1. לפניי תביעה לחיוב הנתבעים במיסי ארנונה, חיובי צריכת מים, ביוב והיטלים שונים בסך כולל של 72,242 ₪ לתקופת חיוב משנת 2009 ועד לשנת 2015 (סכום זה משקף את יתרת החוב נכון ליום 13.8.15).

2. לפי הנטען בכתב התביעה, התובעת הינה רשות מקומית הפועלת מכוח הוראות הדין, בין היתר, לגביית מיסי ארנונה, ביוב, מים והיטלים שונים. הנתבעים הינם בני זוג ותושבי המועצה שהיו רשומים בפנקסי המועצה כמחזיקים בנכס שמספרו 8021202 המסווג במאגרי התובעת תחת מספר לקוח/משלם 2768587. הנתבעים לא הסדירו חובותיהם בגין הנכס שבחזקתם לתקופות שונות כפי שפורט בדו"ח מצב החשבון שצורף כנספח 1 לכתב התביעה.

3. על יסוד הסכמת הצדדים ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 3.7.16 – ניתנה לנתבעים רשות להתגונן והתיק עבר להידון בסדר דין מהיר כאשר תצהירו של הנתבע 1 היווה כתב הגנה מטעם הנתבעים.

4. כעולה מתצהירו של הנתבע 1, הנתבעים התגוררו בדירת מגורים בשכירות ברחוב בית הבד 17 אבו גוש (להלן – הנכס) כאשר בין השנים 2009 עד לשנת 2012 בשל נסיבות אישיות – יצאה הנתבעת 2 מהנכס ושבה להתגורר בו רק בשנת 2012, הודעה על כך נמסרה לתובעת. כמו כן, לטענת הנתבעים עיון בחשבון החיוב מעלה תהיות. כך, לא ברור החיוב בגין מדידות ארנונה משנת 2006 בסך 4,243 ₪ וכן, אגרת בית משפט בסך 268.80 ₪ כאשר אלה אינם באים בגדרי מיסי רשות מקומית ולא ברור מקור החיוב בגינם וכן, מעולם לא נדרשו לשאת בתשלום הנ"ל.

5. בנוסף טענו הנתבעים להתיישנות חלק מהחיובים וכן, כי הם הסדירו חלק מהחובות נשוא תיק זה לאחר נקיטת הליכי גבייה נגדם במסגרת תיק ההוצאה לפועל שפתחה התובעת נגדם בלשכת רשות האכיפה והגבייה בירושלים בתיק שמספרו 03-11283-11-2. כך לטענתם, נגבו כספים על ידי התובעת מעת לעת וזאת בנוסף לסך של 10,000 ₪ שנגבה בעקבות עיקול שהוטל על חשבון הבנק של הנתבעת 2 ללא ידיעתה וללא הסכמתה. כמו כן, שולם ביום 6.9.15 סך של 2,000 ₪ על חשבון החוב. בנוסף טענה הנתבעת 2, כי הסתמכה על כך שלא נרשמה כמחזיקת הנכס ונגרם לה נזק בכך שנמנעה ממנה הזכות להשיג על חיובי הארנונה בדרך המקובלת.

6. בישיבת הוכחות שהתקיימה בפניי נחקרה הנתבעת 2 על תצהירה. לדבריה, הינה מורה לחינוך מיוחד שהתחתנה עם הנתבע 1 בשנת 2004 ומאז עברו להתגורר בנכס. לדבריה, מטעמים אישיים יצאה מביתה בסביבות חודש ספטמבר-אוקטובר 2009 ועברה להתגורר עם ילדיה בבית הוריה לתקופה בת ארבע שנים ושבה להתגורר בנכס בסביבות חודש אוקטובר 2012. מעבר לתצהירה ועדותה בפניי, הנתבעת 2 לא הציגה כל ראיה תומכת לכך שבתקופה הנ"ל לא התגוררה בנכס עם הנתבע 1 באופן חלקי או מלא.

דיון ומסקנות:

7. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי עדויות הצדדים בפניי ובחנתי הראיות שהוצגו בפניי ולאחר ששקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. להלן נימוקיי.

7.1 סלע המחלוקת בתיק זה נוגע לשאלת החיוב במיסי הארנונה כנגד הנתבעת 2 על נכס מושכר כאשר התגוררה בנכס בחסות בעלה, הנתבע 1, בנסיבות בהן - הנתבעת 2 לא הייתה רשומה בפנקסי התובעת כמחזיקת הנכס בזמנים הרלוונטיים והתובעת הוסיפה אותה כמחזיקה במועד מאוחר יותר מתקופות החיוב נשוא התיק. כאשר לטענת התובעת – מחד גיסא – העובדה, כי עסקינן בבני זוג, כל עוד לא הוכח אחרת, מבחינה מהותית מחייבת לראות את שני בני הזוג כמחזיקים בנכס במשותף ואי הרישום נובע, לכל היותר, משגגה בלבד שאין בה כדי להסיר את החיוב המהותי – ומאידך גיסא – טוענת הנתבעת 2, כי אי רישומה "כמחזיקה" בזמנים הרלוונטיים פוטר אותה מהחיובים הנ"ל.

7.2 בין לבין, נתעוררה מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לעובדה, כי הנתבעת יצאה מהנכס בשנים 2009-2012 וכן, למשמעות המשפטית שיש ליחס לכך. אקדים ואציין כבר עתה, כי הנתבעת 2 לא הוכיחה טענותיה בעניין זה במישור העובדתי ובסופו של יום נמצאה עדותה עדות יחידה של בעלת דין המעוניינת בדבר ללא כל סיוע ראייתי חיצוני. לאור זאת, לא מצאתי לקבל גרסתה בעניין זה. לאור האמור, אני קובע כי הנתבעת 2 החזיקה בנכס יחד עם בעלה, הנתבע 1, בכל הזמנים הרלוונטיים.

7.3 סבורני, כי עובדתית אין חולק, שהנתבעת 2 הינה אשת הנתבע 1 ואין חולק, כי ככלל היא התגוררה עימו בנכס בשכירות מהלך התקופה נשוא החיובים (למעט טענתה שנדחתה הנוגעת לשנים 2009-212) זאת חרף העובדה, כי לא הייתה רשומה כ- מחזיקת הנכס בפנקסי העירייה. טענת התובעת בעניין רישומה של הנתבעת 2 כמחזיקה בספריה נסתרה באמצעות מסמכים שהוצגו על ידה מהם עולה, כי בזמנים הרלוונטיים לחיובים הנתבעת 2 לא הייתה רשומה בפועל כמחזיקה. עם זאת, בהלכת ריינר, ע"א 2987/91 מאירה ריינר נגד עיריית ירושלים, מו 661(3) פורסם בנבו – נתעוררה שאלה דומה כאשר שני בני הזוג היו בעלים משותפים של הנכס ושם נקבע כדלקמן:

" סעיף 316 לפקודה, המסדיר את זכות השיבוב בין בעלים משותפים, מקום שהארנונה נגבתה רק מחלקם, איננו חל כשהחבות מוטלת על מחזיק מסוים (בין שהינו ובין שאיננו אחד הבעלים המשותפים). בערכאות הקודמות לא התעוררה מחלוקת, כי המחזיקה בדירה הינה המבקשת, ושמלכתחילה ראוי היה להטיל עליה את חובת התשלום. השאלה, אם בידי המשיבה לגבות את מלוא הארנונה גם מחלקם של מחזיקים משותפים (שאינם בעלים משותפים) - אותה מציגה המבקשת עתה - איננה מתעוררת בפרשתנו".

אומנם, בית המשפט לא הכריע בשאלה הנוגעת לענייננו כאשר שני בני הזוג אינם בעלים משותפים של הנכס אלא אך מחזיקים כשוכרים משותפים ואולם, סבורני, כי בהיעדר סיבה אחרת הנראית לעין, יש לאמץ את אותו רציונאל אף במקרה זה.

7.4 חלק ניכר מטענות הנתבעת 2 מתמקדות בטענה, כי על התובעת הנטל להוכיח שינוי שחל בחזקה בנכס, משבעלה הוא אשר רשום בספריה "כמחזיק", וכן עליה להוכיח שיתוף בחובות בין בני הזוג. אלא שכאמור, טענות אלה אינן רלוונטיות לנסיבות הקונקרטיות של ענייננו. שכן, בנסיבות בהן אין חולק כי הנתבעת 2 מתגוררת בנכס הרי שמהותית הינה בגדר "מחזיקה" של הנכס לעניין החיוב בארנונה על-פי ההגדרות שבדין כפי שפורש בפסיקה (ראו: סעיף 7 לחוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992; סעיף 269 ו-1 לפקודת העיריות. להגדרת "מחזיק" בהקשר של חיוב בארנונה ראו למשל: רע"א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (פורסם במאגרים) (2003). כפי שנפסק לא אחת, "המחזיק" החב בארנונה, הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס, ואין ההגדרה חופפת את שאלת הזכויות המשפטיות בנכס (רע"א 422/85, חברת בית גן להשכרה נ' עיריית תל- אביב יפו פ"ד לט(3) 341). בבסיס הגדרה זו עומד הרציונל לפיו ראוי שהנהנה העיקרי מהשירותים שמספקת הרשות המקומית לתושביה, הוא אשר יישא בתשלום הארנונה לרשות. כזהו המתגורר בפועל בנכס. עוד נפסק, כי ייתכן שישנם מספר מחזיקים לנכס אחד, ובכלל זה שני בני זוג ביחס לדירת מגוריהם:

"אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרה נתון יאותר יותר מ"מחזיק" אחד בנכס לצורכי ארנונה. כך למשל ייחשבו שני בני הזוג כ"מחזיקים" של דירת מגוריהם ושוכרים של דירה או נכס עסקי ייחשבו אף הם כמחזיקים במשותף של אותו נכס" (רע"א 9813/03 הנ"ל, בפסקה 9).

7.5 נוכח האמור, ובהיעדר מחלוקת עובדתית (למעט האמור בסעיף 7.2 לעיל) בדבר מגוריה של המבקשת בנכס, הרי שחבותה בתשלום ארנונה הינה חבות עצמאית, הנובעת מהיותה מחזיקה בעצמה בדירה, ואין לכך כל קשר לדינים הנוגעים ליחסים בין הנתבעים. גם הטענה כי לנוכח היות הבעל רשום כמחזיק ברישומי התובעת על התובעת הנטל להוכיח שינוי בחזקה, איננה יכולה לעמוד, בהיעדר מחלוקת עובדתית בנסיבות המקרה כי הנתבעת מתגוררת בפועל בנכס, כך שאין מדובר בסיטואציה של שינוי מחזיק אלא בהתאמת הרישום למציאות שאיננה כלל שנויה במחלוקת (ראו: רע"א 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661).

7.6 אף טענת ההסתמכות של הנתבעת 2 שגרמה לפגיעה בזכויותיה - דינה להידחות. ראשית, לטעמי הנתבעת 2 לא הוכיחה כי זכויותיה נפגעו. ככל שהיו בפיה טענות כלפי החיובים והיקפם ניתנה לה האפשרות לעשות כן במהלך ההליך דכאן ואכן, חלק מטענות הנתבעים שהוכחו על ידם ונמצאו מוצדקות – נתקבלו. בנוסף, בהתאם להלכת אריה הראל, עעמ 89/13, עיריית רמת גן נגד אריה הראל (פורסם בנבו) נקבע כדלקמן:

"על אף רשלנות העירייה בכך שנמנעה משך 30 שנה, מלדרוש ולגבות ארנונה מהמשיב, נקבע ברוב דעות, כי רשלנות העירייה לא יצרה אצל המשיב הסתמכות סבירה ולגיטימית לפטור מתשלום ארנונה עבור הנכס וכי ישנה הצדקה מלאה להחלטת העירייה, לאחר שגילתה את המחדל, לחייב את המשיב בארנונה באופן רטרואקטיבי בגין השנתיים שקדמו לגילוי".

7.7 חיובה של הנתבעת 2 יסודו בהוראות הסעיפים 326 בשילוב עם סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש). כל טענות הנתבעים באשר לנסיבות חייהם האישיות אינן רלוונטיות שעה שאין חולק, כי עסקינן בבני זוג המנהלים אורח חיי משפחה תקינים ובהיעדר כל ראיה סותרת לעובדה זו. שיקולי הנתבעת 2 לצאת מהנכס המשותף לתקופה מסויימת מתוך חששות כאלה ואחרים, ראשית, לא הוכחו ושנית, אין בהם כדי לפגוע בחיוב לשאת במיסי הארנונה. על פי הנתונים הקיימים נישאו בני הזוג הנתבעים בשנת 2004 או בסמוך לכך דהיינו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973. ההלכה הפסוקה מכירה בהחלה למעשה של מעין חזקת שיתוף בין בני זוג לעניין הנכסים המצטברים והנרכשים במהלך החיים המשותפים וגם בטרם פקיעת הנישואין ואף אם מדובר בנכס הרשום על שם אחד מבני הזוג. ראה: ע.א. 1915/91, פ"ד מ"ט 3 עמ' 529. השיתוף בנכסים בין בני זוג כולל בחובו כרגיל לצד השיתוף בזכויות גם שיתוף בחובות כלפי צד ג' וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם וכאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים. ראה: ע.א. 7442/97 פ"ד נ"ד (4) עמ' 625.

הנטל להוכיח כי חוב מסויים הינו חוב בעל אופי אישי מובהק שיש להוציאו מן המסגרת המשותפת מוטל על שכמו של זה הטוען להוצאת החוב מן המסגרת. ראה: ע.א. 5598/94 פ"ד מ"ט (5) עמ' 163.

7.8 בשים לב לאמור לעיל, יש לדחות אף טענות הנתבעת 2 לאי משלוח דרישות חיוב והתראות בגין החובות, שכן, עסקינן בטענות של הנתבעת 2 בלבד להבדיל מטענות נתבע 1 ומכלל לאו ניתן ללמוד הן.

7.9 אשר לטענת ההתיישנות – טענה התובעת כי הנתבעים הודו בחוב הארנונה נשוא התביעה דנן וזאת כאשר במהלך השנים שחלפו הנתבעים או מי מהם שילמו חלק מחובות הארנונה ובכלל זאת, התובעת אף פעלה לפתוח תיק הוצאה לפועל בשנת 2011 לצורך ביצוע שיק שניתן על ידי הנתבעים על חשבון חובות הארנונה כאשר לא נטענה כל טענת התיישנות כלפי החוב נשוא השיק ומכאן שאין לכלול התקופה הנ"ל במניין תקופת ההתיישנות. בנוסף נטען, כי התשלומים ששולמו מעת לעת מהווים הודאה בקיום זכות התובעת לגבות תשלומי ארנונה עבור אותן שנים (ראה: עת"מ, 8646-07-19, עזר אזולי נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 29/7/2010 - תשלום חלק מהחוב ב-9/02 מהווה הודאה בזכות במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ועל כן מרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש מיום ההודאה. במקרה הנוכחי העותר המשיך בתשלומים גם לאחר 9/02 ואף בתשלומים אלו ניתן לראות כהודאה בקיום הזכות).

7.10 שונים הם פני הדברים באשר לחיובים בגין מדידות ארנונה משנת 2006 בסך 4,373 ₪ וכן, אגרת בית משפט בסך 268 ₪ חיובים אשר לא הוכחו כדבעי הן עובדתית והן לא הוכח המקור הנורמטיבי מכוחו ניתן לחייב הנתבעים באלה.

7.11 יתר טענות הנתבעים בדבר תשלומים ששולמו על ידם על חשבון - בגין תקופות החיוב הרלוונטיות בתיק זה - שלא באו לידי ביטוי בדו"ח מצב חשבון מטעם התובעת לא הוכחו וזאת בהיעדר צירוף אסמכתאות לכך. לא הוכח בפניי כי נגבו סכומים בתיק ההוצאה לפועל מס' 03-11283-11-2 סכומים שלא באו לידי ביטוי בחיובים נשוא תיק זה. כאשר, יכול ונגבו סכומים מסויימים ואולם, אלה נזקפו לטובת הוצאות כגון אגרות ושכ"ט עו"ד ומכל מקום, עומדת לנתבעים הזכות להגיש בקשה בטענת "פרעתי" במסגרת תיק ההוצאה לפועל ככל ששולם דבר על חשבון.

8. לאור האמור - אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 67,601 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה תש"מ 1980) מיום 13.8.15 ועד ליום התשלום בפועל ובנוסף אני מחייב הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ח, 31 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.