לפני: כב' השופט משה טוינה

פסק דין

1. בפני ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי איבה) מיום 14.7.15 אשר קבעה למשיב נכות בשיעור 20%.

2. הוועדה העניקה למשיב נכות כדלקמן:

10% נכות עבור טינטון על פי סעיף ליקוי 72 (ג) (2).

10% נכות בגין פגיעה נפשית על פי סעיף ליקוי 34 (א) (ב).

1% נכות בגין ליקוי שמיעה על פי סעיף ליקוי 72 (א) א-1.

3. הערעור נסוב בעניין ליקוי השמיעה בלבד.

4. רקע עובדתי

א. ביום 8.5.06 המשיב נפגע בפעולת איבה עת רקטת קסאם נפלה לידו. הפגיעה הוכרה ע"י המערער.

ב. ביום 10.9.07 וועדה רפואית לעררים העניקה למשיב נכות זמנית בשיעור 14.5% בגין טנטון ונכות נפשית.

ג. ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 31.8.08 קבעה למשיב נכות בשיעור 10% בגין טנטון בלבד (נקבעה גם נכות נפשית אך היא אינה נושא ערעור זה).

ד. ביום 8.12.08 ועדה רפואית לעררים קבעה כי למשיב נכות בגין טנטון בשיעור של 10% (זאת מעבר לנכות הנפשית שנקבעה).

ה. ביום 23.6.10 המשיב הגיש בקשה להחמרת מצב בגין הנכות הנפשית בלבד והוועדה דחתה את הערר (נושא ליקוי השמיעה לא הועלה ע"י המשיב).

ו. ביום 17.12.14 המשיב הגיש בקשה חוזרת לדיון בהחמרת מצב. המערער ציין כי מדובר בבקשה לעניין ליקוי נפשי בלבד.

ז. ביום 20.1.15 ועדה מדרג ראשון דנה בנושא הליקוי הנפשי וקבעה כי לא חלה החמרה במצבו הנפשי של המשיב.

ח. המשיב הגיש ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון ובמסגרתו העלה את נושא ליקוי השמיעה.

ט. ועדה רפואית לעררים נשוא ערעור זה דנה בנושא הליקוי הנפשי וגם ליקוי השמיעה וקבעה למשיב נכויות בתחום הנפשי, שמיעה וטנטון.

5. עיקר טענות המערער

א. הוועדה טעתה עת דנה בעניין ליקוי השמיעה, מאחר והדבר לא היה בסמכותה. לטענת המערער קיימת החלטה חלוטה מ – 10.9.07 הקובעת כי למשיב לא נותרה כל נכות בגין ליקוי שמיעה עקב הפגיעה, ועל כן, הועדה הייתה מנועה מלדון, ולקבוע שחלה החמרה בליקוי השמיעה.

ב. הוועדה שגתה עת לא נימקה החלטתה לעניין ההחמרה בשמיעה. על הוועדה היה לערוך השוואה בין בדיקות השמיעה הן בהווה והן בעבר.

6. עיקר טענות המשיב

א. לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. בסמכות הוועדה היה לדון בעניין ליקוי השמיעה. המשיב הוכר כנפגע פעולות איבה בגין ליקוי שמיעה, טנטון וכן בתחום הנפשי.

ב. אין כל קביעה בעבר השוללת קשר סיבתי בין פגיעת הקסאם לליקוי השמיעה. העדר הענקת נכות קבועה בגין ליקוי שמיעה, אין בה כדי לקבוע שהמשיב אינו זכאי לטעון להחמרת מצב בגין ירידה בשמיעה.

7. דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות, ואפרט.

אין בידי לקבל את טענת המערער כי קיימת החלטה חלוטה במיום 10.9.07 השוללת קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לפגיעת הקסאם.

מעיון בפרוטוקול הוועדה שהתכנסה ביום 10.9.07, עולה כי הוועדה לא שללה קשר סיבתי, אלא קבעה כי לא נותרה נכות. בנסיבות אלו, ועדה רפואית לעררים נשוא הערעור רשאית לדון בשאלת החמרת המצב בגין ירידה בשמיעה. באשר לטענה הנוספת שהעלה המערער לפיה הוועדה לא נימקה את החלטתה לעניין החמרת השמיעה על דרך של השוואה בין בדיקות שמיעה בהווה ובעבר, מקבל אני את טענת המשיב כי מדובר בהרחבת חזית. טענה זו לא הועלתה כלל בנימוקי הערעור ואף לא בדיון בפני כב' הרשם איתי אדרת.

מהפרוטוקול עולה כי הוועדה בהתכנסותה הראשונה הפנתה את המשיב ליועץ מומחה א.א.ג., שבפניו הוצגו מסמכים רפואיים בעניין הירידה בשמיעה.

הוועדה בהתכנסותה השניה ביום 14.7.15 קיבלה את חוות הדעת יועץ המומחה פרופ' קרונברג מיום 16.6.15 אשר קבע כי יש להעניק למשיב נכות בגין ליקוי שמיעה בשיעור 1%. מדובר בקביעה רפואית שאין מקום להתערב בה.

8. לאור כל האמור, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה ודין הערעור להידחות.

9. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא סכום זה ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

10. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, לסגניתו או לשופט שנתמנה לכך על ידי הנשיא.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ו, (24 יולי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.