זוהי עתירת המבקשים להאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן ב-30 ימים שלאחר מתן ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף אשר הוגשה מטעמם בתובענה דלעיל.

טענתם המרכזית של המבקשים לגופה של בקשת הסילוק היא, כי התובענה דלעיל התיישנה. כמו כן, נטען, כי נוכח העבודה, כי כנגד המבקשים 2 ו-3 עילות התביעה מבוססות על חוק הירושה, התשכ"ה – 1965, ניכר כי כנגד המבקשים דלעיל אין אפשרות להגשת תובענה בסדר דין מקוצר, באשר אין להם כל קשר למשיב, כי אלה מעולם לא חתמו על הסכמים מול המשיב. נוכח האמור, סבורים המבקשים, יש למחוק את הכותרת כנגד כל המבקשים, ולהתיר להם להגיש כתב הגנה כאשר התובענה תנוהל כולה בסדר דין רגיל.

מהמפורט לעיל, ונוכח האמור בקביעת בית המשפט העליון בפרשת בובליל (רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (פרוסמה בנבו; 05.02.2007)), סבורים המבקשים כי יש בבקשתם כדי לקיים את החריגים כפי שנקבע בפרשת בובליל, ומשכך יש להאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן מטעמם – לגופה של התובענה – עד להכרעה בטענות המקדמיות שבפיהם, כמפורט לעיל.

המשיב סבור, כי לא מתקיימים החריגים של פרשת בובליל, ואין להתיר למבקשים ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן – עד לאחר ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף מטעמם.

בהחלטתי מיום 15.10.2015 נקבע, כי לא מתקיימים החריגים של פרשת בובליל בתובענה דלעיל, ומשכך נקבע, כי על המבקשים להגיש בקשת רשות להתגונן עוד בטרם תוכרענה טענותיהם המקדמיות לסילוק התובענה על הסף וכן טענותיהם לעניין מחיקת כותרת התובענה.

המבקשים לא השלימו עם ההחלטה, וביקשו רשות לערר עליה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בהחלטה שניתנה על דרך ההסכמה, בוטלה ההחלטה מיום 15.10.2015 והעניין הוחזר לדיון לפני, תוך שהצדדים השלימו טיעונים בכתב וכן בעל פה בדיון שהתקיים.

לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים נחה דעתי, כי יש לדחות את הבקשה. ואלה הנימוקים להחלטתי:

1. הצדדים מנהלים דיון בהמרצת הפתיחה אותם הגישו המבקשים בתיק ה"פ 17688-11-10. המרצת הפתיחה דשם עוסקת בביטול שטר המשכון, לו עותרים המבקשים, שנחתם לטובת המשיב. אין ספק, כי ניהול ההליך המקביל מקל מאוד על המבקשים בבואם להתמודד ולנסח את בקשת רשות להתגונן דכאן.

שעה שמדובר על אותם צדדים, המנהלים הליך מקביל – אף אם שונה ולא זהה – יש בכך כדי להקל משמעותית על יכולת ההתמודדות והשקעת המשאבים הנדרשת מצד המבקשים גם בהליך זה.

1. מבלי להיכנס לגופה של טענת המבקשים, כי נדרשים תצהירים של אנשים אשר אין מקום מושבם הקבוע בארץ, הרי שבבקשת רשות להתגונן – בה נדרשים המבקשים להראות כי טענתם הגנתם ראויה להתברר, מבלי להיכנס לבחינת היכולת להוכיח את הטענה לגופה – נוטה הכף אל עבר הקביעה, כי אין להאריך את המועד.
2. המבקשים כשלו מלהראות באיזה אופן נדרשים הם להשקעת משאבים רבים וסבוכים לשם הגשת בקשת רשות להתגונן. נדמה, כי חלק ניכר של התיעוד הכתוב נמצא בידיהם כתוצאה מניהול ההליך המקביל בהמרצת הפתיחה, ולא הוברר – חרף ההזדמנויות הרבות – איזה משאבים כספיים או אחרים נדרשים על מנת לאפשר הגשת בקשת רשות להתגונן כבר עתה.
3. בכל הנוגע לסיכויי הטענות המקדמיות: ראשית, כפי שנטען בצדק ע"י ב"כ המשיב, מחיקת כותרת אינה טענה מקדמית לעניין זה, ואין לבחונהּ במסגרת המבחנים שנקבעו בפרשת בובליל. שנית, ומשכך, נשארה הטענה העיקרית בדבר התיישנות – כאשר לטענת המבקשים התובענה דלעיל התיישנה, חרף ניהול ההליך במרצת הפתיחה, וחרף טענת המשיב כי החוב "נוצר" בשלב מאוחר יותר. בחינת טיעון זה מראה, כי לפחות בשלב זה, יהיה קושי לבחון את טענת ההתיישנות מבלי שלבית המשפט תהיינה התשתית העובדתית המלאה לצורך כך. משכך, גם אם יש סיכוי לגופה של הטענה, הרי שזו דורשת לכאורה בחינה של טענות עובדתיות – דבר שבשלב זה יקשה על בחינת הטענה.

נוכח האמור לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה.

בהינתן אופי ההליך מחד, וטענות הצדדים מאידך, אני מורה על המבקשים להגיש בקשת רשות להתגונן עד יום 28.2.17 לכל המאוחר.

בשלב זה לא ראיתי לפסוק הוצאות לטובת צד כזה או אחר.

ניתנה היום, י' טבת תשע"ז, 08 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.