בהודעת המבקשת 1 מהיום נטען, כי הליך הערעור על החלטת המוסמך לפי סעיף 52(א) לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן – 'סעיף 52') הוא הליך במסגרתו נדרש בית המשפט לבחון את סבירות החלטתו של המוסמך, וכי "אין הוא רשאי" לדון בעובדות שהוכרעו על ידו. מהודעת המבקשת 1 עולה עוד, כי היא סבורה שאין מקום לחקירת עדים במסגרת הדיון בערעור האמור.

דעתי שונה.

מבלי לטעת מסמרות בשאלת טיב הביקורת השיפוטית על החלטת המוסמך, הרי שהמדובר בדיון השיפוטי הראשון, בערכאה ראשונה, שבו מתקיימת ביקורת על החלטת הממונה. לפיכך, ראוי לדיון שיתקיים על יסוד תצהירים (ראו ד"ר ש' לוין, פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (2003), בעמ'352). כך נעשה בפועל גם במסגרת הליך זה.

השיטה האדברסרית במדינות המשפט המקובל רואה כיסוד חיוני בהליך השיפוטי את האפשרות שניתנה לבעל דין לחקור בחקירה שכנגד את עדיו של בעל הדין שכנגד. המקור המשפטי לקיומה של חקירה שכנגד מצוי בהוראת סעיף 17(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – 'פקודת הראיות'; ראו ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, 2008), בעמ' 90).

בשים לב לכך שההליך לפי סעיף 52 הינו ההזדמנות הראשונה שיש לבעל הדין לשטוח את טענותיו בבית המשפט, ומדרך קו"ח לעניין זכותו של בעל הדין לחקור בחקירה שכנגד את המצהיר מטעם יריבו בהליך ביניים (ראו רע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' מילטל תקשורת בע"מ, פ"ד נג(3) 26 (1998), אין לשלול אפריורית את זכותו של המערער בהליך זה לחקור בחקירה נגדית את המצהיר מטעם המשיב. דרך אחרת עלולה לצמצם , ולעתים אף לעקר במידה מסוימת, את גישתו של המערער לערכאות.

זאת ועוד, תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) אינן חלות אמנם על ענייננו (ראו הגדרת "בית משפט" בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, אליה מפנה סעיף ההגדרות בתקנות האמורות), אך גם במסגרתן לא נשללה לחלוטין זכותו של בעל הדין לחקור בחקירה שכנגד את המצהיר מטעם יריבו (ראו תקנה 15 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000). בניגוד לעולה מטענות המבקשת, אין קשר חד-חד ערכי בין טיב הביקורת השיפוטית לבין שאלת קיומה של הזכות לחקירה נגדית.

אכן, המחוקק בחר לכנות את ההליך דנא בשם "ערעור", אך באותה הנשימה בחר המחוקק לקבוע שההליך יידון בפני ערכאה זו, אשר מדרכה לשמוע עדויות בעל פה. גם לכך יש משקל בקביעת סדרי הדין בהליך (ראו והשוו בג"ץ 6219/06 ארגון בתי חולים פרטיים לחולים כרוניים בישראל נ' משרד האוצר (ניתן ביום 18.9.2006), בפסקה 7).

ולבסוף, ככל שיסתבר בסופו של ההליך כי בקשת בעל הדין לחקור את המצהיר באה "לשם קנטור או קלות דעת", רשאי בית המשפט להטיל על המבקש את הוצאות החקירה (ראו סעיף 17(ב) לפקודת הראיות).

איני רואה אפוא מקום לשנות מהחלטתי מיום 9.2.2016.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו אדר א' תשע"ו, 24 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.