שגם באו לידי ביטוי בהסכם אך מובהר כי אין באמירה זו כדי לחייבה לעשות כן.

סיכומו של דבר

1. לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התובענה בחלקה וזאת באופן שביחס לנכס המגורים התובענה כנגד הנתבעים מתקבלת במלואה ואילו ביחס לנכסים העסקיים התובענה כנגד הנתבעת 2 נדחית והתובענה כנגד הנתבע 1 מתקבלת בחלקה.
2. התובעת זכאית להמשיך בהליכים בתיק ההוצל“פ בגין הסכומים שנפסקו לטובתה כאמור והיא תעדכן את קרן החוב וחיובי הריבית וההצמדה כאמור. מאחר ותיק ההוצאה לפועל מתייחס לנכס המגורים ולנכסים העסקיים גם יחד מובהר כי בכל הנוגע לפעולות שניתן לנקוט כנגד הנתבעת 2 הרי שאלו תינקטנה רק ביחס לחוב שיוחס לנכס המגורים. לאחר שייפרע במלואו החוב על נכס המגורים תגיש התובעת בקשה לגריעתה של הנתבעת 2 מרשימת החייבים בתיק ההוצל“פ.
3. באשר להוצאות המשפט: בהתחשב בכך כי ביחס לנכסים העסקיים לא היה שום מקום להגיש תביעה כנגד הנתבעת 2 ובהתחשב בכך כי ביחס לנכסים העסקיים התובענה כנגדה נדחתה ובהתחשב בכך כי טענת ההתיישנות התקבלה בחלקה אני מחליט שלא לעשות צו להוצאות, זולת חיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך של 700 ₪ בגין חלק מאגרות המשפט, חרף העובדה כי התובענה התקבלה בחלקה וכל צד יישא בהוצאותיו למעט האגרה כאמור. סכום האגרה יתווסף לחוב בתיק ההוצל"פ.
4. ניתנת לנתבעים אפשרות לשלם את הסכומים שנפסקו כנגדם כפי ערכם בתיק ההוצל"פ בהתאם לחישוב כאור בפסק דין זה, עד ליום 01.06.2020 וזאת לנוכח מצב החירום עליו הוכרז בימים אלו. עד לאותו מועד לא תחדש התובעת את ההליכים בתיק ההוצל“פ.
5. במידה והסכומים שנפסקו לא ישולמו עד ליום 01.06.2020 זכאית התובעת לחדש את ההליכים בתיק ההוצל“פ שמספרו 562743-03-15 בכפוף לעדכון קרן החוב והריבית והכל כאמור בפסק הדין.
6. התנצלותי העמוקה בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין אשר נבע, בין היתר, מסיבות רפואיות.

ניתן היום, כ"א ניסן תש"פ, 15 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.