1. העותרים הגישו עתירתם כנגד עירית חיפה בגין הליכי גביה מנהליים של חוב ארנונה המתייחס לשנים 2003-2005 . העיריה בקשה לגבות את החוב מהעותרים 1-3 מכח הוראת ס' 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב תשנ"ג 1992 . במקביל הגישו העותרים בקשה לצו ביניים לביטול ועיכוב הליכי הגביה המנהליים. החלטה זו דנה בבקשה לצו ביניים.

2. עובדות הרקע הלכאוריות

2.1 בנכס הידוע ברישומי העיריה כנכס מס' 1125142 ברח ההסתדרות 230/13 חיפה (להלן "הנכס"), החזיקה החל משנות השמונים חברת קמו גליל בע"מ (להלן "קמו גליל") אשר בעלי מניותיה על פי הרישום ברשם החברות הם שלושת העותרים. החברה עסקה בעסקי פחחות.

2.2 אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 7.5.06 דיווח לעיריה מר בוזגלו, כנראה הבעלים, כי הוא המחזיק החדש בנכס, ועל כך שהחזקה הועברה אליו מחברת קומו גליל בע"מ החל מיום 1.4.2006.

2.3 העיריה טוענת לחוב שנצבר בגין הנכס בעבור השנים 2004-2006 בסך של כ-60,000 ₪ , סכום הנכון לסוף שנת 2009 ומגיע היום לסכום של כ-105,000 ₪.

2.4 העותרים טענו מצדם כי בשנת 1996 העביר עותר מס' 3 את מניותיו לעותרים מס' 1,2, עובדה שלא מצאה ביטוי בספרי רשם החברות, אך צורף פרוטוקול המלמד על החלטה כזו מיום 9.5.96. עוד טענו העותרים כי בשנת 1999 ייסדו חברה חדשה בשם קמו הגליל סחר (1999) בע"מ (להלן "קמו סחר") והמשיכו לעבוד באותו מקום, באותו עיסוק, כאשר המכונות של קמו גליל בע"מ הועברו לחברת קמו סחר, בתמורה או שלא בתמורה.

2.5 העותרים המשיכו וטענו כי עד למרץ 2005 פעלה חברת קומו סחר בנכס, אלא שאז, בשל קשיים כלכליים והגבלת חשבונה של קמו סחר בבנק עברו לבית מלאכה ברח' החרושת 3 בנשר. נטען כי בסוף שנת 2005 הופסקה הפעילות של קומו סחר, והמכונות נמכרו לחברה אחרת, חברת אוקס מערכות בע"מ. בעקבות תביעת העובדים של קומו סחר ניתן צו פירוק לחברה ביום 19.4.07.

2.6 בספרי העיריה רשומה עד ליום 1.4.06 חברת קמו גליל כמחזיקת הנכס.

2.7 העיריה צרפה אסמכתאות על נקיטת הליכים שונים נגד קומו גליל, כדלקמן :

א. מכתב דרישת לתשלום חוב ארנונה בסך של 58,083 ₪ שנמסר לקומו גליל בכתובת הנכס ביום 14.9.09.

ב. מכתב דרישת תשלום נוסף מיום 13.10.09 שהודבק על הדלת בכתובת הנכס.

ג. עיקול על נכסי קומו גליל אצל צד שלישי (ישראכארט ) מיום 27.10.09

ד. עיקול על נכסי קומו גליל אצל צד שלישי (לאומי קארד) מיום 27.10.09

נסיונות העיקול העלו חרס. חוב הארנונה לא שולם.

2.8 ביום 16.6.13 נשלח מכתב לעותר מס' 1 בקשר לחוב ארנונה נצבר של קומו גליל (בסך של 89,212 ₪) צויין כי העותר בעל שליטה בחברת קומו גליל ועליו להמציא בתוך 30 יום דוחות כספיים מבוקרים של החברה בגין השנים 2004-2006, שאם לא כן תראה העיריה את נכסי החברה כאילו הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה, ולכן יחויב באופן אישי.

מכתב דומה נשלח לעותר 3 ביום 2.6.14 ,ונענה על ידי באת כוחו של עותר 3 ביום 11.1.15 שם נטען כי מאז 1996 עותר 3 איננו בעל מניות בחברה.

2.9 על המכתב שנשלח לעותר 1 השיב בא כוחו של העותר 1, במכתב מיום 18.7.13 תחת כותרת "הנדון : "ארנונה ע"ש קמו גליל בע"מ" כי אין זה סביר להמציא דוחות כספיים מלפני 9-11 שנים כאשר החברה התפרקה לפני 9 שנים. נטען כי לא מתקיימות הנסיבות המאפשרות להשית על העותר 1 חיוב אישי לתשלום הארנונה.

2.10 ביום 4.2.15 הטילה העיריה עיקול על חשבון הבנק של עותר מס' 1 . בתגובה שלח בא כוחו של עותר מס' 1 מכתב לעיריה ביום 3.3.15 בו חזר על כך שלא מתקיימים התנאים המאפשרים חיוב העותר 1 באופן אישי ודרש לבטל את העיקול. בהמשך, ביום 12.3.15 שלח ב"כ העותר 1 אישורים כי תיקי המס של החברה קומו גליל סגורים משנת 2000. העיריה השיבה במכתב מפורט מיום 14.4.15 הקובע כי לא נסתרה "חזקת ההברחה", ולא יבוטלו הליכי הגביה.

2.11 ביום 7.7.15 אישר בנק לאומי כי קבל צו ביטול העיקול.

ביום 13.7.15 ניתן צו עיקול מחודש על כל נכסי העותר בבנק לאומי. (סכום העיקול 105,416 ₪), וכן הוטל עיקול על משכורתו.

2.12 העתירה הוגשה ביום 18.8.2015.

3. טיעוני הצדדים בתמצית

3.1 לטענת העותרים סיכויי הצלחת העתירה גבוהים שכן חוב הארנונה לשנים 2003-2005 בגין החזקת הנכס התיישן ולא ניתן לתבוע או לפעול בהליכי גבייה מנהליים בגינו; הוראות סעיף8(ג) לחוק ההסדרים לא חלה על העותרים 1-3 מאחר ולא מתקיימים בחברה העותרת תנאי הסעיף משהפסיקה החברה את פעילותה בשנת 1999 בטרם נוצר החוב נשוא הדיון ; החוב הוא חובה של קמו סחר, אך משניתן כנגדה צו פירוק, היה על העיריה לפעול לגביית החוב במסגרת הליכי הפירוק- כנושה בדין קדימה. נטען כי הליכי הגביה גורמים לעותר 1 נזק כבד בשל מצוקתו הכלכלית. בבקשה לצו ביניים מבוקש לעכב הליכי גביה וכן לבטל עיקולים קיימים.

3.2 העיריה טוענת כי יש לסלק את העתירה על הסף מחמת שיהוי קיצוני מאחר והעותרים ידעו על עמדת העיריה לייחס להם אישית את חוב החברה הנדון כבר ביוני 2013; התנאים של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מתקיימים בעניינם של העותר 1-3 ולכן אפשר להחיל עליהם את חזקת ההברחה הקבועה בסעיף 119 א(א)(3) לפקודת מס הכנסה, שהעותרים 1 -3 לא הצליחו לסתור אותה ולו לכאורה. נטען כי שאלת ההתיישנות בענייננו אינה מתייחסת להתיישנות השומה עצמה כפי שטוענים העותרים, אלא להתיישנות החיוב הכספי על פי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים אשר הוא יוצר את ראשית העילה ובנסיבות המקרה אין התיישנות; נטען כי העותרים לוקים בחוסר נקיון כפיים והעתירה איננה עומדת במבחנים הדרושים למתן סעד זמני.

4. השיקולים במתן צו ביניים

בית המשפט בבואו להכריע בשאלת מתן צו ביניים, בוחן את סיכויי העתירה ומאזן הנוחות.

ראו לעניין זה בר"ם 2139/06 מר ושות' (1982) בע"מ נ' משרד התשתיות הלאומיות - נציבות המים (6.4.06) כב' השופטת נאור -

"כידוע בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למתן צו ביניים עליו לבחון ככלל שני עניינים. הראשון הוא סיכוי העתירה להתקבל והשני הוא עניין "מאזן הנוחות". ככל שסיכויי העתירה גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך ".

כך נקבע גם במסגרת בר"ם 5793/06 ד"ר חאלד דיאב נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת (20.9.06) -

"בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למתן צו ביניים, עליו לבחון שני שיקולים עיקריים - סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. השיקול החשוב מבין השניים הוא שיקול מאזן הנוחות, שעניינו הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן צו ביניים, אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הצו המבוקש. בגדר שיקול זה יבחן בית המשפט, בין השאר, את האפשרות שמא אי מתן הצו יסכל ואף ייתר את בירור ההליך העיקרי (ראו בר"ם 8133/02 רובינשטיין נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה – כרמיאל, מיום 22.12.2002, מפי השופטת ביניש; ראו גם בר"ם 1190/06 סנדל נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסק-דין מיום 18.5.2006, מפי השופטת נאור). ....... לעניין מאזן הנוחות, שהוא כאמור השיקול המכריע: כאן יש לבחון את הצורך שבשמירת המצב הקיים, לעומת יצירת מצב חדש בטרם התברר ההליך לגופו".

5. סיכויי העתירה

5.1 אקדים ואציין כי בשלב זה נראים סיכויי העתירה קלושים במיוחד , הן בשל אפשרות דחייתה בשל שיהוי קיצוני, והן בשל קלישות הטענות הנטענות בה.

5.2 שיהוי קיצוני - תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א – 2000 (להלן-התקנות), קובעת כי עתירה תוגש לבית המשפט בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. לפי תקנה 4 לתקנות, בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך אחד המועדים לפי תקנה 3 לתקנות.

דוקטרינת השיהוי המינהלי מקנה לבית המשפט שיקול דעת לבחינתן של מכלול נסיבות העניין, כדי להחליט אם הכף נוטה להידרש לעתירה שלא הוגשה בסמוך לאחר מתן ההחלטה המינהלית. בג"ץ 1802/12 פרופ' יוסי יונה נ' משרד התחבורה ואח' ( 14.3.12) –

"שאלת השיהוי תבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך איזון בין האינטרסים המנוגדים העולים בגדריו (וראו בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193, 202 (1999); בג"ץ 281/11 ראש מועצת בית איכסא נ' שר הביטחון (6.9.2011))."

במסגרת זו נבחנים השיהוי האובייקטיבי ,השיהוי הסובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק.

ראו עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה המקומית עמק חפר (14.6.10) -

"כידוע לשיהוי שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. בבחינת השיהוי הסובייקטיבי יבחן אופן התנהגות העותרים והשאלה האם התנהגותם זו מלמדת כי ויתרו על זכויותיהם; בבחינת השיהוי האובייקטיבי יבחן האם הייתה פגיעה באינטרסים ראויים להגנה של הרשות המנהלית או של צדדים שלישים בעקבות האיחור בהגשת העתירה וכן יבחן האם אלו שינו את מצבם לרעה כתוצאה מאיחור זה; מנגד - תבחן השאלה האם הימנעותו של בית המשפט להידרש לעתירה מחמת השיהוי בהגשתה תביא לפגיעה קשה וחמורה בחוק או בשלטון החוק "

ראו גם עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' החברה להגנת הטבע (24.2.02); עע"ם 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חוף השרון, ((4.8.04); עע"ם 4768/05 מרי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הדרום ( 29.3.2006), עע"ם 8412/07 חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.אר בירושלים בע"מ נ' הורן ( 4.3.09),

היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין.

יש ראיה לכאורה לכך שהעותרים 1 ו-3 ידעו על כך שיש בכוונת העיריה לייחס להם אחריות אישית לנשיאה בחוב. העותר 1 ידע על כך כבר בחודש יוני 2013 מתוכן המכתב שנשלח אליו. במכתב צויין במפורש כי אם לא יעביר דוחות כספיים בתוך 30 יום, תראה אותו העיריה כחייב בחוב באופן אישי. העותר 3 ידע על כך בסמוך לחודש יוני 2014. דהיינו, לגבי עותר 1 חלפה תקופה של 26 חודשים עד להגשת העתירה, ולגבי עותר 3 חלפה תקופה של 14 חודשים עד להגשת העתירה. תקופה זו מהווה שיהוי קיצוני בנסיבות הענין.

חליפת המכתבים שהיתה בסמוך לידיעתם על כוונת העיריה לייחס להם אחריות אישית לתשלום החוב, איננה מהווה הצדקה לדחיית הגשת העתירה. על כך כבר נאמר בבגץ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ. שר האוצר ( 18.1.79)-

"עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפניות הן חד צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן."

וראו גם בגץ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ. שר התקשורת (1985) ; וכן בגץ 4885/13 רמת דוד –חינוך מיוחד נ. משרד החינוך (4.5.14) .

העותר 1 ידע כי טענותיו נדחות על ידי העיריה, ובחודש פברואר 2015 אף הוטל עיקול על חשבונו. למרות זאת המתין ששה וחצי חודשים נוספים עד להגשת העתירה. גם עותר 3 ידע כבר במרץ 2015 כי טענותיו נדחות (ראו מכתב העיריה לעותר 3 נספח ט"ו 2 לעתירה) ובכל זאת המתין כחמשה חודשים עד להגשת העתירה. מדובר בשיהוי קיצוני, שלא הובאה לו כל הצדקה המניחה את הדעת.

התנהגות העותרים 1,3, כבעלי מניות בקומו גליל, שקבלו דרישה אישית לתשלום החוב, ומוחזקים כיודעים על קיומו של חוב הארנונה וכמי שישבו בנכס עד 1.4.06 ויודעים שחברתם לא שלמה את חוב הארנונה, מצביעה לכאורה על ויתור משתמע מצדם לפנות לערכאות. רק כאשר הוכבד הנטל ובוצעו עיקולים מכאיבים, רק אז באה פנייתם בעתירה מנהלית.

מבחינת השיהוי האוביקטיבי – כל אותה העת מנסה העיריה לבצע פעולות גביה רחבות, תקופה ניכרת ללא הצלחה, משקיעה בכך משאבים ובפועל נדחית אפשרות גביית החוב, אשר נגרע מתקציב העיריה. עוד אציין כי על פניו לא עולה כאן פגיעה כלשהי באנטרס הציבורי או בשלטון החוק היה ותדחה העתירה עצמה מנסיבות של שיהוי קיצוני.

5.3 טענת העותרים כי החזקת הנכס היתה על ידי קומו סחר - בספרי העיריה רשומה כמחזיקת הנכס חברת "קומו גליל". לעותרים טענה סתמית כי הודיעו על שינוי, אך לא קיימת אסמכתא לכך. ס' 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי בעת רכישת בעלות או חזקה מוטלת על המוכר או המעביר החוב למסור הודעה בכתב לרשות על עסקת השכירות או המכירה וממועד מסירת ההודעה מופטר המוכר או המעביר מכל חבות ארנונה נוספת. מכאן, שעל חברת קומו גליל היה לעדכן את העיריה בהודעה בכתב בדבר חדילת החזקה. כל עוד לא מסרה הודעה כזו, תהיה חייבת בתשלום הארנונה. ראו בר"מ 1962/06 שלמה כהן נ. מנהלת הארנונה בעירית חיפה (16.10.06) -

"תכליתו של סעיף 325 לפקודת העיריות הינה להעביר את נטל ההודעה על שינוי חזקה אל המחזיק העוזב. הוראה זו נועדה להקל על הרשות לגבות את מיסי הארנונה בלא שתידרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בחזקה (ראו ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991))."

(ראו גם אהרון נמסר דיני מיסים (מיסוי מקרקעין) עמ' 415 מהדורה שניה, תשנ"ב. כן ראו רעא 3502/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ. דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08).

העותרים הסבירו שהקימו חברה חדשה בשם קומו סחר (לא צורף נסח רשם החברות) ,תחת החברה קומו גליל, כשלטענתם יש זהות בבעלי המניות, זהות במקום העיסוק, וזהות בעיסוק עצמו. עוד הם טוענים כי הרכוש של החברה הישנה הועבר לחברה החדשה, ואינם זוכרים אם שולמה תמורה. מכלול הנסיבות מלמדות לכאורה על נסיון להחליף באופן מלאכותי את זהות החברה המחזיקה.

משלא נשלחה כל הודעה לעיריה על שינוי המחזיק, החברה החייבת בתשלום הארנונה היא החברה הרשומה בספרי העיריה, מה גם שהחברה החדשה הנטענת היא אותה גברת בשינוי אדרת, כאשר לא הובהרה תכלית טהורה לשינוי האישיות המשפטית. עוד אציין כי בהתכתבות בא כוחם של העותרים במהלך שנת 2013 עם העיריה אין כל התייחסות באשר היא לחברת קומו סחר כחברה שהחזיקה בנכס, והמכתב מתייחס לחברת קומו גליל בע"מ.

5.4 טענת העותרים להתיישנות חוב הארנונה - העיריה הציגה דרישת חוב שנשלחה לכתובת החברה כפי שרשומה ברשם החברות, ביום 14.9.09. עוד בצעה עיקולים על קומו גליל בחברות האשראי באוקטובר 2009 . יש בצעדים אלו כיד לאפס לכאורה את תקופת ההתיישנות מול המחזיקה קומו גליל, באופן שניתן לגבות חובות החברה שבע שנים אחורה ממועד זה. (ראו רעא 5255/11 עירית הרצליה נ. כרם (11.6.13) עע"ם 8832/12 יעקב סלומון חברה לבניה נ. עירית חיפה (15.4.15) . לפיכך כלפי עותרת 4 מדובר לכאורה בחוב חלוט, שהתאפסה לגביו תקופת ההתיישנות. משהגיעה העיריה למסקנה אחרי פעולות העיקול כי לא ניתן לגבות את החוב מהחברה, החליטה להשית את החוב באופן אישי על בעלי המניות מכח ס' 8 ג' לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג 1992 (להלן "חוק ההסדרים"). העיריה טענה כי עילת התביעה לגביית החוב באופן אישי קמה מכח ס' 8 ג' לחוק ההסדרים, דהיינו רק משהובהר כי לא שלם המחזיק את הארנונה המוטלת עליו. ענין זה הובהר לטענת העיריה כשמאמצי הגביה לא צלחו בשנת 2009, ולכן הדרישה שבאה ביוני 2013 איננה חורגת לכאורה מתקופת ההתיישנות.

מכל מקום מדובר בעותרים שלגרסתם היו פעילים במקום באמצעות חברה שבשליטתם, וניתן להניח בנוסף שידעו כי לא שלמו את מלוא הארנונה לעיריה במהלך השנים הרלוונטיות לשהייתם במקום.

5.5 החלת ס' 8ג' לחוק ההסדרים – וזה נוסחו של ס' 8ג' לחוק ההסדרים -

. "(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.

(ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית.

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

ס' 119 א (א) לפקודת מס הכנסה קובע -

119 א' (א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

בעל שליטה מוגדר כמי שהוא " לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א);" הזכות בה מדובר היא אחת מאלו : %10 מהון המניות, או %10 מכח ההצבעה, או %10 מהרווחים או הזכות למנות מנהל. לפי נסח רשם החברות לעותר1 למעלה מ%10 בהון המניות, כך גם לעותר 2 ולעותר 3 1/3 ממניות הבכורה המוקצות.

חזקת ההברחה נקבעה בס' 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה דהיינו לעיריה סמכות לגבות חוב מבעל השליטה באותה חברה אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה. על פניו בשלב הלכאורי לא נסתרה חזקה זו במקרה שבפני בראיה מוצקה כלשהי.

לפיכך, התנאים להטלת חבות אישית על בעל שליטה בחברה בתשלום חובות הארנונה של החברה הינם כדלקמן :

הנכס איננו משמש למגורים

מודבר בחוב ארנונה סופי

החברה לא פרעה את החוב

החברה הפסיקה את פעילותה

הנתבע הוא בעל שליטה בחברה

הנתבע קבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.

5.6 הטענה להעברת המניות מעותר 3 לשני העותרים האחרים בשנת 1996 – רישום העברת המניות בספרי רשם החברות מלמד על כך כי העותר 3 הינו בעל מניות בחברת קומו גליל. הרישום ברשם החברות הינו קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי בלבד. לעתירה לא צורף כתב העברת מניות חתום. עוד עולה כי לא נמסר דווח לרשם החברות על העברת מניות מאז 1996 ועד למועד הדיון בעתירה.

5.7 סיכום בינים - לכאורה לגבי עותר 1 ו-2 מתקיימות כל הדרישות של ס' 8 ג' לחוק ההסדרים. לגבי עותר 3 לא הובהר מה מקנות מניות הבכורה שהוא מחזיק, שכן לא צורף התזכיר או התקנון המגדיר את הזכויות של מניות הבכורה, (בדר"כ מקנות זכות בכורה לדיבידנד) אך טענתו בעתירה היתה כי העביר את מניותיו לאחר ולא נטען בעתירה כי אחזקותיו אין בהן כדי להכלילו בהגדרת "בעל שליטה".

טענות העותרים לגופו של ענין הן טענות קלושות, ולכן סיכויי העתירה קלושים במיוחד.

6. מאזן הנוחות

6.1 ב"כ העותר 1 טוען כי העותר 1 הינו בן 62, חולה לב כרוני וסובל ממחלה כרונית. העיקול על משכורתו ועל חשבון הבנק שלו מונעים ממנו להתקיים. טענה זו נתמכה אמנם בתצהיר העותר 1 אך לא באסמכתא כלשהי. מנגד טוענת העיריה כי רק לאחר תקופה ארוכה של מאמצים הצליחה לשים ידה על כספים שניתן יהיה לממשם באם העתירה תדחה. מכל מקום, ניתן יהיה להשיב כספים לעותרים, היה והעתירה שהגישו תתקבל או תתקבל בחלקה.

6.2 נוכח קלישות סיכויי העתירה, אני מוצאת כי מאזן הנוחות פועל לטובת המשיבה, כאשר בכל מקרה אם תתקבל העתירה או חלקה, ניתן יהיה להורות על השבת כספים שיגבו מהעותרים.

7. לסיכום

7.1 לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה לצו ביניים, מהשיקולים המפורטים בגוף ההחלטה.

7.2 במעמד הדיון הצעתי לצדדים הצעה על מנת לסיים את המחלוקת בדרך הפשרה. אני חוזרת וממליצה לצדדים להגיע להבנה על מנת לייתר הכרעה סופית בעתירה זו.

7.3 העיריה תבהיר בהודעה בכתב עד ליום 15.10.15 אם יש בדעתה לגבות את חוב הארנונה מעותר מס' 2, לגביו לא הוצג כי נשלחה דרישת תשלום כלשהי.

7.4 נקבע לדיון בעתירה עצמה ליום 28.12.15 שעה 12:00

7.5 העותרים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות המשיבה בדיון לצו ביניים בסך של 7,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

7.6 המזכירות תודיע לצדדים על החלטה זו.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ו, 29 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי .......