1. מונח בפניי ערעור אותו הגישה המערערת- הנושה (להלן: "המבקשת") כנגד הכרעת הנאמן עו"ד קלמן ריבקין (להלן: "הנאמן") בכל הנוגע לתביעת החוב אשר הוגשה על ידה בהתאם לסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").

רקע

2. במסגרת התיק דנא, הגישה המבקשת תביעת חוב על סך 773,132 ₪ כנגד החייבת, המשיבה 1 (להלן: "החייבת") בגין חובות לכאורה של בעלה מר אורי (כדורי) שאשא (להלן: "החייב"), זאת בטענה כי החייבת חבה בחובות הנ"ל של בעלה מכוח חזקת השיתוף בחובות, בהיות החייבים בני זוג נשואים.

החלטת הנאמן

3. לאחר שעיין בתביעת החוב ובמסמכים המצורפים לה, החליט הנאמן לדחות את תביעת החוב שהגישה המבקשת. בהחלטתו מתייחס הנאמן לכך שחזקת השיתוף בחובות בין בני זוג נשואים, מיוסדת על בסיס טענת חזקת השיתוף בנכסים שהינה פרי פיתוח הפסיקה, ואשר הוגבלה על ידה לבני זוג אשר נישאו לפני תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), דהיינו לפני 1.1.1974. לטענת הנאמן, במקרה דנן, החייבים נישאו בשנת 1987, ועל כן אין מקום לחלותה של חזקת השיתוף כפי שטוענת המבקשת. על כן בנסיבות אלה, נשמט כל הבסיס המשפטי לתביעת החוב כנגד החייבת, ודינה להידחות.

4. הנאמן אף מתייחס בהחלטתו לעובדה כי גם אם הייתה חלה על החייבים חזקת השיתוף, הרי שלא היה בכך כדי ליצור שיתוף בחובות. הנאמן מציין בהחלטתו כי פסק הדין המנחה בענייננו ניתן ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח' (נבו) (להלן: "פרשת טווינקו"), בו נקבע החריג לפיו תחולתה של הלכת השיתוף בכלל הזכויות והחובות, דהיינו גם חובות עסקיים, נשללת עת שהיא מועלת בשעה שחיי הנישואין בין בני הזוג נמשכים ואין טענה כי הנישואין נקלעו למשבר או שהם עומדים בפני סכנה. לטענת הנאמן, במקרה דנן הכספים שנצברו בקופת הפש"ר, מקורם בעיקר בתמורת חלקה של החייבת במימוש בית מגוריהם המשותף שלה ושל החייב, ועל כן אין המבקשת זכאית להיפרע מהם בגין חובו של החייב, שהינו עסקי גרידא, כאשר בפועל חיי הנישואין של החייבים נמשכים ואין טענה כי הנישואין נקלעו למשבר או שהם עומדים בפני סכנה.

5. הנאמן בהחלטתו מתייחס לכך שטענת המבקשת בדבר שיתוף החובות, הופכת למעשה כל בת זוג לערבה לכל החובות העסקיים של בן זוגה, וזאת מבלי שחתמה על ערבות כלשהי. לטענת הנאמן, אין זה המצב המשפטי המצוי, לא מכוח חזקת שיתוף בחובות, וודאי שלא מכוח חוק יחסי ממון.

טענות הצדדים לערעור

6. המבקשת סבורה כי הנאמן שגה בהחלטתו לדחות את תביעת החוב שהגישה, ומפנה למספר פסקי דין, בהם בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי (נבו) (להלן: "פרשת יעקובי"), שם קבע הנשיא דאז שמגר כי הלכת השיתוף וחוק יחסי ממון מתקיימים זה לצד זה, כאשר חזקת השיתוף חלה כל עוד קשר הנישואין עומד בעינו ואילו חוק יחסי ממון חל בעת סיום הנישואין. על כן, אין בעובדה שהחייבת והחייב נישאו בתקופה בה חל חוק יחסי ממון כדי למנוע את תחולת חזקת השיתוף בעניינם. לטענת המבקשת, במקרה דנן קשר הנישואין של החייבת והחייב עומד בעינו, שכן הם מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף מאז נישאו ואף כיום. חיי הנישואים שלהם תקינים, הם מעולם לא נפרדו לאחר נישואיהם, ואף אין ביניהם משטר כללי של הפרדה רכושית, ומשכך חזקת השיתוף חלה בעניינם.

7. המבקשת טוענת בנוסף, כי לא צוין על ידי הנאמן בהחלטתו כי החוב הנתבע במסגרת ההליך דנא, בין אם נוצר מנכסים אישיים ובין אם מנכסים עסקיים, נוצר עקב פעילות חריגה של החייב שנעלמה מעינה של החייבת או כי החוב נושא זהות אישית של החייב כמבצעו. בנוסף, החייבת לא שללה את היות עסקו של החייב גם עסקה שלה במסגרת מסת הנכסים המשותפת שלהם; לא צוין כי החייבת לא נהנתה מרווחי העסק של החייב, או כי לא היה לה כל קשר עסקי אליו; או כי לחוב הנתבע אין כל זיקה לנכסים משפחתיים מובהקים, וכי העסק של החייב, המהווה את מקור פרנסת המשפחה, נהנה ממעמד של נכס משפחתי מובהק.

8. עוד טוענת המבקשת, כי בפרשת טווינקו נקבעו שלוש חלופות למועד גיבוש השיתוף בזכויות ובחובות בין בני זוג על בסיס הלכת השיתוף, כאשר בתיק דנא מתקיימת החלופה השלישית שהינה "אירועים כלכליים חריגים, כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג להליכי פשיטת רגל". משהתגבש המועד הקריטי, הרי שהלכת השיתוף התגבשה בין החייב לחייבת וכפועל יוצא מכך גם השיתוף בחובות, שכן החייב והחייבת שותפים לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות. המבקשת ממשיכה וטוענת, כי אמירות אלו מקבלות משנה תוקף שעה שבין החייב לחייבת קיימת מערכת יחסים רכושית אינטימית ביותר, ולא נטען כי קיימת הפרדה רכושית ביניהם.

9. הנאמן הגיש תגובה לערעור שהגישה המבקשת, בה הציג את עמדתו כי יש להותיר את החלטתו על כנה ולדחות את הערעור. הנאמן ציין כי טרם ההכרעה בערעור שהגישה המבקשת, יש לקבל את עמדת החייבת אשר אמורה לשפוך אור על סוגיות עובדתיות שמעלה הערעור ואשר אינם בידיעת הנאמן, וכן ראוי גם לקבל את עמדתו של הכנ"ר. לאחר קבלת עמדותיהם של החייבת והכנ"ר, ניתן יהיה לשקול האם הכרעה בערעור מצריכה דיון לצורך בירור עובדתי או שניתן לקבל החלטה מבלי לקיים דיון.

10. הנאמן טוען כי טענותיה של המבקשת נידחו בשני פסקי דין מרכזיים של בית המשפט העליון, שעליהם אף הסתמכה המבקשת בתביעת החוב ובערעור שהגישה. בפרשת טווינקו, נדחו טענות של נושי חייב אשר ביקשו להיפרע מנכסיה של בת זוג בנימוק של שיתוף בת הזוג בחובות הבעל, ואילו בפרשת כובשי, נדחתה ברוב דעות דרישה שלא להחיל את חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב- 1972 על הליך פירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג.

11. לטענת הנאמן, בנסיבות אלה, באם תתקבל טענת המבקשת לפיה היא זכאית להיפרע מהכספים שנצברו בקופת הפש"ר של החייבת לאחר תקבול תמורת חלקה במכר דירת בני הזוג, הרי שהחייבת תהפוך להיות ערבה בכוח לחוב החייב, וזאת על אף שהמבקשת לא דרשה, קל וחומר לא קיבלה, כל ערבות של החייבת לכך. כתוצאה מכך, ייווצר מצב בו כל אימת שעסק של בן זוג ייקלע לחובות, יוכלו כל נושי העסק לטעון כי בן הזוג השני ערב לחובות אלה בכל מקרה, וכך מקום בו אחד מבני הזוג הפך לחדל פירעון כתוצאה מקריסת עסקו, גם בן הזוג השני שכלל אינו קשור באותו עסק, יהפוך לחדל פירעון אף הוא. הנאמן טוען כי אף הוא התחבט בשאלה זו, והגיע למסקנה כי הטלת אחריות לכל חובות עסק על בני זוג של בעלי עסק, אינו המצב המשפטי הראוי ואף לא המצוי, זאת במיוחד לאחר שנקבעה ההלכה בפרשת כובשי. ולראיה, למעט המבקשת, אף נושה אחר של החייב, שאינו בעל ערבות אישית של החייבת, לא הגיש תביעת חוב כנגד החייבת.

12. לא זו אף זו, הנאמן אף טוען כי אם אכן תוכר זכותה של המבקשת לקבל כספים מקופת הפש"ר של החייבת, הרי שמכוח עיקרון השוויון יהפכו כל נושי החייב לנושיה של החייבת, כלומר, קופת פשיטת הרגל של החייבת תתחלק בין כל נושי החייב המחזיקים יחדיו בנשיה בהיקף של כ- 3,500,000 ₪, ולא רק של אותם נושים שהחייבת הסכימה להיות ערבה לחובותיהם.

13. הנאמן טוען בנוסף, כי לאור העובדה שהחייבים נישאו בשנת 1987, חוק יחסי ממון הוא שחל במקרה הנדון, ולא הלכת השיתוף, ולכן בנסיבות אלה נדחתה תביעת החוב של המבקשת. ממשיך הנאמן וטוען כי בבחינת למעלה מן הנדרש נדונה ונדחתה טענתה של המבקשת לפיה היה מקום להחיל חזקת שיתוף בחובות ולחייב את החייבת בחובות החייב, זאת נוכח ההלכה שנקבעה בפרשת טווינקו, לפיה חזקת שיתוף מתגבשת עת הנישואין נקלעו למשבר או שהם עומדים בפני סכנה, דבר אשר לטענת הנאמן לא התרחש בענייננו.

14. עוד טוען הנאמן שהמבקשת טוענת לראשונה בערעורה, כי העובדה שהחייבת והחייב נישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון אינה מעלה ואינה מורידה נוכח ההלכה שנקבעה בפרשת יעקובי, לפיה חוק יחסי ממון חל רק לאחר סיום קשר הנישואין, ואילו כל עוד הנישואין עומדים בתוקף חלה חזקת שיתוף. ראשית, הנאמן טוען כי טענה חדשה זו של המבקשת, אשר אף מהווה הרחבת החזית, מתנגשת עם הסתמכותה על פרשת טווינקו, אליה הפנתה בתביעת החוב, שכן פרשת טווינקו, בה אוזכרה פרשת יעקובי, סותמת את הגולל על כל אפשרות להחיל חזקת שיתוף בחובות כל עוד קשר נישואין לא הסתיים ו/או לא מצוי בסכנה ממשית. שנית, חוות דעתו של הנשיא דאז שמגר בפרשת טווינקו, לא נועדה לכך שנושיו של בן זוג יוכלו לעשות שימוש בחזקת השיתוף, אלא על מנת לסייע למצוקת מי מבני הזוג, כאשר אין הם יכולים ליהנות מההסדר לאיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון.

15. כנגד טענתה של המבקשת, לפיה נוכח משבר כלכלי חמור אליו נקלעו החייבים יש להחיל את חזקת השיתוף בחובות, טוען הנאמן כי אכן בפרשת טווינקו אוזכר מצב של פשיטת רגל כאחד מאותם מועדים קריטיים בהם מתגבש השיתוף בחובות, ברם בית המשפט העליון לא אפשר באותה פרשה לנושי בן זוג לרדת לנכסי בת הזוג, לא במסגרת שיתוף בנכסים ולא במסגרת שיתוף בחובות, ואף קבע כי אין להם כל עילת תביעה כלפיה. עוד מציין הנאמן, כי אף דעת המיעוט בפרשת כובשי לא יצרה זיקה בין אישה לבין חובותיו העסקיים של בעלה, ולא איפשרה לנושים להיפרע גם מחלקה של האישה בדירת המגורים של בני הזוג. יוצא, כי הפסיקה נמנעה בעקביות ליצור שיתוף בחובות בנוגע לחובות עסקיים של בני זוג, ואף לא אפשרה לנושים של חייבים לרדת לנכסי בני/בנות זוגם.

16. הנאמן טוען כי בענייננו, החייבת חתמה ערבויות לשני חובות של בעלה לבנקים בסכום כולל של כ- 591,000 ₪, ומשכך אמנם ניתן לטעון כי עובדה זו מקימה זיקה בינה לבין עסקיו, אך החייבת עבדה כשכירה במרכז קבלה שאינו קשור לעסקי בעלה, ואף העידה על עצמה שלא הייתה מעורבת בעסקי בעלה למעט חתימת הערבויות כאמור. כלומר, החייבת לא התכוונה להיות ערבה לכל חובות בעלה, אלא לאותם חובות להם ערבה הפועל, ולכן טוען הנאמן כי על המבקשת היה להחתים את החייבת על ערבות לחובו של החייב כלפיה.

17. הנאמן התייחס בתגובתו לפסק דין נוסף אליו מפנה המבקשת, שניתן בתיק פש"ר 21519-04-10 ארז חבר, עו"ד נאמן על נכסי החייב בני בונני נ' בנימין בונני ואח' (נבו) (להלן: "פרשת בונני"), שם לא הפך בית המשפט את בת זוגו של החייב לחייבת בכל חובותיו, אלא העביר לידי הנאמן מחצית מסכום התמורה שקיבלה בת זוגו של החייב בגין דירה שהייתה רשומה על שמה בלבד, זאת לאחר שהוחלט כי מחצית מהזכויות בה שייכות לחייב מכוח חזקת שיתוף בזכויות עם בת זוגו, אך טוען כי בפסק דין זה, לא הכיר בית המשפט המחוזי בשיתוף בחובות, אלא בשיתוף בזכויות. משכך, על בסיס ההלכה שנקבעה בפרשת בונני, המבקשת יכולה לכל היותר לדרוש להקים שיתוף בזכויות בנכסים השייכים לחייבת בלבד ולא לשיתוף בחובות, ואז לנסות להיפרע מזכויות אלה, אך הזכויות בדירה ממילא היו משותפות לבני הזוג, כך שאף בפרשת בונני אין כדי לסייע למבקשת בטענותיה.

18. החייבת טוענת בתגובתה כי החלטת הנאמן מנומקת ומפורטת והיא חוזרת על האמור בה. בתגובתה, עומדת היא על ההצדקות לדחיית הערעור שהעלה הנאמן בתגובתו, ומוסיפה כי המבקשת הגישה את תביעת החוב כנגד החייב, ועל כן אין כל הצדקה לכך שתגיש את תביעת החוב גם כנגד החייבת.

19. עוד טוענת החייבת, כי היא מעולם לא הייתה שותפה ואף לא מעורבת בעסקים של החייב. לטענתה לחייב היה חשבון פרטי משלו ואילו לה לא הייתה כל זכות חתימה בחשבון והיא אף לא ידעה דבר לגבי התנהלות החשבון. החייבת ממשיכה וטוענת, כי לא ידעה על החוב למבקשת, ואף לא ידעה על מהלך העסקים ו/או ההתנהלות עימה.

20. המבקשת הגישה תשובתה בה השיבה לתגובות הנאמן והחייבת. בהתייחסותה לטענות החייבת, טענה כי החייבת אינה שוללת בתגובתה את האמור בסעיף 4 רבתי לבקשת המבקשת. בנוסף, טוענת המבקשת כי ידוע לה שהחייבת חתמה על כתבי ערבות להבטחת חובות החייב לבנקים.

21. בהתייחסותה לטענות הנאמן, חוזרת המבקשת על טענותיה כפי שבאו לידי ביטוי בבקשתה, ומוסיפה כי בתיק דנא התרחש "המועד הקריטי", קרי כניסתו של החייב להליכי פש"ר, שבו התגבש השיתוף בכל הזכויות והחובות בין החייבת והחייב. לפיכך, ולפי סעיף 38 לפסק הדין בפרשת טווינקו, המבקשת רשאית לרדת גם לנכסיה של החייבת, בניגוד לאמור בסעיף 7 לתגובת הנאמן.

22. עוד טוענת המבקשת, כי בניגוד לאמור בסעיפים 7-8 לתגובת הנאמן, אין כל סתירה בין פסקי הדין שאוזכרו. זאת מאחר ובמקרה דנא התרחש לטענת המבקשת "המועד הקריטי" כאמור לעיל, ולכן טענתו של הנאמן כי המבקשת חזרה בה מטענותיה אין לה על מה לסמוך. המבקשת ממשיכה וטוענת כי אף האמור בסעיף 13 לתגובת הנאמן חסר כל בסיס לאור התגבשות האירוע הקריטי. לטענת המבקשת, במקרה דנן אין מדובר במשבר חמור אלא באירוע קריטי, כאשר בפרשת טווינקו החייב לא נכנס להליכי פש"ר.

23. המבקשת סבורה כי צודק הנאמן בטענתו כי בעובדה שהחייבת ערבה לחלק מחובות החייב, יש כדי לחזק באופן אקוטי את טענת המבקשת להחיל על החייבת שיתוף בחובות, אך טוענת כי החייבת אינה ערבה לחובות החייב, אלא חבה בהן מכוח הלכת השיתוף שהתגבשה בין החייבים. בנוסף, טוענת המבקשת כי בהנחה ששווים של נכסיו העסקיים של החייב היו נוסקים והחייבים היו מתגרשים, הרי שהיה זה בגדר הסביר כי החייבת תבקש את חלקה בנכסים אלה.

דיון והכרעה

24. בפתח הדיון יש לעמוד על המקור לסמכות הנאמן לבדיקת תביעות חוב המוסדרת בתקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "התקנות"), לפיה "הנאמן יבדוק כל תביעת חוב ועל מה היא מסתמכת ויחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות לה".

25. בתי המשפט הבהירו באופן עקבי כי סמכותו של הנאמן במסגרת בדיקת תביעות חוב של נושים הינה סמכות מעין שיפוטית וכי לנאמן סמכות להכריע בסוגיות משפטיות מהותיות. [ע"א 7575/12 יפת נ' זלצמן, פס' 21 לפסק דינו של השופט שהם (פורסם בנבו, 4.8.2014) וכן ראו: ורדה אלשיך וגדעון אורבך הקפאת הליכים הלכה למעשה (מהדורה שנייה, התשע"א-2010), בעמ' 719]. ועם זאת, "אין המפרק או הנאמן חייב לקיים את כל כללי הדיון שעל פיהם דן בית משפט בתובענה" [ע"א 8431/06 ממשין חברה להנדסה בע"מ נ' פואד עראם חברה לבניין ופיתוח בע"מ, פס' 3 לפסק דינו של השופט גרוניס (פורסם בנבו, 4.1.2009)]. וכפי שסיכמו זאת בספרם שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010), בעמ' 286:

"בדונו בתביעות החוב ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי ומבחינה מסוימת כוחו אף עולה על כוחו של בית המשפט".

26. בהתאם לכך נקבע כי יש לראות בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב, כהליך הדומה במהותו לערעור על פסק דין של ערכאה דיונית:

"תפקידי הניהול והביצוע של הליכי פשיטת הרגל הופקדו בידי הנאמן, לו הוקנו כוחות וסמכויות נרחבים, בצד חובות נאמנות וזהירות בדרך מילוי תפקידו. דרך כלל, תפקידו של בית המשפט מצטמצם בפיקוח ובבקרה על אופן ביצוע תפקידו של נושא התפקיד, ובבחינת תקינות הפעולות המתבצעות על ידו. סמכות הפיקוח השיפוטי על פעולות הנאמן מתאפיינת בריסון ובהתערבות מצומצמת, המוגבלת למצבים של סטייה קיצונית ומהותית מסבירות ותקינות ההחלטה או הפעולה מושא הביקורת [...]

הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בעניין זה. השיקולים לעניין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן בתביעות חוב של נושים בכלל זה" [ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (פורסם בנבו, 27.12.2010)].

וראו כיצד גישה זו באה לידי ביטוי בעש"א 31734-03-14 רודה נ' בן מאיר (פורסם בנבו, 12.5.2014):

"נקבע בהלכה שככלל אין בית המשפט של חדלות הפירעון ממיר את שיקול הדעת של בעל התפקיד בשיקול דעתו, בבחינת ההתעלמות מהכרעת בעל התפקיד, שכן עסקינן בהליך ערעורי על הכרעת בעל התפקיד. לכן, אין מצופה מבית המשפט של חדלות הפירעון לבדוק את תביעת החוב מלכתחילה, ושומה עליו רק להעבירה תחת שבט ביקורתו. רק אם נמצאו בה שגגות המצדיקות התערבות, יעשה כן. זאת בדומה לערעור על פסק דין שכן גם ערכאת הערעור נמנעת להתערב בקביעת ממצאים של הערכאה הדיונית אלא אם נפלו בה שגגות המצדיקות שינוי פסק הדין".

27. כידוע חוק יחסי ממון קובע את הכללים שיחולו על רכושם של בני זוג, שנישאו לאחר יום 1.1.74, בעת פטירת אחד מהם או בעת שקשר הנישואין ביניהם מגיע לקיצו בחיי שני בני הזוג, בעוד הלכת השיתוף שנקבעה בפסיקה עובר לחקיקתו חלה כאשר קשר הנישואין עומד בעינו.

פסק הדין המנחה לעניינו הינו פסק הדין שניתן בפרשת טווינקו, שם נקבעו החלופות למועד גיבוש השיתוף בזכויות ובחובות בין בני זוג וזאת על בסיס הלכת השיתוף:

"מועד קריטי בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני זוג. אירועים כלכליים חריגים כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, להליכי פשיטת רגל, עשויים גם הם להוות "מועד קריטי". על "המועד הקריטי" להיקבע ממקרה למקרה, לפי נסיבות העניין, ואין באמור אלא משום הדגמת מצבים אפשריים של "מועדים קריטיים". ב"מועד קריטי" מתגבש השיתוף בשאר הנכסים. עד ל"מועד הקריטי" הלכת השיתוף אומנם "מרחפת" על כלל הזכויות והחובות, כאין שיעבוד צף, אך היא מתגבשת רק ב"מועד הקריטי".

28. פסק הדין בפרשת טווינקו החריג את תחולתה של הלכת השיתוף בכלל הזכויות והחובות, דהיינו גם חובות עסקיים, כשהיא מועלת בשעה שחיי הנישואין בין בני הזוג נמשכים ואין טענה כי הנישואין נקלעו למשבר או שהם עומדים בפני סכנה:

"המערכת העסקית תזכה את המערערת בזכויות ותחייב אותה בחיובים רק בהתגבש השיתוף הכללי בין בני הזוג, וזאת ב"מועד קריטי" בחיי הנישואין. בטרם הגיע ה"מועד הקריטי" הזכויות מכוח היחסים בין המשיבים למשיב 3 אינן זכויות משותפות למשיב 3 ולמערערת והחוב איננו חוב משותף של שני בני הזוג. החוב הוא של משיב 3 לבדו. המערערת אינה זכאית ואינה חייבת כלפי המשיבים. למשיבים אין כל עילת תביעה כלפיה וכל עוד לא הגיע "מועד קריטי" בו מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות, אין הם יכולים לרדת לנכסים השייכים לה" (ראה סעיף 38 בפסק הדין).

מן הכלל אל הפרט

29. זה המקום לציין כי התקבלה הסכמת המבקשת כי תינתן החלטה בבקשתה על סמך כתבי בי הדין המונחים בפני בית המשפט, וכי לא הוגשה תגובה מטעם הכנ"ר כמתחייב מהחלטותיי מימים 7.1.2016, 1.9.2015, 22.12.2015 ו-3.2.2016.

30. לאחר שבחנתי את האמור בערעור מטעם המבקשת, וכן את תגובות הנאמן והחייבת והתשובה להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. המבקשת לא הצביעה על חריגה מסבירות ההחלטה אליה הגיע הנאמן ובוודאי שלא על חריגה קיצונית המצדיקה את התערבותי במתחם שיקול דעתו. משנפסק להלכה כי בהכרעה בדבר תביעת חוב ממלא הנאמן תפקיד מעין שיפוטי, אין לי אלא לצרף לדברים את אמרות חכמינו לפיהן "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין, ו, ב [ב]) וכי "אין לדיין אלא מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין" (רבינו מנחם בר שלמה המאירי, דרום צרפת, המאה השלוש עשרה בית הבחירה, כתובות, נא, ב [א]).

31. אני דוחה את טענת המבקשת לפיה הלכת השיתוף חלה במקרה הנדון, זאת לאור העובדה שהחייבים נישאו בשנת 1987, ומשכך חוק יחסי ממון הוא שחל במקרה זה. על כן, צדק הנאמן בהחלטתו כי בנסיבות אלה דינה של תביעת החוב שהגישה המבקשת להידחות מטעם זה בלבד.

32. בבחינת למעלה מן הנדרש נדונה על ידי הנאמן טענתה של המבקשת לפיה במקרה דנא היה מקום להחיל חזקת שיתוף בחובות ולחייב את החייבת בחובות החייב, זאת נוכח ההלכה שנקבעה בפרשת טווינקו לפיה חזקת שיתוף מתגבשת בקרות האירוע הקריטי, דהיינו בכניסתו של החייב להליכי פש"ר. ראשית, פסק הדין בפרשת טווינקו החריג את תחולתה של הלכת השיתוף בכלל הזכויות והחובות, דהיינו גם חובות עסקיים, כשהיא מועלת בשעה שחיי הנישואין בין בני הזוג נמשכים ואין טענה כי הנישואין נקלעו למשבר או שהם עומדים בפני סכנה, דבר אשר לא התרחש בענייננו. אכן בפרשת טווינקו אוזכר מצב של פשיטת רגל כאחד מאותם מועדים קריטיים בהם מתגבש השיתוף בחובות, ברם בית המשפט העליון לא אפשר באותה פרשה לנושי בן זוג לרדת לנכסי בת זוגו, לא במסגרת שיתוף בנכסים ולא במסגרת שיתוף בחובות, ואף קבע כי אין להם כל עילת תביעה כלפיה. משכך, אני דוחה טענה זו של המבקשת.

33. מעבר לאמור, עמדת המבקשת כי היא זכאית להיפרע מהכספים שנצברו בקופת הפש"ר של החייבת, מהווה יצירת ערבות בכוח של בנות/בני זוג לחובות עסקיים של בני זוגם, וזאת על אף שלא היו שותפים בעסק ולא התכוונו לערוב לחובותיו או לחלופין הסכימו לערוב רק לחובות מסוימים. אזכיר כי במקרה הנדון החייבת הסכימה לערוב שלני מהחובות של החייב, ודווקא מהתנהלות פוזיטיבית זו ניתן ללמוד על הכלל – החייבת אינה ערבה לחובות העסק, אלא אם נתנה לכך את הסכמתה המפורשת (שאחרת לא היה צורך לדרוש כלל ערבות). אם אאמץ תוצאה שונה, אזי ייווצר מצב בו כל אימת שעסק של בן זוג ייקלע לחובות, יוכלו כל נושי העסק לטעון כי בן הזוג השני ערב לחובות אלה בכל מקרה. הטלת אחריות לכל חובות עסק על בני זוג של בעלי עסק, אינה המצב המשפטי הראוי ואף לא המצוי, שכן הפסיקה נמנעה בעקביות ליצור שיתוף בחובות בנוגע לחובות עסקיים של בני זוג, ואף לא אפשרה לנושים של חייבים לרדת לנכסי בני/בנות זוגם.

34. שיקול נוסף של הנאמן, אשר נכון ואף ראוי לשקול בענייננו, הינו שאף מכוח עיקרון השוויון יהפכו כל נושי החייב לנושיה של החייבת, כלומר, קופת פשיטת הרגל של החייבת תתחלק בין כל נושי החייב המחזיקים יחדיו בכלל היקף הנשיה, ולא רק של אותם נושים שהחייבת הסכימה להיות ערבה לחובותיהם.

סוף דבר

35. הערעור נדחה. הנני מחייבת את המבקשת לשלם לנאמן את הוצאות ההליך בסך של 5,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת ההכרעה.

ניתנה היום, כ"א אדר א' תשע"ו, 01 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.