תביעה כספית לתשלום עבור נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים בין רכב התובעת לרכב שהיה נהוג בידי הנתבע.

בכתב התביעה נכתב כי בהתאם לפסק הדין בתא"מ 34011-09-14 (להלן: התיק המקביל) זכאית התובעת לפיצוי בשיעור 20% מגובה הנזק על פי חוות דעת השמאי.

בדיון אישר ב"כ התובעת כי נהג התובעת הורשע בהליך פלילי בגין התאונה, בבית המשפט לתעבורה. יחד עם זאת, הסתבר כי בתיק המקביל הוגשה תביעה מטעם הנתבע דנן, נגד נהג התובעת וחברת הביטוח, ובסופו של יום הושגה פשרה במסגרתה פיצו הנתבעים את התובעת, בסכום מוסכם.

ב"כ הצדדים קיבלו את הערת בית המשפט לפיה לא ניתן לראות את פסק הדין בתיק המקביל כיוצר השתק פלוגתא, שעה שהוא מאמץ הסדר פשרה ואין בו קביעות כלשהן. לפיכך, נשמעו הנהגים.

נהג התובעת העיד כי נסע ברחוב לילינבלום בתל אביב, לכיוון מזרח, בשעות אחר הצהריים. לדבריו, השמש הייתה חזקה והוא סונוור מכך, על כן האט והסתכל ימינה ושמאלה ולא ראה אף רכב, אז חצה את הצומת מבלי לציית לתמרור עצור. בסיום חצייתו את הצומת, פגע בו רכב הנתבע, שנכנס לצומת מצד ימין, על רחוב הרצל, לכיוון צפון. הפגיעה ברכב התובעת היתה בבכנף ימין אחורית. נהג התובעת אישר שנכנס לצומת בנסיעה רצופה, ולא עצר כלל, הכביש היה ריק, והוא לא ראה את הנתבע מגיע, אלא לאחר ההתנגשות. יחד עם זאת, שמע חריקת בלמים.

הנתבע שהוא נהג מונית, העיד כי נסע בנתיב השמאלי, ברחוב הרצל לכיוון צפון. בצומת לילנבלום, היה רמזור צהוב מהבהב באופן קבוע. כשחצה את הצומת, הגיע רכב התובעת משמאלו במהירות גבוהה מאד, לכן ניסה להימלט שמאלה, אך לא הצליח והתנגש בחלק האחורי שלו. לדבריו, לאחר התאונה ניסה נהג התובעת לטעון בפניו שהיה לו רמזור ירוק, אך הוא הראה לו שהרמזור מהבהב, ואז הנהג אמר שהסתנוור ולא ראה. הנתבע העיד כי שדה הראיה שלו בהגיעו לצומת היה מוגבל, היות

שישנו שם בית קפה עם כיסאות ושמשיה, משמאל לכביש, והוא לא ציפה שרכב יגיע משמאלו שעה שמוצב שם תמרור "עצור" המקנה לו זכות קדימה. לטענתו, התאונה היתה מבחינתו בלתי נמנעת. כשנשאל מדוע לא הוריד את מהירות רכבו בהגיעו לצומת שבה שדה הראייה מוגבל, השיב כי לא היה יכול להאט עד עצירה, והזמן שחלף מכניסתו לצומת עד שהבחין ברכב התבועת הוא אלפית שנייה.

לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות שהוגשו, אלה מסקנותיי:

1. אין מחלוקת על כך שחלקה הארי של האחריות לתאונה, רובץ לפתחו של נהג התובעת, שנכנס לצומת ללא ציות לתמרור עצור, בנסיעה רצופה. הסבריו של נהג התובעת כאילו הסתנוור מן השמש, אינם מתקבלים על הדעת, שהרי נסע לכיוון מזרח בשעת אחר הצהריים, כלומר השמש היתה בגבו, ולא לפניו. כמו כן, לא ניתן לקבל טענתו לפיה היה רמזור ירוק בכיוון נסיעתו, שכן הנתבע העיד כי הרמזור היה מהבהב, והצדדים אינם חלוקים על כך. לנוכח האמור, כניסת נהג התובעת לצומת היתה חסרת זהירות ומסוכנת. ואמנם, הנהג הורשע בבית המשפט לתעבורה ואף חויב בפיצוי לנתבע בתיק המקביל.
2. לצד האמור, יש לבחון האם ראוי לפטור את הנתבע מכל אחריות לתאונה, או שמא יש להטיל עליו 20% אחריות כטענת התובעת.
3. ב"כ הנתבע טען כי לא קמה עילת תביעה. לטעמו, שעה שהעמידה התובעת את תביעתה על שיעור של 20% מן הנזק בלבד, הרי היא מעידה על עצמה שהיא תובעת בגין האשם התורם של הנתבע, אך לכך אין מקום, שכן הלכה היא כי אין האשם התורם מקים עילת תביעה. לתמיכה בטענה, מפנה ב"כ הנתבע לת"א 56522/04 הכשרת היישוב בע"מ נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ (14.4.05). עיינתי באותה החלטה, ובכל הכבוד, דעתי היא שונה.

ראשית, עיון בפסק הדין בתיק המקביל מעלה כי לא נקבעה שם חלוקת אחריות ואף לא נקבע אשם תורם, אלא אומצה הודעה מוסכמת על הסדר פשרה, הכולל סכומי פיצוי, ללא הנמקה. משכך, לא קם השתק פלוגתא, ואף לא ניתנה קביעה משפטית אחרת.

שנית, אף אם אקבל את הטענה לפיה מושתתת התביעה דנן על קיומו של אשם תורם מצד הנתבע, לא היה בקביעה זו כשלעצמה כדי להכשיל את התביעה, אלא היה מקום לבררה, כפי שאמנם נעשה, ואבהיר.

אמנם הלכה היא כי בעוד שהטלת אחריות מחייבת את המזיק כלפי הניזוק, הרי האשם התורם משמעותו היא כי המזיק הפר את חובת הזהירות שלו כלפי עצמו, ובכך יש כדי להפחית את הפיצוי המגיע לו (סעיף 68 לפקודת הנזיקין; י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת, תשל"ז, עמ' 234). יחד עם זאת, שעה שעסקינן בתאונת דרכים שבה היו מעורבים שני הצדדים, חל קירוב משמעותי בין קביעת חלוקת האחריות, לבין שאלת קיומו של האשם התורם, שהרי המדובר בסוג ייחודי של סכסוך שבגדרו שוררת סימטריה בין הנהגים הן מבחינת המערכת הנורמטיבית החלה עליהם, והן מבחינת ההתרחשות העובדתית, בה פעלו זה מול זה, כך שחלקיהם בהתרחשות הם מעין תמונת מראה הדדית, וההפרה של חובת הזהירות מצד האחד, היא שגרמה לנזקו של הצד השני. במצב זה, דעתי היא כי גם אילו נקבע בתיק המקביל קיומו של אשם תורם בלבד (מצד הנתבע דנן), לא היה בכך כדי להכשיל את התביעה, אלא היה מקום לבחון את העובדות ולקבוע ממצאים (בעניין זה, ראו ת.א 33749/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בארתור (14.1.08); אלי ספיר, תביעות פח ושיבוב, נבו 20134, בעמ' 112).

1. מאחר שלא נקבע דבר בתיק המקביל, הוריתי כי יישמעו הנהגים. לאחר ששמעתי העדויות ועיינתי בראיות שהוגשו, באתי לידי מסקנה לפיה יש להטיל חלק מן האחריות לתאונה על הנתבע.
2. על פי תקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961, מחובתו של נוהג רכב להימנע מכניסה לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, ועליו לצפות את האפשרות לכך שרכב אחר ייכנס לצומת, גם בניגוד להוראת תמרור (ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט(2) 341; ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג (16.3.89). אך ברור הוא כי משנה תוקף יש לדברים, בשעה ששדה ראייתו של הנהג מוגבל.

בענייננו, הנתבע נכנס לצומת בנסיעה רצופה, ולא מילא אחר חובת הזהירות, שהרי המשיך בנסיעה לתוך הצומת, למרות שדה הראייה הבעייתי, בשל שמשייה וכיסאות שעמדו מצד שמאל שלו. על חוסר זהירותו ניתן ללמוד גם מן העובדה שהתנגש בחלקו האחורי של רכב התובעת, היינו לאחר שמרבית הרכב כבר חלפה לנגד עיניו, ולא היה די בכך על מנת להביאו לבלום רכבו ולהקטין הנזק. בנוסף, אין לשכוח כי גם מכיוון נסיעת הנתבע היה רמזור מהבהב, שהוא תמרור אזהרה, החל עליו.

אשר על כן, אני סבורה כי יש להטיל חלק מן האחריות לתאונה על הנתבע.

1. לנוכח מכלול הנסיבות ובעיקר חלקו של התובע בהתרחשות, אני מעמידה את שיעור האחריות של הנתבע על 20%.

על כן, הנתבע ישלם לתובעת סך 3937 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה מיום 29.7.15 , אגרה כפי ששולמה, שכר טרחת עו"ד בסך 1500 ₪ , ושכר העד בסך 150 ₪ .

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח את פסק הדין, בדואר.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ז, 05 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.