1. לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 06.04.2015, בין כלי רכב, מ"ר 86-327-32 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 58-660-53 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגות המעורבות בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדות במהלך חקירתן בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהאחריות לקרות התאונה תחול על הנתבעת 1, כאשר לנהגת רכב התובעת אשם תורם בשיעור של 30%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי.

אני מעדיף את גרסתה של נהגת רכב התובעת, שהייתה משכנעת ומהימנה עליי על פני גרסתו של הנתבעת 1 אשר לא הותירה בי רושם דומה.

שוכנעתי כי התאונה ארעה כאשר רכב הנתבעות נסע לאחור במטרה לצאת מחניה ופגע ברכב התובעת אשר עוד קודם לכן יצא מחניה באמצעות נסיעה לאחור ואף הספיק להתיישר.

שוכנעתי כי התאונה ארעה בזמן שרכב התובעת היה במצב של עמידה טרם נסיעתו הישרה ורכב הנתבעות היה בנסיעה לאחור. במצב זה היה על נהגת רכב הנתבעות ליתן דעתה לרכב התובעת המצוי מאחוריה ומימינה ולבצע את הנסיעה לאחור בזהירות הנדרשת או לבצעו רק לאחר שרכב התובעת נוסע משם.

מכאן, אחריותה של הנתבעת 1 לקרות התאונה.

עם זאת, גם לנהגת רכב התובעת אשם תורם על ידי כך שלא נתנה דעתה לרכבים שבסביבתה במיוחד כאשר מדובר באזור חניה, שאך טבעי הוא כי רכבים יבקשו לצאת ולהיכנס למקומות חניה שבו. ובכלל זה לא נקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה למניעת התאונה.

לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה חלקית, כפי שנקבע בפתח סעיף 5 לעיל.

6. הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 1,920 ₪, שהינו 70% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית משפט ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,400 ₪.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק במהלך הדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תשלם שכר העדה מטעמה, כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ו, 01 מאי 2016, בהעדר הצדדים.