16 אוקטובר 2015

1. לפנינו ערעור על החלטת כב' הרשמת עדי ריכטמן מיום 23.8.15, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות, אם וככל שייפסקו לטובת המערערת (להלן - ההחלטה).

2. להלן עובדות הרקע הרלוונטיות לערעור:

א. ביום 5.7.15 הגיש המשיב, מבקש מקלט אזרח סודן, נגד המערערת תביעה בסך 97,668 ₪ בגין זכויות המגיעות לו, לטענתו, מהמערערת בגין תקופת העסקתו על ידה ומסיומה.

ב. ביום 26.7.15 הגישה המערערת בקשה לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, ככל שתדחה התביעה, בשיעור של 30,000 ₪. במסגרת הבקשה נטען כי קיימים ליקויים בכתב התביעה, שהנה מנופחת וטורדנית, המביאים למסקנה כי סיכויי התביעה הנם קלושים ומזעריים וכי מדובר בשימוש לרעה בהליכי בית משפט. בעיקר נטען כי כתב התביעה אינו נוקב במענו של התובע וכי על פי ההלכה הפסוקה, די בכך שהתובע המתגורר במקום בלתי ידוע, יתכן אף מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים בישראל, כדי לחייבו בהפקדת ערובה.

ג. בתגובה לבקשה, טען המשיב כי תקנות בית הדין לעבודה, בין היתר לעניין דרישת הפקדת ערובה, אינן דווקניות במקרים של עובדים זרים וכי נוכח מעמדו המשפטי של המשיב, כפרט חלש, אין הצדקה לחייבו בהפקדת ערובה.

ד. בהחלטה מיום 23.8.15 קבעה הרשמת כי בהתאם להלכה הפסוקה עובדת היות התובע עובד זה אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה, וכי בשלב זה לא שוכנע בית הדין כי התביעה מופרכת על פניה. עוד קבעה כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד ואין לנעול את שערי בית הדין בפני עובד דל אמצעים לממש את זכויותיו הקוגנטיות.

טענות הצדדים:

3. במסגרת הערעור, טוענת המערערת כי שגתה הרשמת, שכן בניגוד לאמור בהחלטה, לא טענה היא כי די בהיותו של המשיב עובד זר כדי לחייבו בערובה. לטענתה, הראתה בבקשתה כי תביעתו של המשיב מופרכת על פניה, כפי שאף עולה מנוסח התביעה, וכן כי המקרה הספציפי נכלל במסגרת המקרים היוצאים מן הכלל בהם גובר האינטרס להגנת זכויותיו של המעסיק. נוסף על האמור, טוענת המערערת כי בניגוד לפסיקת בית הדין הארצי, נמנעה הרשמת מלבצע איזון מתבקש וראוי בין זכויותיו הקוגנטיות של המשיב, לבין זכויותיה המעוגנות בחוקי היסוד, ובפרט זכות הקניין, והתעלמה מטענותיה בדבר מופרכות התביעה. יתרה מזאת, הזכירה כי בתגובתו ציין המשיב כי הוא מצוי בקשיים כלכליים, כהוכחה לאי יכולתו לשלם הוצאותיה היה ויפסקו לטובתה.

4. המשיב טען בתשובה לערעור כי סיכויי התביעה הנם טובים, בפרט נוכח קיומם של ארבעה עובדים נוספים, שעבדו אצל המערערת והגישו תביעות כנגדה, ואשר יוכלו לשמש עדים עבור המשיב בנקודות המחלוקת, לרבות תקופת ההעסקה ואי מתן תלושי שכר. מעבר לטענה שהתביעה אינה מופרכת, המערערת לא הוכיחה כי ייגרם לה נזק עקב ההתדיינות עם המשיב או כי נמנע משלשלם הוצאות משפט או לפרוע חיוב שהושת עליו בעבר. לפיכך, על בית הדין ליישם את פסיקות בית הדין הארצי, ותקנות בית הדין לעבודה אשר אינן דווקניות במקרים כגון דא, ולנהוג כלפי המשיב בגמישות, נוכח היותו עובד זר, ולא לתת ידו לניסיונותיה של המערערת להערים קשיים בבירור התביעה.

5. ביום 12.10.15 נערך בפני דיון בערעור. במסגרת זו הוסיפה וטענה המערערת כי ניכר שהרשמת לא עיינה בכתב ההגנה והאסמכתאות שצורפו אליו, המגלה כי התביעה הינה חסרת בסיס, ולמעשה כי המשיב הוא שחייב לה כסף. כמו כן, טענה כי בענייני תובעים מסוגו של התובע, כאשר נפסקו בהליכים מופרכים או לאחר שנטש התובע, הוצאות לטובת הנתבע, לא ניתן היה לחזור לתובע לגבות סכומים אלו, ובעבר ספגה הנתבעת הוצאות בגין ניהול הליכים דומים. לבסוף הבהירה המערערת כי היא עומדת על הערעור, אף אם ימציא המשיב את כתובתו. בתגובה לדברים טען המשיב כי נוכח התעקשותה של המערערת לקיים דיון בבקשה, למרות שלא הועלו בו טענות חדשות, הריהו עומד על פסיקת הוצאות ריאליות בגין ניהול הליך הערעור. בנוסף, במעמד זה מסר התובע את כתובתו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

6. סוגיית הפקדת ערובה הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ואומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, נוכח היעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991.

7. ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בפסק דין ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר - Saint Peter in Gallicantu (6.7.03), ובהמשך נדונה במספר פסקי דין [ר' למשל ע"ע 70/05 הרב שלמה בניזרי - Stefavanova (2.11.05)], ולפיה נקודת המוצא היא כי זכות הגישה לערכאות הינה מזכויות היסוד הראשוניות העומדות לפרט בחברה דמוקרטית, בפרט כאשר עסקינן בעובדים זרים. עם זאת, נקבע כי לא מדובר בזכות מוחלטת, אלא שיש לאזנה מול אינטרסים ראויים אחרים.

8. ככלל, נקבע כי אין להטיל על תובע הפקדת ערובה, רק בשל היותו עובד זר, אלא שיש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. חיוב בערובה יוטל כאשר הושתו על העובד בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים אותם לא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או כאשר הוכח כי התובענה מופרכת על פניה (ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי נ' איליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ"ד לה' 625). כמו כן, נקבע כי על בית הדין לברר האם העובד נמנה על תושבי מדינה החתומה על אמנת האג, שאם כן, יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנהוגים כלפי תובע אזרח ישראל, להבדיל מהאמור לעיל.

מן הכלל אל הפרט

9. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות מן הטעמים שיפורטו להלן:

10. בעניינו, מדובר כאמור באזרח סודן, אשר אינה משתייכת למדינות בעלות האמנה על פי תקנות לביצוע אמנת האג (הפרוצדורה האזרחית), תשי"ד – 1954. לפיכך בעניינו של המשיב יש לפעול על פי הכללים שנקבעו לגבי תושב זר, כמבואר לעיל.

11. בהתאם להלכה, עובדת היותו של התובע עובד זר אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. כמו כן, העובדה כי הנתבעת נתקלה בעבר, במקרים דומים לכאורה, בפני שוקת שבורה בסיום ההליך אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.

12. אשר לסיכויי התביעה, כל שעל בית הדין לבחון הוא שאין בפניו תביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש. בענייננו, מעיון בכתבי הטענות עולה כי מדובר בנטל הוכחה שהמשיב עמד בו בשלב זה.

אמנם קיימת מחלוקת אשר לתקופת ההעסקה, ואשר לאי מתן הודעה מוקדמת על ידי המשיב וחובת החזר נקודות זיכוי, כמו גם בדבר רכיבים אשר שולמו לכאורה למשיב על ידי המערערת, באופן המאיין את התביעה. כמו כן לא נעלמה מעינינו כי לכאורה בתלושי השכר שולמו לתובע זכויות סוציאליות שונות. אולם, כלל הטענות של הצדדים טעונות בירור עובדתי מעמיק, ובשלב זה, בפרט משעסקינן בתביעה העוסקת בזכויות סוציאליות בסיסיות בתחום משפט העבודה, לא ניתן לקבוע כי לפנינו תביעת סרק.

13. יתרה מזאת, וכפי שנטען על ידי המשיב, המערערת לא הביאה ראיה לנזק שעלול להיגרם לה מעצם ההדתיידנות, ולא הוכיחה כי לא תוכל להפרע מן המשיב, ככל שיוטלו עליו הוצאות לטובתה. אדרבה, ומעבר לצריך, נזכיר כי התובע הגיע לדיון שהתקיים בערעור ואף העיד לפרוטוקול מהי כתובת מגוריו הנוכחית.

14. אשר על כן, נוכח האמור לעיל, הרינו לקבוע כי התובע עמד בשלב זה בנטל להראות שאין מדובר בתביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש ולפיכך, הערעור נדחה.

15. סוף דבר

א. הערעור נדחה.

ב. המערערת תישא בהוצאות התובע בסך 250 ₪ ובשכ"ט ב"כ התובע בסך 1,750 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מיום המצאת החלטה זו, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ג' חשוון תשע"ו, (16 אוקטובר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.