02 אוקטובר 2018

בפנינו תביעת התובעת לדמי תאונה, בגין תאונה שארעה לה ביום 20.2.14 ,שנדחתה על ידי הנתבע מחמת שיהוי בהגשתה.

1. הרקע העובדתי כפי שהוא עולה מחומר הראיות:
2. התובעת, ילידת 1956, נפגעה ביום 20.2.14 בסביבות השעה 13.00 (להלן: "התאונה"). התובעת החליקה על ברך שמאל ביציאתה מביתה לכיוון חדר המדרגות, בעקבות תאונה זו פונתה התובעת באמבולנס לבית החולים אסף הרופא.
3. ביום 20.2.14 אושפזה התובעת בבית החולים אסף הרופא בשל שבר אופקי של פיקה שמאל.
4. ביום 21.2.14 נותחה התובעת לקיבוע השבר.
5. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 23.2.14 והופנתה לטיפול פזיוטרפיה וכן ההתניידות שלה הייתה בסיוע קבים או הליכון.
6. התובעת הייתה צריכה להסתייע במחוך מיוחד בגלל התאונה, קיבלה ימי מחלה לשישה שבועות.
7. התובעת החלה לקבל טיפול פיזיוטרפי במכון רמז רחובות מיום 26.2.14 ועד 15.7.14.
8. ביום 24.2.15 התובעת הגיעה לבית החולים אסף הרופא ונותחה כדי להוציא את המתכות מהפיקה. שוחררה ביום 26.2.15.
9. ביום 8.3.15 הגיעה התובעת לבית החולים לצורך הוצאת הסיכות לאחר הניתוח. הומלץ לה להמשיך לבצע פזיוטרפיה בקופת החולים לחיזוק השרירים סביב הברך לטווחי תנועה. וכן להמשך מעקב אורטופד בקופת חולים.
10. התובעת הגישה תביעה לנתבע לתשלום דמי התאונה. חתימת התובעת על טופס התביעה נעשתה ביום 12.11.14.
11. ביום 13.5.15 דחה הנתבע את תביעתה של התובעת במכתב בו צויין:" ...על פי האמור בסעיף 157 לחוק הביטוח לאומי, יש להגיש את התביעה לגמלת דמי תאונה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה. 90 הימים האמורים הסתיימו בתאריך 21/5/2014. תביעתך לדמי תאונה הוגשה ביום 14.4.15, כלומר לאחר המועד שנקבע בחוק להגשת תביעה. גם אם נראה בתקופת אבדן כושר התפקוד, כסיבה שמנעה ממך להגיש את התביעה במועד, התביעה הוגשה לאחר חלוף 90 הימים ממועד סיום תקופת אובדן כושר התפקוד. כמו כן על פי בדיקתינו לא היתה סיבה נוספת שמנעה ממך מלהגיש את התביעה במועד. לפיכך עלינו לדחות את תביעתך. "
12. ביום 28.5.15 הגישה התובעת לנתבע תביעה לקצבת נכות כללית. התובעת ציינה כי ביום 25.5.15 נפלה שוב על רגל וברך שמאל .
13. בחודש 7/15 הגישה התובעת את תביעתה דנן לבית הדין.
14. ביום 25.5.16 התקיים דיון מקדמי בפני חברתי כב' השופטת עידית איצקוביץ, בסיומו ניתנה החלטה לפיה על התובעת להגיש מסמכים המצביעים על כך שבתקופה הנטענת נמנעה ממנה הגשת התביעה במועד וזאת עד ליום 30.6.16.
15. ביום 8.6.16 התובעת הגישה את המסמכים שהיו ברשותה.
16. ביום 15.3.17 התקיים דיון מקדמי נוסף ונקבע כי הפלוגתאות בתיק: א. האם היו סיבות אשר מנעו מן התובעת להגיש את התביעה לדמי תאונה בגין תאונה מיום 20.2.14? ב. זכאותה של התובעת לדמי תאונה.
17. ביום 23.5.18 התקיים דיון הוכחות בו נשמעה עדות התובעת. בפתח הדיון הודיעו הצדדים כי המחלוקת היחידה בתיק נוגעת לשיהוי בנוגע להגשת התביעה לדמי תאונה בגין תאונה מיום 20.2.14.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, התהליך הרפואי נמשך זמן והעיסוק היחידי של התובעת היה בריפוי והחלמה. לטענת התובעת בשל כך היא לא תיפקדה. כמו כן ציינה התובעת כי מדובר בשבר בפיקה ברגל שניטרל אותה. עוד טוענת התובעת כי ביום 21.2.15 עברה ניתוח שני להוציא את המתכות מפיקת הרגל אשר מנע ממנה התניידות מלאה והבראה של הרגל. כמו כן טוענת התובעת כי לא יכלה ללכת על הרגליים וכי עקב הטראומה שעברה, מהנפילה ואבדן העצמאות התעצמו החרדות שלה ומצבה הנפשי התערער. עוד טוענת התובעת כי עו"ד הקודמת שלה העבירה לה ביום 5.11.14 את טופס התביעה לדמי תאונה והיא ביקשה שהתובעת תמלא ותגיש את הטופס לנתבע. לטענת התובעת מילאה והגישה את הטופס בסמוך למועד זה.
2. מנגד לטענת הנתבע תביעת התובעת הוגשה ביום 14.4.15 ולא כטענת התובעת בחודש 11/14 טענה שנטענה רק בשלב מאוחר יותר בעוד שבתחילה גם התובעת טענה כי הגישה את התביעה בחודש 4/15. הנתבע הגיש תעודת עובד ציבור בנוגע למועד הגשת התביעה-14.4.15. לטענת הנתבע התובעת נפגעה ביום 20.2.14 ולמרות האמור הגישה את תביעתה רק ביום 14.4.15 קרי שנה וחודשיים מיום התאונה. כלומר התובעת הגישה את תביעה בחלוף 90 הימים הנדרשים בהתאם להוראת סעיף 157 לחוק הביטוח לאומי. הנתבע טוען כי גם אם התובעת תחשב כמי שנמנע ממנה להגיש את התביעה בתקופת אבדן כושר העבודה הרי שהתביעה הוגשה בחלוף 90 ימים ממועד סיום תקופת אובדן כושר העבודה ומהחומר הרפואי עולה כי יכולה היתה להגיש את תביעתה כבר מחודש 4/14. הנתבע טוען כי לתובעת לא היתה סיבה של ממש שלא להגיש את תביעתה במועד הנדרש והתובעת בחרה להשתהות בהגשת התביעה ולכן דחיית התביעה בדין יסודה.

דיון והכרעה

1. פרק ו' לחוק הביטוח הלאומי, שכותרתו הינה "ביטוח נפגעי תאונות", קובע בסעיפים 150, 151 ו-157 לחוק, הנוגעים לענייננו, כדלקמן:

"150. בפרק זה –

"מבוטח" – תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים, וטרם הגיע לגיל הפרישה;

"תאונה" – אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאבדן כושר התפקוד;

"אבדן כושר התפקוד" – לפי כללים ומבחנים שיקבע השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, לכל המבוטחים או לסוגים מהם.

151. (א) מבוטח שאירעה לו תאונה, בין בישראל ובין בחוץ לארץ, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי.

(ב) הזכות לדמי תאונה לפי סעיף זה מותנית בכך שהמבוטח נבדק בדיקה רפואית תוך 72 שעות משעת התאונה, ואם המוסד אישר שתוצאות התאונה יכול שנתגלו לראשונה לאחר 72 השעות האמורות – תוך שבועיים מיום התאונה".

"157. על אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 ימים מיום התאונה; ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה"

1. ההלכה המשפטית אשר לתוכנו ומטרתו של סעיף 157 לחוק, נסקרה בעב"ל (ארצי) 1221/04 עומר - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (07.12.2006) בהאי לישנא:

"מטרת הוראתו של סעיף 157 לחוק ותכליתה, כפי שבאו לידי ביטוי בהלכה הפסוקה, היא לאפשר למוסד לבדוק את פרטי התביעה בסמוך ככל האפשר לאירוע התאונה [ראו עב"ל 405/03 שושנה לוי – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, [פורסם בנבו] ניתן ביום 23.2.06 והאסמכתאות שם; עב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, [פורסם בנבו] ניתן 18.5.03 (להלן עניין נוגידאת)]. עם זאת, רשאי המוסד להפעיל שיקול דעתו ולהאריך את המועד להגשת התביעה, בכפוף לכך שהתקיימו התנאים הקבועים בסיפא לסעיף 157. על מהותם של תנאים אלה, נעמוד להלן.

המניעות להגשת התביעה, בה מדבר סעיף 157 לחוק, היא מניעות אובייקטיבית, ועל כן טענת המבוטח בדבר אי ידיעת החוק, ובתוך כך אי ידיעת זכאותו לדמי תאונה והמועדים הקבועים בחוק לצורך מימוש זכאותו זו, לא תהווה טעם להארכת מועד להגשת תביעה לדמי תאונה [דב"ע נב-142-0 אליהו איזיק – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 13.7.92 (להלן: עניין איזיק); עבל 228/97 אסתר טרבלסי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 24.6.1999].

כפי שנפסק בעניין נוגידאת "על רקע מטרת החוק, יש לפרש "סיבה שמנעה" כסיבה שגרמה לכך שנמנע מן המבוטח לפעול להגשת התביעה, כגון – אם היה מאושפז או מרותק לביתו". המניעות האמורה, תיבחן על פי נסיבות המקרה הספציפי ואם הוכח קיומה, יחל מניין 90 הימים למן המועד בו חדלה להתקיים המניעות להגשת התביעה. משמעותה של המניעות האובייקטיבית, היא סיבה שלא הייתה בשליטתו של המבוטח, שהיה בה כדי למנוע ממנו הגשת התביעה במועד... אולם, יש להבחין בין אובדן כושר התפקוד לבין נסיבות אשר מנעו מהמבוטח להגיש תביעתו במועד. בכך שהמבוטח נמצא בביתו, במיטת חוליו ואינו מתפקד כבימי השגרה, אין בהכרח די כדי למנוע ממנו מלהגיש תביעתו במועד. על המבוטח להוכיח קיומה של סיבה שאינה בשליטתו, שבגינה נמנע ממנו להגיש את התביעה למוסד בעצמו, או לחלופין: לשלוח את טופס התביעה באמצעות הדואר, או להגישה למוסד באמצעות קרוב משפחה...".

1. הגם שיש שוני בין סעיף 157 לחוק לבין סעיף 296 לחוק, במהות המטרות והרציו של סעיפים אלו דומים לטעמינו. הרציו של סעיף 296 לחוק בנוגע לתכלית תשלום הגמלה היא לענות על צרכי קיומו השוטף של המבוטח ולכן סעיף 296(א) קובע זמן קצוב להגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי (ר' עב"ל (ארצי) 114/06 מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי (7.8.2006) [פורסם בנבו] ; עב"ל (ארצי) 1304/04 כץ – המוסד לביטוח לאומי (5.9.2005) [פורסם בנבו] ; עב"ל (ארצי) 711/08 צ'רבינסקי – המוסד לביטוח לאומי (17.3.2010)[פורסם בנבו]).
2. קציבת המועד להגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי משרתת אינטרס נוסף – מתן הזדמנות הולמת לפקיד התביעות לברר את העובדות המקימות את הזכאות לגמלה. עמד על כך בית הדין הארצי בפסיקה מקדמת דנא בקובעו כי:

"ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן, משקל סגולי משלו המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת" (ר' דב"ע (ארצי) לח/0-95 המוסד לביטוח לאומי – בר [פורסם בנבו] פד"ע י 247, 252 (1979).

1. יפים לענייננו דבריו של בית הדין הארצי באשר למטרתו הכפולה של סעיף 296(א), כמצוטט:

"כיוון שגימלאות המוסד נועדו ליתן מענה לצרכי קיום שוטף ולא לענות על צרכי עבר, יש להגיש תביעה למוסד תוך שנה מהיום בו נוצרה עילתה.

סעיף 296(א) לחוק קובע זאת במפורש לאמור "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה" (ראה לעניין זה הנקבע בפסק דין צ'רבינסקי).

אותו סעיף מחייב הגשת תביעה ע"י הטוען לזכאות לגמלה ותוך המועד הקצוב כאמור. מי שצריך להכריע בגורל התביעה שהוגשה הנו פקיד התביעות, כאמור בסעיף 298 לחוק, לפיו – "כל תביעה לגמלה שהוגשה למוסד תתברר בידי עובד המוסד שהסמיכה לכך המינהלה (להלן – פקיד תביעות), והוא יחליט אם תינתן הגימלה ובאיזו מידה תינתן".

בבוא פקיד התביעות להחליט כאמור, צריך שתהא לפניו התשתית העובדתית השלמה להכרעה השיפוטית בדבר הזכאות לגמלה. המידע העובדתי המלא הנדרש להכרעה כאמור בתביעת הגמלה – נמצא בידי התובע ולא בידי המוסד.

מעבר לזאת, למען תשולם הגמלה לזכאיה, יש לאפשר למוסד גם לבחון את המסכת העובדתית כפי שפורטה בתביעה למוסד לתשלום הגמלה. חלוף הזמן בין הגשת התביעה לתקופת הזכאות לגמלה הנטענת בה, מקשה על בחינת העובדות ולעתים הופך אותה לבלתי אפשרית" (ר' עב"ל (ארצי) 57861-01-11 לוזון – המוסד לביטוח לאומי (7.8.2012) [פורסם בנבו](להלן: עניין לוזון).

1. בפסיקה מאוחרת יותר ניתן הסבר נוסף לפרשנותה של תקנה 1(ב) לתקנות המועדים כקובעת תקופת התיישנות, ובו הודגשו "כללי הדו-קיום של השיהוי וההתיישנות" (דב"ע (ארצי) לח/0-95 המוסד לביטוח לאומי - יצחק בר, [פורסם בנבו] פד"ע י 247 (1979); להלן: עניין בר). פסיקה זו מדגישה כי השלב הראשון של מימוש זכות המבוטח לגמלה הוא הגשת תביעה למוסד על פי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 128 לחוק בנוסחו דאז), שאמורה אף היא להיעשות תוך פרק זמן מוגדר (כיום - 12 חודשים), כאשר הוראה זו פורשה כהוראת שיהוי בלבד ולא כהוראת התיישנות. בית הדין מציין כי ככל שהמבוטח התמהמה בפנייתו למוסד, "הרי שעם הגשת תביעתו לגמלה, נפסק מרוץ השיהוי ומתחיל הבירור בדרג מינהלי. פקיד התביעות נותן את תשומת לבו הן לתביעה גופה והן לעניין השיהוי... כל עוד נמשך הבירור - דבר המצריך לפעמים חודשים רבים - קיים מעין פסק זמן... והיה אם המבוטח סבור ("טוען") שקופח בזכותו..., עומד לרשותו פרק זמן של 6 חודשים על מנת להעביר את הבירור בעניינו מהשלב המינהלי לשלב הדיוני-משפטי, שם פתוח הכל לביקורת שיפוטית, כולל טענת השיהוי...". בית הדין מדגיש כי "מערך רצוף זה מהווה שלמות בפני עצמה ואינו סובל, לצידו או מעליו, מערך נוסף - התיישנות בת שבע שנים".

היינו, בית הדין לוקח בחשבון כי לא קיימת למעשה התיישנות בכל הנוגע למועד הגשת התביעה למוסד (להבדיל ממועד הגשת התביעה על החלטת המוסד לבית הדין), ולכן ומתוך נקודת מבט המשקיפה על הליך מיצוי הזכות בכללותו - מוצדק להגביל את מועד הגשת התביעה לבית הדין בפרק זמן קצר יותר מזה הקבוע בחוק ההתיישנות.

1. כמו כן, נפסק מפי בית הדין הארצי כי טענת השיהוי לכשעצמה אינה עילה לדחיית התביעה, כמצוטט:

"הלכה היא, שטענת שיהוי, כשלעצמה, לא תוכל לעמוד. על המוסד לשכנע את בית הדין כי עקב השיהוי נבצר ממנו לבדוק לגופן את טענות המבוטח בכל הנוגע לעצם קרות התאונה" (ר' דב"ע (ארצי) נה/0-92 דיאב – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (3.5.1995)).

1. בענייננו לא שוכנענו כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי הגישה את תביעתה בנובמבר 14 אלא במאי 15. עיון בדיון המקדמי במועד בו התובעת לא היתה מיוצגת מעלה כי התובעת היא זו שציינה כי הגישה את תביעתה לנתבע ביום 14.4.15. גרסתה הראשונית השתנתה רק לאחר שהיתה מיוצגת ומשכך אנו מבכרים לקבל את גרסתה הראשונית שעולה בקנה אחד עם תעודת עובד הציבור של הנתבע. כמו כן העובדה שיש תאריך על טופס התביעה של 24.11.14 אינה מעידה כי אכן זה המועד בו הוגשה התביעה. ערים אנו למכתב ב"כ הקודם של התובעת מיום 5.11.14 (ת/1 ) אולם אין אנו סבורים כי יש בו כדי להעיד כי אכן התובעת הגישה את תביעה ב11/14.
2. עיון בנ/1 טופס תביעה לתשלום דמי תאונה מעלה כי התובעת ציינה שם כי לא עבדה כתוצאה מהתאונה מיום 12.11.14 ועד 20.2.14. כך גם עיון בתביעתה הראשונית של התובעת מעלה כי טוענת היא כי היתה בפיזיוטרפיה עד ליום 15.7.14 ואילו הניתוח השני שלה היה רק ביום 25.2.15. התובעת לא הבהירה מדוע לא יכולה היתה להגיש את תביעתה לכל הפחות עד ליום 14.10.14. ר' נ/8 . יש לציין כי עיון בנ/6 מעלה כי התובעת קיבלה טיפול פיזיוטרפיה עד ליום 25.6.14.
3. גם עיון בחקירתה הנגדית של התובעת מעלה כי ציינה היא כי נסעה לטיפולים ברכב עם בעלה. ר' עמ' 9 שורות 25-29. וכן אף ציינה בחקירתה הנגדית כי היתה מרותקת לביתה רק בחודשיים הראשונים. ר' עמ' 10 שורות 5-7. עיון בחקירתה הנגדית של התובעת מעלה כי ביום 15.6.14 החזירה את הקביים . ר' עמ' 10 שורות 7-8.
4. בעניינו גם עולה כי התובעת פנתה לעו"ד לצורך מימוש זכויותיה שאף יעצה לה עוד בחודש 11/14 להגיש את תביעתה לביטוח לאומי בסמוך למועד זה, חרף האמור התובעת לא הגישה את תביעתה במועד זה אלא במועד מאוחר יותר.
5. עם זאת, בהתאם לפסיקה כפי שהובא לעיל, גם אם תביעה מוגשת לאחר שנים לנתבע, מחויב המוסד לביטוח לאומי לבחון האם ניתן לבחון אותה לגופה, לאור כלל הנסיבות ובין היתר קיומם של מסמכים אובייקטיביים.
6. בענייננו, לא הוכיח הנתבע כי נגרם לו נזק ראייתי עקב השיהוי בהגשת התביעה ואכן עולה מתשובת המוסד לביטוח לאומי כי תביעת התובע נדחתה רק בשל טענת השיהוי, ואין כל התייחסות לגופו של עניין או לקושי שהזמן יצר. גם במסגרת הפלוגתאות , הרי שבסופו של יום הוסכם כי הפלוגתא היחידה בתיק היא שאלת השיהוי ולא עצם קרות התאונה, כך שנראה שהנתבע אינו מתכחש לקיום אירוע התאונה.
7. האמור לעיל עולה בקנה אחד עם פסיקת בית הדין הארצי האחרונה ( ר' עבל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו נ' המל"ל (מיום 24.8.18) ( להלן:" פרשת מאלו")), ששינתה את ההלכה לפיה אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעור והרחיבה את אפשרות הארכת מועד בכל הנוגע להגשת תביעה לבית הדין באיחור. יש לומר, כי במקרה דנן התביעה לבית הדין לא הוגשה באיחור אלא רק התביעה לנתבע, מה שלמעשה מהווה טענת שיהוי בלבד שהינה שונה מטענת ההתיישנות.
8. יפים לעניינו דברי בית הדין בפרשת מאלו:

"לאמור לעיל ניתן להוסיף כי נוסחה של תקנה 1(ב) דומה במידה רבה לנוסחו של סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי "כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה" (כאשר השוני העיקרי הוא כי התקנה עוסקת במועד הגשת התביעה לבית הדין, בעוד שסעיף החוק עוסק במועד הגשת התביעה למוסד עצמו). עם זאת סעיף 296(א) לא פורש כקובע התיישנות, אלא כמתווה "הסדר פתוח של שיהוי המקנה למוסד שיקול דעת רחב להיזקק לתביעה אף אם הוגשה בחלוף המועד שנקבע לכך", כאשר "ככלל ייזקק המוסד לתביעה אף אם הוגשה בחלוף המועד, וכחריג ידחה תביעה מחמת שיהוי שדבק בה רק אם ימצא שחלוף הזמן מכביד על בירורה" (טל חבקין, התיישנות, בעמ' 389 (2014); להלן: חבקין, והאסמכתאות המוזכרות שם). לא ברור לפיכך מדוע נוסח דומה למדי במסגרת התקנות, ללא הוראה מתאימה בחוק המסמיך, פורש כקובע הוראת התיישנות שאין שום אפשרות לסטות ממנה. לאמור נוסיף מנקודת מבט רחבה יותר כי חוק הביטוח הלאומי קובע מערך רחב יריעה של זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי, כאשר אחת מתכליותיו המרכזיות היא הבטחת מיצוין של הזכויות על ידי הזכאים לקבלן, כך שתוקנה להן משמעות אפקטיבית והן לא תיוותרנה עלי ספר בלבד. מובן כי קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים הגבלה של לוחות הזמנים במסגרתם נתבעות הזכויות - החל משיקולים הקשורים בהיערכותו הכלכלית של המוסד ובאפשרותו לבדוק את תנאי הזכאות, דרך שיקולים הקשורים בחשיבות מימושן המיידי של הזכויות נוכח מהותן הסוציאלית, וכלה בשיקולים הקשורים בצורך לנהל מערכת שיפוטית תקינה - ובהתאם התבקש מחוקק המשנה להסדיר את המועדים להגשת תביעות (כמו גם ערעורים) לבית הדין. עם זאת, הסמכה זו לקביעת מועדים כמנגנון הסדרתי אינה כוללת בחובה הסמכה למנוע הפעלת שיקול דעת שיפוטי במקרים המתאימים, להארכת המועדים שנקבעו מטעמים מיוחדים שיירשמו. איננו רואים הצדקה לפרש את סעיף החוק המסמיך (סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי שצוטט לעיל) כשולל את שיקול הדעת המוקנה לערכאה שיפוטית להארכת אותם מועדים. .."

1. לא למותר לציין, כי טענת "שיהוי", המגבילה את זכות התביעה, רק משום השיהוי בהגשתה, ולא מסיבות שבגופו של עניין, יש לפרש בצמצום, בעיקר במקרים, בהם אין קשיים בהוכחת התביעה מחמת חלוף הזמן, זאת במיוחד בתביעה של זכויות שבמהותן הינן סוציאליות.ו
2. נ לאור האמור, ומשמדובר בשיהוי של מספר חודשים ומשלא הוכח כי שיהוי זה גרם לנתבע קשיים בבירור התביעה מחמת חלוף הזמן, איננו מקבלים את טענת הנתבע כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי.
3. אשר על כן התביעה מתקבלת, באופן בו טענת השיהוי נדחית. משהתקבלה התביעה, הנתבע ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של התובעת בסך של 4000 ₪ שישולמו תוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ט, (02 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.