רקע

זוהי תביעה לפיצוי בגין עסקה שבמסגרתה מכרה לוי'ס קארס בע"מ, חברה העוסקת, בין היתר, בתיווך, רכישה ומכירת כלי רכב (להלן- "הנתבעת"),לגברת לימור טנג'ר ולמר יניב טנג'ר (להלן: "התובעים") רכב משומש, אשר היה בעבר בבעלות ממשלתית. התובע טען כי העובדה שהרכב היה בבעלות ממשלתית לא גולתה לו, ואילו הנתבעת טענה כי פרט זה גולה ונכלל בטופס גילוי הנאות, עליו חתם התובע.

טענות הצדדים

טענות התובעים:

ביום 11/3/14 נחתם זיכרון דברים, לצורך רכישת רכב מסוג מיצובישי פאג'רו שנת ייצור 2007, מ.ר. 44-239-60 (להלן "רכב מיצובישי"). העסקה הייתה במתכונת טרייד אין, במסגרתה סוכם כי התובעים יעבירו לנתבעת רכב מסוג מאזדה מ.ר. 80-556-62, ובנוסף ישלמו לה סכום של 60,000 ₪.

במועד חתימת זיכרון דברים ביום 11/3/14, שילמו התובעים חלק ניכר מסכום העסקה, היינו, סך של 35,000 ₪. לאחר החתימה על זיכרון הדברים ובטרם ביצוע העסקה, ארעה תאונת דרכים, בה ניזוק המאזדה שהתובעים התכוונו למסור בעסקת הטרייד-אין. משכך, ביום 13/3/14 חתמו הצדדים על זיכרון דברים חדש, לרכישת הרכב מסוג מיצובישי בתמורה לסכום של 88,000 ₪, ללא עסקת טרייד אין.

ביום 2/3/15, כשנה לאחר ביצוע העסקה דנן, ניזוק המיצובישי בתאונת דרכים. משהגישו התובעים תביעה כנגד המבטחת של הרכב בעקבות התאונה דלעיל, הובהר להם כי הרכב היה בעבר בבעלות ממשלתית, פרמטר אשר מפחית את ערכו בשיעור של 25%, לטענתם. התובעים טענו כי פרט חשוב זה הוסתר מהם במעמד הרכישה. פרט חיוני זה לא צוין כלל ברישיון הרכב נשוא התביעה, בו צוין רק תו סחר, לפיו הבעלים הרשומים היא הגברת אהובה לוי. הנתבעת הטעתה את התובעים כאשר לא גילתה להם פרט חשוב זה, אשר גרם לתובעים לשלם סכום גבוה יותר משוויו של הרכב האמור.

בתאריך 5/7/15 נשלח לנתבעת מכתב התראה.

במכתב תשובה מיום 7.7.15, טענה הנתבעת כי התובעים חתמו על טופס גילוי נאות, בו צוין כי הבעלים הקודמים הינו "מנהל הרכב רוה"מ".

תשובת הנתבעת הפתיעה מאוד את התובעים שכן הם מעולם לא חתמו על טופס זה.

התובעים טענו כי מסמך זה התווסף, כנראה, ללא ידיעתם למסמכי ההלוואה שנטלו לשם רכישת הרכב מחברת פמה ליסינג בע"מ, בעודו ריק, ורק לאחר החתימה הושלם ע"י הנתבעת במלואו.

בנוסף, תמוה כי מסמך גילוי הנאות נחתם רק ביום 13/3/14, שכן כאמור, זיכרון הדברים הראשון נחתם עוד ביום 11/3/14.

על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 22,000 ₪ (25% מהסכום ששולם לנתבעת), בשל הטעיית התובעים.

טענות הנתבעים:

ביום 11/03/14 או בסמוך לו ביררו התובעים אפשרות לרכישת המיצובישי. לאחר שהתובעים ביצעו את כל הבדיקות האפשריות מבחינתם, החליטו לרכוש את הרכב. הומלץ לתובעים לקחת את הרכב למכון בדיקה, אך הם סירבו.

התובעים הפרו את ההסכם הראשון בהפרה יסודית ולא ביצעו את עסקת הטרייד דין כפי שהתחייבו.

הנתבעת כמחווה של רצון טוב הסכימה לבטל את ההסכם, תוך שהיא עומדת על זכויותיה.

ביום 13/03/14 חתמו שוב הצדדים מרצונם החופשי על זיכרון דברים לביצוע עסקה לרכישת הרכב וכן על טופס גילוי נאות. במסגרת ההסכם הצהירו התובעים כי בדקו את הרכב, אשר נמצא לשביעות רצונם המלאה, וכי ידועים להם כל הפרטים אודות הרכב. עוד בטרם החתימה על זיכרון הדברים הראשון, ידעו התובעים כי הרכב הינו רכב ממשלתי, ואף אישרו את האמור בחתימתם על טופס גילוי נאות. בוצעה עסקה של קונה מרצון ממוכר מרצון והיה גילוי מלא ותום לב כל משך העסקה.

הנתבעת טענה כי היות ולסוג הרכב בו עסקינן קיים ביקוש רב, הרכב נמכר במחיר גבוה ממחירון לוי יצחק.

הנתבעת טענה כי לפי המחירון האמור, מחיר הרכב עמד סך של כ – 100,000 ₪. על פי המחירון מומלץ לבצע הפחתה של 19%, בגין בבעלות ממשלתית, ולפיכך מחיר הרכב עמד על 81,000 ₪. הואיל ועסקינן ברכב מבוקש, שילמו התובעים סך של 88,000 ₪. לכל היותר לכאורה, קיים פער המוכחש כשלעצמו, בסך של 7,000 ₪ בלבד.

דיון והכרעה

סעיף 4.(א)(2) לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח–2008 (להלן- החוק) קובע:

העוסק ברכב מסר לרוכש הרכב, עד למועד חתימת החוזה ובנפרד מהחוזה, טופס חתום בידו, שמפורטים בו הפרטים כאמור בסעיף קטן (ב) (בסעיף זה – טופס גילוי);

לא ניתן להתעלם מזיכרון הדברים הראשון שנחתם בין הצדדים ביום 11/3/14, ולהסיק מסקנות רק על סמך זיכרון הדברים השני. אין חולק כי ביום 11/3/14 שילמו התובעים חלק גדול מסכום העסקה, ומכאן שהייתה כוונה לבצע את העסקה. זיכרון הדברים השני עמד על הפרק רק בעקבות נסיבות שלא נצפו על ידי מי מהצדדים. אלמלא היה המאזדה מעורב בתאונה, לא היה כל צורך בזיכרון דברים נוסף. מכאן שעל הנתבעת כעוסק ברכב, כהגדרת מונח זה בחוק, הייתה מוטלת חובה למסור לתובע -רוכש הרכב, טופס גילוי חתום על ידה וזאת עד למועד חתימת זיכרון הדברים הראשון. בעניינינו טופס זה נחתם רק ביום 13/3/14 (נ/1). הצדדים לא הציגו טופס גילוי חתום על ידם מיום 11/3/14, עת חתמו על זיכרון דברים הראשון, כלומר, ההנחה היא כי מסמך כאמור לא היה, וכפועל יוצא מכך לא הוצגה בפני התובע תמונה מלאה אודות הרכב כנדרש בחוק. טופס גילוי הנאות היה צריך להימסר בעסקה הראשונה, והנתבעת הייתה צריכה ליידע את התובע באמצעות הטופס האמור, כי הרכב שירת קודם לכן את משרדי הממשלה, אולם אין ראיה כי הנתבעת עשתה כן.

כמו כן, התחשיב שהציגה הנתבעת בדבר מחיר הרכב עורר קשיים. הנתבעת הסכימה כי יש להפחית 19% ממחיר הרכב בגין היותו בעבר בבעלות ממשלתית, אך התעלמה מהשאלה אם נדרשת הפחתה נוספת בגין מספר הקילומטרים שעבר הרכב, כאשר עסקינן ברכב שעבר 195 אלף ק"מ עד מכירתו.

יחד עם זאת, התביעה לוקה בחסר. התובע לא הציג מסמכים ולא זימן עדי תביעה נחוצים, כדי להוכיח את טענותיו, אפרט:

בחקירתו הנגדית נשאל התובע אודות התביעה שהגיש לחברת הביטוח, כך:

"ש. יש לך את התביעה שהגשת את התביעה ובכמה?

ת. יש מסמך שמציג את הסכום ששולם ואת הסכום שהופחת ובו מצויין הפחתה 25% ובנוסף הפחתה על ק"מ וגם במכירה היתה הפחתה על ק"מ

ש. למה לא צרפת את המסמכים האלה לכתב התביעה?

ת. חשבתי שזה צורף, אולי זאת טעות."

(פרוטוקול הדיון מיום 8.3.17, עמ' 7, שורות 23-32).

התובע יכול היה בנקל להציג את מחירון הרכב הרלוונטי בהתייחס לתקופה בה נרכש הרכב, תוך כדי פירוט הפרמטרים בגינם מתבצעת הפחתת מחיר, והשוואת התוצאה אל מול הצעת המחיר שקיבל מהנתבעת בגין הרכב שרכש ממנה. נתונים אלה נדרשים על מנת להבין כיצד נקבע מחיר הרכב בעת הרכישה ואלו הפחתות בוצעו ממחיר המחירון.

בשלב הבא היה על התובע להמציא את פוליסת הביטוח על מנת להוכיח כי סכום הביטוח עמד על מחיר המחירון של הרכב, ללא הפחתת מחיר בגין בעלות ממשלתית. כן היה עליו להמציא את מכתבה של חברת הביטוח בו טענה לאחר אירוע התאונה, כי לא יינתן שיפוי מלא, אלא תבוצע הפחתה בשיעור של 25%, וזאת בהתחשב בעובדה שהרכב היה בעבר בבעלות ממשלתית.

בנסיבות המקרה דנן, היה ערך ראייתי רב לעדותו של סוכן חברת הביטוח, אולם, באורח מפתיע, התובעים בחרו שלא לזמנו למתן עדות. סוכן הביטוח יכול היה לשפוך אור על הנתונים שעמדו בפניו במועד עריכת פוליסת הביטוח, ולהבהיר כיצד נקבע סכום הביטוח על פי הפוליסה, ומהו הסכום ששילמה המבטחת עקב אירוע התאונה.

כפי שנקבע בפסיקה, ההלכה הינה כי "אי - הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658 (1991)).

כאמור, הנתבעת הציגה מסמך שכותרתו "טופס גילוי נאות", הנושא את אותו תאריך של מסמכי ההלוואה עליהם חתם התובע ביום 13/3/14 מול חברת פמה ליסינג בע"מ. יובהר כי באותו תאריך נחתם גם זיכרון הדברים השני.

אעמוד על טענתו של התובע לפיה טופס הגילוי הנאות שורבב כחלק ממסמכי ההלוואה שנטל:

נציג הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית כי מסמכי ההלוואה נחתמו במשרדיה של הנתבעת, ונערכו על ידי חברת מימון, שהיא בבעלות בני משפחתו של נציגה - מר עדי לוי, במועד בו חתם התובע גם על טופס גילוי נאות (פרוטוקול עמ' 9, שורות 3-18), אולם עולה השאלה, האם יש לזקוף לחובת התובע את מחדלו שהתבטא באי קריאת כל המסמכים אשר נמסרו לו לחתימה?

בעניין זה יש להביא את דברי ביהמ"ש העליון ב- ע"א 6799/02 יולזרי משולם נ' בנק המזרחי:

"כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן ואח', פ"ד נו(5) 365). עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 1513/99 הנ"ל וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו."

במקרה דנן, לא הובאו די ראיות על מנת שניתן יהיה לקבוע באופן פוזיטיבי כי טופס גילוי נאות שורבב למסמכי ההלוואה. התובעים אף נמנעו מלזמן לעדות את מר אביב לוי, נציגה של פמה ליסינג בע"מ, אשר החתים את התובע על מסמכי ההלוואה.

אשר לטענתו הנוספת של התובע לפיה חתם על טופס גילוי נאות ריק, אולם לאחר מכן דאגה הנתבעת להשלים פרטי המסמך, גם בהתייחס לטענה זו לא הובאו די ראיות על מנת שניתן יהיה לקבוע ממצאים. עסקינן בטענה חמורה בעלת גוון מעין פלילי, אולם התובע לא העלה גרסה עובדתית ברורה לתמיכתה. היינו, האם התובע ראה שטופס גילוי נאות עליו חתם היה ריק, או שהמסמך שורבב למסמכי ההלוואה והוא חתם עליו מבלי משים, מה היה רשום במסמך בעת שחתם עליו וכדומה.

בהקשר זה חשוב לציין, כי התובע לא הציג גרסה מפורטת בנוגע למשא ומתן שנוהל בין הצדדים. התובע ציין כי בוצעה הפחתת מחיר בגין מספר הקילומטרים שעבר הרכב, אך לא ציין מה הסכום שהופחת בגין כך, ואף לא ציין אם ידע שהרכב עבר 195 אלף קילומטרים עד אותו מועד.

בנוסף, בהינתן העובדה שהתובע רכש רכב משומש, סביר להניח כי התובע בירר מי היו הבעלים הקודמים של הרכב, אך בתצהירו נמנע התובע מלהתייחס לסוגיה זו, ולא פירט מהו המצג שהוצג לו על ידי הנתבעת בעניין זה.

מכל הטעמים שפורטו, אני קובעת כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות המקרה, ולנוכח העובדה שלא נערך טופס גילוי נאות במועד בו הושגה הסכמה עקרונית לרכישת הרכב, לא מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו אלול תשע"ז, 17 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.