האם חבלתו של נהג מונית עקב פריקת מזוודתו של נוסע, מהווה תאונת דרכים?

זו השאלה העיקרית שהונחה לפתחי בהליך זה והטעונה הכרעה.

רקע כללי

1. התובע יליד 25/7/54, הגיש תביעתו זו כנגד הנתבעת בגין טענתו למעורבות בתאונת דרכים.
2. על פי הנטען בכתב התביעה ובעדותו בפניי, ביום 27/2/12 הוא עבד כנהג מונית ולאחר שהסיע נוסע ליעדו, ירד מהרכב, פתח את תא המטען והחל פורק את מזוודתו של הנוסע. תוך כדי המזוודה, שהיתה כבדת משקל, נפלה, דבר שגרם למתיחת ידו הימנית, (להלן :התאונה).
3. כאמור, התובע באותו זמן נהג במונית שהשימוש בה בוטח ע"י הנתבעת בביטוח חובה.
4. כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש על ידי שני הצדדים, למחרת התאונה התובע נבדק לראשונה במרפאת "לין" שבחיפה, טופל ושוחרר לביתו. בהמשך התובע היה במעקב במסגרת קופת חולים, עבר סדרה של טיפולים פיזיותרפיים ואף אושרה לו תקופת אי כושר למשך 75 יום.
5. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. לתובע שולמו דמי פגיעה בגין תקופת אי הכושר ולאחר מכן הוא נבדק גם על ידי ועדה רפואית שקבעה כי נותרה לתובע נכות רפואית לצמיתות בשיעור של 5%, בהתאם לסעיף הליקוי 42 (ג) (3) 1, לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956. זאת בשל הגבלה מזערית שנותרה ביישור מרפק ימין בהשוואה למרפק שמאל.
6. הצדדים חלוקים בשלושה מישורים . במישור העובדתי, כאשר הנתבעת סבורה כי התובע לא הוכיח את התרחשות התאונה כפי גרסתו; במישור המשפטי, משום שהנתבעת בדעה כי התאונה לא מהווה תאונת דרכים; גם לעניין הנזק, כאשר כל אחד משניהם מציג חישוב שונה בתכלית מהצד השני.
7. בשל מחלוקות אלו, נקבע הדיון שהתקיים בפניי ביום 2.3.16 לשמיעת ראיות הצדדים ולסיכומים בעל פה. התובע העיד וגם הזמין לעדות מטעמו את מנהל תחנת המוניות בה עבד באותם זמנים (מר מראלי מרדכי), ואילו הנתבעת בחרה שלא להביא אף עד מטעמה.
8. לאחר שהתובע והעד נחקרו נגדית, שמעתי גם את סיכומי הצדדים בעל פה.

סיכומי הצדדים

1. בטיעוניו התובע הדגיש, כי הוא הצליח להוכיח את אירוע התאונה כפי גרסתו אשר נתמכת בדבריו שנמסרו סמוך לאחר התאונה באופן ספונטאני ונרשמו בתיעוד הרפואי. התובע בדעה, כי התאונה הינה תאונת דרכים משום שאין להתייחס אליה כאל פריקה של מטען אלא עסקינן בחפץ אישי, מה גם שהורדת המזוודה וסגירת תא המטען הינן הכרחיות להמשכה של הנסיעה. באשר לנזק, התובע עתר לחיוב הנתבעת לפצותו בתשלום הפסדי שכר בעבר ובעתיד ופנסיה בסך של כ- 28,000 ₪, כאב וסבל בסך של 9,000 ₪ וגם הוצאות ועזרה בסך של כ 8,000 ₪.
2. הנתבעת טענה שהתובע כשל בהוכחת גרסתו; עדותו הינה עדות יחידה של בעל דין, אינה אמינה ורוויה בסתירות.; הגם שהתובע, כך נטען, לא הביא עד רלוונטי לאירוע.
3. הנתבעת, הרחיבה בסיכומיה והפנתה לפסיקה שהתייחסה לאירועים דומים כאל פריקה וטעינה, שימוש המוחרג מתחולת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: החוק). הנתבעת בדעה, כי המדובר במקרה של מעשה פריקה מובהק מהטעם הפשוט שעסקינן במטען מסחרי; מקרה זה , כך נטען, לא עובר את הסף של הגדרת שימוש שבחוק. עוד נטען, כי שעה שהתובע ירד מהרכב, הרי בכך הוא הגיע ליעדו ובזמן אירוע התאונה הפעולה היחידה או השימוש היחיד שבוצע על ידו, היה פריקת המטען, שכאמור, אין הוא חלק מהשימוש המוכר בהתאם החוק.
4. לעניין הנזק, הנתבעת הזכירה כי התובע מסר שמזה תקופה הוא מוכר כנכה כללי, נכותו הינה בשיעור של100% והוא זוכה לקבל קצבת נכות כללית מלאה. עוד הזכירה הנתבעת בסיכומיה, כי התובע אשר במסגרת חקירתו הנגדית , כי אינו עובד בשל המחלות מהן הוא סובל, כגון מחלת הסכרת, וללא כל קשר לתאונה. משכך, אין כל הצדקה לפסוק לתובע פיצוי כלשהו לעתיד, לא לענין הפסדי ההשתכרות וגם לא הפסדי פנסיה.
5. באשר להפסדי השכר בעבר, הנתבעת בדעה כי הפסדים אלה שולמו במלואם על ידי המל"ל. ובראש הנזק של כאב וסבל, היא מסכימה עם בקשת התובע לפסיקת סך של 9,000 ₪, עם זאת היא עתרה לניכוי גיל.

האירוע

1. בעדותו בפניי התובע תיאר את אירוע התאונה בזו הלשון: " אני עבדתי בתחנת מוניות קרית מוצקין, שלחו אותי על מנת לקחת נוסע שהזמין מונית מהתחנה, זה היה בשעות הערב, 20:15 משהו כזה פגשתי אותו ליד התחנה, היה בחוץ עם המזוודה, היו לו יותר ממזוודה אחת, אחת אמר לי שהיא מזוודה כבדה בוא אעזור לך להעמיס לתא המטען, אחד החזיק מצד אחד , השני מצד ימין, שנינו הרמנו והכנסנו לתא המטען, היו לו תיקי יד שם בספסל מאחורה. ישב לידי ונסענו לבית שלו במוצקין, כשהגענו ראיתי שהוא מתעכב היה צריך לשלם לי עבור הנסיעה 20 שקל נדמה לי, הוא התעכב אני בינתיים ניגשתי לתא המטען להוציא את המזוודה שלו, אני זוכר כאילו היה היום בבוקר, כל התמונה מול עיניי, ידעתי שהמזוודה היתה כבדה כי כבר העמסנו אותה. אני זוכר את הצורה שעמדתי, נשענתי ביד שמאל, פתחתי את תא המטען שלחתי יד על מנת להוציא את המזוודה, החזקתי ביד שמאל על דופן של תא המטען, כאילו יתן לי תמיכה, ואז הרמתי על הדופן של תא המטען, החלקתי אותה לאט לאט עד שעברה את הדופן ואז ירדה כלפי מטה, בגלל שהיא כל כך כבדה זה היה פתאומי ונתן לי מתיחה ביד.." (עמ' 3, ש' 12-22).

התובע העיד כי עם עצירת המונית, ולמרות שירד ממנה כדי לפרוק את המזוודה, הוא לא דומם את המנוע:" אנחנו כל הזמן משאירים את הרכב דולק, זה רכב דיזל, לא רצוי לכבות ולהתניע, אני ממשיך בעבודה חוזר לתחנה או מקבל עבודה בקשר" (עמ' 3, ש' 27-28).

עוד הוסיף ומסר, כי לאחר פריקת המזוודה כוונתו הייתה להמשיך בדרכו באופן מידי, דבר שגם עשה אחרי התאונה. מסר כי כמקובל, תוך כדי נהיגתו היה מאזין לקשר ובאם אין נסיעה זמינה, היה ממשיך לתחנה, עוצר וממתין מחדש לתורו (עמ' 3, ש' ש' 24-26), אף הדגיש: "אין לי מה להמתין שם, זה בית פרטי." (ע' 3, ש' 29).

1. התובע הותיר עלי רושם חיובי וניכר כי בעדותו מסר את כל האמת כהוויתה. השתכנעתי, כי לא הוסיף ולא גרע פרט כלשהו, ענה באופן ענייני ומקיף. עדותו הייתה קוהרנטית ועקבית, והיה ברור וחד כי תובע זה חף מכל מניפולטיביות או התחכמות.
2. לא נמצאו סתירות כלשהן בעדותו, לא כל שכן בעלות משקל. גם גרסתו אותה שטח בפניי מתיישבת היטב עם תיאור התאונה שנרשם מפיו בכל התיעוד הרפואי, בטופס בל/250 שנמסר לתובע למחרת התאונה ע"י העד מר' מרדכי מראלי, וגם במסמכי המל"ל.
3. זהו תובע דובר אמת, והראיה, אף אם לעניין נזקיו, שלא הסתיר את עובדת מעורבותו בתאונת דרכים קשה שקדמה לתאונה בה עסקינן, ואף אישור כי מזה תקופה אין הוא עובד בשל מחלת הסכרת ממנה הוא סובל וללא כל קשר לתאונה. אלה דברים שהוא מסר מיד עם הצגת השאלות בפניו, לא הסס לרגע למרות ההשלכות הצפויות לעובדות אלו על הערכת נזקיו והפיצוי לו זכאי למקרה והתביעה תתקבל.
4. נכון הדבר שהתובע לא הביא אף עד ראיה נוסף לאירוע התאונה, ובפועל עסקינן בעדות יחידה של בעל דין; אלא שהנימוקים שהקדמתי ומידת האימון שאני נותן בתובע זה ובעדותו בפניי, די בהם כדי להטות את הכף לכיוונו ולהצדיק קבלת גרסתו העובדתית באשר לאירוע במלואה.
5. גם טענתה הנוספת של הנתבעת, כי התובע לא הביא את הנוסע כעד מטעמו, אין בה כדי לשנות ממסקנתי. התובע נשאל בהקשר זה והעיד :

"ש. האם הנוסע שנסע עמך ידע שאתה נפגעת ביד?

ת. לא.

ש.ת מה יש לי לספר, הוא חזר מחו"ל חוזר הביתה אספר לו שקבלתי דחיפה במרפק" (עמ' 7, ש' 6-8).

הנוסע לא ידע כי התובע נפגע בידו, מכאן לא היה כל טעם או תכלית בהבאתו לעדות, הגם:

"ש. את הנוסע שהסעת באותו יום, ניסית לאתרו?

ת. הוא גר ברחוב חשמונאים 72, בית של 12 קומות. איני יודע כמה דירות יש שם.

ש. ניסית לאתרו

ת. איך אוכל, איני זוכר איך הוא נראה?"(עמ' 6, ש' 26-29).

הסבריו של התובע משכנעים ומקובלים עלי, הגם, כפי שציינתי, ספק גדול באם בכוחה של עדות הנוסע לזרות אור לעניין המחלוקת הממוקדת בפגיעת התובע, או להוסיף פרט כלשהו רלוונטי לעניין מחלוקת זו.

החובה היא להביא עד רלוונטי שבעדותו טמון פוטנציאל להבהרת השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בלבד ולא כל עד, תהיה זיקתו ומעורבותו באירוע רחוקה ובלתי רלוונטית ככל שתהיה. ושוב הדבר נכון ביתר שאת, שעה שהתובע מוסר כי הנוסע לא ראה את האירוע והתובע לא ספר לו אודות התרחשות זו.

תאונת דרכים

1. בהתאם להגדרה הבסיסית שקיבלה ביטוי בסע' 1 לחוק , סיווג אירוע כתאונת דרכים מותנה בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים, הראשון: נעשה שימוש ברכב מנועי; השני: כי השימוש נעשה למטרות תחבורה; והשלישי: הנזק נגרם עקב אותו שימוש.

בהגדרה הבסיסית קיים שימוש מוכר האוצר בחובו פוטנציאל לתחולה בענייננו, שהינו השימוש "נסיעה"; ובצדו גם שימוש אפשרי שאינו מוכר, והכוונה "פריקה וטעינה".

1. כזכור, במקרה זה התובע ניגש לתא המטען ושעה שעסק בפריקת המזוודה הוא חש בכאבים; גם אם נתייחס לפעולה זו כאל פריקתו של מטען בהתאם לחוק, דבר שאינו נקי מספקות (עמ' 5 בע"א (חי') פאוזיה סבאג נ' דולב חברה לביטוח בע"מ [פורסם המאגרים]), עדיין אין לדבר כל חשיבות בענייננו.

כידוע, פעולה שמהווה חלק אינטגראלי מהפריקה או הטעינה הוחרגה מפורשות מההגדרה של השימוש ברכב מנועי בסע' 1 לחוק. עם זאת, בתחרות בין הפריקה והטעינה שהוחרגו, לבין פעולה שמקיימת אחר אחת מדרכי השימוש המוכרות באותה ההגדרה, כמו הנסיעה, ידו של השימוש המוכר תהיה על העליונה ודי בו כדי להביא לתחולת החוק, כמובן בכפוף לקיומן של יתר הדרישות הקבועות בחוק (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נק סמאג'ה, פ"ד נט(3) , 563541 [להלן- הלכת אסם]); זאת למעט בהתנגשות בין הפריקה והטעינה לבין השימוש המוכר "הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או של מטענו כשהרכב עומד" (רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי, פ"ד נז(2) 614, וראו גם עמ' 555 בעניין "אסם"). מכאן, ברור שהתמקדות הצדדים בסיכומיהם בתחולת שימוש שאינו מוכר, הינה חסרת כל משקל.

משהסרתי מדרכי את טענתה של הנתבעת לעניין תחולת החריג, אגש עתה לבחינת קיומו של שימוש מוכר.

1. שימוש הנסיעה זכה לפרשנות מקיפה ברע"א 9084/05 אגד ואח' נ' יעקב ינטל [פורסם במאגרים], שבגדרו בוטלה ההבחנה בין שימוש עיקרי ללוואי שהייתה מקובלת מקודם בפסיקה. עוד נקבע, כי קיומה של זיקה עובדתית בין הפעולה שנעשתה ברכב לנסיעה הינה בבחינת אינדיקציה, אך אין בה די והיא לא מובילה בכל מקרה לקביעה שעסקינן בנסיעה כהגדרתה בחוק:" עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ"הנסיעה" (פסקה 7 בעניין "ינטל"). כך גם נקבע בע"א (מחוזי חיפה) 44767-05-12 הראל בע"מ חברה לביטוח נגד אביטל מגן, [פורסם במאגרים] : "נוסיף עוד, כי העובדה שפעולת הלחיצה על השלט היא חיונית להתחלת הנסיעה, איננה "מביאה להתמזגות הפעולה עם ה"נסיעה", כמובנה בחוק הפיצויים.....", אף אם קיימת השתלשלות עובדתית בין האירוע לבין הנסיעה".
2. אין להסתפק אך בהשתלשלות עובדתית בין הפעולה לנסיעה על אף שהשימוש "נסיעה" הוא בעל רמת הפשטה גבוהה באופן שיכול לכלול בחובו פעולות רבות שנכון לראות בהן כחלק מהנסיעה, שכן :" צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח "נסיעה" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו" (עמ' 7 בפס"ד בעניין "ינטל"). הדגש הוא על השאלה האם הפעולה שגרמה לפגיעת התובע מהווה חלק טבעי ואינטגראלי מן הנסיעה ברכב ?, כאשר לשם מתן תשובה לשאלה זו ניתן להיעזר במבחנים כגון סמיכות הזמן והמקום, המטרה העומדת מאחורי פעולה זו ותכליתו של מבחן הסיכון.
3. כדי שתוכר פעולה ברכב כנסיעה, חייבת להיות חלק טבעי ואינטגרלי ואף בעלת קשר פיסי לנסיעה עצמה; באופן שתהווה נדבך מהותי במקבץ הפעולות שמקימות את השימוש הזה במובנו הפשוט והטבעי, (פסקה 8 ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים].
4. ניתן לסכם, אם כך, כי פעולה תוכר כחלק מנסיעה באם היא מהווה חלק מהותי משרשרת הפעולות הטבעיות שמקימות את הנסיעה במובנה הפשוט והמקובל כאשר, כאמור, ניתן להיעזר במבחני עזר, כגון סמיכות הזמן והמקום, תכלית הפעולה והמבחן התחבורתי.
5. למרות כל האמור לעיל, במבחן המציאות הפסיקה עדיין לא הצליחה לעצב מבחן ברור, חד וישים בכל מקרה. מסך העשן האופף סוגיה זו לא הוסר כליל ומחלוקת נצחית זו לא באה על פתרונה הסופי. ההתפתחות שחלה בפסיקה בהקשר זה הינה ענפה, ועם זאת פעולת היישום נותרה דקה ומורכבת ביחוד באשר למקרים גבוליים. גם במקרה זה הפתרון אינו פשוט, ומלאכת הישום חייבת להיעשות בזהירות, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה ההיגיון והשכל הישר.
6. הקושי במקרה זה נטוע בעובדה, כי התאונה התרחשה במסגרת פעולה שבוצעה בהפסקת ביניים בנסיעה. מחד התובע סבור כי אין לדבר כל השלכה על סיווג התאונה כתאונת דרכים בהתאם לחוק; ומאידך הנתבעת בדעה כי יש להתייחס לכל מקטע כנסיעה עצמאית, כל עצירה משמעה סיומה של הנסיעה.
7. לפתחו של ביהמ"ש העליון הגיע מקרה בגלגול שלישי שבו עובד על משאית לפינוי אשפה נפגע ע"י רכב חולף לאחר שירד מהמשאית לביצוע עבודתו. ביהמ"ש השלום והמחוזי קבעו כי הנפגע לא השתמש במשאית בזמן אירוע התאונה, ומכאן על מבטחת הרכב החולף לפצותו בגין נזקיו. כאמור העניין הגיע עד לביהמ"ש העליון, ונידון בפני כב' השופט (בדימוס) ריבלין אחרי פס"ד בעניין "חסן נביל" וגם "ינטל". אמנם הבקשה נדחתה, אם כי ביהמ"ש הוסיף בזו הלשון : "שכן בית המשפט המחוזי קבע כי לא נעשה במשאית האשפה כל שימוש אחר לבד מן הטעינה והפריקה, ובכלל זה גם לא "נסיעה". ודוק: טענת המבקשות כי עמידת משאית האשפה הייתה אך "עצירה זמנית", מבוססת על הנחות עובדתיות שונות שלא הוכחו, כגון תדירות הנסיעה והעצירה, הימצאות הנהג בתוך המשאית והיותה מותנעת. משאלה לא הוכחו, אין מקום לדון לראשונה בערכאה זו בשאלה המשפטית אשר אפשר והייתה מתעוררת באותן נסיבות" (פסקה 5 רע"א 3515/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לבטוח לאומי [פורסם במאגרים]).

דברים אלה מערערים את עמדת הנתבעת ומלמדים שאין זה נכון להסיק מההלכה כפי שנקבעה בעניין "ינטל" וגם "חסן נביל" כי הנסיעה במשמעותה כפי החוק חייבת להיות רציפה וללא הפסקות כלשהן; וכל אירוע שמתרחש בהפסקה תהיה רגעית ולכל תכלית שתהיה, נופל מחוץ לגבולותיו של שימוש זה.

כל מקרה כפי נסיבותיו; ואין זה נכון לשלול קטגורית אירועים שהתרחשו במסגרתן של הפסקות ביניים בנסיעה, שגם הם יכולים לקיים אחר שימשו זה, כמובן בהתקיים המבחנים או הדרישות שהותוו במסגרת הפסיקה.

1. השימוש נסיעה מתוחם ומתחיל עם ביצועה של הפעולה הראשונה שהינה חיונית לקידום הנסיעה ומהווה שלב טבעי בהוצאתה אל הפועל, כגון התנעת המנוע או שחרור בלם היד; זאת בשונה מישיבה בתוך הרכב בהמתנה לנסיעה כאשר עד לאותו שלב לא בוצעה אף פעולה להתחלתה הפיסית של הנסיעה :"בענייננו, בזמן התאונה עמד המיניבוס בתחנת היציאה לדרך כשמנועו דומם והאנשים שנמצאו בו, ובכלל זה הנהג, ישבו והמתינו להתחלת הנסיעה. לא נעשו בזמן התאונה פעולות אקטיביות המקדמות את התחלת הנסיעה. בנסיבות אלה, יש לראות במיניבוס רכב חונה, הגם שנמצאו בתוכו באותה שעה נוסעים" פסקה 4 ברע"א 3149/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נור אלדין סקאפי ואח' [פורסם במאגרים]; ומסתיימת עם השלמתה של הפעולה האחרונה המהותית ובעלת הזיקה הפיסית לנסיעה שהינה בד"כ כיבוי המנוע, זאת עם הגיע הרכב לתחנה האחרונה שבמסעו :"ברם, כאשר הגיע האוטובוס למקום חנייתו והנהג דומם את מנועו – הסתיימה נסיעת האוטובוס. כך מן הבחינה הלשונית וכך גם מן הבחינה המשפטית" פסקה 8 ברע"א 3762/11 עיזבון המנוחה אושר רחימי ז"ל ואח' נ' עמיר חריזי ואח' [פורסם במאגרים].
2. במקרה זה הרכב לא הגיע לתחנתו האחרונה והתובע, אחרי פריקת המזוודה, התכוון להמשיך מידית בנסיעתו לאיסוף לקוח אחר והסעתו ליעדו או להגיע לתחנה; כאשר לכוונה הסובייקטיבית ולתכלית העומדת מאחורי העצירה והפעולה שנעשתה בגדרה, עשויות להיות חשיבות רבה בהקשר זה.
3. על דרך ההיקש ניתן למצוא חיזוק למסקנתי זו בקביעותיו של ביהמ"ש העליון ברע"א 3014/15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [פורסם במאגרים]. בעניין זה ביהמ"ש בחן את תחולתו של השימוש טיפול דרך, שכידוע חלק מדרישות הסף להתקיימותו היא שהטיפול נעשה במהלך הנסיעה ולשם המשכה המידי, (עניין "חסן נביל" שלעיל, רע"א 372/10 הראל בע"מ נ' ספייב {פורסם במאגרים], ע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה בעם {פורסם במאגרים]). תנאי זה סב סביב ההמשכיות של הנסיעה והוא נשלל כאשר חלה הפסקה משמעותית ברצף הנסיעה, דבר שרעיונית קרוב לענייננו והקביעות לגביו בהחלט יכולות לשמש עזר בידינו בקביעת התפרשותו של השימוש בו עסקינן.

באותו המקרה נקבע כדלקמן: כלומר, בעוד שבעניין זהבי ההפסקות, שבין מקטע אחד למקטע הבא של הנסיעה, "שירתו" את הנסיעה, שכן הנהיגה והסעת הרכב היתה עבודתו של הניזוק, במקרה דנא הנסיעה "שירתה" את העצירות, שבמהלכן המשיב היה אמור לבצע את עבודתו. הבדל זה בין המקרים מעלה חשש כי הצידוק לתוצאה אליה הגיע בית המשפט בעניין זהבי אינו מתקיים במלואו במקרה דנא.".

היינו, בית המשפט יחס חשיבות לתכלית העומדת מאחורי ההפסקה, מכך ניתן להסיק מבחן עזר נוסף לפיו שעה שההפסקה מיועדת לשרת את הנסיעה או המשכה המידי, הדבר מהווה תימוכין למסקנה כי עסקינן בהפסקה המתמזגת בנסיעה ושהינה חלק אינטגראלי ומהותי הימנה.

בענייננו, לא צריך להיות ספק, כי העצירה ובתוכה פריקת המזוודה יועדו אך ורק לשרת ולהשלים את מקטע הנסיעה הקודם, וכן לקדם ולאפשר המשכה של נסיעה זו.

הדבר שונה, למשל מיציאה מהרכב לאחר התרחשות תאונה לשם מתן עזרה לנוסעים ברכב השני. הפסקה זו לא משרתת במאומה את הנסיעה גם לא המשכה המידי ותכליתה, גם אם הינה ראויה , עדיין : "התאונה הביאה את הנסיעה לקיצה, הנפגע יצא מן הרכב, התרחק ממנו, ושב לקרבתו. שלב נסיעת ההמשך טרם החל. הנה כי-כן, הנפגע לא נפגע במסגרת השימוש של נסיעה או במסגרת שימוש מוכר אחר." פסקה 6 ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם במאגרים].

1. אני סבור כי אין להתייחס לעצירה הרגעית וירידת התובע מהרכב כאל סיומה של הנסיעה, דבר שיכול להיות נכון באשר לנוסע בלבד. עסקינן בעצירת ביניים שלא קוטעת את רצף הנסיעה והינה יחד עם פריקת המזוודה , בשים לב ובדגש על מקצועו של התובע, שלב טבעי ואינטגראלי בנסיעת הרכב.

הדבר נכון ביתר שאת שעה שהוכח בפניי כי פניו של התובע היו מועדות להמשכה המידי, ובשל כך הוא אף לא דומם את מנוע הרכב עם עצירתו וגם לא לפני יציאתו מהרכב. בפועל הנסיעה לא הגיעה לקיצה גם משום שבעצירה הרכב לא נמצא בחנייתו או ביעדו הסופי.

בענייננו, גם קיימת סמיכות זמן ומקום עם הנסיעה שקדמה לפריקת המזוודה וגם זו שהייתה צפויה אחריה; ופריקת המזוודה יועדה להשלמת הנסיעה במקטע הראשון והמשכה של נסיעה זו.

1. מהאמור מסקנתי היא כי בזמן פריקת המזוודה הנסיעה לא הסתיימה, והתובע נפגע במסגרת פעולה שבוצעה במהלך הנסיעה, שהינה שימוש המוכר לפי החוק.
2. היות התובע, כפי שנקבע לעיל, נפגע במסגרת הנסיעה אזי מובן מאליו כי מתקיים המבחן התחבורתי; הרי אין בנמצא שימוש שמעיד במובהק על מטרות תחבורה יותר מאשר השימוש בו עסקינן. יתרה מכך, היא הנתעבת שטוענת כי בנסיבות התקיים שימוש נוסף שהינו, כאמור, פריקת המזוודה. אף ששימוש זה הוחרג מתחולת החוק עדיין טמון בו סיכון תחבורתי, (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 564 , ראו גם הלכת "אוסם" שלעיל בעמ' 561).

כפי שציינתי מקודם, קיומה של פעולה המסווגת כפריקה או טעינה לא גורעת ברוב המקרים מתחולת החוק באם בצידה התקיים שימוש מוכר; אדרבה התקיימותה אף מגשימה את הדרישה הנוספת לעניין "למטרות תחבורה".

1. גם אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע נפגע שעה שניסה לפרוק את המזוודה, מכאן ברור ונהיר הוא כי קיים גם קשר סיבתי עובדתי בין השימוש המוכר לבין נזקי הגוף שהוסבו לתובע.

הנזק

1. התובע הוא שמסר כי הפסיק את עבודתו ואין הוא מסוגל לעבוד יותר ללא כל קשר לתאונה, ומתקיים מקצבת נכות כללית. לאור זאת, ובשים לב לגילו, ברור כי התאונה לא פגעה בכושרו של התובע לעבוד ואין הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין הגריעה שחלה כנטען בפוטנציאל השתכרותו, פוטנציאל שנראה כי אינו קיים יותר בשל מחלותיו והתאונה הקודמת, וגם אם נותר כושר עבודה חלקי הרי אין כוונה להוציאו אל הפועל יותר. מסקנה זו נכונה גם באשר לטענה להפסדי פנסיה בעתיד.
2. לעניין הפסדיו בעבר, התובע כאמור היה באי כושר למשך חודשיים וחצי ושכרו החודשי עובר לתאונה בגין עבודתו החלקית הסתכם בסך כ- 2,000 ₪ בלבד, כך שההפסד בגין תקופה זו עומד על סך 5,500 ₪ לאחר הוספת ריבית.
3. אני לא מקבל את טענת ב"כ התובע לפיה התובע נזקק לעזרת הזולת. החבלה הייתה קלה ולא הצריכה עזרה כלשהיא גם לא בתקופה הסמוכה לתאונה. חיזוק לכך היא העובדה שהתובע לא הביא אף עד שנטען כי עזר לו גם לא נקב בפרטיו של מעניק העזרה, מה גם שהתובע מתגורר בגפו.
4. אף שעסקינן בתאונת עבודה, סביר להניח כי הוסבו לתובע הוצאות רפואיות ונסיעות מצומצמות אותן אני מעריך בסך 1,500 ₪.
5. באשר לראש הנזק של כאב וסבל, אני מקבל את דרישתו של התובע, שבנסיבות הינה צנועה, לפיצוי בסך 9,000 ₪.
6. בסוף סיכומיה הנתבעת עתרה כי אתיר לה להגיש חו"ד אקטוארית לניכוי חלק מתשלומי המל"ל (ענף נכות כללית) המשולמים לתובע בעקבות התאונה. אין לקבל דרישה זו לאור השלב בו הועלתה.

עם זאת, לו סברתי שלדבר השלכה מוחשית על היקף הפיצוי, הנטיה הייתה כן להותיר פתח בפני הנתבעת להוכחת טענה זו כדי להסיר כל אפשרות לעיוות דין; אולם בנסיבות, אני סבור כי המלאכה הכרוכה בהוצאות, כגון הגשת חו"ד אקטוארית ויתכן גם מינוי מומחה ריפואי מטעם ביהמ"ש, ודחיית הדיון וההכרעה בתיק זה, ספק אם תניב תוצאה כלשהיא לנוכח העובדה שעסקינן בנכות מזערית בהשוואה לנכותו הכוללת של התובע .

יתרה מכך, לטענה זו שני הצדדים. באם הטענה תוכח, שכאמור סיכוייה הינם קלושים, ויהיה נכון לבצע ניכוי חלקי, אזי הדבר בהכרח יחתור תחת מסקנתי השוללת כל פיצוי לעתיד. באם כושרו של התובע סוכל, בין היתר, בשל הנכות שהוסבה בתאונה והיא השתלבה במכלול הנכויות המבססות את אי הכושר בנכות הכללית, אזי מובן כי יהיה צודק לפסוק לתובע פיצוי בגין פגיעה חלקית זו בעטיה של התאונה. הווה אומר, קבלת טענה זו דווקא בהסתברות גבוהה תביא לתוצאה ההפוכה מזו לה מייחלת הנתבעת.

סוף דבר

מקבל את התביעה ומחייב בזאת את הנתבעת לפצות את התובע בתשלום פיצוי בסך 16,000 ₪, בניכוי תשלומי המל"ל (ענף נפגעי עבודה) ששולמו לתובע בגין התאונה בה עסקינן כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד היום.

הנתבעת גם תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 13% והמע"מ מהיתרה, וגם הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

הסכומים ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות, תמציא פס"ד זה לצדדים

ניתן היום, כ"ד אדר א' תשע"ו, 04 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.