זוהי תביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 27/03/12.

א. כללי

א.1. בעלי הדין

התובע הוא נהג משאית אשר נפל ביום התאונה מארגז המשאית, מגג המכולה בעת עבודתו.

הנתבעת היא חברת הביטוח אשר ביטחה את המשאית.

הצדדים חלקו הן על הגדרת התאונה כתאונת דרכים והן על גובה הנזקים.

א.2. הסכמה עובדתית דיונית בין הצדדים

במועד ההוכחות מיום 04/01/18 הסכימו הצדדים לעניין שאלת האחריות את ההסכמה העובדתית הבאה:

ביום 27/03/12, בסמוך לשעה 16:00, הגיע התובע למגרש פינוי פסולת שנמצא בכפר עיסאוויה, וביקש לפנות פסולת בנייה. מגרש זה שייך לעסק הובלות ירושלים, שבבעלות אחיו של התובע. על המשאית שבה נהג התובע באותו מועד ישנה מכולה מהצד האחורי של המשאית. התובע עלה על גג המכולה (Hyber), עמד על המכולה כדי לשחרר את הגומי שקושר את כיסוי הברזנט שעל המכולה, ואז תוך כדי שחרור הוא נפל ארצה מגובה של 2.5 מטרים (מרגליו של התובע ועד הקרקע). הוא עשה זאת כדי לפרוק את הפסולת מתוך המכולה, שכן הכיסוי נתפס לפעמים ואז יש צורך לשחרר אותו כדי לפרוק את הפסולת. עקב כך, הוא נפל על היד ונגרם לו שבר.

ב. המחלוקת המשפטית בשאלת האחריות

המחלוקת בין הצדדים נסבה על הגדרת תאונת דרכים על־פי החוק, כאשר התובע טען כי יש לראות בפעולתו פעולה של "כניסה לתוך רכב", או "ירידה מרכב" או "טיפול דרך" או "תיקון דרך", כאמור בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", וכי אין לראות בפעולה "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד".

התובע טוען במקרה זה כי ברגע שמתקיים מגע פיזי בין המשתמש לבין הרכב יש לראות בכך "כניסה לרכב" מבחינה מהותית, שכן המכולה הינה חלק בלתי־נפרד מהמשאית וחיונית להגשמת התכלית של המשאית. לפיכך, לטענת התובע, עלייה למכולה דינה כדין עלייה למשאית עצמה, ומכאן הגדרה כ־"כניסה לרכב או ירידה מהרכב". כמו כן נטען כי פעולתו של התובע במתיחת כיסוי הברזנט עשויה להיראות גם כ־"טיפול דרך".

התובע מבקש לאבחן את עניינו מהפסיקה ברע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381 (1998), ולקבוע כי אין בהתקיימות החזקה הממעטת של "פריקה וטעינה" כשוללת את פעולת העלייה והירידה (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 107-106 (מהדורה רביעית, 2013)). עוד מביא התובע לתמיכה בטענתו את פסיקת בית־המשפט העליון בעניין אסם (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004)), וטוען כי פסק־דין זה קבע את הסדר הנורמטיבי הלוגי בין ההוראה הממעטת של פריקה וטעינה לבין ההוראה המגדירה את דרכי השימוש.

לחילופין מציע התובע פרשנות שלפיה פעולת שחרור הברזנט מהמכולה של המשאית נועדה לשם הכנת המשאית לנסיעה חוזרת, ומכאן פעולה עצמאית היא, למטרה תחבורתית להעברת מטען.

לתמיכה נוספת בטענותיו הביא ב"כ התובע את ע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו, 17.3.2014)), שם נדון מקרה דומה, וכן את רע"א 11043/05 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.9.2006)), שם דובר בחיבור עגלה נגררת למשאית לאחר פריקה כאשר תוך כדי החיבור נפל הנהג מן היצול והאירוע הוכר כתאונת דרכים. התובע טען כי בשאלה העומדת בפני בית־המשפט חלו שינויים בפסיקה המחייבת של בית־המשפט העליון, ויש להעדיף את הפסיקה שהובאה על־ידו על פני הפסיקה שהובאה על־ידי הנתבעת, שמשקפת מצב קודם.

הנתבעת בסיכומיה טוענת כי העובדות שלהן הסכים התובע מצביעות על כך שעלה למכולה, ועמד עליה כדי לשחרר את הגומי שקושר את כיסוי הברזנט למכולה על־מנת שיוכל לפרוק את המטעןץ זאת עשה כי הכיסוי נתפס לפעמים ואז יש צורך לשחרר אותו כדי לפרוק את הפסולת, מכאן שמדובר באופן ברור בפעולת פריקה, שאיננה בגדר שימוש ברכב המתחייב מהגדרת "תאונת דרכים". התובע אינו יכול לטעון כי המדובר בטיפול־דרך, מפני שהאירוע לא אירע בדרך אלא באתר שבו עצר לפרוק את הפסולת, כלומר ש־"הדרך" הסתיימה ו־"הפריקה" החלה.

את טענותיה תומכת הנתבעת בפסיקת בית־המשפט העליון בעניין שיבלי נ' הדר, שם נקבע כי פריסת ברזנט על מטען וקשירתו הן פעולות לוואי של טעינה ופריקה שכן מדובר בכיסוי של המטען. בעניין זה ביקשה הנתבעת להבדיל בין נפילה ממשאית שאירעה תוך כדי עלייה למשאית לבין נפילה ממשאית שאירעה לאחר שסיים התובע את עלייתו והחל בפעולת פריקה. בעוד שבמקרה הראשון, גם אם העלייה בוצעה לצורך פריקה יגבר השימוש המוגדר "עלייה" על השימוש המוגדר "פריקה", והתאונה תוכר כ־"תאונת דרכים"; במקרה השני לא תהיה תחרות בין השימושים משום שהעלייה כבר הסתיימה. מסיבה זו אין לראות את פסקי־הדין בעניין אסם והמגן כמחייבים משום שאירעו תוך כדי עלייה לרכב.

ג. דיון והכרעה

אכן פסיקה רבה בכל הערכאות וכן ספרות משפטית בהיקף לא מבוטל עוסקים בדקויות הגדרתה של תאונת דרכים, בהתנגשות בין חלקי ההגדרה השונים ובסדר הנורמטיבי הנכון של החזקות המרבות והממעטות.

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;...

"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול־דרך או תיקון־דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;

(ההדגשות שלי – א.ד.)

ג.1. הפעולה שבמהלכה נפגע התובע – פעולת פריקה

הבסיס העובדתי אשר הוגדר על־ידי הצדדים קצר ופשוט ואין ספק כי הפעולה שמהלכה נפגע התובע היא פעולת פריקה וזאת מן הסיבות הבאות:

1. הפעולה בוצעה כשהרכב עומד;

2. הפעולה בוצעה לאחר שהרכב הובא במיוחד לאתר של פריקת פסולת כאשר מטענה של המשאית הוא הפסולת;

3. הפעולה בוצעה כשהתובע עמד על המכולה כדי לשחרר את הגומי שקושר את כיסוי הברזנט שעל המכולה [...] תוך כדי שחרור הוא נפל ארצה [...] הוא עשה זאת כדי לפרוק את הפסולת מתוך המכולה, שכן הכיסוי נתפס לפעמים ואז יש צורך לשחרר אותו כדי לפרוק את הפסולת, כלומר – כחלק בלתי־נפרד מהפריקה.

ג.2. הפעולה שבמהלכה נפגע התובע אינה פעולת "כניסה לרכב"

גם אילו היה מקבל בית־המשפט את ההנחה שלפיה הטיפוס והעלייה למכולת מטען של משאית מהווה "כניסה לתוך רכב", עדיין על־פי הבסיס העובדתי שפורט על־ידי הצדדים, סיים התובע את הטיפוס והעלייה למכולת המטען של הרכב והחל את פעולת השחרור של כבלי הגומי מן הכיסוי של המטען. משהסתיימה העלייה אין לומר כי התובע נפגע במהלך "כניסה לרכב".

ג.3. הפעולה שבמהלכה נפגע התובע אינה פעולת "טיפול דרך"

"טיפול־דרך" הוגדר היטב בע"א 3392/09 דהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 24.11.2010). המבחנים שהתווה בית המשפט העליון הם:

• זיקה ברורה לדרך – כלומר מרגע העלייה לרכב למטרת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה, תוך סמיכות בזמן לפעולת הנסיעה כאשר האירוע קרה בדרך או בשוליה (זיקה גיאוגרפית);
• אירוע פתאומי ובלתי־צפוי המצריך את הטיפול;
• התיקון מתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. לעניין זה הוכר גם טיפול במטען הנמצא על הרכב, ובלבד שהוא נעשה להסרת סיכון תחבורתי (רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (פורסם בנבו, 16.6.2010)).

בענייננו לא התקיימו מבחנים אלה באופן אשר יביא את בית־המשפט לקבוע כי מדובר בטיפול־דרך, וזאת משלושה נימוקים. הנימוק ראשון הוא שאין המדובר ב־"דרך", שכן התובע הגיע כבר ליעדו, והוא אתר פריקת הפסולת. כלומר, ה"דרך" אל היעד הסתיימה והחלה פעולת הפריקה וכן אין זיקה גאוגרפית לדרך או לשולי דרך.

הנימוק שני הוא שאין המדובר באירוע פתאומי ובלתי־צפוי המצריך טיפול, שכן נאמר במפורש בהסכמה העובדתית כי "הכיסוי נתפס לפעמים ואז יש צורך לשחרר אותו כדי לפרוק את הפסולת". המילה "לפעמים" שוללת את יסוד הפתאומיות.

הנימוק שלישי הוא שאמנם הפסיקה חלוקה בשאלה של כיסוי מטען והידוקו, והיה מי שכתב כי הכיסוי והחבלים או הגומיות המהדקים אותו הוא חלק מן המטען והיה מי שכתב הוא חלק מן הרכב (ראו עניין ספנייב דלעיל), אך גם הסוברים כי המדובר בחלק מן הרכב לצורך הגדרת טיפול־דרך מסייגים זאת לטיפול באירוע פתאומי הנעשה לצורך הסרת סיכון תחבורתי, ולא בפעולה צפויה שהיא חלק מטעינה או פריקה. כך או כך אין מחלוקת כי הפעולה אותה ביצע התובע בעת נפילתו לא בוצעה לשם הסרת סיכון תחבורתי באופן שיאפשר את המשך הנסיעה אלא בוצעה על מנת לפרוק את הפסולת, כלומר כדי לאפשר פריקה ולא נסיעה.

בהיעדר עמידה במבחנים אלה אין לומר כי הוכח שהמדובר בטיפול דרך כמשמעו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

העולה מן המקובץ הוא כי התובע עסק בפריקת מטען בלבד בעת נפילתו ואין על בית־המשפט להכריע בדבר הסדר הנורמטיבי של פעולת הפריקה אל מול פעולות אחרות שנטענו והן בגדר "שימוש ברכב".

לפיכך, נוכח המסקנות העובדתיות, אין האירוע בא בגדר "תאונת דרכים" והתביעה נדחית.

ג.4. הלכת אוסם, הלכת דהן והלכת נביל – והמסקנה בדבר הגדרות שימוש מתחרות

למעלה מן הצורך ייאמר כי עניינן של פעולות פריקה וטעינה אל מול פעולות שימוש אחרות עדיין שנוי במחלוקת פסיקתית, וכי למרבה הצער יש לדון בכל מקרה לגופו גם לאחר ההלכה בעניין אסם, כפי שנכתב במפורש בפסק־הדין בעניין נביל. לא למותר לציין כי מחלוקת זו עלתה במפורש בעניין דהן, כאשר בית־המשפט העליון מציין כי הלכת אסם איננה מחייבת מסקנה כי שימוש של פריקה וטעינה ניגף בהכרח בפני שימוש אחר.

בית־המשפט העליון מביא לעניין זה את המקרה המורכב של טעינה ופריקה לצורך טיפול דרך (קל־וחומר לענייננו) ומצטט בהסכמה את דעתו של אנגלרד בספרו כי משמצא המחוקק לנכון להוציא את פעולת הפריקה מתכולת החוק ולראות בה פעולה עצמאית אין לתת משקל־יתר למטרה למענה מבוצעת הפריקה. מכאן שגם אם בוצעה הפריקה במקביל לשימוש אחר, עדיין אין מקום בהכרח לבטל את חריג הפריקה מפני אותו שימוש ויש לדון בכל מקרה לגופו לפי הפעולה העיקרית שבמהלכה אירעה הפגיעה.

בית־המשפט ער לדקויות שבהגדרות ולהבדלים בין מקרה למקרה שאינם בהכרח מוצדקים, אך עד אשר יובהר ויתוקן החוק כפי שהתריע בית המשפט העליון והשופטים הפרופסורים אנגלרד וריבלין בספריהם ובפסיקתם, יש לדון בהבדלים הדקים בכל מקרה לגופו. בעניין שבפניי, גם לו היה בית־המשפט קובע שהפריקה בוצעה במקביל ליסודות שימוש אחרים, כגון טיפול־דרך או כניסה לרכב, עדיין התרחיש העובדתי שבמרכזו "פריקה" מבסס את עדיפותה של הפריקה על שימושים אחרים שנעשו.

ד. הוצאות המשפט

לשיטת בית־המשפט יש לחשב את הוצאות הנתבעת, במקום שבו נדחתה תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בתאונות דרכים, באופן המשווה ככל האפשר בין בעלי הדין.

אומדן הנזק הכללי, אשר אינו מפורט בכתב התביעה לצורך הערכת שכר הטרחה על־פי התעריף המינימלי המומלץ, ייעשה במקרה זה על־פי תחשיבי הנזק של התובע, אשר מגלמים את הסיכון שממנו התגוננה הנתבעת בדומה לסכום הנקוב בכתב תביעה שאינו עוסק בנזקי גוף.

התובע העריך את נזקי מרשו לצרכי פשרה בסכום של 547,404 ש"ח. התובע אמנם לא קיזז את התחשיב האקטוארי של המוסד לביטוח לאומי, אך על־מנת לא להחמיר איתו יקזז בית־המשפט את ערך תחשיב זה עבורו, שכן הנתבעת לא נשאה בסיכון זה כלפיו.

התקנות המיוחדות המסדירות שכר טרחה בעניין פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), התשל"ז–1977) אינן מתאימות לעניין זה שכן הן עוסקות ב־"סכום שנפסק". לפיכך יש להחיל את סעיף 1 לתוספת ל כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס–2000, ולפי חישוב זה לפסוק כך:

547,404-306,129 – הוא הסכום שעליו יש להפעיל את נוסחת הכללים של התביעה הכספית.

סכום זה מחושב לפי הרכיבים הבאים:

10,722 ש"ח = 10% מהסכום הבסיסי האמור בכללים.

5,362 ש"ח = 4% מהסכום הנותר כאמור בכללים.

640 ש"ח בעד ישיבת בית־משפט נוספת.

מע"מ בסך 2,843 ש"ח.

סה"כ ישלם התובע שכר טרחה לנתבעת בסך של 19,567 ש"ח.

זכות ערעור לבית־המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום 06/09/18.

בתקופה זו אין למנות את פגרת סוכות.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ח, 03 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.