הנתבע מבקש לסלק את תביעתו של התובע על הסף, בטענה לקיום מעשה בית דין נוכח פסק דין שניתן בהליך משפטי קודם שהתנהל בין הצדדים. האם יש להיעתר לבקשה זו?

זו השאלה העומד להכרעתי, ואשר מצאתי שיש להשיב עליה בחיוב, כפי שמלמדת כותרת ההכרעה.

רקע

1. התובע ניהל אצל הנתבע (להלן – "הבנק") חשבון בסניף הנתבע בקרית אתא.

2. ביום 5.4.09 הגיש הבנק נגד התובע תביעה כספית על סך 65,426 ₪, וזאת במסגרת סדר דין מקוצר (תיק אזרחי 2005-04-09, שייקרא להלן – "ההליך הקודם"). בתביעה בהליך הקודם נטען כי חשבון התובע נכנס ליתרת חוב, אשר עמדה נכון ליום 11.3.09 על סכום של 65,427 ₪, ואשר לא סולקה על ידי התובע.

התובע לא הגיש בקשת רשות להתגונן מפני תביעת הבנק, דבר שהוביל ביום 1.6.09 למתן פסק דין בהעדר הגנה לטובת הבנק (להלן – "פסק הדין בהליך הקודם").

3. מצויד בפסק הדין הנ"ל פתח הבנק הליכי הוצאה לפועל (תיק מס' 13-09702-09-5), במסגרתם ננקטו מספר הליכים (להלן – "תיק ההוצל"פ").

ההליך הנוכחי

4. בחודש יולי 2015 הגיש התובע את תביעתו הנוכחית, במסגרתה ביקש לחייב את הבנק בסך של 363,888 ₪.

במסגרת התביעה טען התובע כי בתקופה שבין 21.7.08 ל- 25.12.08 כיבד הבנק 19 המחאות משוכות על חשבונו הנ"ל (בסכום כולל של 131,453 ₪), חרף העובדה שהמחאות אלה לא נחתמו על ידו, אלא זויפו בחתימה שאין בינה לבין חתימתו כל דמיון.

לטענת התובע, בשל כיבוד ההמחאות הנ"ל נכנס חשבונו לחריגה, הבנק הפעיל כלפיו הליכי מימוש לרבות מכירת רכבו, ופתח נגדו בהליכים, לרבות ההליך הקודם, ופתיחת תיק ההוצל"פ.

התובע טען כי התנהלות הבנק גרמה לכך שהוא לא יכול היה לעמוד בתשלומים שוטפים; נושים התדפקו על דלתו; והמחאות שניתנו על ידו לצדדים שלישיים לא כובדו. מצב זה, כך לטענת התובע, הביא לקריסת עסקו ולהפיכתו לחייב מוגבל באמצעים.

לשיטת התובע, התנהלות הבנק מזכה אותו בפיצוי כספי, וזאת על רקע חובת הזהירות שהבנק חב כלפי לקוחותיו, חובה אשר הופרה על ידי הבנק, בכך שכיבד המחאות מזויפות שלא נחתמו על ידי התובע.

התובע ביקש לקבל את הסעדים הבאים:

• לחייב את הבנק לזכות את חשבונו בסכומי ההמחאות שזוייפו, תוך ביטול חיובי ריבית שנוצרו עקב כך, וכן להורות על סגירת תיק ההוצל"פ;
• לחייב את הבנק לפצותו בגין יתרת חובו של התובע בתיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו על ידי צדדים שלישיים, בסך 128,353 ₪;
• לחייב את הבנק לפצותו בגין עוגמת נפש בסכום של 50,000 ₪.

5. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה לקבלת פטור מתשלום אגרה. במסגרת ההחלטה בבקשה זו קבע כב' הרשם הבכיר זיתוני כי סיכויי התביעה קלושים, נוכח טענת הבנק לקיום מעשה בית דין בשל ההליך הקודם.

ניסיון התובע לביטול פסק הדין משנת 2005

6. ביום 30.4.17 הגיש התובע, בבית המשפט בקריות (נוכח סגירת בית המשפט בנהריה) בקשה לביטול פסק הדין בהליך הקודם.

בבקשתו טען התובע כי הוא למד על קיום פסק הדין רק נוכח טענות הבנק בהליך הנוכחי; כי הוא מעולם לא קיבל את כתב התביעה שהוגש בהליך הקודם; וכי יש לו הגנה טובה מפני התביעה, המבוססת על טענתו לפיה הבנק כיבד המחאות מזויפות, כמפורט לעיל.

7. ביום 7.5.17 דחה כב' סגן הנשיא השופט ערן נווה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהליך הקודם.

בהחלטה נקבע שכתב התביעה משנת 2009 הומצא כדין לתובע, ולפיכך מדובר בבקשה לביטול פסק ידן שבשיקול דעת בית המשפט.

כב' השופט נווה המשיך וקבע, כי סיכויי ההגנה אותם העלה התובע ביחס להליך הקודם, ואשר נוגעים לכיבוד המחאות מזוייפות, אינם מצדיקים את ביטול פסק הדין, שכן המדובר בטענות בעלמא, שלא נתמכו כראוי.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף

8. לטענת הבנק, פסק הדין בתביעה בהליך הקודם יוצר מעשה בית דין כלפי התובע, שכן התביעה הנוכחית מבוססת על טענות שהתובע היה צריך להעלות במסגרת בקשת רשות להתגונן מפני התביעה בהליך הקודם, בקשה אשר כאמור מעולם לא הוגשה.

הבנק הפנה לשורה של פסקי דין, לרבות פסק הדין שניתן במסגרת רע"א 2237/06 וינשטיין נ' בנק הפועלים, אשר לשיטתו תומכים בעמדתו האמורה.

9. התובע, כמובן, מתנגד לבקשה.

לשיטתו, השאלה העומדת על הפרק אינה שאלת קיום מעשה בית דין, אלא "מהן זכויותיו של לקוח בנק שמוצא שהבנק, שאמור להיות אמון על שמירת כספו, כיבד המחאות שאסור לכבדן, בשל זיוף...".

לטענת התובע, יש מקום להסיר את המחסום הדיוני הנוגע להליך הקודם, ואשר התובע לא סבור שלא ניתנה לו הזדמנות להשתתף בו. בהקשר זה העלה התובע טענות המכוונות, בין היתר, למסירת כתב התביעה שהוגש בהליך הקודם לידיו, ולהעדר יכולתו להתגונן מפני התביעה בהליך הקודם.

התובע סבור כי הוא לא "קיבל את יומו בבית המשפט" בהליך הקודם, וכי יש לאפשר לו להוכיח את טענותיו מושא ההליך הנוכחי. התובע מבקש לאפשר לו להוכיח את טענתו בדבר זיוף ההמחאות וטעות הבנק בכיבודן, טעות שהובילה לשיטתו לנזקים מושא ההליך.

דיון והכרעה

10. כאמור, מצאתי שדין הבקשה להתקבל.

להלן נימוקיי.

א. מעשה בית דין – כללי

11. כידוע, מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי שנועד למנוע התדיינויות חוזרות בין הצדדים, הטרדת בעל הדין שכנגד, ומעמסה מיותרת על בתי המשפט.

כלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של הכרעה שיפוטית, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי, להביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין (ראה: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

12. ביסוד הכלל מספר שיקולים.

שיקול אחד נוגע לעשיית צדק עם הפרט, במובן זה שבעל הדין שכנגד לא יוטרד פעם אחר פעם בשל עילה או פלוגתא, בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך לשמור אותו בעל דין על ראיותיו, או לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר (ראה למשל ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם במאגרים], 8.9.05).

שיקול נוסף נוגע לטעמים שבטובת הציבור, שעיקרם הפעלה יעילה של מערכת בתי המשפט ומניעת כפל התדיינויות.

שיקול שלישי נוגע לצורך במניעת מצבים של הכרעות סותרות, העלולות לפגוע ביציבות המשפט ובוודאות ההחלטות הניתנות מכוחו.

13. כעיקרון, הכלל של מעשה בית דין מקים כלפי בעל דין שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט, מניעות מלשוב ולהטריד את יריבו באותו עניין (ראה: ע"א 127/06 בנק הפועלים נ' נגר, [פורסם בנבו] (19.2.09)).

14. ברגיל, מעשה בית דין מסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא, המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, והשתק עילה, היוצר כלפי תובע מחסום מלשוב ולהתדיין בעילה שכבר ניתנה לגביה הכרעה שיפוטית או שכבר מוצתה (ראה: ע"א 2634/09 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, (2011) וכן ראה: ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1) 92 (1980)).

15. ברי כי לצורך בחינת קיומו של מעשה בית דין, יש לבחון האם קיימת זהות בין הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בהליך לגביו נטען שיצר את מעשה בית הדין, לביון הסוגוית המונחות על הפרק בהליך בו מועלית הטענה.

בהקשר זה נקבע, כי לא חייבת להיות זהות מוחלטת בין שני ההליכים, אלא השאלה היא אם היה בידי בעל הדין כלפיו מבקשים להפעיל את הכלל, לרכז בהליך הראשון את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנטען (ראה: רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים (1.7.03)).

16. מעשה בית דין יכול לחול לא רק כלפי טענות שנטענו באופן פוזיטיבי בהליך הראשון, אלא גם ביחס לטענות שבעל דין יכול וצריך היה להעלות במסגרת ההליך הראשון, קרי היתה לו הזדמנות נאותה להעלותן, אך הוא נמנע מלעשות כן.

בקשר זה ראוי לציין את הדברים הבאים שנאמרו בעניין וינשטיין הנ"ל, ואשר נוגעים לעניינו:

"המחוקק קבע כי כאשר מוגשת תביעה על הנתבע להתגונן (או להגיש בקשת רשות להתגונן, לפי העניין). אם לא עשה כן – נסחפה שדהו. בלשון משפטית אומר כי קימת מניעות לעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם. רעיון זה של מניעות בא לידי ביטוי גם בפסק הדין ב- ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי בע"מ...שם נקבע כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן".

משכך, כאשר עמדה בפני נתבע הזדמנות להעלות טענה כלפי תביעה שהוגשה נגדו, והוא לא עשה כן באופן שהביא למתן פסק דין נגדו, מונע הכלל של מעשה בית דין ממנו מלבסס תביעה עתידית כנגד התובע בהליך בהראשון, על טענה אותה נמנע מלהעלות בהליך הראשון.

ב. מן הכלל אל הפרט

17. ביסוד התביעה הנוכחית עומדת טענת התובע לפיה שהבנק כיבד המחאות "מזויפות", חרף העובדה שהוא לא צריך היה לכבדן.

על אדן זה בנויה התביעה, ובלעדיו נשמט הבסיס מתחתיה.

18. את הטענה בדבר חובת הבנק לכבד את ההמחאות "המזויפות", התובע יכול וצריך היה להעלות במסגרת בקשת רשות להתגונן בתביעה משנת 2009.

התובע בעצמו מודה שזוהי טענת ההגנה שעמדה לו מפני התביעה בהליך הקודם, שכן את הבקשה לביטול פסק הדין בהליך הקודם, הוא השתית על סיכויי הגנה המבוססים על הטענה בדבר כיבוד ההמחאות "המזויפות".

התובע, כאמור, נמנע מלהעלות את הטענה במסגרת ההליך הקודם, ומשכך הם פני הדברים, אין הוא יכול לעשות שימוש בטענה זו כדי להגיש תביעה נגד הבנק בגין נזקים שנגרמו לו עקב כיבוד ההמחאות המזויפות.

אי העלאת הטענה האמורה בהליך הקודם שוות ערך, מבחינת כלל מעשה בית דין, לקביעה של בית המשפט בהליך הקודם אשר דוחה לגופן את טענות התובע בעניין כיבוד ההמחאות "המזויפות". בהיבט זה, יש לראות את פסק הדין בהליך הקודם, כאילו הוא כולל קביעה הדוחה את טענת התובע בדבר כיבוד ההמחאות המזויפות והתנהלות הבנק בנוגע לכך, באופן היוצר כלפי התובע מעשה בית דין ביחס לטענה זו.

19. מתן אפשרות לתובע להעלות כיום את הטענה בדבר התנהלות הבנק ביחס לכיבוד המחאות "המזויפות", משמעה מתן היתר לבירור טענה שהתובע יכול היה וצריך היה להעלות במסגרת ההליך הקודם, אשר הסתיים בפסק דין מחייב וחלוט.

מתן אפשרות שכזו עומדת בניגוד לרציונל של הכלל בדבר מעשה בית דין; הוא יחשוף את הבנק לטענה שהאחרון רשאי היה להניח שהיא מאחוריו; הוא יאפשר לתובע להגיש תביעה המבוססת על טענה שאבד עליה הכלח לאחר שהיה לו יומו בבית המשפט לגביה; הוא עלול להביא לפסיקות סותרות (שכן קביעה לפיה הבנק הפר את התחייבויותיו על ידי כיבוד המחאות מזויפות, בהכרח תסתור את פסק הדין בהליך הקודם); והוא יטריח את מערכת בתי המשפט בבירור תובענה המבוססת על טענה שנבלעה בהליך שהסתיים בפסק דין חלוט.

20. אכן, התובע מבקש כיום פיצוי לא רק בגין החוב שנוצר בהליך ההוצל"פ שהבנק פתח נגדו (כאשר ביחס לטענה זו בולט קיום הכלל של מעשה בית הדין, משום שהתובע מבקש למעשה להביא לאיון הליכי הוצל"פ שנפתחו בגין פסק דין חלוט), אלא הוא מוסיף ומבקש פיצוי בגין נזקים "עקיפים", שנגרמו לו עקב כיבוד ההמחאות "המזויפות", בדמות חובות לצדדים שלישיים ועוגמת נפש, נזקים אשר כביכול לא עמדו על הפרק בהליך הראשון.

אלא שבכך אין סגי.

כל הנזקים לגביהם טען התובע בכתב התביעה, ישירים כעקיפים, מבוססים על טענתו בדבר התנהלות הבנק ביחס לכיבוד המחאות "מזויפות", טענה שכאמור אבד עליה הכלח; אשר "נבלעה" בפסק הדין בהליך הקודם; ואשר התובע מנוע מהעלאתה כיום.

ללא הטענה האמורה אין בסיס לסעדים המבוקשים על דיי התובע, בין אם הם נוגעים לנזק "ישיר" (שווי ההמחאות "המזויפות" שכובדו והליך ההוצל"פ בגינם), ובין אם הם נוגעים לנזק "עקיף" (חובות כלפי צדדים שלישים ועוגמת נפש).

בכדי להמחיש זאת נטול לדוגמה מצב בו התובע היה מתגונן מפני התביעה בהליך הקודם, ובמסגרת אותו הליך היה בית המשפט דוחה לגופה את טענתו בדבר כיבוד המחאות מזויפות. ברי כי דחיית הטענה לגופה היתה מונעת מהתובע להגיש בעתיד תביעה בגין נזקים "עקיפים" המבוססת על אותה טענה שנדחתה.

כאמור, פסק דין בהליך הקודם, מבחינת כללי מעשה בית דין, משול כאילו הוא כולל בחובו קביעה הדוחה את טענת התובע בעניין כיבוד ההמחאות "המזויפות", ומשכך הוא מונע מהתובע להגיש כיום תביעה בגין נזק "עקיף" שנגרם, לטענתו, עקב כיבוד אותן המחאות.

21. אשר לטענות התובע בעניין אי המצאת כתב התביעה לידיו ; בעניין ידיעתו אודות ההליך הקודם; ובעניין קבלת יומו בבית המשפט בהליך הקודם; הרי שמקומן של טענות אלה היה במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהליך הקודם.

בקשה שכזו אכן הוגשה, והיא נדחתה באותו הליך.

ככל שלתובע היו השגות על החלטת בית המשפט בבקשה לביטול פסק הדין בהליך הקודם, היתה פתוחה בפניו הדרך לנקוט בהליך ערעור מתאים ביחס להחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, ואין הוא יכול להסתמך כיום על טענות שמקומן היה באותה בקשה, ואשר נדחו לגופן.

22. התובע מבסס את עמדתו כיום על שיקולי צדק, והוא סבור שאין לאפשר למחסום דיוני למנוע ממנו להוכיח עוולה שהבנק ביצע כלפיו, ואשר גרמה לו נזקים.

אלא שטיעוניו בנדון מנוגדים, כמפורט לעיל, לכללי מעשה בית דין, שבעצמם כוללים בחובן שיקולי צדק והגינות.

את טענתו בעניין העוולה שהבנק, כביכול, ביצע כלפיו, היה התובע יכול וצריך להעלות בהליך הראשון. משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו בנדון.

סוף דבר

23. התביעה נדחית בזאת, מפאת קיום מעשה בית דין.

24. התובע ישא בהוצאות הנתבע, על הצד הנמוך, בסכום של 2,000 ₪, אשר ישולם בתוך 30 ימים שאם לא כן ישאו הסכום הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תודיע לבאי כוח הצדדים ותפעל לסגירת התיק.

ניתן היום, כ"א אלול תשע"ז, 12 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.