לפני תביעה לנזקי גוף שנגרמו למנוחה אשר נהרגה בהיותה הולכת רגל בתאונת דרכים מיום 11/11/2013, עת נפגעה על ידי רכב בו נהג אותה שעה הנתבע 1 ואשר היה מבוטח אצל הנתבעת 2. (להלן: "המנוחה", "התאונה").

עזבון המנוחה, באמצעות יורשיה החוקיים, בא בנעליה ותובע את הפיצויים בגין פטירתה כתוצאה מהתאונה.

התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים- התשל"ה, 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

רקע כללי

1. המדובר בתביעת עיזבון של המנוחה ילידת 1/1/1926, אשר נהרגה כהולכת רגל בתאונת דרכים מיום 11/11/2013. המנוחה הייתה אלמנה, בת 87 במותה.
2. חמשת ילדי המנוחה, התובעים 2-6, הינם היורשים החוקיים של עזבון המנוחה בהתאם לצו קיום צוואה מיום 7/5/2014.

המוסכמות והפלוגתאות אליהן הגיעו הצדדים

1. במסגרת ההליכים המקדמיים שנוהלו בין הצדדים, הגישו הצדדים הודעה מוסכמת מיום 31/1/2017, במסגרתה הודיעו כי הגיעו למוסכמות כדלקמן:
2. אין מחלוקת בנוגע לקיומו של כיסוי ביטוחי תקף למועד התאונה והמחלוקת מתמקדת אך ורק בסוגיית הנזק.
3. ראש הנזק של הוצאות קבורה ולוויה יועמד על סך של 17,000 ₪
4. ראש הנזק של כאב וסבל לעזבון המנוחה יועמד על סך של 44,553 ₪.
5. ההכנסה החודשית של המנוחה ערב פטירתה (שהינה הבסיס לחישוב הפסד לעזבון בשנים האבודות לתקופת הפנסיה), הינה בסך 6,496 ₪ לחודש. במאמר מוסגר אציין כי הכנסה זו מורכבת מקצבת זקנה, קצבת שארים ופנסיה. (להלן: " הכנסת המנוחה").
6. אין מחלוקת בנוגע לעובדה כי המנוחה היתה אלמנה בעת בתאונה, התגוררה לבדה, אם לבגירים וללא תלויים הסמוכים על שולחנה (סעיף 2 לסיכומי התביעה).
7. המחלוקת היחידה שנותרה על הפרק בענייננו, הדורשת הכרעה , הינה מחלוקת משפטית טהורה, הנוגעת לאופן חישוב ראש הנזק של השנים האבודות לעבר ולעתיד. רוצה לומר, האם בנסיבות המקרה דנן יש לאמץ את טענת התביעה, גורסת כי יש לערוך החישוב לפי אובדן של שתי ידות, דהיינו 2/3 מהכנסת המנוחה, וזאת בהתאם להלכה בעניין ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד נ' מ"י פורסם ביום 5/6/2012 (להלן: " הלכת סושרד"), או שמא יש לאמץ את עמדת הנתבעת הגורסת כי יש לראות במנוחה דנן "כמנוח חסר תלויים" ואזי זכאי העזבון ל- 30% מהכנסת המנוחה, בהתאם להלכה בעניין ע"עעעא 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, סא (1) 325 (להלן: " הלכת פינץ").
8. משכך, ומאחר והצדדים צמצמו את יריעת המחלוקת לסוגיה זו, אשר הינה משפטית במהותה והיא היחידה שנותרה על הפרק ודורשת הכרעה, סוכם כי הצורך בשמיעת ראיות מתייתר, ולפיכך הוריתי על הגשת סיכומים בכתב בסוגיה שבמחלוקת וכך נעשה. בנסיבות אלו, לא נותר אלא להכריע במחלוקת המשפטית ובכך יעסוק הדיון להלן;

הפסדי פנסיה לעזבון בשנים האבודות לעזבון המנוחה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי למסקנה כי הדין עם הנתבעת בכל הנוגע לאופן בו יש להחיל את דרך החישוב בנסיבות דנן, ביחס לראש הנזק של הפסד לעזבון בשנים האבודות לתקופת הפנסיה עד סוף תוחלת חיי המנוחה, ואנמק את טעמיי כדלקמן;
2. עוד בהלכה שנקבעה בעניין ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (להלן: "הלכת אטינגר") נקבע כי שיטת הידות "הקלאסית", זו המבוססת על מספר הנפשות במשפחה גרעינית קיימת, הסמוכים על שולחנו של המנוח, ואשר יוצאים ממעגל התלות בהתאם לעיקרון המשפחה הדינאמית, מתאימה בעיקר לאותם המקרים שבהם ניתן לדעת או לשער מה היה מצבו המשפחתי של הניזוק מבחינת מספר הנפשות במשפחה, במועד התאונה ואלמלא התאונה. אולם, כאשר במועד התאונה אין נתונים על מספר הנפשות העתידי או שניתן לשער כי למנוח לא יהיו תלויים, נקבע כי יש מקום לסטות משיטת הידות וזאת על פני מודל של אימוץ "משפחה רעיונית" בהתאם לנתוני סטטיסטיים. ראה בעניין זה בעמ' 541 להלכת אטינגר שם נקבע:

"כאשר נתון זה אינו בנמצא, למשל מקום בו ברור כי לתובע לא יהיו תלויים מחמת תוחלת חיים קצרה במיוחד או חוסר הכרה מתמיד- עלול להתעורר קושי בהפעלת דרך החישוב הזאת. או אז ניתן לפנות למספר נתיבים....דרך אחרת היא, להניח כי מדובר בניזוק חסר תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות. במקרה כזה החלק שיוקדש להוצאות מחיה אישיות, ולחיסכון, יגדל..." (הדגשה אינה במקור)

1. דומני כי דברים אלו, כוחם יפה הן ביחס למנוח קטין או צעיר/ רווק חסר תלויים מחמת שטרם הספיק להקים משפחה, ובאותה מידה, הן ביחס למנוח/ה מבוגר שבמועד התאונה הינו חסרי תלויים מחמת שכל התלויים יצאו זה מכבר ממעגל התלות עובר לתאונה וללא קשר אליה.
2. סבורני כי אותו הרציונל חל בשני המקרים גם יחד בהם התאונה "פוגשת" את המנוח בהיותו חסר תלויים. בנסיבות אלו, מה לי אם המנוח חסר תלויים בשל העובדה כי טרם היה סיפק בידו להקים משפחה מאחר וחייו נגדעו באיבם, ומה לי אם המנוח חסר תלויים מהטעם כי הינו אלמן/גרוש/רווק חד הורי, אשר כל ילדיו בגרו זה מכבר, באופן שהלכה למעשה במועד התאונה הינו חסר תלויים ואין טענה כי הוא צפוי להקים משפחה חדשה בשלב זה של חייו (וכאמור, בענייננו עסקינן במנוחה קשישה בת 87 במותה). הרציונל שנדון בהלכת אטינגר והמשיך דרכו להלכת פינץ, לפיו במצב דברים של מנוח חסר תלויים יש מקום לסטות משיטת הידות הקלאסית, כוחו יפה לשני המצבים גם יחד.
3. דומני כי המבחן הקובע הינו מה היה מצבו האישי והמשפחתי של המנוח במועד קרות התאונה בעטיה קיפח את חייו, קרי האם הינו חסר תלויים אם לאו, ללא כל קשר לסיבה מדוע הניזוק חסר תלויים בשלב זה של חייו: בין אם טרם הספיק להקים משפחה (קטין, צעיר רווק) ובין אם כל נפשות המשפחה שהיו תלויות בו יצאו ממעגל התלות (אלמן/גרוש/רווק חד הורי שהינו הורה לילדים בגירים). בין אם מדובר במנוח צעיר שעודנו חסר תלויים או מנוח מבוגר שהינו כבר חסר תלויים- לשניהם דין דומה.
4. תימוכין למסקנתי זו ניתן למצוא בהלכת פינץ, שם בסעיף 9 לפסק הדין:

"...יש תמיד לבחון את מצבו המשפחתי הקיים, הידוע, של הניזוק. אכן, יתכן שהמצב הקיים אינו המצב המשפחתי שהיה צפוי לו לניזוק בשנים האבודות אלמלא התאונה. ואולם, בהקשר הנוכחי, נתוני-האמת הידועים על אודות מצבת המשפחה של הניזוק עדיפים על-פני הניחוש הסטטיסטי העמום, המורכב והקשה ליישום. מה גם שבפועל, במקרים רבים, משפחתו הקיימת של הניזוק-החי, וודאי כך משפחתו הקיימת של הניזוק-המת, לא תורחב, עד שדרך החישוב שהותוותה כאן תבטיח כי הפיצוי, בסופו של יום, יתאם את המצב המשפחתי האמיתי של הניזוק בשנים האבודות.... חישוב הפיצויים המתחשב בנתוני המשפחה הקיימת ימנע תוצאה מוקשית זו.

(הדגשה אינה במקור)

1. ובהמשך בסעיף 10 לפסק הדין:

"...והדברים אינם מתייחדים לקטין; יפים הם לגבי כל ניזוק חסר-תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ובין שקוצרה אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו..... הבחירה לנכות הוצאות מוגברות מניחה כי אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים..." (הדגשה אינה במקור)

1. ובהמשך בסעיף 12 לפסק הדין:

"... יודגש: שיטת החישוב הנסמכת על המשפחה הקיימת הולמת הן נסיבות בהן ברור הוא כי הניזוק לא ירחיב את משפחתו (בין מחמת מותו בין מחמת הנזקים שהוסבו לו), והן נסיבות בהן מדובר בניזוק-חי שעשוי להביא לעולם ילדים נוספים.

סיכום דברינו בסוגיית שיטת החישוב: על בית המשפט לבחון את מצבו הקיים של הניזוק. אם אין לו תלויים, יש לפסוק לו פיצוי כניזוק חסר-תלויים, לאמור: על-פי שיעור גלובאלי של 30%. אם יש לו תלויים, ייקבע הפיצוי על-פי שיטת הידות, תוך התבססות על מצב משפחתו הידוע, ולאחר הוספת ידת חיסכון אחת..."

(הדגשה אינה במקור)

1. אלא מאי? גורסת התביעה כי יש להגביל את הלכת פינץ, המגלמת בחובה שלוש חזקות (30% הפסד, שכר ממוצע במשק ו- 46 שנות תוחלת חיי עבודה) רק לקטין או בגיר אך כזה שטרם קבע את ההיסטוריה המשפחתית והתעסוקתית של חיו. אין בידי לקבל הנחת מוצא זו אשר מצמצת את תחולת הלכת פינץ בניגוד לרציונל המעוגן בה עליו הצבעתי לעיל. הרציונל של הלכת פינץ ביחס למנוח חסר תלוים, קובע כי ניכוי הוצאות מוגברות (ידת קיום ומשק בית) נעשה על בסיס ההנחה כי אדם שאין לו תלויים אשר סמוכים על שולחנו ותלויים בפרנסתו לכלכלתם, מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים (וראה סעיף 9 להלכת פינץ). רציונל זה אינו פועל יוצא של גיל המנוח, אלא תלוי במצבו המשפחתי ובשאלה אם למנוח יש תלויים במועד התאונה, אם לאו.
2. ומן הכלל אל הפרט; במקרה דנן ניתן להניח בוודאות גבוהה למדי כי אישה אלמנה בת 87 במותה שחיה לבדה, לא התעתדה להינשא בשנית ולהקים זוגיות חדשה בערוב ימיה. מדובר במנוחה ששנים רבות עוד קודם לתאונה הייתה במצב כפי שהגדירה אותו הפסיקה כניזוק "חסר תלויים" ועל כן אין כל סיבה שלא להחיל בעניינה את הלכת פינץ, שהרי אותו הרציונל בדיוק חל בעניינה של המנוחה דנן.
3. במאמר מוסגר אציין כי נסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי אדם הנמצא בעשור התשיעי לחייו, כגילה של המנוחה בעת התאונה, לרוב נדרש להוצאות מוגברות עבור עצמו גם אם הוצאות אלו מוצאות מטבע הדברים למטרות שונות מאלו של צעיר רווק; כך למשל אדם בגיל השלישי לרוב נדרש להוציא הוצאות רפואיות וסיעוד מוגברות ולעיתים אף מגורים בבית אבות שעלותם כידוע משמעותית ביותר. במצב דברים זה, לא מן הנמנע כי ידת הקיום בגיל זקנה של אדם, לא כל שכן בזקנה מופלגת כגילה של המנוחה דנן, עשויה להיות גבוהה בהרבה ביחס לאותו שליש המיוחס לה לפי שיטת הידות הקלאסית.
4. כאמור, התביעה סומכת ידה על הלכת סושרד וגורסת כי יש להחילה על נסיבות המקרה דנן . ואולם, סבורני כי הלכת סושרד אינה סותרת במאומה את המסקנה אליה הגעתי לעיל ואבאר: בעניין סושרד היה מדובר במנוחה בת 40 אשר בעת הירצחה על ידי בן זוגה לשעבר, הייתה אם חד הורית לילדים קטינים. בית המשפט קבע כי יש לערוך החישוב לפי שיטת הידות לכל תוחלת חיי המנוחה שהרי אין חולק כי במועד התאונה לא ניתן לראות בה כמנוחה חסרת תלויים ועל כן נקבע כי "אין להתעלם ממשפחה שהיתה קיימת בעת התאונה" (סעיף 36 לפסק הדין).
5. אין זהו המקרה שבפנינו. במקרה דנן אין חולק כי למנוחה לא היו בני משפחה הסמוכים על שולחנה בעת התאונה. יתרה מזאת, כמו בהלכת סושרד, גם כאן, נבחן מצבה האישי והמשפחתי של המנוחה בעת התאונה ולא כצופה פני עתיד. בעוד שבהלכת סושרד המנוחה הייתה מטופלת בקטינים תלויים הסמוכים על שולחנה בעת התאונה, במקרה דנן, מדובר במנוחה חסרת תלויים שנים רבות עוד קודם לתאונה. בשני המקרים גם יחד, המבחן הקובע הוא מצבו המשפחתי של המנוח מבחינת התלויים בו בעת אירוע התאונה. כמות שהפסיקה לא הצמידה משפחה רעיונית לקטין המנוח בהלכת פינץ, ברוח דומה נקבע כי אין להתנבא מה יהיה מצבה המשפחתי של המנוחה בעתיד בעת שהקטינים יבגרו ויצאו ממעגל התלות בהלכת סושרד.
6. תימוכין למסקנתי לפיה יש לבחון את מצבו של המנוח כמות שהוא במועד התאונה בה מצא את מותו, מצאתי גם בדבריו של המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין כתוארו דאז בעניין ע"א 4513/09 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' קרואני מיום 25/8/2011 (להלן: " הלכת קרואני") בסעיף 6 לפסק הדין:

"... לצורך תביעת העזבון מבססים את החישוב על מצבו המשפחתי הידוע והקיים של המנוח ביום מותו. מי שנפטר בהיותו חסר תלויים, למשל, בשל היותו קטין, יש להוסיף ולהתייחס אליו ככזה גם בתקופת "השנים האבודות". לצורך הפיצוי, כבר נפסק, יש לנכות מהכנסתו הוצאות קיום בשיעור של 70% (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח, פ"ד סא(1) 325 (2006))..."(הדגשה אינה במקור).

1. ודוק, חלקה השני של החזקה הגלומה בהלכת פינץ בכל הנוגע למנוח חסר תלויים, הקובעת כי הפיצוי יינתן בגין 30% מהכנסתו (אצל קטין שכר ממוצע במשק ואצל בגיר חסר תלויים- ההכנסה שהשתכר עובר לתאונה), הוא ההנחה כי 70% הנותרים מתוך אותה הכנסה, נצרכים במסגרת הוצאות הקיום המוגברות של מנוח חסר תלויים. במקרה הנדון בפניי, לא נטענה טענה וממילא לא הוצגו כל ראיות הסותרות את החזקה הנ"ל על שני פניה וגם מטעם זה לא מצאתי לנכון לסטות ממנה.
2. אדרבא, מסקנתי זו מתחזקת לאור פסק דינה של כב' השופטת אורנה לוי אשר ניתן אך לאחרונה בענין ת"א (מחוזי –ת"א) 11775-06014 עז' המנוח א'ב' נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ מיום 6/10/2016. שם דובר על מנוח גרוש בן 57 במותו חסר תלויים שכן ילדיו היו בגירים כולם בעת התאונה. גם שם טענה התביעה כי יש לערוך חישוב לפי שיטת הידות "הרגילה" דהיינו בהתחשב בכל ילדי המנוח, הגם אם הם בגירים ואינם תלוים במנוח וכי אין לראות במנוח כחסר תלויים. טענה זו נדחתה בסעיף 29 לפסק הדין בזו הלשון:

"... דין טענות התובעים להידחות. הפיצוי לעיזבון בענייננו יהיה בהתאם להלכת פינץ. למנוח לא היו תלויים במותו. ... לא הובאה כל ראיה בדבר תלות כלשהי במנוח וכל טענות הנתבעים בנושא זה מקובלות עלי. בעניין זה קובעת הלכת פינץ: "על בית המשפט לבחון את מצבו הקיים של הניזוק. אם אין לו תלויים, יש לפסוק לו פיצוי כניזוק חסר תלויים, לאמור: על פי שיעור גלובאלי של 30%" (פס' 12 לפסק הדין). הלכת סושרד לא שינתה את הלכת פינץ אלא הבהירה שיש להתבסס תמיד על מצבו המשפחתי הידוע והקיים של המנוח ביום מותו, ואין להשתית את החישוב על תחזית עתידית - רעיונית – וירטואלית לגבי שינוי אפשרי במצבו של המנוח. כך, באותו המקרה, כאשר נפטרה אם חד הורית לילדים קטינים, נקבע כי חישוב הפיצויים יתבסס על שיטת הידות גם לאחר סיום גיל התלות של ילדי המנוחה וכי שיטת החישוב לא תשתנה עם חלוף השנים. שיטת החישוב נקבעת על פי מצבו המשפחתי של המנוח ועל פי מצב הדברים ביום פטירתו ואינה משתנה, גם בשל שיקולי יעילות והרצון להימנע משיטת חישוב מורכבת מדי. ככל שלמנוח היו תלויים במועד התאונה, החישוב יעשה על פי שיטת הידות. ככל שהמנוח היה חסר תלויים ביום התאונה, אין ליצור ולהמציא תלות, יש מאין. המנוח, בענייננו, במותו, היה חסר תלויים ובהתאם לכך יחושב הפיצוי..." (הדגשה אינה במקור).

סיכום תביעת עזבון המנוחה

1. לאור כל המקובץ דלעיל, ובהתחשב בראשי הנזק המוסכמים בין הצדדים כפי שסקרתי בסעיף 3 לעיל, להלן ייערך סיכום נזקי העזבון, כאשר חישוב הפסד השתכרות לשנים אבודות יחושב, אפוא, לפי הלכת פינץ (30% מהכנסת המנוחה), לפי תוחלת חיים של 5.8 שנים הנספרים ממועד התאונה ולא ממועד החישוב.
   1. הפסד לשנים אבודות לעבר- מיום פטירת המנוחה ועד היום 42 חודשים: 6,496 X 30% X 42= 81,850 ₪.
   2. הפסד לשנים האבודות לעתיד- מהיום ועד סוף תוחלת חיי המנוחה (בעוד 26 חודשים) : 6,496 X 30% X26.0774 = 50,819 ₪.
   3. כאב וסבל לעזבון- 44,553 ₪.
   4. הוצאות קבורה ולוויה- 17,000 ₪.
   5. סך הכל: 194,222 ₪.
2. באשר לטענת הנתבעת לפיה יש לנכות 10,000 ₪ ששולמו לתובעים בהליך הפלילי במסגרתו הורשע הנתבע 1 בהריגתה של המנוחה, מצאתי לנכון לדחות טענה זו הן מהטעם כי זו הועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעת וממילא לא הייתה חלק מהמוסכמות אליהן הגיעו הצדדים, והן מהטעם כי סכום זה ככל ששולם בהליך הפלילי מבטא פיצוי עונשי בו חוייב הנהג הפוגע בעוד שכאן עסקינן בחיוב המבטחת של הרכב לפי המבחנים והרציונליים שנקבעו בחוק הפיצויים. אשר על כן הנתבעת אינה יכולה "להיבנות" ולנכות פיצוי כספי ששילם הנהג המבוטח במסגרת הליך פלילי.
3. על סכומים אלו, כמפורט בסעיף 7 לעיל, יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט.
4. 5129371סכום פסק הדין, ישולם לתובעים על ידי הנתבעת 2, תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ז, 20 מאי 2017, בהעדר הצדדים.