1. תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984.

2. ביום 21.05.16 הורשע הנתבע על פי הודאתו במסגרת ת.פ. 28232-02-14 בעבירות שלהלן: תקיפה הגורמת חבלה ממש – בן זוג, עבירה לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); תקיפה סתם - בן זוג, עבירה לפי סעיף 382(ב) יחד עם סעיף 379 לחוק העונשין.

3. ואלו עובדות כתב האישום בו הורשע הנתבע:

"1. במועדים הרלוונטיים לכתב אישום זה היו הנאשם ופלונית (להלן: המתלוננת) נשואים זה לזו.

2. בתאריך 27/05/12 בשעה שאינה ידועה במדויק למאשימה, בדירה שברחוב ...תקף הנאשם את המתלוננת שלא כדין ובלא הסכמתה באופן שדחף ובעט בה בעודה על גבי הרצפה.

3. בתאריך 03/09/11 בסמוך לחצות הלילה, שעה מדויקת אינה ידועה למאשימה, בדירה, תקף הנאשם את המתלוננת, שלא כדין ובלא הסכמתה, באופן שהכה בה מכת אגרוף בעינה הימינית, כך שנקוותה בעינה זו המטומה אשר הינה חבלה של ממש".

4. בית המשפט השלום בריות שדן בהליך הפלילי כנגד הנתבע (כב' השופטת הבכירה רמה לאופר) הרשיע את הנתבע עפ"י הודאתו, הטיל עליו קנס בסך 2,000 ₪ ומאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים, באם יעבור תוך שנה עבירה מאלו שבהן הורשע.

5. לאחר הרשעת הנתבע במיוחס לו בכתב האישום הנ"ל, הגישה התובעת תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984.

6. בהסכמת הצדדים, הועבר התיק לטיפולי ונידון בפניי.

7. בכתב תביעתה טענה התובעת, כי היא והנתבע היו נשואים במשך 33 שנים וכי הם התגרשו בשנת 2013. עוד הוסיפה התובעת כי משך תקופת נישואיהם נהג הנתבע באלימות כלכלית, מילולית ופיזית כלפיה, כפי שעולה מדו"ח סוציאלי שצורף לכתב התביעה כנספח ת/3.

8. באשר למקרה התקיפה שאירע ביום 03/09/11, טענה התובעת כי הנתבע הכה בה מכת אגרוף בעינה הימנית אשר גרמה להמטומה, כפי שעולה ממסכים רפואיים שצורפו כנספח ת/4 לכתב התביעה ותמונות המתעדות את החבלה אשר סומנו ת/5-ת/7 לכתב התביעה מהן נראית עינה של התובעת חבולה ובהן אף נראית המטומה שנגרמה כתוצאה מן התקיפה. באשר למקרה התקיפה השני, טענה התובעת כי ביום 27/05/12 תקף אותה הנתבע באופן שדחף אותה ובעט בה כאשר היא מוטלת על הרצפה.

9. התובעת טענה כי היא מטופלת מזה כשנה במרכז הרב תחומי בבני ציון, אשר מטפל בקורבנות אלימות במשפחה, וכתוצאה ממעשה התקיפה מטופלת היא בתרופות לשם טיפול בדיכאון.

10. באשר לנזקיה, טענה התובעת כי נגרמו לה נזקים ממוניים ונזקים לא ממוניים. באשר לנזקים הממוניים, טענה התובעת כי נגרם לה נזק בגין אובדן השתכרות בעבר בסך של 59,928 ₪ (סעיף 19.1 לכתב התביעה) וכן סך של 8,000 ₪ בגין הוצאות קבלת הטיפול הרפואי. באשר לנזקים הלא ממוניים טענה התובעת כי יש לפסוק לטובתה סך של 180,000 ₪ בגין הכאב והסבל שחוותה. עוד טענה התובעת כי יש לפסוק לה פיצוי עונשי בסך של 20,000 ₪. התובעת העמידה את תביעתה על סך 267,928 ₪.

11. בכתב ההגנה שהגיש הנתבע, עתר הוא לסלק התביעה על הסף מחמת "מעשה בית דין". הנתבע טען כי ביום 01/01/14 נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים וקבע בסעיף 6 לפסק הדין כי "מעבר לאמור לעיל הוסכם כי אין לכל צד כל טענה ו/או תביעה כנגד הצד האחר מכל מין וסוג שהוא". (ראו פסק הדין שצורף כנספח א' לתצהיר הנתבע). הנתבע טען כי מדובר בפסק דין שניתן בסכסוך שהתנהל בבית הדין הרבני בין הצדדים, וכי פסק הדין ניתן לאחר שני אירועי התקיפה, ומשנקט בלשון "מכל מין וסוג שהוא" הרי פסק הדין סילק את טענות הצדדים האחד כלפי משנהו, לרבות אלו המועלות בתביעה שלפניי.

12. לגופו של עניין, הודה הנתבע בהרשעתו בכתב האישום – נספח א' לכתב התביעה, אולם כפר הוא במסמכים הרפואיים המצורפים לכתב התביעה וכפר בנזקים הנטענים. הנתבע התנגד כי התובעת תעלה כל טענה שברפואה ללא צירוף חוות דעת רפואית. הנתבע ביקש לדחות את התביעה בגין כאב וסבל ובגין פיצויים עונשיים.

הראיות

13. מטעם התובעת הוגש תצהירה ותצהיר הגברת נעמה תמרי לפיד - עובדת סוציאלית העובדת בבית החולים "בני ציון" ואשר העידה בתצהירה ולאחר מכן בעדותה בפניי על הסיוע שקיבלה התובעת, לאחר שהופנתה על ידי המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה של עיריית חיפה. כן העידה בפניי מטעם התובעת הגברת דורית בן דוד - עובדת סוציאלית אשר העידה כי התובעת הגיעה לקבלת סיוע במרכז לטיפול בקורבנות אלימות במשפחה עוד בשנת 2012. גם הנתבע העיד בפניי לאחר שהוגש תצהיר מטעמו.

14. מאחר שמדובר בתביעה אזרחית נגזר לפלילית, אין צורך לדון בשאלת האחריות לגבי האירועים מושא כתב האישום בהם הורשע הנתבע, שכן לממצאים ולמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה, אשר ככלל איננה ניתנת לסתירה על פי סעיף 42ד לפקודת הראיות, ועל כן רואים בנתבע כמי שאחריותו למעשים שבגינם הוגשה נגדו התובענה – הוכחה (ראו למשל: עא 8195/09 ‏ ‏פלוני ז"ל נ' פלונית (20.9.2015)). יחד עם זאת, מוצא אני לנכון לציין כי התביעה שלפניי תתייחס אך לשני המקים בהם הורשע הנתבע ואין בכוונתי להתייחס לטענות התובעת שהעלתה במהלך עדותה ובתצהירה, כי היא חוותה התעללות במשך שנות נישואיה. טענות אלה אין מקומן בתביעה שלפניי.

אם כן, שתיים הן השאלות הדורשות הכרעה. הראשונה, האם פסק דינו של בית הדין הרבני מקים מעשה בית דין; והאחרת, מהם נזקיה של התובעת בגין שני מעשי התקיפה בהם הורשע הנתבע.

מעשה בית דין

15. באשר לטענת מעשה בית דין, אכן, פסק-דין שניתן בהסכמה, ובתוך כך הסכם פשרה שאושר בפסק-דין, עשוי, ובמקרים מסויימים אף צריך, להשתיק תביעות חדשות באותן עילות, מכוח הכלל של מעשה בית-דין (ראו: נ. זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 289-292, 330 (1991)). עם זאת, כבר נפסק כי על מנת שעניין הנוגע לפסק דין המבוסס על הסכם פשרה יחסה תחת כנפיה של דוקטרינת מעשה בית דין, על ההליך בגדרו ניתן פסק הדין להיות נועד לברור הסוגיה אודותיה נטען כי הסכם סילוק מתייחס (ראו: עא 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייב , פד"י מז (2) 441, (1993)). ועוד, מאחר שהסכמת הצדדים היא המעצבת את תוכן פסק הדין, פרשנותו של הפסק נעשית תוך מתן משקל משמעותי למאפייניו ההסכמיים, המצריכים היזקקות לדיני פרשנות החוזים (ראו: בעמ 2514/07 רמי (רחמים) הר-לב (בן-לולו) נ' חיים בן-לולו (19.01.2010)). עמימות, אפוא, תפעל לחובת הטוען לתחולת מעשה בית דין; והרוצה להכליל במסגרת ההסכמה עניינים שאינם בסמכותו של בית הדין, עליו לכתוב זאת במפורש בהסכם הסילוק ;ראו לעניין זה הדברים שנמראו בעא 2360/99 יצחק בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פד"י נה (4), 18 (2001)) :

"לו התכוונו המשיבות לחסום תביעות נוספות על אלה של הר-אל וחליפיו, ההיגיון מחייב שהיו נותנות לכך ביטוי מפורש בהסכם. העובדה שתנייה זו אין בנמצא, מלמדת שלא לכך התכוונו הצדדים"

16. במקרה שלפניי, לא הרים הנתבע את הנטל להוכיח, כי פסק הדין של בית הדין הרבני משתיק את התובעת מלהעלות תביעתה שלפניי. אמנם, ביום 30/12/13 (ראו לעניין זה עדות התובעת בעמוד 15 שורה 11), הגיעו הצדדים להסכם המסלק את הסכסוכים הרכושיים ביניהם, אשר נידונו בבית הדין הרבני בתביעה שהתנהלה שם, אולם עיון בפסק הדין מעלה כי הוא עסק אך ורק בסכסוכים הרכושיים שנידונו בפניו. נושאים אחרים, לרבות התביעה שבפניי, לא היו במסכות בית הדין הרבני, הם לא נידונו שם וגם לא הוזכרו שם. מתקשה אני לראות כי הסעיף הכללי בפסק הדין של בית הדין הרבני (סעיף 6) שבא לאחר חמישה סעיפים המתייחסים לסכסוך הרכושי - ממוני בין הצדדים, כזה שחל גם על התביעה שבפניי כאשר אירוע התקיפה היה ידוע לצדדים ואף היה ידוע להם כי התובעת הגישה בגינו תלונה. הצדדים ידעו כי התובע נחקר בגין מעשי התקיפה ואף על פי כן, לא ביקשו כי בית הדין יקבע כי פסק הדין מסלק את כל טענות הצדדים, לרבות טענות התובעת בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתקיפה הנטענת על ידה, ושתיקה זו של פסק הדין פועלת לחובת הנתבע, שהיה שותף לניסוח ההסכמות.

17. לא הובאה בפניי כל ראיה כי הצדדים ביקשו להחיל את פסק הדין של בית הדין הרבני על התביעה שלפניי. לא הובאה כל ראיה כי נושא התביעה כאן הועלה ע"י הצדדים או נידון על ידם. פסק הדין של בית הדין הרבני עסק בסכסוכים ממוניים אודות הרכוש המשותף של בני הזוג ונראה, כי לא ניתן להשתיק את התובעת להגיש תביעתה זו על בסיס סעיף סילוק תביעות כללי אליו הגיעו הצדדים במסגרת סכסוך רכושי, הנוגע לרכוש בני הזוג, בבית הדין הרבני.

18. לפיכך, הטענה לסילוק התביעה בגין מעשה בית-דין - נדחית.

נזקי התובעת

19. באשר לנזקי התובעת – מסכים אני עם טענת הנתבע כי משלא הוגשה חוות דעת רפואית, מנועה התובעת מלטעון לעניינים שברפואה, וכבר אציין כי חלק מן האמור בעדותן של העובדות הסוציאליות ובמסמכים שצורפו ואשר נערכו על ידן, הן טענות שברפואה. עוד אעיר כי באשר לנזקי התובעת, אין בכוונתי להתייחס לטענת התובעת כי היא חוותה התעללות מתמשכת, מאחר והתביעה שהוגשה על ידי התובעת מתייחסת אך ורק לשני מקרים של תקיפה, ועליי לקבוע מהם הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה משני מקרים אלה בלבד.

כאב וסבל:

20. התובעת עותרת לחייב את הנתבע בכאב וסבל מוגבר ואף בפיצויים עונשיים.

21. באשר לכאב וסבל מקובל להפריד בין שלושה "גוונים" של ראש נזק זה. כאב וסבל "רגיל", "מוגבר" ופיצוי "עונשי" בגין נזקי ללא ממוני. ההבדל בין השניים האחרונים הוא שהפיצויים העונשיים מניחים מראש כי סכום הנפסק לניזוק אינו מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, אלא בא למטרות עונשיות; לעומת זאת, בפיצויים המוגברים, סכום הכסף שנפסק לניזוק מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, כאשר נזק זה הוגבר על ידי התנהגות הבלתי ראויה של המזיק (ראו: י. אנגלרד, א. ברק מ. חשין דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית 579 (טדסקי עורך, תשל"ז). לביקורת על אבחנה זו, ועל טשטוש בשימוש בה בפרקטיקה ראו: י. אדר התשלום העונשי ‏כסנקציה בדיני החוזים 11-12 (2003)).

22. באשר לפיצוי המוגבר, הוא נועד "להיטיב החמרה או הגברה של נזק לא ממוני שנגרמה עקב התנהלות המזיק" (ע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי נ' פרופ' יהודה היס (07.07.2011)). ההסבר המקובל לפסיקת פיצוי מוגבר הינה כי עקב היסוד הנפשי של המעוול עלול להחמיר הנזק הבלתי ממוני שהוסב לניזוק. כך למשל, מקום בו הניזוק מודע לכך שהמזיק התכוון לגרום לו נזק, עלולה ידיעה זו היא כשלעצמה להחמיר את הפגיעה בניזוק, ולגרום לו זעזוע ועוגמת נפש נוספים על אלה שנגרמו לו עקב המעשה העוולתי עצמו. הידיעה כי אדם אחר התכוון לפגוע בו, עלולה להגביר את תחושותיו השליליות של הנפגע, בין היתר לחוש מושפל בשל מעשהו של המעוול (על כן, יש הרואים בפיצויים המוגברים כמכשיר רב ערך במקרים של פגיעה קשה ברגשות (ראו: יפעת ביטון "כאבים באזור הכבוד – פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתיות" משפט וממשל ט 137, 171-175 (2005)).

23. לעומת הפיצוי המוגבר, שמור הפיצוי העונשי למקרים חריגים וקשים, "מקוממים ומסלידים במיוחד", בהם מדובר בעוולות המצריכות כוונה או זדון (ראו: עא 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פד"י נח (4) 486 (2004); וכן עא 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר יהורם (11.04.2005); ולאחרונה עא 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (14.03.2016)).

24. בענייננו, התובעת חוותה שני אירועי תקיפה, כאשר אחד מהם גרם לה להמטומה ולנפיחות בעין, ובשניה – בעט בה הנתבע בעודה על הרצפה. בהתחשב בעובדה שמדובר בבני זוג, אשר אמורים לגונן זה על זה, ובכך שמדובר בשני אירועי תקיפה משפילים, שמקורם אלימות במשפחה, ובנזק שנגרם לתובעת, הכולל גם נזק נפשי מוגבר (להבדיל מנכות נפשית שהתובעת לא טענה לה) בשל כך שהתוקף הוא אדם קרוב לתובעת, עימו היא חיה אשר הכה אותה והשפיל אותה כאשר הכה אותה, בעט בה, ואף גרם לה לחבלות, ראיתי לפסוק לתובעת פיצויים בגין כאב וסבל, ובנוסף בגין פיצויים מוגברים – סך כולל של 38,000 ₪, כאשר סך 8,000 ₪ אני פוסק בגין האירוע מיום 27.5.2012 וסך 30,000 ₪ בגין האירוע מיום 3.9.2011.

25 באשר לפיצויים העונשיים, על אף הסלידה העמוקה ממעשי אלימות בתוך המשפחה, נראה כי אין זה המקרה המתאים לפסוק פיצויים עונשיים, מעבר לפיצויים שנפסקו.

אובדן השתכרות בעבר:

26. באשר לטענת על אבדן השתכרות בעבר – התובעת טוענת כי הפסדיה בעבר עומדים על סך כ-60,000 ₪. זאת, לטענתה, כיוון שחשה התמוטטות נפשית לאחר הגשת התלונה נגד הנתבע במשטרה בחודש 12/2012 (סעיף 19.1. לכתב התביעה; סעיפים 18-20 לתצהירה). התובעת צירפה לתצהירה דוח רווח והפסד על שנת 2012 – המעיד, לטענתה, על הכנסותיה הפוטנציאליות, ולעומתו טופס 106 לשנת 2013 מאת המפנה קריה להשכלה ומאת המכללה למנהל וטופס 106 לשנת 2014 מאוניברסיטת חיפה – המוכיחות את הירידה בהשתכרותה. עם זאת, בעדותה לפניי טענה התובעת כי לא עבדה בזמן התקיפות (עמוד 10 שורה 2 לפרוטוקול) ואף לא בזמן הגשת התלונה (עמוד 9 שורה 32 לפרוטוקול), וכי החלה לעבוד רק לאחר הגירושין (עמוד 10 שורה 12 לפרוטוקול). עוד עולה מעדותה כי בשלב מסויים בחייה החלה התובעת להחליף מקומות עבודה בפרקי זמן קצרים (ראו עדותה בעמוד 9 לפרוטוקול). בהמשך, טענה כי אמנם עבדה בזמן הגשת התלונה כ"פרי לנסרית" במדעטק, וכי לאחר התקיפה צמצמה את היקף המשרה עד שלבסוף עזבה את מקום העבודה (עמוד 10 שורות 3-10 לפרוטוקול), אולם התובעת לא הביאה כל ראייה לכך.

27. יוצא, אפוא, כי ראש הנזק של אבדן השתכרות בעבר לא הוכח במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט אזרחי, שכן עברה התעסוקתי של התובע לפני האירועים לא ברור, גם לשיטתה, ואף בעדותה של התובעת לא התגלתה משנה סדורה באשר לגובה שכרה והיקף משרתה עובר לתקיפה ולאחריה, ולא ברור לי מהו מספר הימים שבהם לא עבדה התובעת בשל האירועים מושא התביעה ולא הובאה כל ראיה (בין במסמך מאת המעסיקים או ראיה לגבי העדרות מן העבודה) אשר תומכות בגרסתה. עוד עולה, כי למרות שהתובעת טענה בעדותה כי לפני אירועי התקיפה היא היתה אמורה להתחיל בעבודה והיא דחתה את תחילת העבודה, הדבר לא הוכח למרות שניתן היה להוכיחו על נקלה.

28. יש לזכור כי התובעת לא הביאה כל חוות דעת רפואית ממנה ניתן ללמוד על הקשר הסיבתי בין הירידה הנטענת בהכנסתה לבין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה, וללא הוכחת חוליה זו, שנטלה מוטל על התובעת, יקשה על בית המשפט לפסוק פיצויים בגין נזק, שהקשר בינו לבין התאונה אינו מוכח (ראו: עא 1892/95 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל, פד"י נא (2) 704, 715 (1997)); עא 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, פד"י נח (5) 215 (2004)).

טיפולים רפואיים:

29. באשר לטיפולים רפואיים –הביאה התובעת תיעוד רפואי (ת/10 – צורף לתצהיר התובעת) על כך שקיבלה במסגרת רפואה פרטית מרשם לציפרלקס (תרופה נוגדת דיכאון, נ.ג'.) בשל תסמונות נפשיות, וכן הביאה התובעת תיעוד על כך שביקרה במרכז הרב תחומי אליו הופנתה בשל האלימות שחוותה. לא הובאה בפניי הוכחה כי הטיפולים להם נזקקה מקורם בשני האירועים שלפניי, לא ברור אם התובעת נטלה תרופות אלה לפני כן ולא הוכח בפניי מהי העלות של טיפולים אלה, ככל שהם עולים דבר.

סיכום:

30. סוף דבר, הנתבע ישלם לתובעת סך 38,000 ₪, וכן שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 6,670 ₪ והוצאות משפט בסך 1,500 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ו, 21 יוני 2016, בהעדר הצדדים.