1. הנתבעת 1 היא עיריית נצרת (להלן: העירייה); הנתבעת 2 היא חברה אשר מבצעת עבורה גביה (להלן: חברת הגביה); הנתבעים 3 ו-4 הם גובי מס. בתביעה זו טוענת התובעת כי העירייה ושלוחיה הפעילו נגדה הליכי גבייה מינהליים בגין דו"ח חניה שהתיישן, תוך הסתמכות שלא כדין על חזקת ההמצאה; וכי הטילו על חשבון הבנק שלה עיקול למרות שהיא כבר שילמה את החוב.

התיישנות

2. טענת התובעת לפיה מדובר בחוב שהתיישן, דינה להידחות. התובעת עצמה הפנתה לכך שנקבע ב-בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 548 (1998), כי משלוח דרישת תשלום לכתובת מגוריו או למקום עסקו העיקרי של החייב בתוך התקופה שקדמה להתיישנות הקנס, מקימה חזקה בדבר איפוס מרוץ ההתיישנות (פס' 21(ה) לכתב התביעה). העיריה וחברת הגביה הגישו פירוט של הודעות שנשלחו לתובעת, תחילה בדואר רשום ובהמשך בדואר רגיל, בתדירות של יותר מפעם בשנה, ועד 25.3.2014. קרי – באופן אשר אכן "איפס" שוב ושוב את מירוץ ההתיישנות בת שלוש השנים (סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 וסעיף 24(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), כך שגם במועדי ביצוע הליכי הגביה מושא ענייננו, בשנים 2014 ו-2015, טרם חלפה תקופת התיישנות העונש בקנס. כן הגישו העיריה וחברת הגביה העתק של מעטפת ההודעה הראשונה שנשלחה לתובעת ביום 7.4.2009 בדואר רשום, אשר חזרה בסימן "לא נדרש" (נ/1). ב"כ התובעת ביקש כי תוצג המעטפה המקורית; העדה מטעם העיריה וחברת הגביה העידה כי הצילום של המעטפה הוא שנשמר במערכת (ע' 13 ש' 13-14). בנסיבות, מדובר בראיה הטובה ביותר. התובעת עמתה את עדת העיריה וחברת הגביה עם פלט מאתר המרשתת של הדואר לפיו "אין נתונים" בענין דבר דואר זה (ת/7). נוכח עדות עדת העירייה וחברת הגביה לפיה הדואר שומר מידע בענין דואר רשום למשך שנה וחצי בלבד (ע' 13 ש' 5-6), ונוכח החותמת והרישומים בצילום המעטפה המעידים על משלוח לתובעת והחזרת דבר הדואר בסימן "לא נדרש", לא מצאתי כי התובעת הפריכה את הראיות בענין משלוח הודעה בדואר רשום כנטען.

הליכי גביה מינהליים על בסיס חזקת ההמצאה

3. התובעת טוענת כאמור כי אסור היה לעירייה להפעיל אמצעי גבייה מינהליים על בסיס חזקת ההמצאה לפי סעיפים 237(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 וסעיף 12ב לפקודת המסים (גביה). דא עקא, בית המשפט העליון (כבוד השופט ע' פוגלמן בהסכמת חבריו כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור וכבוד השופטת ד' ברק ארז) קבע ההיפך ב-רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם, פס' 21 (11.6.2013). הטענה לפיה אסור היה להפעיל אמצעי גביה על בסיס חזקת ההמצאה, נדחית.

ביצוע עיקולים ללא בסיס בדין

4. טענת התובעת לפיה עיקול הוטל בחשבון הבנק שלה ללא בסיס בדין, דינה להתקבל. התובעת טענה כי ביום 11.11.2014 הגיעו מעקלים לביתה על מנת לבצע עיקול מיטלטלין, ובמעמד זה נאלצה היא לשלם את מלוא החוב. לטענתה, לאחר תשלום החוב, ביום 19.3.2015, הוטל על חשבון הבנק שלה עיקול בגין החוב (פס' 15-16 לכתב התביעה, המפנה להעתק צו עיקול מיום 19.3.2015 שצורף לכתב התביעה (מסמך הנושא תאריך 16.4.2015)).

5. מכתב ההגנה מטעם העירייה וחברת הגביה עלה כי טענת התובעת לפיה הגיעו מעקלים לביתה ביום 11.11.2014 ולפיה באותו מעמד נגבה החוב במלואו, לא היתה במחלוקת של ממש (פס' 14 לכתב ההגנה מטעם הנתבעות 1 ו-2). העיריה וחברת הגביה טענו בסיכומים כי לא הוכח התשלום, אולם התובעת ממילא הטתה מול נתבעות אלה את מאזן ההסתברויות והוכיחה כי היא העבירה לידי המעקלים תשלום. בדו"ח העיקול, אשר צורף על ידי העיריה וחברת הגביה לכתב הגנתן (כנספח ז'), רשום "החוב שולם במלואו סך 1340 ₪ (200 ₪ מזומן + 2 צ'קים מרכנתיל 570X2 30/1/15)".

6. נגד הנתבע 3, גובה המס דוד ועקנין, החתום על-פי הנחזה על דו"ח העיקול הנזכר, ניתן פסק דין בהעדר הגנה (ובקשת רשות ערעור שהגיש נדחתה ב-רע"א 55489-06-17 ועקנין נ' דלאשה (3.7.2017)). הנתבע 4, גובה המס חי מצליח, אשר העביר את טופס הליך העיקול שבנדון לידי מר ועקנין, טען כי העתק דו"ח העיקול שצורף לכתב ההגנה של העירייה וחברת הגביה (הנתבעות 1 ו-2) מהווה העתק של דו"ח העיקול ולא של הקבלה בגין תשלום. לטענתו, יש ודו"ח עיקול מודבק במקרקעין, וכל אחד היה יכול למלא בדיעבד את הפרטים אשר מופיעים על גביו כיום, בענין התשלום (ע' 20 ש' 1-3). אני דוחה את טענתו של מר מצליח. כאמור, גם לשיטת העירייה וחברת הגביה בכתב ההגנה התובעת כנראה שילמה את החוב בעת ביצוע העיקול לפי דו"ח העיקול. התובעת הצביעה על תדפיסי חשבון בנק ובהם צילום של שני שיקים בעלי מספרי שיקים עוקבים על סך 570 ₪, של אחיה דלאשה מאמון, אחד עם זמן פרעון 30.12.2014 ואחד עם זמן פרעון 30.1.2015; כן הצביעה על דפי חשבון המצביעים על כך ששני השיקים נפרעו (ת/1). נציגת העיריה וחברת הגביה אמרה בדיון כי האמינו לתובעת כאשר מסרה כי שילמה (ע' 17 ש' 12). ועוד: בכתב הגנתו, מר מצליח התייחס לחתימתו של מר ועקנין על הדו"ח ולא טען שם כי התוכן מעל החתימה מזויף. ועל כל אלה: בדו"ח העיקול ישנן חלופות לסימון, לרבות "החוב נגבה במלואו" ו"בוצע חלקי (הצמדה לדלת)". החלופה המסומנת הוא "החוב נגבה במלואו", וחלופת "בוצע חלקי (הצמדה לדלת)" – אינה מסומנת. מכאן שטענתו של מר מצליח בענין מילוי מלל בענין תשלום החוב, בדיעבד, בטופס שהודבק לבית החייב בידי גובה מס מבלי שבוצעה גביה, אינה מתיישבת עם החלופה אשר סומנה לכאורה בידי גובה המס במקום.

7. שמות הנפרעים המופיעים על שני השיקים בסופו של דבר, אינם עיריית נצרת או חברת הגביה. באחד מהם הושלם שם הנפרע לשמו של "גל פרבר", ובשני השם הושלם, באמצעות חותמת, לשם "פ.מ.א אשראי יעוץ ופיננסים בע"מ". אולם, מהרגע שבו התובעת העבירה שיקים ומזומן לידי גובה מס מוסמך המחזיק בידו כתב הרשאה לעיקול מיטלטלין מטעם עיריית נצרת, היא בבחינת מי ששילמה לעיריית נצרת (ואם לאחר נטילת התשלום בידי גובה מס מוסמך הגיעו כספים אלה ליעד סופי שאינו קופת העירייה, המדובר, במישור האזרחי, בענין שביחסים שבין העירייה לשרשרת שלוחיה).

8. למרות שהתובעת שילמה את חוב הקנס ביום 11.11.2014 כאמור, במועד המאוחר לתשלום זה, יום 19.3.2015, הטילה חברת הגביה עיקול של העיריה על חשבון הבנק של התובעת בבנק מרכנתיל דיסקונט, כטענתה (ראו ת/4; כן נספח ה' לכתב ההגנה של העיריה וחברת הגביה, ע' 4 מתוך 5, שורה חמישית מלמטה, בה רשומה תשובת המחזיק מספר ימים לאחר מכן). באותו מועד, כאמור, ביחסים שבין העירייה וחברת הגביה מזה והתובעת מזה, התובעת היתה בבחינת מי ששילמה את מלוא החוב, כך שלא היה בסיס בדין לכך שחברת הגביה בשם העיריה תטיל את העיקול.

9. העיריה וחברת הגביה טענו בכתב הגנתן כי גובי המס פעלו על אחריותם בלבד. נטען כי ביום 30.10.2014, לפני מועד התשלום בעת ביצוע העיקול, ניתן צו הקפאת הליכים נגד חברת הגביה, וכי גובי המס לא דיווחו על ביצוע העיקול, שבוצע בתקופת הקפאת ההליכים. גובה המס המוסמך מר מצליח (הנתבע 4) אישר את טענת העיריה וחברת הגביה, לפיה עם מתן צו הכינוס, חברת הגביה ביקשה לקבל בחזרה את טפסי ביצוע ההליכים שמסרה לו; הוא טען כי היו באותה עת "חילוקי דעות כספיים" (ע' 17 ש' 15-16). לכך אולי נפקות ביחסים בין חברת הגביה (הנתבעת 2) למר מצליח (ומר ועקנין אליו העביר מר מצליח את טופס הליך העיקול). אולם ביחסים שבין העיריה וחברת הגביה (הנתבעת 2) לבין התובעת, אין בכל זאת כדי לגרוע מהמסקנה שבעת הטלת העיקול על חשבון התובעת בבנק מרכנתיל דיסקונט, החוב היה כבר משולם ולא היה בסיס להטלת העיקול.

10. הטלת עיקול ללא בסיס בדין מהווה לשון הרע (ראו ע"א (י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עיריית ירושלים (24.3.2011) בענין עורך דין; עיקול שלא כדין הוכר כלשון הרע גם כאשר הנפגע אינו עורך דין, ראו למשל ת"א (מרכז) 21716-11-12 שטרית נ' עיריית חולון (23.11.2014) וכן ע"א 8814/14 שטרית נ' עיריית חולון (18.2.2016)). מכאן שבהטלת העיקול בבנק ללא בסיס בדין, פרסמה חברת הגביה (הנתבעת 2) לשון הרע נגד התובעת. חברת הגביה פעלה כשלוחה של העירייה, שהיא זו שבידיה הסמכויות בחקיקה לבצע את העיקול המינהלי. גם אם אניח כי העירייה וחברת הגביה פעלו בתום לב, בהעדר בסיס בדין להטיל עיקול, העירייה (ושלוחיה) לא פעלו מתוך חובה (סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965) או אף בסמכות.

סכום הפיצוי

11. במסגרת חומרת הפגיעה בשם הטוב, יש לקחת בחשבון את העובדה שעוד לפני תשלום החוב, הוטלו שורה ארוכה של עיקולים על חשובונות בנק של התובעת (סעיף 12 לכתב ההגנה של העיריה והזכיינית), וכי עיקולים אלה הוטלו בדין. כך שאין מדובר בהכתמת שמו של אדם שמעולם לא טענו כלפיו שהוא לא פורע חובותיו בזמן. עדת העיריה וחברת הגביה אף העידה, כי הוטל לפני העיקול מושא התביעה עיקול קודם על חשבונה של התובעת באותו בנק. לענין זה הפנתה העדה לעיקול מיום 27.11.2012, שם מצוינת תשובה של "בנק דיסקונט בע"מ". שם בנק זה אינו זהה לשם "בנק מרכנתיל דיסקונט" בו הוטל העיקול מושא התביעה, אולם התובעת לא טענה כי אין מדובר באותו בנק. העולה מכל האמור הוא, שהעיקול מושא התביעה פגע בשמה הטוב של התובעת, אך זאת באופן מתון בהשוואה למקרים אחרים של הטלת עיקול שלא כדין. יש מקום להתחשב גם בכך – מבלי לפגוע בשמו הטוב של כל אדם באשר הוא אדם – שהתובעת לא טענה כי היא עורכת דין, אשת עסקים בגינה ענין האשראי רגיש במיוחד לשם הטוב, או כיוצה באלה.

12. התובעת טוענת כי היא הודיעה לחברת הגביה כבר ביום 15.4.2015 כי היא שילמה את החוב, ואילו חברת הגביה (הנתבעת 2) הותירה את העיקול על כנו במשך חודשים רבים, עד חודש 11.2015. העיריה וחברת הגביה טוענות כי חברת הגביה ביטלה את העיקול כבר ביום 15.4.2015. בענין זה גרסת העירייה וחברת הגביה עדיפה בעיני. לתמיכה בגרסתה הגישה התובעת אסמכתאות מהבנק בהן מופיע כי פקדון עיקול הוחזק עד חודש נובמבר 2015. דא עקא, העירייה וחברת הגביה הצביעו על אסמכתא לפיה העיקול בוטל כבר ביום 15.4.2015 (נ/4). דוק: באישורי הבנק שהגישה התובעת, אמנם מופיע שגם בחודשים לאחר 15.4.2015 עדיין מוחזק פקדון עיקולים, אולם סכום העיקול הרשום בהם הוא "0". התמונה העולה מהראיות היא, שחברת הגביה דאגה לבטל את העיקול מיד עם הודעת התובעת על תשלום החוב, והבנק אמנם ביטל ברישומיו את העיקול, אך הוא לא שחרר את פקדון העיקולים שהוא יצר בחזרה אל חשבון העו"ש של התובעת. ענין זה אינו באחריות הנתבעים, כאשר כאמור חברת הגביה ביטלה את העיקול מיד עם הודעת התובעת הבנק אישר זאת.

13. התובעת טענה כי בנוסף לעוולת לשון הרע, העירייה וחברת הגביה עוולו כלפיה בכך שהפרו את "נוהל העסקת חברות גביה" (ת/9) בו מוסדר כי החברה תערוך אחת לתקופה שתקבע על ידי הרשות המקומית ולא פחות מאחת לרבעון, דין וחשבון מפורט על הפעולות שביצעה עבור הרשות בתקופת הדו"ח, על החייבים בהם טיפלה ועל תוצאות הטיפול, כאשר הדין וחשבון יועבר למפקח (פס' 8(א) ו-(ב) לנוהל). כאמור, החוב נגבה ביום 11.11.2014, והעיקול הוטל ביום 19.3.2015, כך שיהיה אשר יהיה המועד הראשון של רבעון לפי כל שיטת חישוב, לו חברת הגביה והעירייה היו פועלות על-פי הנוהל, העירייה היתה אמורה לברר, עוד טרם הטילה חברת הגביה את העיקול למעלה מ-4 חודשים לאחר שנגבה החוב (תקופה ארוכה מרבעון), מה עלה בגורל טופס ההליך בעניינה של התובעת שנמסר למר מצליח. מקובל עלי כי גם בכך עוולו העירייה וחברת הגביה כלפי התובעת. עם זאת, הנזק שנגרם לתובעת הוא הפגיעה בשמה הטוב מושא עוולת לשון הרע, כך שמדובר בשתי עוולות בקשר לאותו נזק.

14. התובעת עותרת לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין פגיעה בשמה הטוב ובפרטיותה. היא הפנתה לפסיקה, בין היתר כדלקמן:

א. פיצוי בסך 70,000 ₪ לעורך דין אשר מילא תפקיד מטעם בית המשפט, שעל נכסיו האישיים הוטלו עיקולים שלא כדין (ע"א (חי') 26706-06-14 ברינט נ' עירית עפולה (1.12.2014);

ב. פיצוי בסך 35,000 ₪ לעורך דין בגין עיקול שלא כדין (תא"מ (אי') 5048-11-12 ביטון נ' עיריית אילת (7.8.2014));

ג. פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין עיקול מיטלטלין בבית מגורים שלא כדין (ת"א (ראשל"צ) 2685/06 דגן נ' עירית בת-ים (2.10.2008));

ד. פיצוי בסך 25,000 ₪ בגין עיקול מיטלטלין אצל עורך דין שלא כדין (ת"א (שלום ת"א) 29692/03 אוחיון, עו"ד נ' עיריית תל-אביב יפו (10.11.2005));

ה. פיצוי בסך 30,000 ₪ לחברה מסחרית (ת"א (טב') 37418-01-15 פאי נפט לישראל בע"מ נ' מועצה מקומית יבנאל (9.11.2016)).

ו. ב-ת"א (שלום ת"א) 22407/08 זיו נ' בטוח לאומי-סניף רמת-גן (7.10.2009) קבע בית המשפט כי אינו רואה כל סיבה שלא לפסוק את מלוא סכום הפיצוי הסטטוטורי בסך 50,000 ₪ , תוך שהודגש כי מדובר ברשות שלטונית, ממנה ניתן לצפות להקפדה יתרה על שימוש זהיר ומדוד בסמכויות מרחיקות הלכת הנתונות לה לפי פקודת המסים (גביה) ותימנע מהטלת עיקולים על מי שאינם חייבים לה כסף (שם, פס' 16).

בענייננו, העיקול שהוטל בחשבון הבנק של התובעת – פגע בשמה הטוב. לצד זאת, לא הוכחה רגישות מיוחדת של התובעת בקשר לעיקולים (נסיבה שנדונה בקשר לעורכי דין ועסקים). העיקול בענייננו שלא היה כדין היה עיקול בנקים (להבדיל מעיקול שלא כדין בבית מגורים לעיני שכנים, העלולה לפוגע בצורה קשה הרבה יותר בשם הטוב). כמו כן, בעברה של התובעת בענייננו סדרה של עיקולים שהוטלו, כדין, בגין אותו דו"ח חניה מושא תביעה זו (אולי אף באותו בנק). לאור נסיבות אלה, ותוך שימת לב להקפדה היתרה המצופה מרשות ציבורית בעת בואה להפעיל סמכויות גבייה מינהלית מרחיקות לכת, הגעתי למסקנה כי על העיריה וחברת הגביה (הנתבעת 2) לשלם לתובעת פיצויים בגין הפגיעה בשמה הטוב, בסך 15,000 ₪.

15. אציין בשולי הדברים: מעשה גביה בשם רשות שלטונית מבלי לדווח על הגביה או להעביר את התשלום, הוא מעשה חמור. הפיצוי שהתבקש בקשר להליכי גביה למרות ביצוע תשלום, הוא פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין פגיעה בשם הטוב, ובנסיבות הענין, כפי הניתוח לעיל, הגעתי למסקנה שהפיצוי הראוי בגין הפגיעה בשמה הטוב של התובעת עומד על 15,000 ₪.

התביעה נגד מר מצליח

16. מר ועקנין לבדו חתום, על-פי הנחזה, בתחתית דו"ח העיקול בו רשומים פרטים בענין גביית החוב. עם זאת, בראש דו"ח העיקול מופיעים שמותיהם של שני גובי מס: של מר מצליח (הנתבע 4), ושל מר ועקנין. בכתב הגנתו, טען מר מצליח "אני הייתי הבעלים של החברת גביה שנתנה שירותים לעיריית נצרת ולשוהר פתרונות [הנתבעת 2]". שוהר פתרונות, הנתבעת 2, כונתה בפסק דין זה "חברת הגביה"; מובהר כי מר מצליח אינו טוען כי היה בעלים של הנתבעת 2, אלא, שהיה בעלים של חברה אחרת, אשר נתנה שירותים לנתבעת 2 (אשר בתורה נתנה שירותים לעיריה). מר מצליח העיד כי השם הרשום על טופס הליך העיקול הוא שמו האישי, ולא שם החברה שבבעלותו, כי רק בן-אדם ולא תאגיד יכול להתמנות כגובה מס. מר מצליח טען כי הפנה את טופס הליך העיקול מושא התביעה למר ועקנין. בעדותו, ניסה מר מצליח להרחיק עצמו מאחריות, בהסבר לפיו הוא אינו מוסמך להטיל ביצוע הליך על גובה מס אחר, ורק הרשות מוסמכת לעשות כן (ע' 16 ש' 18-21). עדות זו לא תחלץ את מר מצליח מאחריותו השילוחית בגין אי העברת כספי הגביה לידי העירייה. מר מצליח אישר בעדותו כי מר ועקנין היה גובה מס "שלו" והוא העביר למר ועקנין את טופס הליך העיקול (שם, ש' 12-31). העולה מהטענות ומהראיות הוא, שמר מצליח עסק במסגרת פעילותו המסחרית בהעברת הליכים לגובי מס לשם ביצוע, ובהקשר זה, הוא, אשר רשום בראש דו"ח העיקול מושא התביעה כגובה מס, העביר את ההליך לידי מר ועקנין לביצוע. מר מצליח לא הביא כל ראיה בענין תאגיד בבעלותו שבמסגרתו פעל. מר מצליח נושא באחריות שילוחית בגין אי-העברת כספי הגביה לידי העיריה. אי הדיווח על ביצוע הגביה גרם נזק לתובעת, בכך ששמה הטוב נפגע מהטלת העיקול בחשבון הבנק שלה. מכאן שמר מצליח חייב כלפי התובעת ברשלנות. הנזק לתובעת בעקבות רשלנות זו הוא אותה פגיעה לשמה הטוב בעקבות הטלת העיקול בחשבון הבנק שלה.

סעדים כספיים נוספים

17. התובעת עתרה לפיצוי בסך 10,000 בגין ביצוע הליך הגביה בביתה ביום התשלום ובהזדמנות קודמת. אולם נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה החוב לא התיישן והעיריה היתה מוסמכת לבצע הליכי גביה בהסתמך על חזקת ההמצאה, ביצוע הליך עיקול בבית הנתבעת לפני שזו העבירה תשלום בגין החוב, והפגיעה בשמה הטוב מעצם ביצוע ההילך בביתה ובבית הוריה, היו כדין.

18. התובעת עותרת לפיצוי בסך 1380 ₪, כהחזרת הסכום שהיא שילמה לגובה מס. מכתב ההגנה של העיריה וחברת הגביה עולה כי הן רואות בתשלום זה פרעון החוב. אכן היה חוב (אשר כאמור לא התיישן); רואים אותו כנפרע; ואין מקום להשבה.

סיכום

19. הנני מחייב את הנתבעים 1, 2 ו-4 יחד ולחוד לשלם לתובעת פיצויים בסך של 15,000 ₪. כן ישלמו הם יחד ולחוד לתובעת, כשיפוי חלקי בגין אגרה, סך של 430 ₪; וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 2,633 ש"ח.

20. ביחסים בין הנתבעים 1,2 ו-4 לבין עצמם:

א. ביחסים בין העיריה וחברת הגביה (הנתבעת 2) לבין מר מצליח – מר מצליח, שקיבל לידיו מהנתבעת 2 את טופס הליך העיקול שביצע על-פי הנחזה מר ועקנין, חייב את כל הסכומים שנפסקו לעיל.

ב. ביחסים בין העיריה וחברת הגביה – חברת הגביה, אשר העבירה את טופס ההליך למר מצליח (שהעביר אותו הלאה למר ועקנין) – חייבת את כל הסכום.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ז, 10 יולי 2017, בהעדר הצדדים.