1. בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד המבקשת ביום 01.02.16 בשל אי הגשת כתב הגנה.
2. לטענת המבקשת אי הגשת כתב ההגנה נבע בשל טעות אנוש של עובד מטעמה.
3. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה אשר התנגדה לה.
4. תגובת המשיבה הועברה לתגובת המבקשת.
5. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."

1. בפר"ק (מרכז) 45345-10-13 מועצה מקומית באר יעקב נ' עו"ד מרדכי שלו – מנהל מיוחד לעמותה (פורסם בנבו) קבע בימ"ש:

"בית המשפט ייעתר לבקשה שעניינה ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד אם מצא כי ביטול כאמור מתחייב מן הצדק (קרי, כאשר נפל פגם דיוני היורד לשורשו של עניין, כשלרוב מדובר בפגם בהמצאה או פגם אחר שפגע ביכולת להשמיע טענות) או בהתאם לשיקול דעת בית המשפט בשים לב לסיבה בגינה ניתנה ההחלטה במעמד צד אחד ולסיכויי ההגנה של הצד המבקש את הביטול (ר' לעניין זה רע"א 2582/13 גריפאת נ' רשות הפיתוח מינהל מקרקעי ישראל - צפון (2.6.2013) (פורסם בנבו); ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6.4.2008) (פורסם בנבו))."

1. מאחר והמבקשת מאשרת כי קיבלה את כתב התביעה, היא אינה זכאית לביטול פסק הדין משיקולי צדק.
2. ככל שעסקינן בשאלה האם יש לבטל את פסק הדין בהתאם לשיקול דעת בית המשפט, ההלכה שהשתרשה קובעת:

"כידוע, בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות הנתבע, יש לבחון את הסיבה לאי ההתייצבות וכן את סיכויי הצלחתו של הנתבע, אם יבוטל פסק הדין. בפסיקה נאמר, כי שאלת סיכויי ההגנה היא השאלה העיקרית. מקום שנתבע מצביע על סיכוי לכאורה לזכות במשפט, אם יבוטל פסק הדין, ניתן למחול לו על רשלנות או הזנחה בהימנעותו להתגונן, תוך פיצוי הצד שכנגד בהוצאות. אלא, שהדברים אמורים בבעל דין שהתרשל ולא בבעל דין אשר מדעת התעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין. במקרה כזה, רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, על אף סיכוייו של הנתבע להצליח בהגנתו (השוו: ע"א 625/68 מפעל הבניה נ' החברה הדרומית, פ"ד כג(2) 721 (1969) וההפניה שם)." ר' רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר ואח' (פורסם בנבו).

1. ברע"א 1957/12 זהרה חלה נ' יוסף כהן (פורסם בנבו) קבע בימ"ש:

"כפי שציין בימ"ש קמא, קיימים שני שיקולים מנחים בבחינת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התייצבות: הראשון, עניינו בסיבת אי ההתייצבות, האם מדובר במי "שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי?", או שמא עסקינן במי שלא התייצב מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית ביהמ"ש לבטל את פסק הדין. השיקול השני, שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר, עוסק בסיכויי ההגנה (או התביעה, אם מדובר בתובע) של מבקש הביטול. על מבקש ביטול פסק הדין להראות, ברמה הלכאורית, שיש לו אינטרס בביטולו ושטיעוניו אינם עולים בגדר הגנת בדים, שכן אין תועלת בביטול פסק-דין אם אין כל סיכוי שתוצאתו תשתנה לאחר בירור ההליך. לצד שיקולים מנחים אלה, קיים שיקול נוסף, מעין שיקול על, והוא זכות הגישה לערכאות. זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי-מערכתי בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט.

אין לכחד כי למתן פסק דין בהעדר התייצבות עלולות להיות השלכות משמעותיות על בעל הדין שפסק הדין ניתן נגדו; זאת בלא שהתובענה בה ניתן פסק הדין התבררה במלואה ומבלי שלבעל הדין ניתנה ההזדמנות להוכיח טענותיו. משכך, ראוי שהשימוש בסנקציה זו ישמר למקרים קיצוניים בהם בעל דין הראה זלזול בוטה והתעלם מדעת מן ההליך, או במקרים בהם לא עלה בידו להצביע על סיכוי הגנה כלשהם. יהיו מקרים בהם סנקציה זו, של אי ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד ומניעת גישה לערכאות, לא תהיה מידתית בהתייחס לכלל נסיבות המקרה, ולאיזון שבין סיבת אי ההתייצבות לבין סיכויי ההגנה. לעיתים יש גם לשקול במסגרת "משוואה" זו את האינטרסים המונחים על הכף. יצוין, כי הדברים יפים במיוחד למצבים בהם אי ההתייצבות היא של נתבע (או משיב בהמרצת הפתיחה), שאז מחיקת הגנתו נועלת בפניו את שערי ביהמ"ש באופן מוחלט. כשמדובר באי התייצבות תובע, יש בידי ביהמ"ש סנקציה פחות קיצונית, של מחיקת תובענתו, באופן שלא תיחסם דרכו לשוב ולהגישה. סנקציה אפשרית נוספת – פחותה בחומרתה – היא השתת הוצאות."

1. דהיינו, אף אם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה או אי ההתייצבות נבעו מאי הבנה או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש ואין בכך בכדי הבעת זלזול מופגן בבימ"ש, ייטה בימ"ש לקבל את הבקשה לביטול פסק הדין ולברר המחלוקת גופה במעמד שני הצדדים מבלי לשלול מהמבקש את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית כדי מתן הזכות וכל זאת תוך ריפוי הפגם באמצעות פסיקת הוצאות.
2. זו לא אף זו, ברת"ק (באר שבע) 12626-12-11 אליהו ג'רבי נ' יעל בן משה, (פורסם בנבו) קבע בימ"ש:

"אי ביטול פסק הדין כמוהו כנעילת שערי בית המשפט בפני המבקש זאת תוך מניעת אפשרות קיום בירור ענייני והוגן של הנושא שבמחלוקת והכרעה בו על סמך ראיות של צד אחד בלבד. אין לשכוח שבדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. בתי המשפט נזהרים ב "נעילת שערי בית המשפט", במיוחד לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד במשפט הישראלי, ויש שרואים בה כזכות חוקתית של ממש".

1. לסיכומו של דבר, איני רואה בהתנהלות המבקשת כהתנהלות שמגיעה לכדי זלזול בבימ"ש ונימוקי הגנתה אינם מהווים "הגנת בדים". ניתן לכפר על מחדלה של המבקשת בדרך של חיוב בהוצאות.
2. לאור המפורט לעיל, פסק הדין מיום 01.02.16 מבוטל בזאת.
3. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 1,500 ₪.
4. הפיקדון שבתיק בסך של 1,500 ₪ ישוחרר לידי התובעת באמצעות ב"כ.
5. כתב ההגנה שצורף לבקשה לביטול פסק הדין מיום 22.6.16 (בקשה 3) ייסרק לסל "כתבי טענות".

להמשך טיפול המזכירות בהתאם.

ניתנה היום, ז' אב תשע"ו, 11 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.