לפניי תביעה כספית מיום 31.8.15 ע"ס 11,381 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 31.10.14. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 13.3.16 נערכה בפניי ישיבת הוכחות (ראשונה ויחידה בתיק), שבה נשמעו ראיות הצדדים. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם.

מדובר בתביעה של בעלת הרכב הניזוק בתאונה, התובעת פיצוי, כבעלת הרכב הניזוק, על כל נזקי הרכוש שנגרמו לרכב ולה בתאונה.

הנתבע 1 הינו נהג רכב הנתבעים במועד התאונה ואילו הנתבעת 2 הינה מבטחת הרכב בביטוח אחריות מפני נזקי רכוש.

הרכבים המעורבים בתאונה

בתאונה מעורבים 2 רכבים:

• רכב התובעת – רכב פרטי (בשירות המדינה) מתוצרת מזדה (3) ש.י. 2010 מ.ר. 9160770.
• רכב הנתבעים – רכב פרטי מתוצרת טויוטה (קורולה) ש.י. 2008 מ.ר. 1521063.

מקום התרחשות התאונה: חניון פתוח (בלתי מקורה) שבקניון בנצרת עלית.

שעת התרחשות התאונה: אחה"צ (אור יום).

המחלוקת

הצדדים הציגו גרסות שונות לנסיבות התרחשות התאונה.

המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

גרסת התובעת באשר לנסיבות התרחשות התאונה

בסעיף 4 לכתב התביעה נרשם כך: "בתאריך 31/10/14 בשעה 14:00 או בסמוך לה, נסע הרכב הממשלתי כדין בקניון תעשיות רכב שבנצרת עלית. לפתע החל הרכב הפוגע לצאת מחניה בנסיעה לאחור, פגע ברכב הממשלתי וגרם לו נזקים".

גרסת הנתבעים באשר לנסיבות התרחשות התאונה

בסעיף 6 לכתב ההגנה נרשם כך: "הנתבעים יטענו כי עת עמד הרכב בחניה עם מנוע דומם, לפתע הגיח רכב התובעת תוך שהוא סוטה לנתיב עמידת הרכב, פגע בו ונסע מהמקום".

הראיות שהציגו הצדדים

• כתבי הטענות, על נספחיהם.
• נספחי כתב התביעה, שלא נסרקו לתיק במצורף לכתב התביעה ושהוגשו בתחילת הדיון (מוצג ת/1).
• שני דפי תמונות בצבע של נזקי רכב התובעת, שצולמו ע"י שמאי התובעת (מוצג ת/2).
• עשרה דפי תמונות בשחור לבן של נזקי רכב התובעת, שצולמו ע"י שמאי התובעת (מוצג ת/3).
• ארבע תמונות בצבע של מקום התאונה, שצולמו ערב הדיון בפניי (מוצג ת/4).
• הודעה על התאונה שנמסרה לנתבעת 2 (מוצג נ/1).
• שרטוט של מקום התאונה ושל אופן התרחשות התאונה (מוצג נ/2).
• עדויות שני הנהגים המעורבים בדיון בפניי: מר אריה ברמן, נהג רכב התובעת; ומר ג'ורג' שחאדה, נהג רכב הנתבעים.

הכרעה

התביעה נדחית.

לאחר שנתתי דעתי למכלול הטענות והראיות של שני הצדדים, מצאתי שאיני יכול להעדיף את אחת משתי הגרסאות המנוגדות על פני האחרת, ולכן מדובר במקרה של תיקו ראייתי או ספק שקול, שמחייב דחיה של התביעה, משנטל ההוכחה מוטל על התובעת לשכנע שגרסתה עדיפה עפ"י מאזן ההסתברויות.

נימוקיי, בתמצית:

• מצאתי קשיים בשתי הגרסאות והעדויות המנוגדות גם יחד, כאשר אף אחד משני הצדדים לא הציג ראיה אובייקטיבית או ראיה שמחזקת באופן ברור את גרסתו על פני הגרסה הנגדית.
• נהג רכב התובעת: עד זה לא ראה את רכב הנתבעים נוסע לאחור, והנסיעה לאחור היא השערה בלבד מבחינתו, ועוד השערה מאוחרת, כאשר בזמן אמת סבר (או טען שסבר) כי פגע במדרכה או בחפץ דומם. נהג זה גם התנהג באופן משונה ביותר, בכך, שלמרות שחש בפגיעה כבר בזירת התאונה, לא עצר בקום אלא נסע כברת דרך ארוכה ויצא לחלוטין מהחניון המדובר, מבלי לחזור ביוזמתו לחניון כדי לברר במה בדיוק פגע ותוך שאילץ את נהג רכב הנתבעים לדלוק אחריו ולהשיגו. התנהגות כזו מלמדת על חוסר אחריות וחוסר רצינות של נהג רכב התובעת, שמרמזות על תחושת אשמה ועל רצון הימלטות מהמקום שבו נוצרה תחושת האשמה. גם ההשערה לגבי פגיעה במדרכה או בחפץ דומם אינה כה משכנעת, לאור מיקום וסוג הפגיעה ברכב התובעת (שפשוף מתמשך וגבוה יחסית לאורך דופן ימין של רכב התובעת).
• נהג רכב הנתבעים: גם נהג זה לא ראה בעיניו את התאונה, וגם הוא רק משער השערה לגבי סיבתה (הגעת רכב ממול לרכב התובעת שאילצו לסטות ימינה ולפגוע ברכב הנתבעים העומד בגבו לתנועה בחנייה), כאשר עד זה הגדיל לעשות ושרטט את הרכב הבא ממול בשרטוט נ/2, למרות שכאמור כלל לא ראה אותו במציאות ורק הניח שהוא קיים או אמור להיות קיים. עד זה אמנם מעיד שרכבו עמד עם מנוע דומם, אך לפי מכלול הפעולות והכוונות שתיאר הנהג, ברגע התאונה הוא בהחלט אמור היה לנסוע כבר לאחור (כדי ליצור מצב שבו יוכל להיכנס לרכב), והדברים מעלים סימני שאלה.
• מיקום וצורת הנזק ברכב התובעת ביחד עם מה שעולה מהקיים בזירת התאונה מביאים למסקנה לכאורית, לפיה לא סביר שהתאונה התרחשה בשל סטייה סתם ימינה לעבר רכבים חונים, שאז מצופה היה שייגרמו נזקים במוקדים שונים או נוספים ברכב התובעת ואולי גם מסוגים שונים או נוספים, בין היתר, בשל האפשרות שרכב התובעת יפגע בסטייתו ברכבים נוספים שחנו לצד רכב הנתבעים (ולפי עדות נהג רכב הנתבעים מימינו חנה בצמידות רכב נוסף).
• הנתבעים יכולים היו לפזר סימני שאלה מסוימים, לו היו מעידים את בנו של נהג רכב הנתבעים (נער בן 15 כיום), שלפי הטענה חזה בדברים ואף כיוון בהמשך את אביו לעבר רכב התובעת שנמלט מהזירה. אני ער לקושי המסוים בהעדת נער קטין, אך ניתן היה לחשוב על העדתו באופן מתאים.

סיכום

התביעה נדחית.

בנסיבות ומשכאמור גם לא מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעת, איני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ב אדר ב' תשע"ו, 01 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.