בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד' פיינשטיין) בת"א 63443-12-14, מ- 19.7.2015, במסגרתה ניתן צו מניעה האוסר על כניסתם של המבקשים לנכס בו ניהלו מרכול וכן ניתנה הוראה לפיה רשאית המשיבה לתפוס חזקה במקום ובלבד שתינתן למבקשים האפשרות לפנות את תכולת המרכול תוך 48 שעות.

עם הגשת הבקשה ביקשו המבקשים את עיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הבקשה עד להחלטה בבקשה לגופה, ועל כך הוריתי בהחלטתי מ- 27.7.2015.

רקע עובדתי

במוקד הדיון נכס הנמצא ברחוב ארץ חפץ 102 בירושלים, בו ניהלו המבקשים מרכול.

המשיבה הגישה נגד המבקשים תביעה לפינוי המושכר. בתביעה נטען כי בשעתו העניקה רשות שימוש בנכס לשלושה נזקקים, בכללם אביהם של המבקשים, שהקים במקום קיוסק. המבקשים השתלבו בניהול הקיוסק ועם פטירת האב, בשנת 1977, המשיכו בהפעלתו. מבקש 1 קיבל רשות שימוש בנכס עד 1993. רשות זו לא הוארכה יותר. המשיבה טוענת בתביעתה כי המבקשים מוסיפים להחזיק בנכס ללא זכות בדין, מבלי לשמש דמי שימוש. לא זו אף זו, הם הקימו במקום מרכול בשטח של למעלה מ- 100 מ"ר באמצעות השתלטות על שאר הקיוסקים שבמבנה ועל המדרכה הסמוכה, תוך הוספת בנייה בלא היתר. במהלך השנים פעלה המשיבה נגד המבקשים בהליכים פליליים שעניינם ניהול עסק ללא רישיון ובנייה ללא היתר.

במענה לתביעת הפינוי טענו המבקשים, בין היתר, כי התביעה התיישנה שכן עילתה נוצרה ב- 1993.

לשם שלמות התמונה יש להוסיף כי בהליך אחר שהתנהל בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שהצדדים לו היו מבקש 2 והמשיבה, הוצא צו סגירה שיפוטי למרכול ב- 10.1.2005 (ת"פ 507/02). ביצוע הצו נדחה מעת לעת במהלך השנים עד שב- 2011 החליט בית המשפט לעניינים מקומיים כי לא ייתנו עוד ארכות לביצועו. העסק נסגר למספר חודשים במהלך 2012 ובקשות שהוגשו לקבלת רישיון עסק נדחו.

לאחר שבוצע צו הסגירה עתר מבקש 1 בעתירה מנהלית לבית משפט זה (עת"מ 16688-05-15). בעתירה טען כי סגירת המקום נעשתה שלא כדין וכי על המשיבה לטפל בבקשתו לקבלת רישיון עסק. לאחר שנדחתה בקשה לצו ביניים חזר בו העותר מן העתירה והיא נמחקה.

בהמשך דחה בית המשפט לעניינים מקומיים בקשה מטעם מבקש 1, בה טען כי צו הסגירה התיישן ואינו בר ביצוע עוד. בית המשפט הבהיר כי המדובר בפסק דין חלוט והוסיף כי אין סיכוי לקבלת רישיון עסק משום שהמדובר בעסק הממוקם בשטח ציבורי, כשהבקשות לאישורים הנדרשים נדחו.

תביעת הפינוי, אשר בגדרה ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה שלפניי נקבעה להוכחות בבית משפט קמא ל- 19.7.2015. דיון ההוכחות לא התקיים, שכן המבקשים, שהתייצבו לדיון בלא עורך דין ביקשו כי ימונה להם אפוטרופוס. בית המשפט קבע בהחלטתו מאותו יום כי יש להעביר את התביעה לסדר דין רגיל והורה על צו מניעה זמני האוסר על כניסת המבקשים לנכס. בית המשפט כותב בהחלטתו כי הצו ניתן נוכח האלימות המילולית הקשה של המבקשים בדיון, אשר ממנה הסיק כי ללא הצו לא ניתן יהיה לנהל את ההליך. עוד כתב, כי סיכויי ההגנה נמוכים שכן המבקשים לא הצביעו על זיקה לנכס מעבר להסכם עם המשיבה שפג תוקפו, ולא ברור מכוח מה טוענים הם כי הם רשאים להמשיך ולהחזיק במקום. בית המשפט מצא כי עיון בתמונות שצרפה המשיבה עולה כי יש ממש בטענתה שבמקום קיימות חריגות בנייה המהוות לכאורה עילת פינוי. בנוסף על כל אלה קבע בית המשפט כי המשיבה יכולה לתפוס חזקה במקום ובלבד שתאפשר למבקשים להוציא מן המרכול את כל המוצרים ואת כל הרכוש שבבעלותם.

הבקשה

טענות המבקשים בתמצית הן שהחלטת בית משפט קמא מהווה פגיעה בזכותם להליך הוגן; כי לא היה מקום לייחס משקל להתנהלותו של מבקש 1 באולם בשים לב לכך שהוא נפגע פעולות איבה וסובל מנכות בתחום הנפשי; כי המבקשים לא היו מיוצגים ולא ניתן להם זמן מספיק לשם מינוי עורך דין שייצגם בדיון ההוכחות שנקבע; כי אין יסוד לקביעה שסיכויי הגנתם נמוכים; ולבסוף טוענים הם כי הסעד שהתבקש בתביעה – סעד הפינוי, זהה לסעד הזמני שניתן. כך, למעשה, ניתן למשיבה בהחלטת ביניים הסעד המבוקש בתביעה, בטרם התנהל הליך לגופו של עניין.

תשובת המשיבה

לטענת המשיבה תכלית הבקשה היא לאפשר למבקשים להמשיך והפעיל ללא רישיון עסק שהוצא לגביו צו סגירה. עוד טוענת היא כי למבקשים אין זכויות קנייניות בנכס, ומשהוצא למקום צו סגירה לא הייתה מניעה להתיר לה לתפוס חזקה במקום. לטעמה, מתן ההיתר בא על רקע התרשמות בית המשפט לפיה המבקשים לא יכבדו את צו הסגירה ויפרו אותו פעם אחר פעם. מכאן, שקבלת הבקשה משמעותה המעשית היא הפרה של צו הסגירה השיפוטי. בהקשר זה טוענת המשיבה כי אין מניעה ליתן סעד זמני הזהה במהותו לסעד העיקרי כשהדבר נדרש בנסיבות העניין. אשר להיעדר הייצוג במהלך הדיון בבית משפט קמא טוענת המשיבה כי טענה זו נטענה בחוסר תום לב. איש לא מנע מן המבקשים לשכור את שירותיו של עורך דין, ולא הייתה כל פנייה מהם או של עורך מטעמם לדחות את מועד הדיון כדי לאפשר זאת. לבסוף נטען, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה באשר אין מדובר בדירת מגורים וככל שייגרם למבקשים נזק הרי שהוא בר פיצוי. כך או כך, המבקשים אינם רשאים להפעיל את המרכול בהינתן שקיים לגביו צו סגירה חלוט.

דיון והכרעה

לא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא ככל שעניינה צו המניעה האוסר על המבקשים להיכנס לנכס עד להכרעה בתביעה לגופה. על יסוד הנתונים שעמדו לפניו רשאי היה בית המשפט להתרשם, כי המבקשים עלולים להקשות על בירור ההליך ככל שתתאפשר להם המשך ההחזקה בנכס. כך גם קביעתו כי סיכויי ההגנה נמוכים מבוססת, בין משום שהמבקשים לא הצביעו על זיקתם לנכס ובין בשל חריגות הבנייה שעל פניהן מקימות עילת פינוי. מאזן הנוחות בוודאי אינו עומד לצד המבקשים, באשר קיים צו סגירה חלוט נגד העסק אותו ניהולו במקום, כך שממילא אין הם רשאים להפעילו בתקופת הביניים.

מנגד, איני רואה מקום למתן הרשות למשיבה לתפוס חזקה במקום במסגרת הליכי הביניים, שהרי מתן רשות זו כמוה כקבלת תביעת הפינוי לגופה. צו המניעה די בו כדי להבטיח את ניהולו התקין של ההליך.

לסיכום, הבקשה למתן רשות ערעור ככל שהיא נוגעת להחלטת בית משפט קמא על מתן צו מניעה נדחית, ואילו הבקשה המתייחסת למתן הרשות למשיבה לתפוס חזקה במקום מתקבלת, וחלק זה של ההחלטה מתבטל.

בנסיבות העניין, איני רואה לנכון לעשות צו להוצאות.

המזכירות תמציא את העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב חשוון תשע"ו, 04 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.