1. עתירה כנגד החלטת הממונה על רישוי כלי יריה מחוז מרכז במשרד לביטחון פנים (להלן: "הממונה"), אשר דחתה את הערר שהגיש המערער כנגד ההחלטה שסירבה לבקשתו להחזרת רישיון לאקדח.

הממונה קבעה בהחלטתה שהבקשה סורבה בהמלצת משטרת ישראל, ולאחר ששקלה האינטרס של המערער לשאת כלי יריה מחד, ואינטרס המשטרה להגן על שלום הציבור ובטחונו מאידך, ומשלא עמד המערער בתבחינים המקנים רישיון לנשיאת אקדח, היא העדיפה את האינטרס של שלום הציבור ואינה מוצאת מקום בשלב זה למתן רישיון לכלי יריה למערער.

העובדות בתמצית

2. העותר החזיק ברישיון נשק כדין. בפברואר 2007 הגיש אביו נגדו תלונה, ממנה עלה כי העותר גם איים על אביו בנשק אותו החזיק ברישיון. כתוצאה מכך הרישיון בוטל והעותר הפקיד את נשקו במשטרת ישראל. בהמשך ליחסיו הרעועים עם אביו, ניתן בשנת 2007 צו בבימ"ש למשפחה (תמ"ש 8740/07), שהורה בין היתר על איסור נשיאת ואחזקת נשק. בשנת 2008 ביקש העותר להסיר את התנגדות המשטרה ובקשתו נדחתה. בשנת 2012 הגיש בקשה לנשיאת רישיון נשק ארגוני, אך בקשתו סורבה לאור החלטת ביהמ"ש למשפחה. באותה שנה נשקו אף חולט. בהמשך שנת 2014 ביטל בימ"ש למשפחה את הצו לאיסור נשיאת נשק.

באוגוסט 2014 הגיש המבקש בקשה לחידוש הרישיון על יסוד הצו של בימ"ש למשפחה. הוא סורב והבהירו לו כי אם הנשק חולט יש להגיש בקשה חדשה. באוקטובר 2014 הגיש העותר בקשה חדשה לקבלת רישיון נשק, אשר נדחתה בדצמבר 2014, בשל המלצת המשטרה לסירוב ואי עמידה בתבחינים רלבנטיים. המבקש הגיש ערר על החלטה זו שנדחה ביום 22.4.15. בין היתר אחד הנימוקים היה כי לעותר 5 תיקים סגורים בהם הוגשו תלונות נגדו שנסגרו בשל היעדר עניין לציבור.

טענות הצדדים בתמצית

3. העותר טוען כי בעיותיו החלו בגלל אביו שביקש לסלקו מהבית. האב שלח לו מכתב בשנת 2006 ע"י עו"ד וקצב מועד לעזיבת הבית. בהמשך האב ניתק חשמל ומים והעותר ראה בכך התעללות וסגר את עצמו בחדר. לטענתו הוא נעצר כחשוד באיום עקב תלונת אביו, אך בסופו של דבר הוא שוחרר, אולם האקדח נלקח ממנו למרות שהאקדח כלל לא היה מעורב בסכסוך עם האב. מאוחר יותר הוצא ע"י האב צו הגנה בבימ"ש למשפחה וכן צו איסור לנשיאת נשק. לאחר אירועים וגלגולים שונים חזר התיק לבימ"ש למשפחה וב- 2014 השופטת אופק ביטלה את הצו לאיסור נשיאת נשק, כך שלדעת העותר אין עוד מניעה להעניק לו רישיון. לטענתו, אף תלונה נגדו לא הוגשה בשל מעורבות כלשהי של נשק. לטענתו הוא בכלל לא ידע עד שלב מסוים שהנשק חולט, שכן לא קיבל הודעה על כך. לטענתו הנשק והרישיון נלקחו ממנו ללא סיבה מוצדקת ולכן יש להשיב לו את הרישיון והנשק.

4. ב"כ המשיב העלתה טענת סף של שיהוי, שכן ההחלטה בעניינו של העותר התקבלה באפריל 2015 והעתירה הוגשה רק ביולי 2015. למעלה מן הצורך, ב"כ המשיב אף טענה טענות לגוף העניין. לטענתה מתיק המשטרה עלה כי היה חשש שהעותר ישתמש בנשק. העובדה שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור אינה מלמדת שלא היו ראיות נגד העותר. לאחר מכן נפתחו לעותר תיקים נוספים בגין השגת גבול ולינה בחדרי מדרגות בפתח-תקוה. העותר הודה שישן שם, אך הסביר כי אין לו מקום לינה כי אביו גרשו ולכן לן בחדר מדרגות בלי להטריד אף אחד. כמו כן היו תלונות של קב"ט אוניברסיטת ת"א על לינה באוניברסיטה בשנת 2013 ותיק נוסף ב- 2014 בגין השגת גבול בגני-תקווה והתערטלות בפומבי. הגם שהעותר מכחיש התערטלות, הוא מאשר את השגת גבול.

ב"כ המשיב הבהירה כי התיקים אכן נסגרו מחוסר עניין לציבור, שכן המדינה לא ראתה חשיבות להעמידו לדין בגין עבירות שוליות של אדם שאין לו מקום לינה. יחד עם זאת, אדם כזה שדיירי בניין או מקום ציבורי נתקלים בו והוא גם נושא נשק, גורם לבהלה וחששות. בכך יש משום הפרעה לשלום הציבור.

עוד מפנה ב"כ המשיב למסמך שהגיש העותר לבימ"ש בו טען שהיה מועמד לבצע עבודה לצבא ארה"ב בבית הלבן ואף נעשה תרשים של חדר השינה בבית הלבן. לדעת ב"כ המשיב, במצבו העותר מהווה סיכון לשלום הציבור, אינו עומד בתבחינים של המשרד לביטחון פנים ויש לדחות את עתירתו.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בכל המסמכים וטיעוני הצדדים שהוגשו לי, הגעתי למסקנה שאין מקום להתערב בהחלטת הממונה. הגם שהעתירה הוגשה בשיהוי, אני מביאה בקצרה אף את השיקולים לגוף העניין' כדי שתנוח דעתו של העותר כי טענותיו נשקלו.

ראשית עלי להדגיש, שיחסיו של העותר עם אביו אינם נושא לבירור עובדתי במסגרת ההליך שלפני, למרות שהעותר פרש אותם בהרחבה.

רישיונו של העותר נלקח ממנו כדין ואף חולט כדין, בהינתן ההחלטות שיפוטיות שהיו תקיפות באותה עת. העובדה שהמערער לא קיבל את ההודעה על החילוט, היא פועל יוצא ממצבו, דהיינו שכנראה לא נמצא בכתובת שאותה מסר.

ככלל, בימ"ש זה אינו שם עצמו במקום הרשות ואינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות, אלא אם החלטת הרשות נגועה בעילות התערבות מנהליות (ראו: בג"ץ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו (2) 449, 453 – 454).

בסיס לדיון בסוגיה הוא שנשיאת נשק וקבלת רישיון לנשיאתו, אינה זכות קנויה בידי האזרח. עצם הצורך בקבלת רישיון לכלי יריה, והעובדה שהוא מוגבל לתקופה קצובה, מלמדים שהליך זה אינו אוטומטי, ולכן החוק נותן שיקול דעת לרשות לשקול מתי להעניק רישיון ומתי לסרב.

עפ"י סעיף 11 לחוק כלי יריה, פקיד רישוי מאשר מתן רישיון נשק עפ"י המלצת קצין משטרה בכיר. הפועל היוצא הוא כי משטרת ישראל היא הגוף המוסמך להמליץ לפקיד הרישוי וזאת כשהשיקול המרכזי של המשטרה הוא האם מתקיים סיכון כלשהו לשלום הציבור. כמו כן ב- 14.10.15 פורסמו תבחינים מעודכנים להוצאת רישיון נשק. לא במקרה המחוקק קבע כי הגורם האמון על בחינת הסכנה לשלום הציבור הוא משטרת ישראל. הטעם לכך הוא שמשטרת ישראל הינה הגוף אשר לו הוקנו הסמכויות להגן על שלומו ובטחונו של הציבור ובידיה כלים וניסיון לביצוע הבדיקה של מבקש הרישיון לכלי נשק. המשטרה היא הגורם החוקר תלונות נגד אנשים המסכנים את שלום הציבור, ברשותה מאגרים של חומר מודיעיני וקציניה הם אלה שיש להם הכישורים והיכולת לשקול מי עלול לעשות שימוש מסוכן ובלתי אחראי בנשק. אחד מהשיקולים שהנחו את המשטרה הוא לצמצם את מספר כלי היריה שבידי הציבור, שכן ריבוי כלי נשק בידי הציבור וריבוי מעשי אלימות מגביר את הסכנה, כאשר מתעוררת תגרה. כך נפסק בבג"ץ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה (2) 415 בעמ' 419:

"המשטרה, כמי שממונה על שלום הציבור ובטחונו הפנימי, עניינה לצמצם, עד כמה שניתן, את מספר כלי היריה שבידי הציבור. מגמה זו מוצדקת וסבירה היא; מציאתם של כלי נשק קטלניים מספר גדול בידי האזרחים, ובמיוחד בעתות התרת הרצועה וריבוי מעשי אלימות, סכנה בה בעידנא דריתחא וכאשר התגרה מצויה".

וכן ראו: עת"מ 3908-01-12 גיא אלהרר נ' משרד הפנים ואח', דינים מינהלי 2012 (47) 279 (להלן: "עניין אלהרר").

עת"מ 17070-06-11 פאיז שופאני נ' משרד הפנים ואח', דינים מינהלי 2012 (30) 933 (להלן: "עניין פאיז שופאני").

גם בהנחה שלעותר אין כל כוונות תוקפניות, הרי עצם מגוריו בחדרי מדרגות ומקומות ציבוריים הם פוטנציאל מובהק ליצירת חששות בקרב הציבור, ובמיוחד ילדים. כפי שמתברר נגד העותר הוגשו מספר תלונות ונפתחו חקירות והדבר מעיד על התגובות שהוא מעורר בקרב הציבור, עד כדי הזמנת המשטרה. צודקת איפוא משטרת ישראל שרואה בו גורם המביא לאי שקט וחששות בקרב הציבור. הימצאות נשק ברשות העותר, בנסיבות חייו, רק עלולה להגביר את הבהלה והחשש, ובמיוחד בתקופה רגישה בה אנו שרויים.

הוסף לכך שהעותר אינו עומד בתבחינים המעודכנים, והתוצאה היא שאין כל עילה להתערבות בהחלטת הממונה.

העתירה נדחית.

לפנים משורת הדין ורק בשל מצבו הקשה של העותר, אינני מחייבת בהוצאות.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ו, 21 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק לצדדים.