ניתנה ביום 22 יולי 2015

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (בתיק סע"ש 21791-07-14; השופטת אורית יעקבס), מיום 19.7.15, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת 1 למתן צו מניעה זמני כנגד זימונה לשימוע.

2. השתלשלות העניינים העובדתית בין הצדדים סבוכה ואין צורך לפרטה לצורך הבקשה שלפניי. אציין בתמצית כי המבקשת 1 (להלן: המבקשת), מנהלת חשבונות במקצועה, הנה עובדת המשיבה 1 (להלן: המועצה) החל משנת 1981. לטענתה, המשיב 2 – שנכנס לתפקיד ראש המועצה בחודש נובמבר 2013 – מתנכל לה מאז כניסתו לתפקיד, מחמת שיקולים פוליטיים ואי תמיכת משפחתה בו בבחירות האחרונות. בגין התנכלויות נטענות אלו פתחה המבקשת בהליך משפטי בחודש יולי 2014; בחודש נובמבר 2014 קיבלה הזמנה לשימוע טרם פיטורים, והגישה בגין כך בקשה לצו מניעה לבית הדין; בהסכמת הצדדים פנו הצדדים לוועדה פריטטית, ובית הדין קבע כי השימוע "נדחה בזאת למועד לא ידוע" (החלטה מיום 23.11.14); אך לבסוף לא הושגה הסכמה והוועדה החליטה כי המחלוקת תמשיך להתברר בבית הדין.

בחודש יולי 2015 נשלחה למבקשת הזמנה נוספת לשימוע טרם פיטורים, כיוון שלטענת המועצה עבודת מחלקת הנהלת החשבונות הועברה לקבלן חיצוני ולכן אין עוד צורך בעבודתה של המבקשת. המבקשת עתרה בגין כך בבקשה נוספת למתן צו מניעה זמני, למניעת קיומו של השימוע.

3. במסגרת תשובתה לבקשה הזמנית, הבהירה המועצה כי תפעל בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: חוקת העבודה) לרבות סעיף 70 לה, אך לשיטתה אין הכרח לקבל את הסכמת נציגות העובדים לפיטורים טרם ביצוע השימוע למבקשת – וניתן לבקש את עמדת נציגות העובדים גם לאחריו.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, לרבות חקירות נגדיות שנערכו למבקשת ולגזבר המועצה, קבע בית הדין – בהחלטתו מושא הבקשה שלפניי - כדלקמן:

"לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובה על נספחיה ולאחר שנתתי דעתי גם להליכים הקודמים שהתנהלו לפניי... הגעתי לכלל מסקנה כי אין בבקשת המבקשת ו/או בפרשנות שהיא נותנת לסעיף 70 לחוקת העבודה או לפסה"ד שניתן בעניינה של הגב' אסתר תריף כדי להצדיק העתרות לבקשתה הדחופה... לפיכך הריני מורה על דחיית הבקשה הדחופה למתן צו מניעה זמני כך שהשימוע שנקבע ליום 21.7.15 בשעה 10.00 לא יבוטל.

כמובן שאין בהחלטתי זו כדי להוביל למסקנה שניתן יהיה לפטר את המבקשת ללא הסכמת ההסתדרות, כאשר עמדתה של האחרונה תינתן בטרם יחליטו משיבים 1-2 האם לפטר את המבקשת או לא. בנוסף, אין באמור בהחלטתי כדי להצביע על כך שככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה הם יהיו פטורים מלפעול בהתאם להוראות הרלוונטיות בחוקת העבודה, במקרה של אי הסכמה בדבר פיטורי עובד...".

בהחלטה נוספת, ובהסכמת הצדדים, נקבע כי החלטת המועצה לא תינתן לפני יום 10.8.15, וזאת על מנת לאפשר למבקשת להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

4. המבקשות טוענות, בבקשת רשות הערעור, כי הזמנת המבקשת לשימוע נעשתה בניגוד להחלטת בית הדין מיום 23.11.14, וכן בניגוד לחוקת העבודה המחייבת להשלים את ההליך הקיבוצי – לרבות קבלת הסכמת ההסתדרות – טרם הזמנתו של העובד לשימוע. לגישתן, אין היגיון לקיים הליך שימוע לעובד – על כל המשתמע מכך – לפני שידוע אם נציגות העובדים נתנה הסכמה לפיטוריו (ומכוח קל וחומר – כאשר ידוע שנציגות העובדים מתנגדת בתוקף לפיטוריו) ויש בכך משום גרימת סבל מיותר לעובד. עוד טוענות המבקשות כי בית הדין לא הכריע בטענות בדבר התנכלות, כמו גם בטענה כי "הפרטתה" הנטענת של מחלקת הנהלת החשבונות נעשתה ללא אישור מליאת המועצה וללא מו"מ כלשהו עם ארגון העובדים.

5. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובחנתי את טענות המבקשות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבים, מקום שלא נפלה טעות משפטית מהותית בהחלטת בית הדין האזורי.

החלטה אם ליתן סעד זמני או לא מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בכל הנוגע למתן או לאי מתן סעדים זמניים, אלא אם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה. לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק חריגה מן הכלל ושמיעת ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי.

כפי שעולה מהפירוט לעיל, בין הצדדים מתנהלים הליכים מזה זמן רב. כל שהוחלט במסגרת ההחלטה מיום 19.7.15 הוא כי אין עילה או הצדקה למנוע קיומו של שימוע, וזאת מבלי לפגוע בחובותיה של המועצה מכוח חוקת העבודה ומכוח כל מקור נורמטיבי אחר. מבלי להביע עמדה בשלב זה בשאלה המשפטית העקרונית המצויה במחלוקת בין הצדדים (האם יש הכרח כי תינתן הסכמת נציגות העובדים טרם השימוע, או שמא רשאית הרשות המקומית לפנות לקבלת הסכמתה גם לאחר השימוע) – לא מצאתי כי נדרשת הכרעת בית הדין הארצי בה במסגרת הליכי ביניים, וככל שהדבר יידרש תישמענה טענות הצדדים בקשר לכך במסגרת ערעור על פסק הדין בתיק העיקרי לכשיינתן.

אשר להחלטה מיום 23.11.14 – אינני סבורה כי ניתן לפרשה באופן השולל את זכות המועצה להזמין את המבקשת לשימוע בכל פרק זמן עתידי.

אשר לטענות בדבר התנכלות, שיקולים פוליטיים וזרים, כמו גם עצם "הפרטתה" של מחלקת הנהלת החשבונות – בית הדין האזורי טרם נדרש להן, וניתן להניח כי יתן דעתו עליהן בין במסגרת ההליך העיקרי, ובין במסגרת בקשה נוספת לצו זמני ככל שתוגש אליו לאור ההתפתחויות בהליך (וככל שתצדיק דיון בכך).

6. סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. זאת, מבלי להביע דעה לגופן של הטענות ומבלי למנוע מבית הדין האזורי ליתן כל סעד זמני או קבוע בהמשך ההליך בהתאם להתפתחויות ולבקשות שתועלינה בפניו.

משלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' אב תשע"ה (22 יולי 2015) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.