03 אוגוסט 2017

בתביעתו זו מבקש התובע כי יתאפשר לו להגיש ערר לוועדה רפואית לעררים, על החלטת ועדה רפואית בעניינו מיום 13.2.2014, זאת על אף חלוף המועד הקבוע לכך בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות) תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

רקע עובדתי

1. ביום 13.2.2014 קבעה ועדה רפואית מדרג ראשון כי לתובע 64% נכות רפואית מיום 27.11.13 עד 28.2.2015 (ת/1).
2. ביום 27.2.2014 הודיע הנתבע לתובע כי ועדת נכות מדרג ראשון קבעה לו ביום 13.2.2014 נכות רפואית מיום 27.11.13 עד 28.2.2015 בשיעור של 64% ודרגת אי כושר זמנית בשיעור של 100% עד לתאריך 28.2.2015 (נ/2).
3. לטענת התובע פנה ביום 7.8.2014 ללשכה לסיוע משפטי לקבלת ייצוג לצורך הגשת ערר על החלטת הועדה. לטענתו, נאמר לו על ידי פקידת המוסד בעל פה כי לא ניתן לערור על ההחלטה לאור חלוף המועד. תשובה בכתב בעניין לא קיבל התובע.
4. אין חולק כי ערר לא הוגש.
5. כנגד החלטת הועדה הגיש התובע תביעתו לבית הדין באוגוסט 2015, במסגרתה ביקש לאפשר לו לערור כיום על קביעת הועדה באשר לתחולת הנכות הרפואית שנקבעה לו.
6. הפלוגתא בתיק נקבעה ביום 22.6.2016 בהחלטתה של כבוד השופטת יהלום בהאי לישנא:

"האם יש לאפשר לתובע להגיש ערעור לוועדה הרפואית לעררים, על החלטת ועדה רפואית בעניינו, על אף חלוף התקופה הקבועה בחוק".

עיקר טענות הצדדים

1. לטענת התובע על פי מאזן השיקולים בין זכויות מהותיות לבין מניעה פרוצדורלית, החלטת המוסד שלא לאפשר לו לערור הינה לא הגיונית ובניגוד לדין.
2. טענת התובע היא כי בשל מחלתו לא יכל לטפל בענייניו, באופן המאפשר את הארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה. לטענתו הוכח במסגרת ההליך כי אינו זוכר מתי קיבל את החלטת הועדה ולדבריו היה במצב נפשי קשה כתוצאה ממנו לא זז מהמיטה. רק לאחר שחל שיפור במצבו ראה את החלטת הועדה, ניגש לסניף המוסד וביקש לערער על ההחלטה באשר למועד תחולת הנכות, אך נאמר לו כי הדבר אינו אפשרי לאור חלוף המועד. לטענת התובע עולה מהמסמכים כי בתחילת שנת 2014 סבל מירידה ניכרת במצב הנפשי ובתפקוד היומיומי והזניח את הטיפול בענייניו.
3. משכך, טוען התובע כי צירוף סעיף 20 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת אחוזי נכות רפואית, מינוי ועדות לעררים והוראות שונות), תשמ"ד – 1984 וסעיף 125 לתקנות בתי הדין (סדרי דין) התשנ"ב – 1991 מאפשרת לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ולהאריך את המועד מחמת טעם מיוחד, כאשר יש לראות בעובדה כי התובע לא זז ממיטתו טעם מיוחד להארכת המועד.
4. לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה על הסף לאור קיומה של התיישנות. כן מבקש הנתבע להורות על דחיית התביעה מחוסר סמכות עניינית, שכן מדובר על החלטת ועדה מדרג ראשון.
5. הנתבע טוען כי התובע לא מימש את ההזדמנות להשיג על החלטת הועדה ולהציג אסמכתאות בתמיכה לטענותיו בדבר מניעותו מלפעול למימוש זכויותיו.
6. לבית הדין לא קיימת סמכות להאריך מועד להגשת תביעות והתובע לא הוכיח כי חל אחד החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות. בעניין זה מפנה הנתבע לעב"ל 31/98 אליהו סולן נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 3.8.1999, שם נקבע כי אין בית הדין מוסמך להאריך מועד הקבוע בתקנות להגשת תביעה.
7. בענייננו, טוען הנתבע, אישר התובע את קבלת החלטת הועדה, עליה הוא מבקש לערור אלא כי לאור מצבו לא יכול היה לפתוח אותה ולטפל בענייניו. המסמכים הרפואיים עליהם מסתמך התובע (ת/2) הינם מסמכים משנת 2016 ואין לראות בהם הוכחה לטענות התובע בדבר אי מסוגלות לטפל בענייניו.
8. עוד טוען הנתבע כי בניגוד לטענות התובע, לפיהן לא היה מסוגל לצאת מהמיטה או מהבית בתקופה קרובה למועד קבלת ההחלטה, פנה אל הנתבע לבדיקת זכויותיו ולא רק באוגוסט 2014. לעניין זה מפנה הנתבע לנ/3, מכתב שהוגש על ידי התובע ביום 5.5.2014. משכך סבור הנתבע כי אין להחיל את סעיף 11 לחוק ההתיישנות בעניינו של התובע, משאין לראות במצבו: "מצב בו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס" בהתאם לפרשנות שנתנה הפסיקה להוראת החריג שבחוק ההתיישנות.

דיון והכרעה

1. מערכת היחסים בין המוסד למבוטחים היא מערכת יחסים סטטוטורית ומשכך החוק הוא המכתיב את מערכת הזכויות והחובות של המבוטח ואין בית הדין רשאי ליתן למבוטח יותר ממה שהחוק מעניק לו (עב"ל 1352/10 שקולניקוב – מהמוסד, דב"ע נג/ 0-78).
2. סעיף 20 לתקנות קובע כי –

(א) תובע רשאי לערור על החלטת רופא מוסמך שקבע לו אחוז נכות רפואית שאינו מזכה בגימלה לפי פרק ו'2 לחוק, תוך 30 ימים מהתאריך שבו נמסרה לו הודעה על ההחלטה.

(ב) לא הוגש ערר במועד הנקוב בתקנת משנה (א), רשאי התובע, בהסכמת המוסד, לערור תוך 30 ימים מהיום האחרון להגשת הערר כאמור.

1. במסגרת ההליך שבפני עולה השאלה האם לאור נסיבותיו הרפואיות של התובע יש להתיר לו להגיש ערר על החלטת ועדה רפואית שניתנה בעניינו ביום 13.2.2014, כאשר אין חולק בין הצדדים כי המועד להגשת ערעור על החלטת הועדה חלף עבר לו.
2. בעניין זה אבקש להבהיר, לאור טענות שונות שעלו בסיכומי המשיב, כי התובע אינו מבקש כי בית הדין יאריך את המועד להגשת ערעור לבית הדין על החלטת הועדה, אלא בקשתו היא להאריך את המועד להגשת ערר על החלטת הועדה מדרג ראשון (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 19-21).
3. בעניין זה אין התובע טוען כי לא קיבל לידיו את החלטת הועדה, נ/2, מיום 27.2.2014 (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, שורות 16-17). טענתו היא כי אינו זוכר מתי בדיוק קיבל את ההחלטה וכי בשל התדרדרות מצבו הנפשי באותה התקופה לא יכל היה לקדם את ענייניו ולא הבין כי עליו לערור לועדה הרפואית לעררים בתוך פרק זמן מסוים (סעיפים 4-6 לתצהירו).
4. במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפני לא הובאו בפני ראיות לפיהן ניתן לקבוע כי במהלך כל אותה תקופה, החל ממשלוח נ/2 ועד להגשת התביעה באוגוסט 2015 היה התובע במצב רפואי/ נפשי בו לא היה כשיר לנהל את ענייניו, באופן לפיו חל החריג הקבוע בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958.
5. המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע, ת/2, הוצאו בשנת 2016 ולא ניתן לקבוע, על בסיסם, מסמרות לגבי מצבו הנפשי של התובע במהלך השנים 2014-2015. זאת ועוד מאותם המסמכים לא עולה כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, אלא כי דחה טיפול בדברים חשובים והזניח סידורים חשובים.
6. בנוסף, הוכח בפנינו במסגרת ההליך, כי התובע פעל לטיפול בענייניו כבר במאי 2014, כאשר הגיש פניה למחלקת נכות במוסד לביטוח לאומי (נ/3) במסגרתו ערך בירור שענייננו בקבלת תשלום רטרואקטיבי בגין הנכות הרפואית שנקבעה לו. בעניין זה נשאל התובע בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון, שורות 4-9:

"ש. לפי המכתב הזה ניסיתי (כך במקור, מ.ק) לבדוק את העניין של קבלת תשלום רטרואקטיבית כבר במאי, מדוע לא הגשת ערר כבר אז?

ת. כי זה לא ביום אחד, למחלקה המשפטית לא קובעים מחר תבוא, זה לוקח זמן להגיע למחלקה המשפטית, אני התחלתי בתהליך, אני זוכר שפעם אחת לא הגעתי לשם כי לא הייתי מסוגל להגיע, ואחכ הגעתי, זה הצעד הראשון שעשיתי וזה מוכיח שכן ניסיתי ההיפך ממה שאת טוענת".

1. לאור האמור, כאשר בנ/2 שנשלח לתובע, הובאו לידיעת התובע המועדים הקבועים בחוק להגשת ערר או ערעור על החלטת הועדה, ולא הוכחה בפני מניעות, לא מצאתי להתערב בהחלטת המוסד שלא להאריך את מועד הגשת הערר על החלטת הועדה.

סוף דבר

1. משלא מצאתי עיגון משפטי לטענת התובע בדבר קיומו של טעם מיוחד להאריך את מועד ההתיישנות בנסיבות אלו, אין מנוס מדחיית התביעה.
2. כמקובל בהליכים סוציאליים מעין אלו, אינני עושה צו להוצאות.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"א אב תשע"ז, (03 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.