הבקשה בפניי היא לביטול עיקול שהוטל ביום 21/7/15 במעמד צד אחד על דירת המגורים של הנתבעת 2. לו היתה הבקשה לביטול העיקול מוגשת במועדה, היה נטל השכנוע להותרת הצו על כנו מוטל על מבקש הצו ובמקרה זה התובעת (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3)789). משהוגשה הבקשה לביטול בחלוף 30 הימים מיום מתן הצו (19/10/15), אין בכך לדעתי כדי לדחות הבקשה על הסף, אלא מוסמך בית המשפט לעיין מחדש בצו שניתן, כאמור בתקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולשקול אם היה מקום ליתן הצו מלכתחילה. ואולם, במקרה עובר הנטל על הנתבעת לשכנע מדוע יש הצדקה לבטל את הצו.

יוער כי מבקשת הביטול היא הנתבעת 2 בלבד.

הצדדים בתיק התקשרו בעסקה, באופן שלכאורה ביקשה התובעת לרכוש את דירת הנתבעת. נכון להיום מעוניינים שני הצדדים בביטול העסקה.

התובעת מבקשת לבטל את העסקה מאחר שלטענתה התברר לה בדיעבד שהנתבע 1 הוא פושט רגל ונכסיו הוקנו לנאמן, כך שלא היה רשאי להתקשר בעסקת המכר.

הנתבעת אינה מעוניינת בעסקה, מאחר שלטענתה הוחתמה במרמה על עסקת המכר ולא היתה מודעת לכך שהיא מוכרת את דירתה. לטענתה סברה שהיא חותמת על מסמכי הלוואה.

מעיון במסמכים שהוגשו עולה כי לכל הפחות העבירה התובעת סך של כ-100,000 ₪ מתוך התמורה עבור רכישת הדירה ישירות לבנק ירושלים לצורך כיסוי יתרת חובם של הנתבעים לבנק כפי שעולה הדבר לכאורה מנספחים ג' ו-ד' לכתב התביעה.

יושם לב שהנתבעת עצמה אינה שוללת העובדה שחוב המשכנתא שלה סולק (עמ' 6, ש' 28 לפרוט').

בנסיבות אלה, גם אם לא הוכח בשלב זה שהועברה תמורה נוספת ישירות לנתבעים או מי מהם – ואין אני קובע כל ממצא עובדתי בעניין זה – הרי שבמידת הראייה הנדרשת בשלב זה של ההליך כאמור בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984 (ראו גם: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529; רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל. ניתן ביום 6/8/06) עומדת לתובעת עילת תביעה לכאורה כלפי הנתבעת לכל הפחות בגובה ההשבה של הסכום ששולם לכיסוי יתרת חוב המשכנתא.

בנסיבות אלה נותר לבחון את "רכיב ההכבדה" ולשקול את "מאזן הנוחות" בין הצדדים.

הכבדה על ביצוע פסק דין:

בהתאם לעדותה של הנתבעת היא עובדת שכירה המשתכרת כ- 5,000 ₪ בחודש ללא הכנסות נוספות (עמ' 4, ש' 13) וללא חסכונות (עמ' 4, ש' 17). התביעה עומדת על 300,000 ₪ כשסכום ההשבה לבד בשל כיסוי המשכנתא, עליו לכאורה לא יכולה להיות מחלוקת, עומד על כ- 100,000 ₪ ונטען כי סכום נוסף של כ- 60,000 ₪ הועבר גם הוא לנתבעים.

הלכה היא כי די בחשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, כשמדובר ברף נמוך של 'הכבדה' ביחס לסעדים זמניים שניתנים (דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות 360 (תשס"ז); רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר. ניתן ביום 29/1/07; רע"א 7561/13 אדיסיאן נ' סומך. ניתן ביום 12/2/14). בייחוד נכון הדבר מקום בו לא הביאה הנתבעת – שעה שנטל עליה כמוסבר לעיל – כל ראייה בדבר יכולת כלכלית ואף הודתה בסיכומיה כי היא קשת. הדבר מצטרף לעדותה בבית המשפט כי אמצעיה דלים ולא יכולה להיות מחלוקת כי אלו אינם מספיקים לכאורה לתשלום התביעה ככל שתוכח (רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות. ניתן ביום 5/12/07). יש בכך כדי לאשש את ה'הכבדה' הנדרשת במימוש פסק הדין, ככל שיינתן, המצדיקה בשלב זה הותרת העיקול על כנו.

מאזן הנוחות:

גם מאזן הנוחות נוטה לטובת התובעת. לכאורה הנתבעת אינה מבקשת למכור את דירתה או להעבירה אלא להמשיך להחזיק בה. בהתאם לקריאתה בבית המשפט היא לא רצתה במכר הדירה ואף רוצה החזרת הטלת המשכנתא על הדירה. באופן זה לא עמדה הנתבעת בנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן שהותרת העיקול ברישום על כנו תגרום לה נזק יותר מאשר הנזק הצפוי לתובעת אם יבוטל העיקול. התובעת עלולה לעמוד בפני שוקת שבורה במקרה בו יינתן פסק דין לטובתה ולא יהיה לה כל נכס ממשי ממנו ניתן יהיה להיפרע, לאור מצבה הכלכלי של הנתבעת שלא הוכחש ובכלל זה העדר נכסים למעט דירת המגורים עליה הוטל העיקול (רע"א 6994/00 לעיל).

התוצאה:

בהתאם לכל האמור צו העיקול הזמני שניתן ביום 21/7/15 יעמוד על כנו.

בשלב זה לא ייעשה צו להוצאות. הצדדים יהיו רשאים לטעון להוצאות גם בגין בקשה זו עם סיום ההליך העיקרי.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ו, 14 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.