המחלוקת

1. העותרים הינם בעלי זכויות במקרקעין שבאזור התעשייה של כפר כנא, בו מצוי מפעל שלהם לייצור ולסחר במוצרי בטון (להלן: המפעל).

2. בשנת 1996 אושרה תכנית מתאר ג/11558, בה נכללה סלילתה של דרך באזור התעשייה. בשנים 2003, 2013 ו-2014 הופקעו חלקים ממקרקעי העותרים, על מנת לאפשר את סלילתה של הדרך. לאחר שהחלה עבודת הסלילה פנו העותרים לבית משפט השלום בבקשה ליתן צו מניעה קבוע (וזמני), שיאסור על המשך עבודת הסלילה. במקביל הגישו את עתירתם שלפניי, ובה הם מבקשים לצוות על ביטול ההפקעה וביטול הדרישה לפינוייָם מן הקרקע, הכל על מנת לעצור את סלילת הדרך. בין לבין נדחתה תביעתם בבית משפט השלום.

3. בבסיס העתירה עומדת טענת העותרים, לפיה לא ידעו על ההפקעה, ולכן לא ניתן בידיהם להשמיע את טענותיהם כנגדה. אילו ניתן להם להשמיע את דברם, היו מתנגדים להפקעה, כך העותרים, כיוון שהיא נסמכת על תכנית משנת 1996, שהמשיבות לא עשו דבר משך שנים על מנת לממשה. במרוצת השנים נשתנה המצב בשטח, ומפעלם של העותרים הוקם על המקום בו אמורה להיסלל הדרך, והכל לפי היתר בניה שנתנה להם המשיבה 2 (להלן המשיבה או המועצה). כיוון שכך מנועות המשיבות מלממש את סלילתה של הדרך שעל פי התכנית משנת 1996, שאם יינתן בידיהן הדבר, תחצה הדרך את המפעל ותפגע בו אנושות.

4. המשיבות טוענות לשיהוי ניכר בהגשתה של העתירה, ונוסף על כך הביעו את התנגדותן לעתירה גופה.

ככל הנוגע לשיהוי הן טוענות, כי ביום 25.10.13 פורסמה תכנית ההפקעה, והעותרים קיבלו מהן הודעה עליה עוד ביום 12.7.14. העתירה הוגשה כשנה אחר כך (2.7.15). מכאן השיהוי העצום, שלא ניתן לו כל הסבר. בינתיים החלה סלילתה של הדרך, והיא מצויה בשלב מתקדם, כאשר כל שנותר להשלמתה הוא מקטע אחד העובר במקרקעין מושא העתירה. הואיל וכך, כך המשיבות, דין העתירה להסתלק על הסף, משמע משום השיהוי בהגשתה.

5. לגופה של עתירה טוענות המשיבות, כי היו אלה העותרים שיזמו את תכנית המתאר משנת 1996, וממילא לא הביעו התנגדותם לה, והרי הדרך המדוברת היא חלק בלתי נפרד מתכנית זו. לגופה של דרך הן טוענות, כי היא עתידה לשמש ציר תנועה חשוב, לרווחת הציבור בכלל, והעותרים בפרט. בתכנונה נשקלה הגישה לאזור, עומסי תנועה, בטיחות וכל כיוצא באלו שיקולים הצריכים בתכנונה של דרך.

6. נוסף על כך כופרות המשיבות בכך שהדרך עוברת בתוך המפעל, כפי שאושר בהיתר הבניה שניתן בעת הקמתו. בהיתר הבניה לא תוכנן המפעל לקום על הדרך המדוברת, כי אם לצידה, ואם הרחיבו העותרים את פעילות המפעל לשטחים נוספים, הם עשו כן שלא לפי היתר בניה, ואם פלשו אל תוך תוואי הדרך המתוכננת, אין להם להלין כי אם על עצמם, כך המשיבות בתשובתן לעתירה.

שיהוי

7. ראינו את טענת המשיבות לסילוקה על הסף של העתירה, משום השיהוי בהגשתה, שכן דבר קיומה של העתירה נודע להם, לכל המאוחר, בחודש יולי 2014, בעוד שהעתירה הוגשה כשנה אחר כך, ביולי 2015.

8. מן הדברים ששטחו בפניי בעלי הדין עולה, כי עוד ביום 10.6.2014 פנה ב"כ העותרים במכתב למועצה, והביע התנגדות נחרצת לכל "פעולה או תכנית או התחייבות או הצהרה ו/או לכל דיספוזיציה, מצד הרשות ו/או מי מטעמה, שעלולה לפגוע בחלקות הנ"ל", כשהוא מתאר את הנזק העתיד להיגרם לעותרים ולעובדי המפעל כתוצאה מסלילת הדרך. כחודש לאחר מכן, ביום 12.07.2014, הוזמנו העותרים למשרדי המועצה ל"דיון בפיתוח הכבישים באזור התעשייה", דיון שהתקיים ביום 12.7.14.

כעולה מן הדברים הללו, דבר קיומה של ההפקעה, והדרישה לפינוי הקרקע לשם תפישתה בידי המשיבות, ידוע היה לעותרים לכל המאוחר ביום 12.6.2014, ואם כך הוא, כי אז יש לומר על העותרים, כי הם השתהו עם הגשת עתירתם משך למעלה משנה.

9. את הטעם לעיכוב בהגשת העתירה תולים העותרים בהבטחה שנתנה להם בשעתם המועצה, לפיה היא תבחן תוואי חליפי לסלילת הדרך. תמיכה בהסבר זה הם מבקשים לראות במכתבים שהעותרים הפנו למועצה, מהם ניתן להיווכח כי הם לא שקטו על השמרים, ומכאן שאין שיהוי בהגשת עתירתם.

10. ובכן תחילה אומר, כי אפילו היה ממש בדברים הללו שפורשים העותרים, היה עליהם להגיש בקשה להארכת המועד להגשת העתירה, ואת זאת הם לא עשו. ואפילו היו עושים כן, מבוקשם לא היה ניתן להם. עניין לנו בשיהוי עצום של שנה לכל הפחות, שיהוי המתעצם נוכח העובדה, כי עבודת הסלילה כבר החלה, ועיכובה עשוי לגרור אחריו נזק רב לציבור המשתמשים בדרך המיועדת. אין בידי לקבל גם את ההסבר שבפי העותרים, לפיו בישיבה מיום 12.7.14 שנתקיימה עם נציגי המועצה הובטח להם כי יקבלו לידיהם חומר תכנוני על מנת לאפשר להם הגשת הצעה לחלופות לתוואי הדרך, בטרם תחל עבודת הסלילה. ההתכתבות שהתנהלה בין הצדדים לאחר אותה ישיבה מלמדת היפוכה של מסקנה. כך, יומיים לאחר הישיבה מיום 12.7.14 פנתה המועצה לעותרים והודיעה על כוונתה לתפוס את המקרקעין, על מנת להתחיל בעבודת הסלילה. מכתבים דומים נשלחו גם בימים 20.05.2015 ו-24.06.2014, ובהם דרישה מפורשת לפינוי המקרקעין.

מכתבים אלה, שנשלחו לאחר אותה ישיבה בה נטען כי הובטח דבר מה לעותרים, מלמדים כי לא ניתנה להם כל הבטחה שכזו. נוסף על כך, במכתבי תשובה שהפנו העותרים למשיבה לא מצינו מחאה על כי המועצה הפרה הבטחה שלה כלפיהם, ללמדך כי לא ניתנה כל הבטחה.

יתרה מזו, אפילו אניח, לשם הדיון, כי הבטחה שכזו ניתנה, הרי שמשנשלחו המכתבים הללו היה על העותרים להבין כי המועצה חזרה בה, ולכן היה עליהם להגיש את עתירתם, ולא להמתין עוד כשנה עד להגשתה.

את כל אלה יש לראות על רקע ההלכה, לפיה התכתבות עם הרשות אינה עוצרת את מרוץ השיהוי (בג"צ 2979/09 מפעלי אנקורי (1971) נ' משרד החינוך (24.11.2010)).

לכל אלה אוסיף, כי ביום 6.8.14 הגישו העותרים את תביעתם האזרחית בבית משפט השלום, בה הם טענו כנגד סלילת הדרך. הגשתה של התביעה מלמדת כי גם העותרים סברו, כי המועצה אינה נאותה עוד להמתין עם סלילת הדרך, ועומדת בניגוד לטענה שהם משמיעים היום כאילו הובטח להם כי הדרך לא תיסלל עד כי ייבחנו תוואי דרך חליפיים.

11. סיכומה של סוגיה, העותרים השתהו שיהוי ניכר בהגשת תביעתם, שיהוי של כשנה, אותו יש לראות על רקע העובדה, כי העתירה מבקשת לעצור את סלילתה של דרך, המצויה בשלב סופי של העבודה, עיכוב העשוי לגרור אחריו פגיעה בציבור המשתמשים בדרך המיועדת, ולנזק כספי לכל העושים במלאכת הסלילה. דין העתירה להסתלק, אפוא, משום השיהוי בהגשתה.

חוקיות ההפקעה

12. בחינת למעלה מן הדרוש אוסיף, כי דין העתירה להידחות גם לגופה.

העותרים טוענים, כאמור, כי דבר ההפקעה לא הובא לידיעתם, ואילו ידעו עליה, היו מביעים את התנגדותם בתוקף.

13. סעיף 5 (1) לפקודה מורה, כי הודעה על אודות ההפקעה תיעשה על ידי פרסום ברשומות, במסירת הודעה לבעל המקרקעין, ובהנחת ההודעה במקרקעין.

המשיבות טענו, כי קיימו אחר דרישת החוק והודיעו את שצריך היה להודיע, לפי הדרך הקבועה בחוק. לפי הראיות שהונחו לפניי נראה, כי המשיבות אכן קיימו אחר דרישת החוק, ותמיכה למסקנה זו ניתן לראות בידיעתם של העותרים את דבר ההפקעה, כפי שפרשנו לעיל, שהרי בעקבות ידיעה זו הם פנו למועצה בדברים, ואחר כך הגישו את תביעתם לבית משפט השלום, וכשנה אחר כך – את עתירתם שלפניי.

14. יתרה מכך, אפילו נניח, לשם הדיון, כי אמת יש בדברי העותרים, לפיהם המועצה כשלה בכך שלא מסרה להם הודעה אישית על ההפקעה, כשל זה איננו פוגם בתקפותה של ההפקעה, משכל תכליתה של ההודעה היא בהבאת דבר קיום ההפקעה לידיעת הנוגעים בדבר (ע"א 499/59 שיחור בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד יד 608, 609 (1960); בג"ץ 179/79 סלימאן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לד(4) 567, 570 (1980)).

וחשוב מכל אלה, תכליתה של ההודעה נעוצה במתן אפשרות למי שעשוי להיפגע מן ההפקעה להשמיע את דברו. אלא שסעיף 5א(ג) לפקודה משמיע לנו, כי חובת השימוע אינה קיימת מקום בו מדובר במקרקעין, עליהם חלה תכנית כמשמעה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, המייעדת את הקרקע לצורך תשתית ציבורית. ביסודו של "פטור" זה עומדת ההנחה, כי במסגרת הליכי התכנון לאישורה של התכנית ניתן בידי הנפגע הפוטנציאלי להשמיע את התנגדותו לתכנית, ולכן אין טעם ליתן לו להשמיע את טענותיו בשנית, בעת פרסום הפקעה שנועדה לממש את תכנית המתאר (א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, כרך ראשון 296 (מהדורה שמינית, 2013)).

וזהו המצב במקרה שלפנינו: הדרך בה עסקינן נכללה בתכנית שאושרה כבר בשנת 1996, ולכן לא עומדת בידי העותרים זכות להישמע בעת פרסום דבר ההפקעה (בשנת 2013 ואילך), הפקעה שנועדה כל כולה למימושה של תכנית המתאר. בשעתם לא הגישו העותרים התנגדות לתכנית. אדרבא, מי שיזם את התכנית היה לא אחר מאשר מורישו של מי מהעותרים. התכנית, שבמסגרתה הופרשו שטחים מחלקותיהם של העותרים לשם סלילת דרך, הופקדה בלא כל התנגדות.

נחיצות ההפקעה

15. העותרים ביקשו לשכנע, כי מכיוון שמאז שאושרה תכנית המתאר ובה הדרך בשנת 1996 לא עשו המשיבות למימוש התכנית, אין הדרך נחוצה עוד.

טענה זו אין בידי לקבל. אכן צודקים העותרים, כי ההלכה הפסוקה חייבה את הרשות המפקיעה לפעול בשקידה ראויה ובמהירות סבירה למימוש המטרה הציבורית בגינה הופקעו המקרקעין (עע"מ 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון (2005)). אלא שלצד קביעה כללית זו נפסק, כי המונח "שקידה ראויה" אינו מונח אריתמטי, ואין לתוחמו בשנים. הפסיקה הכירה במקרים בהם גם 30 שנות השתהות לא הובילו לביטול ההפקעה (ראו למשל בג"ץ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בת"א יפו, פ"ד נח(3) 757, 764 (2004)). כל מקרה צריך שייבחן לגופו, לפי נסיבותיו. חשוב לראות עוד, כי בשוקלנו את התמהמהותה של הרשות במימושה של תכנית עלינו להביא בחשבון את האינטרס הציבורי העשוי להיפגע אם תבוטל ההפקעה (בג"ץ 1135/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 631 (1994)).

16. מכאן לענייננו: אף שאין לומר על המשיבות כי פעלו בקדחתנות למימוש סלילתה של הדרך, ניכר כי הן מעולם לא נטשו את תכנית הסלילה, ועל כך תעיד העובדה, כי הפקעה של השטח העיקרי שנועד לסלילת הדרך נעשתה כבר בשנת 2003. מכל מקום, את ההשתהות יש לראות על רקע חשיבותה הרבה של הדרך, שנועדה לשרת את באי אזור התעשייה בו עסקינן, שהתפתח וגדל במרוצת השנים, והחשיבות בסלילתה של הדרך לא הצטמצמה כי אם התעצמה.

הפגיעה במפעל

17. למעלה מן הדרוש אעיר, בטרם סיום, כי מאחורי התנגדותם לסלילת הדרך עומדת טענתם של העותרים, לפיה הדרך עתידה להיסלל בתוככי שטח המפעל, משמע היא תחצה אותו ותביא את סופו. לכך הם מוסיפים, כי המפעל נבנה לפי היתר בניה שניתן להם עוד בשנת 1997, ובתכנית שצורפה להיתר הבניה מוקם המפעל על הדרך, ללמדך כי המשיבות זנחו, בשעתן, את התכנית לסלילת הדרך, ומכל מקום הן מנועות מלממש את התכנית לאחר שהעותרים שינו את מצבם לרעה, כשהמועצה עצמה נתנה את אישורה להקמת המפעל במקום בו נועדה להיסלל הדרך.

18. ובכן טענה זו של העותרים, לפיה המפעל הוקם על הדרך, ולפי היתר בניה שניתן להם כדין, לא הוכחה. מצד המועצה הונח לפניי היתר הבניה, וככל שניתן להבין ממנו, מבנה המפעל אינו ממוקם בתכנית על גבי הדרך המתוכננת, כי אם לצידה. וחשוב מכך, הנטל להוכיח את טענתם כי לפי ההיתר המפעל יושב על הדרך, רובץ לפתחם של העותרים, ונטל זה לא הורם. על מנת להוכיח את טענתם הם הגישו חוות דעת של מודד, אלא שזו אינה מלמדת, כי הדרך עתידה לעבור בתוך מבני המפעל, במקום בו אושרה הקמתו בהיתר הבניה, ומכל מקום אין היא מלמדת כי הדרך שתיסלל תגרור אחריה הרס משרדים ושאר מבנים של המפעל.

19. במאמר מוסגר אציין, כי ב"כ העותרים ביקש כי אבקר במקום, על מנת להיווכח כי הדרך עתידה לחצות את המפעל. בקשה זו דחיתי, כיוון שביקור שכזה אינו יכול ללמדני דבר, לבד מכך שהדרך עשויה לעבור בשטח עליו ממוקם המפעל בפועל, אך אין הוא יכול ללמדני היכן מקומו של המפעל ביחס למקום בו אושרה הקמתו בהיתר הבניה, כפי שאין הוא יכול ללמדני האם המפעל הוקם בשעתו לפי ההיתר, וברבות השנים התרחב והגיע עדי המקום בו עתידה להיסלל הדרך, כפי שטוענות המשיבות.

סיכום

19. סיכומם של דברים, לא מצאתי בטענות העותרים דבר העשוי להוליך לכדי ביטולה של ההפקעה שנועדה לסלילת הדרך, וממילא אין כל מקום לעצור את עבודת הסלילה, המצויה, כאמור, בשלב מתקדם.

20. במאמר מוסגר, ובבחינת הערה דיונית אומר, כי לצד הגשתה של עתירתם ביקשו העותרים ליתן צו ביניים שיאסור על עבודת הסלילה. את בקשתם ליתן צו ארעי במעמד צד אחד לא קיבלתי, וקיימתי שני דיונים בבקשה ליתן צו ביניים, שבפועל עסקו בעתירה גופה, כך ראיתיה אני את הדברים, וכך ראו אותם בעלי הדין, אף שהדבר לא בא לידי ביטוי בהחלטה מפורשת שלי. כיוון שכך, והואיל ובעלי הדין טענו כל שיש בפיהם לטעון לגופה של עתירה, יצא מלפניי פסק דין לגופה בעתירה.

21. סוף דבר הנני דוחה את העתירה. העותרים ישלמו לכל אחת מן המשיבות שכר טרחת עורכי דין בסך של 15,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ו, 08 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.