08 יולי 2018

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

תיק זה הועבר אליי על ידי המזכירות ביום 28/6/18 למתן החלטה בבקשה להפקדת ערובה. יצוין כי הבקשה הוגשה לפני כחמישה חודשים ועד עתה לא הוגשה לה תגובת התובע חרף חלוף המועד שהוקצב לכך (יום 4/3/18).

ביום 19/6/18 הוגשה בקשה דחופה למתן החלטה לנוכח העובדה כי דיון הוכחות קבוע ליום 16/7/18.

לאחר עיון בבקשה אני סבורה כי לנוכח מכלול הנסיבות צודק יהיה לדחותה אף בהיעדר תגובה, וזאת מהטעמים שאפרט להלן:

1. תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן - התקנה) קובעת בזו הלשון:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

1. בהתאם להוראה זו, שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא לסעיף קטן (ב) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

1. אין מחלוקת כי התובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית, ומכאן שהתקנה האמורה חלה בעניינו ויש לבחון האם חל אחד החריגים לכלל הקובע חובת הפקדת ערובה.
2. בקשה זו הוגשה כאשר בתיק היו תצהירי שני הצדדים. הבקשה נסמכת על הטענה, כי בהליך אחר שנוהל כנגד הנתבעת נדחתה תביעה דומה לזו של התובע בהליך זה, תוך חיובו של התובע שם בהוצאות. עוד לטענת הנתבעת, עד עתה לא שילם התובע בתיק האחר את ההוצאות שנפסקו לחובתו. אציין כבר עתה כי פסק הדין אליו הפנתה הנתבעת ניתן על ידי, אך לעובדה זו אין כל נפקות בעת הדיון בבקשה הנדונה.

1. אין להקיש מפסק דין שניתן בעניינו של עובד אחר של הנתבעת לצורך ההליך הנדון. קביעות שניתנו במסגרת פסק דין בתיק אחר אינן ראייה בהליך הנדון. עוד יש לזכור כי בהליך האחר אף היה מדובר בנסיבות שונות של סיום יחסי העבודה, כאשר במקרה הנדון קיימת הסכמה כי העובד פוטר.
2. אני ערה לכך שחלק עיקרי מתביעה זו - בדומה לתביעה מושא פסק הדין אליו הפנתה הנתבעת - מבוסס על הטענה כי תלושי השכר אינם משקפים נאמנה את מציאות יחסי העבודה, וכי בפועל התובע עבד יותר ימי עבודה מאלה שצוינו בתלושים ושכרו היה גבוה יותר.
3. עם זאת, בשלב זה, ניתן לראות בתצהיר התובע ובמסמכים שצורפו אליו כראשית ראייה לטענותיו בנדון. אכן, הנטל לסתור את התלושים שהונפקו על ידי שירות התעסוקה הוא נטל כבד, אלא שבשלב זה נדרש להכריע בנושא הפקדת ערובה, ואין מקום לניתוח מעמיק של הנתונים, דבר שיעשה על ידי המותב שידון בהליך. בשלב זה, די בהנחת ראשית ראייה, וכזאת אמנם קיימת. לאחר דיון הוכחות כאשר מלוא הראיות תהיינה לפני המותב הדן בתיק יהיה ניתן להעריך, האם אמנם עמד התובע בנטל ההוכחה, ואין מקום בשלב זה לנתח את סיכויי ההליך. יתר על כן, כבר נפסק, כי העובד אינו נדרש להביא ראשית ראייה לכל רכיב בתביעתו ודי בהבאת ראשית ראייה לחלק מהתביעה ובלבד שאינו חלק זניח (ראה בשינויים המחויבים: ע"ר (ת"א) 20992-02-17 דיקסי גריל-בר בע"מ נ' HABTOM YASO, מיום 19/4/17).
4. זאת ועוד, על פי התקנה, יכול תובע לפטור עצמו מהחובה להפקיד ערובה בהוכחת יכולת פירעון. ב"כ הנתבעת ציינה בהגינותה, כי התובע פרע את ההוצאות שנפסקו לחובתו בהחלטה קודמת שניתנה בהליך זה. גם אם התובע עשה כן לאחר המועד שנקבע לכך, כטענת הנתבעת, ניתן לראות בעצם התשלום אינדיקציה לקיומה של יכולת פירעון כנדרש על פי התקנה.
5. עוד יש לציין, כי הבקשה הוגשה בשלב מתקדם יחסית של הליך זה. לרוב בקשה מסוג זה מוגשת בתחילתו של ההליך באשר תכליתה היא להבטיח כיסוי הוצאות הנתבע. אמנם, אין מדובר בבקשה שהיא מסוג הבקשות המקדמיות, וגם בתקנה עצמה לא נקבע, כי יש להגיש את הבקשה בעיתוי מסוים. עם זאת, ברמה העקרונית, ההצדקה לחיוב בהפקדת ערובה פוחתת ככל שההליך מתקדם יותר, והדבר מהווה שיקול לדחיית הבקשה. אבהיר כי החלטתי אינה נסמכת על שיקול זה לבדו, אולם שיקול זה מחזק את מסקנתי לדחות את הבקשה. על פי הפסיקה, אין להוציא מגדר אפשרות שהגשת בקשה בשלב מאוחר יותר תהווה שיקול משמעותי דווקא לדחייתה (ראו בשינויים המחויבים, רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, מיום 16/1/13).
6. עוד בהקשר זה, אני מוצאת לציין כי אמנם הבקשה הוגשה לפני מספר חודשים, אלא שבאותו השלב היו מונחים בתיק בית הדין תצהירי הצדדים, וכאמור התיק היה קבוע לדיון הוכחות וסיכומים בעל פה, לאחר שדיון קודם נדחה. יתר על כן, בעיתוי בו הועברה בקשה זו אליי ספק רב אם יש טעם מעשי לחייב את התובע בהפקדת ערובה, גם לו מצאתי שיש לעשות כן, וכאמור אני סבורה שאין לקבוע כך. זאת לנוכח העובדה כי חיוב כזה נקבע לביצוע בתוך 30 יום, ולפי לוח הזמנים הקבוע, ממילא יתקיים דיון הוכחות טרם יידרש התובע להפקיד ערובה. ידוע, כי רוב ההוצאות ככולן חלות עד לשלב דיון הוכחות וסיכומים. תכלית הבקשה להפקדת ערובה ממילא תוחמץ בנסיבות כאלה. אדגיש, כי שיקול זה אינו השיקול העיקרי בהחלטתי אולם בהצטרפו ליתר השיקולים יש בו לחזק את המסקנה אליה הגעתי.

1. לסיכום, הבקשה נדחית.

משלא הוגשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ח, (08 יולי 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.