בפני בקשה לחיוב המשיבה בפיצויים, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1. כנגד המבקש הוגש כתב אישום במסגרת ת"פ 12053-04-12 (להלן: "כתב האישום הראשון") בו הואשם המבקש בביצוע עבירת חבלה במזיד ברכב, היזק בזדון והתפרעות. זאת, בשל אירוע שהתרחש ביום 4.04.12, לאחר פינוי מתיישבים יהודים מ"בית המכפלה" בחברון. לפי הנטען במסגרת כתב האישום הראשון, הנאשם התאגד יחד עם כ-10 תושבים יהודים נוספים כמאחה על הפינוי מתוך מטרה להפר את השלום ולהטיל אימה על התושבים הפלסטינים בשכונת אבו סנינה (להלן: "השכונה"). נטען כי המתפרעים החלו לידות אבנים לעבר עוברי אורח פלסטינים, כלי רכב ובתים. הנאשם והמתפרעים הנוספים ניפצו חלונות שני בתים בית ושמשת רכב.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הראשון הוגשה בקשה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו (מ"ת 12093-04-12), אך בית המשפט שחרר את המבקש בתנאים שכללו הרחקה מהשכונה למשך 30 ימים וערבויות, לאחר שקבע כי "למעשה אין כלל ראיות למעורבות המשיב (המבקש בהליך זה – א.ס.) בעבירות של היזק לרכוש בזדון ושל חבלה במזיד ברכב, וגם באשר לעבירת ההתפרעות ספק אם קיימות ראיות בעוצמה מספקת, שכן גם בעניין זה שעוסק בשלב הראשון – המדובר בעדות שניתנה מפי השמועה – המ"פ שמסר על כך לשלמה יסיאס כשאין כל הודעה של המ"פ על מה שראה".

3. בחלוף שנתיים הוגש כתב האישום נשוא בקשה זו שנדון בפני במסגרתו יוחסה למבקש בגין אותו אירוע מיום 4.04.12 עבירה של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין בלבד.

4. לטענת המבקש, בא-כוחו באותה עת שלח ליחידת התביעות בקשה לסגירת התיק בטענה כי ההתפרעות התרחשה לאחר מעצרו של המבקש והוא נעצר רק בשל העובדה כי הוא הלך בסמיכות לקבוצה. לאחר כחודשיים הוגש כתב אישום מתוקן בו נמחקה השורה "וכמו כן הזיק הנאשם במזיד ושלא כדין לנכסיהם של המתלוננים".

5. המבקש כפר במיוחס לו וטען כי היה במקום אך לא התפרע. הוסכם כי כל החומר החקירה יועבר לעיון בית המשפט, והראיות בתיק נשמעו בחודש דצמבר 2016 ובחודש מאי 2017.

6. פסק הדין ניתן ביום 18.05.17 במסגרתו זוכה המבקש מעבירת ההתפרעות שיוחסה לו. בין היתר נקבע כי המסקנה מעדות החייל יסיאס שהעיד בבית המשפט היא שהנאשם נעצר על הכביש העולה מכיכר גרוס לעבר השכונה, לפני הכניסה לשכונה, והוא נעצר בטרם החלו חברי אותה קבוצה ליידות אבנים. גם עדותו של החייל גל אזולאי והודעתו של החייל אביעד סטמקר הביאו למסקנה כי הנאשם נעצר לפני שחברי הקבוצה התחילו ביידויי האבנים, ועוד בטרם הכניסה לשכונה. עוד נקבע כי הנאשם לא נעצר בשטח פלסטיני שכניסת יהודים אליו אסורה. לצד זאת נקבע כי קיים ספק בשאלה האם המבקש נטל חלק בהתקהלות שהייתה כבר בכיכר גרוס וששותפיה עלו לאחר מכן לשכונה והתפרעו בה, וכן נפל ספק בשאלה האם כבר בשלב בו נכח ביניהם הנאשם היה ניתן לראות בהתקהלותם התקהלות אסורה "שהתחילו לבצע בה את מטרתה". בסופו של יום נקבע כי בנסיבות בהן אין מחלוקת כי הנאשם התגורר בתל רומידה הסמוכה מטרים ספורים למקום מעצרו, וטענתו של הנאשם כי במקום בו נעצר יש שביל הגעה לביתו שבתל רומיידה, יש ליתן לנאשם ליהנות מהספק הגדול אם הוא בכלל היה חלק מאותה קבוצה. על כן, כאמור, המבקש זוכה מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

7. לטענת ב"כ המבקש, למשיבה היה את הידע והיכולת להימנע מהגשת כתב אישום עוד בשנת 2012 כשהוא הפנה לעניין זה להחלטת בית המשפט מיום 5.04.12 בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. אז, בין היתר, קבע בית המשפט (כב' השופט ארנון דראל) בדומה לקביעות בפסק הדין כי "על פני הדברים דומה כי אין כל ראיה לכך שהמשיב יידה אבנים באופן ספציפי וכן עולה מתוך ההודעות שהוגשו על ידי החיילים כי המשיב נעצר בשלב מוקדם של ההתרחשות ובטרם פעלו האחרים וגרמו נזק לרכוש כפי שמתואר בכתב האישום".

8. המבקש עתר לפיצוי על יסוד שתי העילות המעוגנות בסעיף 80 לחוק העונשין: האחת - טענה לפיה לא היה יסוד לאשמה, והשנייה - קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי. ביחס לעילה הראשונה טען המבקש כי בפסק הדין נקבע שהמשיבה לא הציגה בפני בית המשפט כל ראייה הקושרת את המבקש לקבוצת המתפרעים וכי המבקש נעצר קודם האירוע ללא מרדף. מכאן, כי לא הייתה בפני המשיבה תשתית ראייתית מספקת להעמדת המבקש לדין. ביחס לעילה השנייה נטען כי ב"כ המבקש ניסה למנוע את ההליך הפלילי בדרך של שכנוע המשיבה בחפותו של המבקש, אך המשיבה בחרה לנהל הוכחות כאשר היא ידעה בבירור כי אין תשתית ראייתית לכך. ב"כ המבקש ציין כי המבקש חי תחת אימת הדין משך זמן רב, סבל מניהול ההליך לשווא, ממעצר שווא ומכך שנאלץ להגיע לדיונים בעניינו.

9. בנסיבות אלו נתבקש לפסוק לו פיצויים על ימי הדיונים ומעצרו למשך יממה אחת ובגין המתח ועגמת הנפש שנגרמו לו.

10. מתגובת המשיבה נלמד כי התמונה שהציג המבקש לא הייתה שלמה. כך למשל, עלה כי התיקון של מחיקת העברות של חבלה במזיד לרכב והיזק במזיד נמחקו כבר במסגרת כתב האישום הראשון. כך למשל עלה כי במסגרת הדיון בכתב האישום הראשון המבקש לא התייצב למספר דיונים בעניינו, ההליך הותלה, חודש ושוב הותלה בשל אי התייצבות המבקש דבר שהביא גם להוצאת צו מעצר כנגד המבקש. רק לאחר מכן חודשו ההליכים בהליך זה.

11. בתגובה טען ב"כ המשיבה כי המשיבה אכן נתנה דעתה להחלטת בית המשפט במסגרת הליך המעצר עד תום ההליכים ותיקנה את כתב האישום בהתאם. ב"כ המשיבה הצביע על כך שזיכוי הנאשם היה בשל קיומו של ספק ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי. מה גם, שהמבקש בחר לשתוק בחקירתו במשטרה ועל כן לא ניתן היה לבחון את טענותיו בצורה שלימה וממצה בטרם הגשת כתב האישום.

דיון והכרעה

12. סעיף 80 לחוק העונשין מונה שתי עילות המקנות לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי לנאשם שזוכה בדין או כתב האישום בעניינו בוטל בהסכמה: היעדר יסוד להאשמת הנאשם, או קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי. בהתאם לפסיקת בתי המשפט:

המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום... הנה כי כן, על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר...מדובר אפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת ... בהכריעו בנושא זה – בית המשפט יתן דעתו לכלל הנסיבות, לרבות אלו הנוגעות: לחקירה, להתנהלות התביעה ולהליך המשפטי עצמו. בית המשפט יתחשב בהקשר לקיומה של העילה האמורה, גם באופן זיכויו של המבקש במשפט, לשלב בו זוכה ולהנמקות שניתנו בהחלטות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו ובהארכות המעצר שניתנו לגביו. מטבע הדברים התממשות עילה זו צפוי להיות נדיר... (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.01.13)).

13. עוד נקבע:

כי המבחן שעל פיו יקבע בית המשפט, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט להציב עצמו בצומת הדרכים שבה ניצבה התביעה ערב הגשת כתב האישום, ולבחון האן באותה נקודת זמן ובהינתן התשתית הראייתית שהייתה בפניה באותה עת, ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה" (ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436(2003)).

14. במקרה זה, אין מדובר באחד המקרים בהם התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפני התביעה, אמורה הייתה להוביל למסקנה כי אין מקום להגשת כתב האישום. אכן, בכל הנוגע לנוכחות המבקש בשלב בו החלו זריקות האבנים, המסקנה מחומר הראיות הייתה ברורה, כי אין ראיות לכך. כפי שנקבע בפסק הדין מעדויות החיילים, עדי התביעה, עלה כי המבקש נעצר על הכביש העולה מכיכר גרוס לעבר השכונה, לפני הכניסה אליה, והוא נעצר בטרם החלו חברי אותה קבוצה ליידות אבנים.

15. דא עקא, שכפי שצוין בפסק הדין במפורש בעובדות אלו לא היה די כדי להביא לזיכוי המבקש, שכן ככל שהוא נטל חלק בהתקהלות שהייתה כבר בכיכר גרוס וששותפיה עלו לאחר מכן לשכונה והתפרעו בה, ושכבר בשלב בו נכח ביניהם המבקש היה ניתן לראות בהתקהלותם התקהלות אסורה "שהתחילו לבצע בה את מטרתה", הרי שיש לראות את ההשתתפות בהתקהלות כבר מכיכר גרוס כהשתתפות בהתפרעות.

16. בעניין זה לא הייתה קביעה חד משמעית וההכרעה הייתה נוכח הספק שנותר בשאלת נטילת חלק של המבקש בהתקהלות בשלב בו הלכה קבוצת המתפרעים מככר גרוס לשכונה ומחמת הספק שנותר בשאלה האם חברי הקבוצה התאגדו נוכח פינוי "בית המכפלה".

17. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי חומר הראיות בעניין זה, לא היה בעל סיכוי סביר להרשעה, ולא ניתן לומר כי בהגשת כתב האישום, נפלה טעות הנעוצה ב"אי סבירות בולטת", "זדון", "חוסר תום לב" או "רשלנות חמורה ביותר", כפי שנדרש בפסיקה לצורך קביעת פיצוי.

18. בעניין זה צודק ב"כ המשיבה כי שתיקת המבקש בחקירתו, הגם שלא היה בה די כדי לבסס את האשמה כלפיו כפי שפורט בפסק הדין, היא העמידה בפני המשיבה מידע חלקי ואין לבוא עמה בטרוניה.

19. באשר לעילה של נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי, הרי שלא מתקיימים במקרה זה הנסיבות השונות שנקבעו בפסיקה כנסיבות שיש בהן כדי להצדיק מתן פיצוי. בעבר נקבע כי בחינת קיומה של עילה זו תעשה על ידי בית המשפט במבט על, תוך התחשבות במכלול השיקולים, לרבות השיקולים הציבוריים "בצורך שלא להביא להרתעת יתר של התביעה מלהעמיד אדם לדין מקום שנאספו ראיות מספיקות להגשת כתב אישום... מושג-מפתח לענין העילה השניה הוא לפיכך 'העוול' שנגרם לנאשם שזוכה – בהסתכלות כוללת" (ע"פ 5097/10 בענין בוגנים; ע"פ 11024/02 בעניין מנצור).

20. כאמור, מדובר בסופו של יום בזיכוי נוכח הספק שנותר כאמור בהשתייכותו של המבקש לקבוצת המתפרעים ואיני סבור כי קיימות נסיבות אישיות של הנאשם החורגות מאלו שקיימות בעניינו של כל נאשם ועצור, המצדיקות מתן פיצוי (ראו: ע"פ 1042/13 קקון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.06.14)). בעניין זה גם יש משקל לעובדה שההליך התארך לא מעט בעטיו של המבקש.

סופו של יום אפוא, לא קיימת במקרה זה הצדקה לפיצוי המבקש בגין הגשת כתב האישום כנגדו.

ניתנה היום, כ"ט טבת תשע"ח, 16 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.