עניינה של החלטתי בטענת הנתבעים כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה.

1. התובעת הגישה בחודש אוגוסט 2015 תביעה כספית בסדר דין מהיר ע"ס כ-39 אלף ₪. היא הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב, אף שמקום מגורי הנתבעים שניהם צוין ככפר מג'אר, שבמחוז הצפון. ולגוף הדברים, נציין (שכן יש לדבר השלכה על שיקול הדעת של בית המשפט בהעברת הדיון, כמבואר בהחלטתי): "הנתבעים ו/או מי מהם", צוין, ביקשו לקבל שירות מן התובעת. לא בואר מי ביקש שירות ומי קיבלו. לתביעה צורפו חלקי הסכמים עם הנתבע 1. הלה כבן 34, וחתם על מסמכים שונים בכתב שקשה בשלב זה להגדירו לכאורה אלא כילדותי במיוחד. מן ההתכתבות שבין הצדדים, שדבר קיומה צוין בתביעה, הוחוור גם רקע אפשרי לכך: אביו, הוא הנתבע 2, משמש עליו אפוטרופוס, לגופו ולרכושו, שעה שנמצא כי הלה אינו מסוגל לדאוג לענייניו, זאת זמן רב קודם ל"התקשרות" הנטענת (נספח ו' לכתב התביעה). מדוע מצא עצמו עם זאת הנתבע 2 נתבע אישית לא נדע, וקשה היה לזהות מערימת הנספחים היכן בדיוק הלה נטל על עצמו התחייבויות אישיות, כשם שלא ברור היכן אישר את ההתקשרות של בנו, שעל רכושו הוא אחראי. מובן שאיני נוטע מסמרות: לא זו השעה והדברים יתחוורו במידת הצורך.

2. התובעת עתרה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, בטענה כי התביעה הומצאה כדין. פסק דין ניתן לה כמבוקשה (כב' הרשם א' צ'כנוביץ, ביום 17.11.15). הנתבעים עתרו ביום 3.4.16 לביטול פסק הדין מחובת הצדק: הנתבע 1 יש עליו אפוטרופוס ואינו כשיר לדבר; הנתבע 2 מקום מגוריו בקרית שמונה ולא קיבל העתק כתב התביעה עד שלמד על פסק הדין. טענת סמכות מקומית לא נזכרה אותה עת. התובעת נתבקשה להגיב; עקב תקלה (כך ביארה עתה) לא עשתה כן, ופסק הדין בוטל. הנתבעים הגישו כתב הגנה אפוא ביום 26.6.16, וטענו בתמצית לכך שהנתבע 1 אינו כשיר והנתבע 2 אינו חייב בדבר. בראש בקשתם טענו להיעדר סמכות מקומית נוכח מקום מגוריהם, ועתרו לסילוק התביעה על הסף באין סמכות ולחלופין על העברת הדיון לבית המשפט השלום בנצרת.

3. התובענה הועברה לטיפולי והגיעה לעיוני ביום 12.7.16 אגב בקשה אחרת. ביקשתי את התייחסות התובעת לטענת הסמכות המקומית. היא הגיבה היום. טענתה: הבקשה לא הוגשה כבקשה נפרדת. בנוסף, טענת הנתבעים לא עלתה "בהזדמנות הראשונה", קרי בעת הגשת בקשת הביטול. בכל מקרה, שנתה הפסיקה, מדינתנו קטנה ובית המשפט לא ייטה להאזין לטענות סמכות מקומית. לחלופין עתרה כי העברת הדיון תעשה ללא חיובה בהוצאות, שהרי לא התקיים בתיק ולו דיון אחד.

4. יש להיעתר לבקשתם החלופית של הנתבעים ולהורות על העברת הדיון.

5. אשר לטענה כי היה מקום להגיש בקשה נפרדת: מובן שעדיף תמיד לנהוג כך, שכן אז בית המשפט יידע להדרש לה מבעוד מועד במקום להשחית זמן ולהיחשף לכך רק לקראת התייצבות הצדדים לישיבה המקדמית. חובה אין תמיד, והרי לבית המשפט – אם לא מצא מכוח שיקול דעתו כי נכון שתוגש בקשה נפרדת ומפורטת במידת הצורך – סמכות להדרש במקרים המתאימים לטענה ממין זה גם בלא בקשה נפרדת, עתה או בישיבה המקדמית (תקנות 101(א)(2), 143(8), 144, 214יא(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות); ועיינו: רע"א 4286/01 גיל נ' ירדן (19.12.01)).

6. אשר לטענה כי היה על הנתבעים להעלות את טענתם בהזדמנות הראשונה: המדובר בפיתוח פרי הפסיקה, המותיר שיקול דעת לבית המשפט. "נתבע אשר לא טען בכתב הגנתו או בהתייצבותו הראשונה" בעניין הסמכות המקומית, כאילו הסכים לה (ע"א 487/64 רוט נ' פישר, פ"ד יט(2) 148 (1965); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 64 (מה' 12, 2015)). מהי "התייצבותו הראשונה", המכונה לרוב "ההזדמנות הראשונה", יש לבחון בהתאם להקשר. בעניין זה הבהיר בית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים (כב' השופטת א' פרוקצ'יה), שעמדתו זו אומצה גם בהקשר הקרוב של פרשנות "ההזדמנות הראשונה" בכל הקשור לבקשה לעיכוב הליכים מחמת תניית בוררות (רע"א 8024/06 Dolphin Maritime נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ (28.5.2007)), כדלקמן:

"השאלה באיזו מסגרת הועלתה הטענה - קרי: האם הועלתה בכתב שקדם לכתב ההגנה או בכתב ההגנה עצמו איננה קרדינלית בעיני, שכן השאלה החשובה היא האם הטענה הועלתה - בין בכתב ובין בעל פה - בשלב שקדם לכניסת בית המשפט לדיון בגופה של התביעה, בין במסגרת קדם משפט או הליך מקדמי אחר, ובין בישיבת הוכחות. באם מועלית הטענה בטרם כניסה לדיון לגופו של ענין כאמור לעיל, כי אז עומד הנתבע בדרישת תנאי "ההזדמנות הראשונה". בנסיבות כאלה, אין חשש כי בית המשפט, אליו הוגשה התביעה, יוטרח לחינם, ואין גם חשש מפני "בחירת-ערכאות". מכאן, ש"ההזדמנות הראשונה" להעלאת הטענה בדבר העדר סמכות מקומית אכן נקבעת על פי נסיבותיו של כל הליך והליך בהתאם לאופיו ולשלב אליו הגיע, ולא על פי מבחן טכני הקשור באופי הכתב שהוגש, או בשאלה אם הכתב בו הועלתה הטענה הוא כתב ראשון שהוגש או שקדמו לו כתבים אחרים."

והיישום לענייננו: שאלת הסמכות המקומית לא היוותה נדבך בעל נפקות משפטית כלשהי בבקשת הביטול: סמכותו של בית המשפט ליתן פסק דין בהיעדר הגנה בלא שייזקק לשאלת הסמכות המקומית; ממילא ביטול פסק הדין לא ייעשה רק משום שהנתבע-המבקש טוען להיעדר סמכות מקומית, קרי טענת היעדר הסמכות המקומית אינה עילה לביטול (ראו: רע"א 10940-05-09 הכובש חולון מפעלי מתכת בע"מ נ' חברת גב-ים לקרקעות בע"מ (25.5.09; פסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית)). קל וחומר כאשר בביטול מחמת הצדק עסקינן.

בנוסף, הרי שהבקשה לביטול, כמוה כתב ההגנה, באה קודם לדיון, ולא ארע דבר עד הנה. דיון ראשון הרי לא התקיים, כפי שהקפידה התובעת לציין (בעתירתה החלופית שלא להיות מחויבת בהוצאות אגב העברת התיק, אם תועבר). התובעת, שלא הגיבה אפילו לבקשת הביטול, ודאי לא הסתמכה על אי-העלאת טענת הסמכות המקומית; אף בית המשפט לא הניח עד הנה קיום הסכמה לסמכותו. לסיכום הדברים: מובן שעדיף למען הזהירות והבהירות לטעון להיעדר סמכות מן הרגע הראשון. אין בכך כדי לשלול קביעה שלפיה מצויים אנו עדיין בתחום הזמנים שבית המשפט יאות לזהותו עם "ההזדמנות הראשונה".

לגישה תכליתית ודומה, בכל הקשור לעניין הנחשב כקרוב של "הזדמנות ראשונה" להעלאת טענה לעיכוב ההליכים בבוררות (גורן, בעמ' 64), ראו: עניין קרוז הנ"ל; רע"א 300/13 קרדו נ' כלל יהלומים סוכנות לביטוח (1988) בע"מ (18.2.2013)).

7. אנו קרבים לגופם של דברים: הסמכות המקומית לגופה. בתביעה טענה התובעת: סמכות מקומית קמה מ"מקום המיועד לביצוע התשלום על ידי הנתבעים ו/או לנוכח הסכם שיפוט בין הצדדים" (סעיף 10 לכתב התביעה). נוסח גנרי לתביעות שאין אחריו דבר, כפי הנראה, שכן בתגובתה מהיום לא טענה התובעת לא למקום המיועד לביצוע התשלום בתל-אביב דווקא (טענה שהייתה נשענת על הוראת תקנה 3(א)(3) לתקנות בשילוב עם סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לו היה לה בסיס); אף לא להסכם שיפוט כלשהו (טענה שהייתה נשענת על הוראת תקנה 5 לתקנות). לעניין מקום הביצוע, יש להטעים כי התובעת בניגוד להוראות הדין לא ציינה את כתובתה, אלא את של באי-כוחה (שמשרדם אכן בתל-אביב); כתובת התובעת, לפחות לפי האמור במסמכי ההתקשרות החלקיים עם הנתבע 1 (עמ' 14 לנספחי התביעה), בנתניה דווקא. בכל מקרה, באין הסכם שיפוט, אף ספק אם מקום הביצוע היה מסייע: ספק אם לתובעת אין סניפים במחוז הצפון, מקום ישיבתם של הנתבעים, שאז הסמכות לבתי המשפט שם, אלא אם קיים הסכם שיפוט (תקנה 3(א1) לתקנות). וכך אנו מגיעים לתביעה המוגשת – לפי האמור בה (ובהתאם איננו נזקקים לתצהיר של הנתבעים, שעל חסרונו מלינה התובעת) – נגד שניים שמקום מושבם הוא בכפר מג'אר, שבאיזור השיפוט של בתי המשפט במחוז הצפון, והכל – ללא כל טעם וצידוק כלשהם.

8. יוער עוד: גם כאשר קיים ספק בעניין הסמכות המקומית, חריגים המקרים שבהם יורה בית משפט זה על העברת הדיון לבית משפט במחוז אחר, תוך הטרחת בית משפט אחר בכניסה לעובי הקורה. לעניין זה, יפה קביעתו הנודעת של בית המשפט העליון בהלכת לוי, שעליה נסמכת התובעת (רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2) 731 (1995)), כי "במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת" לשאלת הסמכות המקומית. אכן, ושיקול דעת הוא במקומו. ברם לא הרי טענת בעל עסק בראשון לציון הגורס כי יש למנוע את בירור התביעה בתל-אביב וכך לעכבה, כך לדוגמה בלבד, למקרה שלפנינו: הנתבע האחד, זה שנטען כי התקשר עם התובעת, הוא מי שיש עליו אפוטרופוס, אין הוא כשיר לטפל ברכושו שלו, והוא נדרש להגיע מכפרו שבצפון עד לתל-אביב על מנת להתדיין; וכך גם אביו, המתגורר אף הוא במחוז הצפון (האם במג'אר או בקריית שמונה – אין לכך נפקות של ממש), המוצא עצמו נכרך במחלוקת אף שחלקו בה לא ברור. גרירתם של אלה לתל-אביב, למספר דיונים, יש בה כדי להקשות עליהם שלא לצורך, ושמא אף לפגוע ביכולתם להתגוננות אפקטיבית מפני התביעה. דבר לא ייגרע מן התובעת אם כשם שידעה להתקשר עם הנתבע 1 ב"הסכם" (אם נניח שניתן היה להתקשר עמו בהסכם) במחוז הצפון, תתדיין עמו ועם אביו בסמוך למקום מגוריהם. זהו מקרה קלאסי שבו שומה על בית המשפט להיעתר לבקשה להעברת הדיון, בהיעדר סמכות מקומית.

9. אני מורה אפוא על העברת הדיון בתובענה לבתי משפט השלום במחוז הצפון. המזכירות תעביר את התיק לכב' נשיא בתי משפט השלום במחוז הצפון לשם ניתובו של התיק, תוך שתשומת הלב לכך שהנתבעים עתרו לבירור התובענה בבית משפט השלום בנצרת. בנסיבות העניין, ושעה שהנתבעים לא פעלו בדרך דיונית סדורה דיה שתקל על בירור בקשתם בהקדם, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ו, 17 יולי 2016, בהעדר הצדדים.