בקשה להארכת מועד לביצוע צו איסור שימוש, לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (כנוסחו טרם תיקון מספר 116, להלן: "החוק").

רקע ועובדות

1. כנגד המבקש ונאשם נוסף (אביו ז"ל, אשר נפטר במהלך ניהול ההליך וכתב האישום כנגדו בוטל) הוגש כתב אישום שמייחס להם עבירות של בנייה ושימוש ללא היתר ובסטיה מתכנית, וזאת בהתייחס למבנה בטון בן 3 קומות בשטח של כ 950 מ"ר, לרבות משטח בטון בחזית המבנה בשטח של כ- 150 מ"ר (להלן: "המבנה"). המבנה נבנה במקרקעין הידועים כגוש 11504 חלקה 40 ואשר מצויים דרומית מזרחית לדלית אל כרמל, בשטח גלילי, בקרקע חקלאית, בגן לאומי, כאשר חלקם מצויים בקו בניין של דרך וייעודם הוא מרקם שמור משולב בעל רגישות נופית סביבתית גבוהה ושטח לשימור משאבי מים (להלן: "המקרקעין").

עוד נטען בכתב האישום כי מאז חודש פברואר 2016 איפשר המבקש שימוש בקומת הקרקע של המבנה לצרכי מסחר וכי מאז חודש יוני 2017 עושה המבקש שימוש למגורים בקומה העליונה של המבנה.

2. תחילה המבקש כפר במיוחס לו ובית המשפט החל בשמיעת הראיות, אולם לאחר שמיעת מרבית עדי התביעה חזר בו המבקש מהכפירה, הודה בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו בעבירות של בנייה ושימוש ללא היתר ובסטיה מתכנית. בגזר הדין מיום 12.11.18 המבקש צוּוה, בין היתר, להפסיק את השימוש במבנה עד ליום 12.1.19 ולהרוס את המבנה עד ליום 12.11.19.

3. ביום 23.12.20 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע צו איסור השימוש - היא הבקשה דנן.

תמצית טענות הצדדים

4. המבקש מבקש לעכב את ביצוע הצו, מבלי לנקוב במועד עתידי לביצועו, מהטעם שלאחרונה הופקד הטיפול בהוצאת ההיתר בידי מהנדס מטעמו ובהתאם לייעוץ שקיבל, הסיכוי להוצאת היתר "טובים ואף מצוינים". המבקש הוסיף וטען כי אין למשפחתו בית מגורים אחר.

5. המשיבה מאשרת בתגובתה כי אכן קיים אופק תכנוני למבנה (ביום 3.8.20 הופקדה תכנית כוללנית לדלית אל כרמל, שלפיה ייעוד המקרקעין - תעסוקה), בציינה כי לו המבקש היה מבקש אורכה לביצוע צו ההריסה, בקשתו הייתה נענית בחיוב.

עם זאת, המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע צו איסור השימוש, מהטעם שגם ייעודם העתידי של המקרקעין אינו מאפשר מגורים במבנה.

דיון

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות, הן מטעמים פרוצדוראליים והן מטעמים שבמהות. כן מצאתי כי לא עלה צורך בקיום דיון במעמד הצדדים, שכן החומר הדרוש לשם הכרעה בבקשה זו מונח כולו לפניי (ראו לעניין זה סעיף 4(א) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), תשס"ט-2008, להלן: "התקנות").

7. אשר לטעמים הפרוצדורליים - הבקשה אינה עומדת בתנאי סעיפים 2 ו-3 לתקנות, שכן היא הוגשה קרוב לשנתיים לאחר כניסתו של צו איסור השימוש לתוקף, מבלי שצורפה לה תגובת המשיבה וללא פירוט אודות ההליכים התכנוניים (המסמך שצורף לתצהיר אינו קריא).

בסעיף 6 לתקנות נקבע כי בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים שיירשמו ולא מצאתי בבקשה אותם נימוקים מיוחדים נדרשים. הוראות התקנות נועדו לאפשר לבית המשפט לקבוע אם מדובר בבקשה מבוססת על פניה או שמא מדובר בבקשת סרק ולכן אין להתעלם מהן (רע"פ 8098/17 אבו רומי נ' מדינת ישראל (25.12.17); עפ"א 48833-12-17 יעקובוב נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה השומרון (8.1.18)). כאמור, המבקש לא מילא אחר הוראות התקנות ודי בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף.

8. אשר לטעמים שבמהות - בפסיקה נקבע כי הטעם העיקרי למתן ארכה לביצוע צו הריסה או צו איסור שימוש הוא כאשר היתר הבניה נמצא בהישג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את הכשרת המבנה (ראו למשל, רע"פ 4877/18 יונס אלאטרש נ' מדינת ישראל (4.9.18); רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל (27.12.15); ורע"פ 9035/16 מחמוד דאוד נ' מדינת ישראל (24.11.16)); ע"פ 4450/20 עבד אגבריה נ' מדינת ישראל הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (14.10.20)).

9. בענייננו אין אלה פני הדברים. מתגובת המשיבה עולה כי אף אם התכנית הכוללנית תאושר והמבנה יוכשר, הוא יוכשר לצרכי תעסוקה, אך לא למטרת מגורים. מילים אחרות, היתר למגורים אינו נמצא בהישג ידו של המבקש.

אשר לטענת המבקש כי אין לו מקום מגורים חלופי - טענה זו נלקחה בחשבון טרם מתן גזר הדין ובעטיה ניתנה למבקש אורכה בת חודשיים טרם כניסת צו איסור השימוש לתוקף. עתה מצויים אנו שנתיים לאחר גזר הדין והנה מתברר כי המבקש לא פעל למציאת חלופת דיור הולמת.

10. על רקע האמור, בהעמידי את האינטרס הציבורי אל מול האינטרס הפרטי של המבקש אני סבורה כי על האינטרס הציבורי לגבור. מדובר במבנה רחב היקף, שייעודו הנוכחי הינו קרקע חקלאית מוכרזת וגן לאומי וייעודו העתידי (ככל שהתכנית הכוללנית אכן תאושר) תעסוקה. בנסיבות, אין לאפשר למבקש לעשות במבנה שימוש למגורים.

סוף דבר

הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח לצדדים העתק ההחלטה.

ניתנה היום, י"ד טבת תשפ"א, 29 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.