1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' ליפשיץ-פריבס), בת"א 36143-12-10, מיום 21.5.15, בגדרו התקבלה תביעת המשיב לפינוי וסילוק יד; לסעד כספי בסך של 75,000$ עבור 5 שנות שכירות בהן לא שולמו דמי שכירות על פי הסכם שכירות; וכן להוצאות, אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

בית משפט קמא אפשר למבקש למצוא לו מושכר אחר להפעלת עסקו ועל כן הורה על דחיית פינוי המושכר עד יום 1.8.15.

1. הבקשה נדחית ולו בשל האיחור הניכר בהגשתה. יודגש, כי פסק הדין הומצא לידי המבקש ביום 2.6.15 והערעור הוגש על ידו ביום 15.7.15, שהינו המועד האחרון בו ניתן להגיש ערעור. לא זו אף זו, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הוגשה אך ביום 24.7.15, היינו – 9 ימים מאוחר יותר (!), ללא כל מתן הסבר לפשר השיהוי הרב.
2. אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות:

ככלל, הגשת ערעור על פסק דין אינה מהווה טעם ראוי לעיכוב ביצועו. חריגה מהכלל תהא בהתקיימות שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור מבטיחים; מאזן הנוחות לטובת מבקש העיכוב (ע"א 1776/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' רפי יהודה (19.1.15)).

סבורני, כי תנאים אלה אינם מתקיימים בנסיבות המקרה דנא.

אף שאינני קובע מסמרות בשלב זה, הרי שעל פניו לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור כה גבוהים, שכן עיון בפסק הדין מלמד כי בית משפט קמא לא פרק מעל עצמו העול המוטל עליו עת בחן את תביעת המשיב ובא לכלל מסקנה כי קמה עילה להורות על פינוי המבקש מהמושכר, מה גם שחלק ניכר מטענות הערעור מופנות כנגד קביעות עובדתיות, וכידוע - אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.

אף מאזן הנוחות אינו נוטה בהכרח לטובת המבקש, שכן נקבע כי הוא לא שילם דמי שכירות עוד משנת 2005.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שעוכב מלכתחילה למשך למעלה מחודשיים, נדחית אפוא.

נא להודיע.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לידי הצדדים.

ניתנה היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.