23 פברואר 2017

בפנינו תביעה לתשלום דמי לידה, כאשר עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלה בדבר היותה של התובעת עובדת שכירה בעסק של בעלה, מר טל אור יניב, או שמא עיסוקה בחברה היה במסגרת "עזרה משפחתית" בלבד.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1. התובעת נשואה למר טל אור יניב, בעל עסק עצמאי של סוכנות ביטוח (להלן גם: "הסוכנות" ו"מר טל אור", בהתאמה).
2. לטענת התובעת החל מיום 1.2.2011 עד 18.4.2013 עבדה בסוכנות ברחוב אילת 13 בלוד. עבודתה התבצעה הן מהבית והן מהמשרד.
3. ביום 19.4.2013 ילדה התובעת בשעה טובה וביום 28.11.2013 הגישה תביעתה לדמי לידה.
4. ביום 7.7.2014 דחה המוסד את תביעתה לאור אי התקיימות יחסי עובד מעסיק בינה ובין בעלה, בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק").
5. ביום 8.1.2015 המציאה התובעת מסמכים נוספים לבירור תביעתה.
6. ביום 2.2.2015 הודיע הנתבע לתובעת כי החלטתו, הדוחה את תביעתה לקבלת דמי לידה, נשארת בעינה.
7. לטענת התובעת יש לקבל את תביעתה לדמי לידה, שכן על פי המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 1 לחוק, שני התנאים אותם קבע בית הדין הארצי לבחינת היותו של בן משפחה בגדר עובד, מתקיימים בה. עבודתה הייתה סדירה ונחוצה לעסק והוכח כי עבודתה לא הייתה בגדר עזרה או התנדבות של בן משפחה. העובדה כי ניתנו לה 'פריבילגיות' (למשל האפשרות לעבוד מהבית) אין בהן כדי לאיין את התביעה ואף העובדה כי כל חייה הבוגרים הועסקה אצל מעסיקים שונים בתפקיד הנהלת חשבונות, יש בה כדי לתמוך בטענתה כי עבודתה בעסק של בעלה הייתה עבודה של ממש.
8. עוד לטענתה, הוכח במסגרת ההליך כי נדרשה לעבוד בפיתוח ענף ביטוח חדש בסוכנות, את שיווקו ניהלה התובעת. התובעת צירפה תכתובות דוא"ל שערכה עם בעלה (נספח ד' לכתב התביעה) והנתבע לא חקר על ראיות חשובות אלו. חיזוק לגרסתה ניתן היה למצוא בעדות מר טל אור ובעדותה של גב' בנילוש, שהצהירה אף היא כי התובעת עבדה בעסק.
9. בנוסף טוענת התובעת כי הוכח שבעת שיצאה לחופשת לידה היא הוחלפה על ידי עובדת אחרת שמה דינה, אשר לא בכדי לא הובאה לעדות שכן לא פגשה בתובעת ולא יכלה לשפוך אור בעניינה של התובעת. לגבי אופן תשלום השכר, הרי שאין בכך כי לא הוכח תשלום שכר כדי להביא לדחיית התביעה, שכן התובעת הצהירה על כך לאורך כל הדרך ולא ניתן היה בנסיבות עליהן הצהירה התובעת להעביר כספים מבעלה אליה.
10. לטענת הנתבע התביעה התיישנה, שכן על החלטת הנתבע מיום 7.7.2014 רשאית הייתה התובעת להגיש תביעה לבית הדין האיזורי תוך 12 חודשים. תביעתה הוגשה ביום 12.8.2015 ולפיכך התיישנה בהתאם להוראות תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח לאומי (מועדים להגשת תובענות). הנתבע העלה טענה זו בהזדמנות הראשונה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958. טענות התובעת בדבר קבלת מכתב דחייה בסוף חודש אוגוסט 2014 נטענו בעלמא, כאשר בעלה של התובעת אישר בעדותו כי קיבלו לידיהם את החלטת הדחייה ובאותו מעמד רצו לפתוח בהליך משפטי, כאשר הן התובעת והן בעלה העידו כי המכתב הגיע לבית הוריו. חזקה היא כי דבר דואר ליעדו תוך מספר ימים וחזקה זו לא נסתרה על ידי התובעת. משכך, אין מקום לחרוג מהוראות חוק ההתיישנות משלא ניתן הסבר סביר לאיחור בהגשת התביעה ויש לדחותה.

1. לגופו של עניין, טוען הנתבע, לאחר סקירת הפסיקה הרלבנטית, כי מחומר הראיות בהליך עולה כי התובעת, עליה הנטל, לא הוכיחה כי בינה ובין בעלה שררו יחסי עובד מעסיק ועל כן בדין נדחתה התביעה. התובעת עבדה מהבית ולא היה דפוס קבוע לעבודתה בבית או בסוכנות, כך עלה מעדותה. משכך, אין המדובר בהשתלבות בפעילות בסוכנות. לא היה חוזה עבודה בינה ובין בעלה, לא התקיים רישום של שעות עבודתה וקיים פער ניכר בין טענות המעסיק לעניין שעות העבודה לבין הצהרתו בשאלון (נ/7). גם לעניין גובה המשכורת לא הייתה תשובה חד משמעית מטעם התובעת או בעלה.
2. בנוסף, התובעת לא קיבלה שכר בפועל, אלא מאחר והיה חשבון אחד לבעלה ולעסק ולתובעת לא היה חשבון משל עצמה, הרי שלא נעשתה בפועל פעולה של העברת כספים כשכר עבודה. לעניין הצורך בעובד אחר במקומה, הרי שלא ניתן הסבר להבדל המהותי בין היקף המשרה הנטענת של התובעת ומשכורתה לבין היקף המשרה ומשכורתה של גב' ליאת. ליאת לא הובאה לעדות, אף שהיא עובדת עד היום בסוכנות.
3. עוד טוען הנתבע כי בניגוד לטענות בדבר שעות עבודה מ 08:00 עד 17:00, הרי שבסעיף 6 לתצהיר תובעת וסעיף 5 לתצהיר מר טל אור ובשאלונים (נ/4 ונ/7) נרשמו שעות עבודה אחרות - מ08:30 עד 15:30. בנוסף, לא שולמו לתובעת דמי הבראה, חופשה או מחלה. משכך, מסכם הנתבע, אף אם פעלה התובעת לעזרת הסוכנות, הרי שיש לראות בה כעזרה בין בני משפחה, לא מתקיים בעניינה מבחן הפיקוח והשליטה, עבודתה לא הוגדרה במתווה מסודר ולא נוצרו יחסי עבודה בינה ובין בעלה.

ניהול ההליך

1. בדיון המוקדם מיום 7.6.2016 נקבעו הפלוגתאות הבאות: "א. התיישנות; ב. האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לבין בעלה בתקופה 2/11 עד הלידה".
2. ביום 15.11.2016 התקיים בפנינו דיון הוכחות בו נחקרו התובעת, בעלה מר טל אור יניב וכן עובדת הסוכנות גב' דינה בן אילוש. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב וכעת הגיעה עת ההכרעה.

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 40 (ב) לחוק מורה:

"(ב) מבוטחת לדמי לידה היא אחת מאלה:

(1) עובדת או עובדת עצמאית שמלאו לה 18 שנים והיא מועסקת בישראל, ואם היא ומעבידה הם תושבי ישראל וחוזה העבודה נקשר בישראל, אף אם היא עובדת מחוץ לישראל;

(2) אשה שמלאו לה 18 שנים והיא נמצאת בהכשרה מקצועית".

1. סעיף 50 לחוק קובע כי:

" (א) מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה – דמי ביטוח) תהיה זכאית לדמי לידה...

1. הלכה פסוקה היא כי שעה שמדובר בהעסקת בן משפחה, שמכוחה נתבעות זכויות על פי חוק הביטוח הלאומי, יש לבחון בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הינם יחסי עובד מעביד, או שהעבודה שנעשתה, הינה בגדר עזרה משפחתית כחלק מהשותפות במאמץ לקידום העסק המשפחתי (דב"ע נג/0-87 פייגלשטוק נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ו,283).
2. נקבע כי בפעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי, לרווחת העסק ולקידומו, אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעביד. יחד עם זאת, הקובע הוא מהות היחסים שנוצרה הלכה למעשה, והשאלה תהיה תמיד, אם הפעילות היא במסגרת המקובלת ליחסים משפחתיים, יחסים וולונטריים במסגרת של עזרה הדדית בין בני משפחה, להבדיל ממסגרת של יחסים אובליגטוריים, קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות.
3. מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד-מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי (ראה דב"ע לג/159-0 בטי מרקו נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 134; עב"ל 20105/96, אורלי יהלום נ' המוסד, פד"ע לו 603).
4. אחד המבחנים המקובלים שפותח בפסיקה לשם בחינת השאלה האם בן המשפחה הוא "עובד" נעוץ בשאלה – אילולא נעשתה העבודה על ידי בן המשפחה, האם הייתה נעשית על ידי עובד אחר (ראה דב"ע מז/ 6-0 מרדכי סרוסי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ח 434).
5. בעב"ל 535-09 עליזה בן אלישע נ' המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 15.9.2010 (להלן: "פרשת בן אלישע") חזר בית הדין הארצי על ההלכות בעניין קפידת היתר בה יש לבחון את היחסים בין הצדדים שעה שמדובר בבני משפחה, תוך חזרה על הקביעה לפיה בבדיקת טיב הקשר נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר, כאשר יחסי עובד מעביד מחייבים מטבעם קבלת תמורה עבור ביצוע העבודה, וזאת תוך הפניה לעב"ל 279/98 חטמי יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 29.6.00; עב"ל 604/07 כחלון נ' המוסד לביטוח לאומי, פס"ד מיום 11.11.2008).
6. בנוסף קבע באותו עניין בית הדין הארצי , והדברים יפים אף לענייננו אנו, כי צדק בית הדין האיזורי בקובעו כי באותו הליך לא עמדה לבחינה שאלת מעמדה של המערערת לפי ההגדרה המרחיבה שבסעיף 1 לחוק, לפיה "עובד" הוא:

"לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה היא הייתה נעשית בידי עובד".

לעניין זה "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכה, אח או אחות".

מאחר שבת זוג איננה בגדר "בן משפחה" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, אין מעמדה כ"עובדת" נבחן בהתאם להגדרה המרחיבה שבהוראה זו בחוק.

1. עתה, משפרסנו את המסגרת המשפטית הרלבנטית, נפנה לבחינת הסוגיה שבאה לפתחנו.

דיון והכרעה

1. בראש ובראשונה נכריע בשאלת ההתיישנות העומדת לפתחנו.

אכן, הלכה היא כי אין בית הדין מוסמך להאריך מועדים הקבועים בחיקוק והדברים ידועים (ר' דב"ע מט/170-0 אוריאל פורת נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"א, 132). טוען המוסד כי ההחלטה הנתקפת בהליך זה התקבלה ביום 7.7.2014 ומאחר שחלף המועד לערער עליה ולא נטען שההחלטה לא התקבלה אצל התובעת ולא הובא טעם לאיחור שבהגשת התביעה, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

1. טענה זו של הנתבע הייתה מתקבלת, בהתאם להלכה הפסוקה, אלמלא ביום 8.1.2015 המציאה התובעת מסמכים חדשים לבירור תביעתה וביום 2.2.2015 הודיע הנתבע כי החלטתו המקורית בעינה עומדת (נספח א' לכתב התביעה).
2. על החלטת הנתבע מיום 2.2.2015 מצוין, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי: "הינך רשאי להגיש ערעור על החלטה זו תוך 12 חודשים מיום קבלת הודעה זו". משכך ולאור האמור בהחלטה מיום 2.2.2015, אין בידינו לקבל את טענת המוסד, לפיה יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. כידוע, ספק בתביעות הקשורות להליכים סוציאליים פועל לטובת המבוטח. כך גם ספק בעניין התיישנות מועדים, בהקשר של הליכים סוציאליים ויש לנהוג כך אף בענייננו אנו (ר' (תב"ע נז/447-01 אלקלעי סלאח נ' המוסד).

משכך ושעה שאלו הם פני הדברים, נפנה לבחון את התביעה לגופה.

1. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי מהראיות שהובאו בפנינו שוכנענו כי בנסיבות דנן מערכת היחסים שנוצרה בין התובעת לבין בעלה, בתקופה הרלוונטית לתובענה, לא עלתה כדי יחסי עובד מעסיק.
2. אנו סבורים כי מדובר היה במערכת יחסים שלבשה יותר מאפיינים של עזרה משפחתית, הנובעת מאינטרס משותף של קידום העסק המשפחתי, מאשר מאפיינים של יחסי עובד מעסיק. באורח זה, לא הוכחה בפנינו מתכונת העסקה ברורה וסדירה כמקובל במסגרת יחסי עובד מעסיק, לא הוכח כי התובעת קיבלה שכר מדי חודש ואף לא הוכח כי אלמלא ביצעה את העבודה, היה עובד אחר מבצעה. להלן נפרט קביעתנו.
3. מהראיות שהובאו בפנינו ומעדויות התובעת ובעלה בפני חוקר המוסד וכן בפנינו עולה כי לא התבצעו תשלומי שכר בגין עבודת התובעת, בהתאם למפורט בתלושי השכר. על כך אין חולק. תלושי השכר הופקו כולם באותו מועד – 26.11.2013 - וזולת שורת משכורת בסך 5,181.35 ₪, לא צוין בהם דבר.

התובעת אף לא זכרה במדויק את גובה שכרה (ר' עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 8-12) וכאשר נשאלה כמה השתכרה השיבה כי הרוויחה סך של כ 5,500 ₪. בעלה העיד לפנינו כי השתכרה סך של 6,500 ₪ וכי מדובר היה במשכורת גלובלית (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-2).

1. וכך העיד בפנינו מר טל אור לעניין תשלום שכרה (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שורות 18-29) –

" ש. האם התובעת קיבלה את שכרה בפועל?

ת. כן אמרתי את זה. היא עבדה, קיבלה שכר, רק שפשוט את הפעולה של העברת כסף לטובת אותו חשבון שהוא שלי בכל מקרה לא עשיתי. לא ראיתי סיבה להעביר את הכסף מהכיס הימני לכיס השמאלי. היא עבדה קשה וקיבלה את מה שמגיע לה. להערכתי נמוך מדי...

ש. האם נכון לומר כי כל ההכנסות מהעסק היו מגיעים לחשבון אחד ולא שולם לתובעת שכר בסכום נפרד והתובעת השתמשה בכסף שהיה בחשבון?

ת. כן.

ש. איך ידעת מתי היא מסיימת להשתמש בכסף של המשכורת ועוברת לכסף הרגיל?

ת. אני אומר, היות ובזמנו כל החשבון נוהל באותה מערכת, אז לא... זו שאלה מכשילה כי מה הכסף הפרטי שלה ומה הכסף הכללי שלנו? אם יש לי משכנתא אז חצי אני וחצי היא? אם אני קונה בסופר אז חצי היא וחצי אני? אם לא הייתי מעסיק את התובעת, הייתי צריך להעסיק עובדת אחרת ואז הייתי צריך לשלם לה משכורת".

1. התובעת העידה אף היא לגבי העובדה כי בפועל לא קיבלה שכר ולגבי העובדה כי לא יצאו כספים מחשבון העסק לחשבונה או לחשבון בעלה, שהיה חשבון משותף לבית ולעסק (ר' עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 15-32 וכן עמ' 6 לפרוטוקול הדיון, שורות 1-4).
2. ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי מאחר שהתובעת לא הסתירה עובדה זו מראשית הדרך, אין לזקוף את אי תשלום השכר, לרעתה. אלא, שאף כי הפכנו והפכנו בדבר, דומה כי תשלום שכר הינו הסממן המובהק ביותר לקיום יחסי עובד - מעסיק. במקרה זה, אין חולק כי שכר בפועל לא שולם לתובעת תמורת עבודתה וזאת מטעמים אישיים כלכליים של בני הזוג. משכך, שעה שלא ברורה התמורה שקיבלה התובעת בגין עבודתה, שעה שזו מתמזגת לה עם החשבון העסקי ועם חשבונו של מר טל אור ולא ניתן "לצבוע" את התמורה שקיבלה, יש לקבוע כי התובעת לא קיבלה תמורה בגין עבודתה בסוכנות.
3. בנוסף, לטענת התובעת, דמי הבראה וחופשה גולמו בתלוש (ר' עמ' 8 לפרוטוקול הדיון, שורות 9-17) אף כי בפועל הדבר אינו עולה מתלושי השכר. כמו כן, מר טל אור אישר בחקירתו כי התובעת לא קיבלה תנאים סוציאליים כגון דמי הבראה, חופשה ומחלה (ר' עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורות 23-24) וכן כי לא נערך רישום בגין שעות העסקתה (ר' עדות בעלה בעמ' 10 לפרוטוקול הדיון, שורות 30-31).
4. זאת אף זו. נספח ד', שצורף לכתב התביעה, מצייר תמונה כללית של תרומה לעסק ואכן שוכנענו כי התובעת תרמה לסוכנות והייתה פעילות מצידה, באופן שיש בו כדי לסייע לעסק. יחד עם זאת, גרסת התובעת וכן גרסת מר טל אור לגבי שעות עבודתה, מקום עבודתה ותפקידה בסוכנות לא היו עקביות לכל אורך הדרך.
5. בכתב התביעה נטען על ידי התובעת כי החלה לעבוד אצל בעלה כמנהלת משרד וכן בפרויקט חדש שהקים בעלה בפיתוח שוק פוליסות ביטוח המותאמות למרכולים. עבודתה הייתה מהשעה 08:30 בבוקר עד 17:00 בערך ומלבד ניהול המשרד עסקה גם באיתור ובהתקשרות עם לקוחות פוטנציאליים. לעיתים בודדות עבדה גם מביתה, שם היו לה תנאים לביצוע עבודתה, אם כי עיקר העבודה התבצעה במשרד, כך התובעת בכתב התביעה.
6. בתצהירה אין התובעת מציינת כי עבדה כמנהלת משרד, כפי שטענה בכתב התביעה, אלא מציינת רק את עבודתה בפיתוח תחום שיווק פוליסות ביטוח מותאמות למרכולים. כן מציינת היא בתצהירה כי לעיתים ביצעה את העבודה מהבית אך רוב הזמן עבדה מהמשרד. עוד, לטענתה, הגיעה יחד עם בעלה מידי יום, ככלל, למשרד וחזרה עימו. לאחר חופשת הלידה חזרה לעבוד בסוכנות של בעלה וזאת עד לימינו אנו.
7. בחקירתה בפני חוקר המוסד העידה התובעת כי תפקידה היה הבאת לקוחות חדשים לסוכנות. שם העידה כי עבדה במשרד וגם בבית, כאשר בחודשים הראשונים עבדה רק מהמשרד בלוד ולאחר מכן היה זה תלוי בנסיעות של בעלה.
8. לגבי אופן העסקתה של התובעת, העיד בעלה אצל חוקר המוסד, כי חלקה בוצעה מהמשרד וחלקה מהבית, כאשר בין יומיים לשלושה עבדה במשרד ושלושה ארבעה ימים עבדה מהבית. בתצהיר שהגיש מר טל אור העיד כי התובעת עבדה במשרדו חמישה ימים בשבוע מהשעה 08:00 עד 17:00, כאשר לעיתים עבדה מהבית, באישורו. בחקירתו בפנינו העיד כי עבדה יומיים שלושה במשרד והיתר בבית והפוך (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורות 11,12).
9. כפי שפורט לעיל, בעוד בחקירה אצל חוקר המוסד הצהיר הבעל כי עבדה הן במשרד והן בבית, התמונה שניסו להציג בפנינו בעדות, הן התובעת והן בעלה, היא כי רוב הימים עבדה התובעת במשרד.
10. גם העדה שהעידה מטעם התובעת, גב' דינה בנילוש, העובדת גם כיום בסוכנות כעובדת שכירה, הצהירה כי רק מספר ימים נשארה התובעת לעבוד מהבית. בחקירתה הנגדית השתנתה תשובתה והיא העידה כי התובעת עבדה יומיים, שלושה, ארבעה. תלוי (ר' עמ' 13 לפרוטוקול הדיון, שורות 4,5).
11. העובדת ליאת שהחליפה את דינה (לא אותה דינה שהעידה בפנינו) לא הגיעה להעיד בפנינו. אין חולק כי עדותה יכולה הייתה לשפוך אור על תפקידה הנוכחי בסוכנות ועל השאלה האם אכן החליפה בפועל את התובעת וביצעה את תפקידה. התובעת העידה בפנינו כי ליאת החליפה אותה, עבדה על טבלאות שלה, מיילים שלה (עמ' 4 שורות 24-27).
12. אף שהתובעת העידה כי ליאת "נכנסה לנעליה", לא הובאה חיזוק לגרסתה זו על ידי ליאת, אשר יכולה הייתה להעיד על פעילותה בסוכנות והאם אכן ביצעה את עבודתה של התובעת.
13. זאת ועוד, משכורתה של ליאת, שהחליפה את התובעת, לטענתה, הייתה פחות ממחצית משכרה הנטען של התובעת והיא אף עבדה בחצי משרה. כך, שלטעמנו גם לא הוכח בפנינו כי: "אלמלא ביצעה התובעת את עבודתה, היה עובד אחר מבצעה".
14. מובן הוא, בייחוד בתקופתנו אנו, כי יחסי עובד מעסיק יכולים להתקיים גם שעה שהעובד לא עובד פיזית בחצרי המעסיק, כאשר יתר סממני העבודה מתקיימים. בענייננו, לא מצאנו כי יתר סמנני עובד מעסיק מתקיימים, בשל העובדה כי לא הוכח תשלום שכר בגין העבודה ואף בשל חוסר העקביות והסתירות שהתגלו בעדויות התובעת ומר טל אור לעניין נוכחותה של התובעת במשרדי הסוכנות, בעניין שעות עבודתה ואף בעניין הגדרת תפקידה.

סוף דבר

1. כאמור, שוכנענו כי פעילות התובעת בשעתו הייתה נחוצה ונדרשה לסוכנות וייתכן כי תרמה רבות בפעילותה לסוכנות. יחד עם זאת, התובעת, שהנטל היה מוטל על כתפיה, לא הוכיחה כי עבודתה זו ותרומתה לעסק עולה כדי יחסי עובד מעסיק, היכולים לזכות אותה בגמלה אותה תבעה.
2. בהתחשב בכך שמדובר בתביעה בתחום הביטחון סוציאלי, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ז, (23 פברואר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.