בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בבאר שבע ת.ק. 23668-03-15, מיום 10.8.2015 שניתן על ידי כב' השופטת העמיתה דרורה בית אור

1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע, אשר דחה את תביעת הנזיקין של המשיבה, בעניין מטרד ליחיד.

יאמר כבר כאן, כי התובענה נשוא בקשה זו הינה גלגולה השני של אותה פרשייה. תחילה הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבה (ת"ק 32117-07-14) על סך 15,000 ₪ בגין מטרד ליחיד, שם נקבע, כי המשיבה אכן בצעה עוולה של מטרד ליחיד (שמעה מוסיקה בווליום בלתי סביר במשך כל שעות היממה לאורך מספר חודשים, ודפקה על תקרת המבקשים אין ספור פעמים למשך זמן ממושך), ונפסק (כב' השופטת רחלי טיקטין-עדולם), בתאריך 24.12.2014 , כי על המשיבה לפצות את המבקשים ב-5,000 ₪.

בתאריך 11.03.2015 הגישה המשיבה תובענה כנגד המבקשים על סך 30,000 ₪, בה טענה למטרד ליחיד מצדם. בכתב התביעה טענה המשיבה, כי המבקשים ובני ביתם מקימים רעש בלתי סביר בביתם, המונע ממנה לנהל שגרת חיים סבירה; מהווה מטרד לחייה; וגורם לה למיגרנות (הציגה סיכום רפואי) ולחוסר מנוחה של אמה החולה. לטענתה, בידיה אף הקלטות של הרעש הבלתי סביר הבוקע מדירת המבקשים. המבקשים, הגישו כתב הגנה יחד עם בקשה לדחיית התובענה על הסף, במסגרתם תארו את השתלשלות האירועים, ובין היתר את דבר מתן פסק הדין לטובתם ביום 24/12/14. לאחר שבית המשפט קבע (ביום 26.07.2015), כי דיון בבקשת הדחייה יתקיים במועד הדיון הקבוע, הגישו המבקשים גם כתב תביעה שכנגד (ביום 02.08.2015), על סך 30,000 ₪, בו טענו, כי המשיבה מטרטרת אותם ללא סוף, מבצעת האזנות סתר, חודרת לפרטיותם, משתמשת בלשון הרע כלפיהם בפני השכנים, וגורמת להם ולילדיהם נזקים נפשיים, חברתיים וכספיים.

במועד הדיון, שהתקיים בתאריך 10.08.2015, קבע בית המשפט (כב' השופטת העמיתה דרורה בית-אור), כי עניינם של הצדדים כבר נדון (בת"ק 32117-07-14), ונפסק כי על המשיבה לפצות את המבקשים; כי בית המשפט אינו מהווה ערכאת ערעור על כב' השופטת טיקטין-עדולם; כי מדובר בנושאים שאינם בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות; וכי אין מנוס מלדחות את תביעה. בית המשפט, במסגרת החלטתו, לא נתן צו להוצאות ואף לא התייחס לתובענה שכנגד שהוגשה מטעם המבקשים.

כנגד פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפני.

1. במסגרת בקשת רשות הערעור חוזרים המבקשים על טענותיהם כפי שהועלו בכתב התביעה שכנגד, ומוסיפים, כי בית משפט קמא קבע בהחלטתו מיום 01.07.2015 (עת נתבקשה תגובת המשיבה לבקשת הדחייה על הסף), כי המשיבה עלולה להיות מחויבת בהוצאות ככל שיתברר כי מדובר במעשה בית דין; כי במועד הדיון למעשה כלל לא התקיים דיון (צורף פרוטוקול הדיון כשהוא ריק) ורק ניתנה החלטה, במסגרתה דחתה השופטת את התביעה, כאמור. המבקשים טוענים, כי היה מקום לדחות את התביעה עוד לפני קיום הדיון, וכי דחיית תביעת המשיבה ללא צו להוצאות, מבלי להתייחס לתביעה שכנגד ולפיצוי אותו בקשו לקבל בצד אותה תביעה, הינו טעות מהותית, וכי על בית המשפט לפסוק, כי המשיבה מטרטרת אותם ללא סוף, מאיימת, מבצעת האזנות והקלטות סתר, אשר אסורות על פי חוק, של שיחות המתבצעות בפרטיות ביתם.

בתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור, טוענת המשיבה, כי המבקשים אינן מעלים בבקשתם כל נימוק המצדיק את מתן רשות הערעור; כי היה על המבקשים להעלות את העדר רישום הפרוטוקול עוד במועד הדיון או מיד לאחריו; כי בית משפט קמא קבע, כי אינו מוסמך לדון בתביעה וכי המבקשים יכולים לפנות בתביעה לערכאה המוסמכת; כי רצונם של המבקשים הוא לסחוט כספים מן המשיבה (הגישו תביעה שכנגד רק כי בקשתם לדחייה על הסף נדחתה); כי תביעת המבקשים להוצאות אינה יכולה לעמוד בפני עצמה; כי טענת המבקשים בעניין מעשה בי-דין, אינה ברורה, שכן המשיבה הייתה הנתבעת בהליך הקודם; כי כל יתר עילות התביעה הוכרעו כבר, ועל כן עליהן חל כלל מעשה בי-דין; וכי טענות הצדדים הנוגעות לשעות עבודה וזמן פרטי שבוזבז, נעדרות כל סימוכין. לטענתה, במידה והמבקשים מעוניינים לנהל הוכחות, הם יכולים להגיש תביעתם לבית המשפט המוסמך, ומאחר ואינם עומדים בתנאים הקבועים בהלכות בית המשפט אשר מזכים רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, יש לדחות בקשתם זו.

1. לאחר עיון בבקשה ובתגובה על נספחיהן, בתיק בית משפט קמא, ובתיק שנוהל בין הצדדים לפני כשנה (ת"ק 32117-07-14, להלן: "פסק הדין הראשון"), מצאתי כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות, היא לאפשר הליך מהיר, פשוט ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים. "התביעות הקטנות" הוא מוסד שנולד כדי ליצור מכשיר זמין, לא יקר ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית, שאילו נדונו בדרך הרגילה, כולל ייצוג משפטי ובלוח הזמנים התלוי בעומס בתי המשפט, היו נעשות בלתי כדאיות, ולתובעים, שלא יכלו לעמוד בהן, היה נגרם עוול. בית המשפט לתביעות קטנות לא נועד לאפשר התדיינויות ארוכות בשאלות משפטיות סבוכות, המשלבות ניהול הליך הוכחות ארוך ומורכב, ובמקרים כאלה, רשאי בית המשפט להעביר את הדיון לבית משפט השלום, על מנת שזה יברר את התובענה.

כאמור, ביהמ"ש קמא סבר, כי התובענה אינה בסמכות ביהמ"ש לתביעות קטנות וכי אינו מהווה ערכאת ערעור על ההחלטה נשוא פסק הדין הראשון, וכך פסק:

"התובעת פנתה לבית המשפט בתביעה שעניינה מטרדים שלכאורה קרו לאחר מתן פסק הדין הקודם אך הסברתי לה כי לא ניתן לדון בתביעה זו במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות וכמו כן לא ניתן לדון בתביעה זו כאשר כבר נקבע שהיא זו שלמעשה גרמה למטרדים לנתבעים.

בית משפט זה אינו ערעור על כב' השופטת טיקטין.

בכל מקרה, מדובר בנושאים שאינם בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות ועל כן אין מנוס מלדחות את התביעה".

אשר לסמכות ביהמ"ש לתביעות קטנות, זו מוסדרת בסעיף 60 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") הקובע, כי:

"(א) בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד

(1) לתשלום סכום שאינו עולה על 33,800 שקלים חדשים;

(2) למתן צו להחלפת מצרך או לתיקונו או לביטול עסקה, כששווי המצרך או התיקון או סכום העסקה, לפי העניין, אינו עולה על הסכום האמור בפסקה (1).

ובתביעה-שכנגד לסכום או לצו כאמור, ובלבד שהתביעות אינן לפי זכות שהומחתה או שהוסבה ואינן בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר.

(ב) בית המשפט רשאי לא לדון בתביעה או בתביעה-שכנגד ולהעבירן לבית משפט שלום, אם ראה שהדיון בבית משפט לתביעות קטנות אינו מתאים להן, או אם ראה שהתביעה הוגשה בידי תובע שכבר הגיש באותה שנה באותו בית משפט יותר מחמש תביעות..."

מהאמור לעיל, לו סבר ביהמ"ש קמא, כי התובענה אינה בסמכותו, הגם שהדבר אינו עולה ישירות מנוסחו של סעיף 60 לחוק, ואף לא ברור, על פני הדברים, אם מדובר בתובענה מסובכת שאינה ראויה להידון בביהמ"ש לתביעות קטנות, היה עליו להתכבד ולנמק החלטתו. במיוחד נכונים הדברים לאור פסק הדין הראשון, שעניינו עילות תביעה דומות לאלה שהתעוררו במקרה נשוא התיק שבפנינו, ושם בחר ביהמ"ש לתביעות קטנות לדון בתובענה ולפסוק בה לגופה.

גם הקביעה, כי ביהמ"ש אינו משמש כערכאת ערעור על פסק הדין הראשון, אינה נקייה מספקות. כמפורט לעיל, גם ביהמ"ש ציין, כי התובענה הוגשה, לפחות בחלקה, על עניינים שהתעוררו, לכאורה, לאחר פסק הדין הראשון, ועל כן, לא מדובר בעניינים שכבר הוכרעו ונדונו לגופם במסגרת פסק הדין הראשון.

יתרה מכך, ביהמ"ש גם טעה שעה שכלל לא ניהל פרוטוקול של הדיון שלכאורה התקיים בפניו.

סעיף 68א(א) לחוק, מסדיר את אופן ניהול פרוטוקול הדיון, כדלהלן:

"68א (א) בדיון בבית משפט ינוהל פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות בית המשפט, ואולם בקדם משפט, בישיבה מקדמית או בדיון מקדמי אחר רשאי בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לכלול בפרוטוקול את עיקרי הדברים שבדיון..."

עיון בפרוטוקול הדיון (שנערך ביום 10.08.2015, בנוכחות הצדדים) מעלה, כי לכאורה נשמעו טיעונים כלשהם בפני ביהמ"ש (לפחות היה דין ודברים כלשהו בין ביהמ"ש לבין המשיבה), אך אלה לא נרשמו, ובמקום זאת אך מופיעה החלטת ביהמ"ש. אמנם, אין חובה על השופט האחראי על פרוטוקול הדיון, לרשום כל מילה וכל משפט היוצא מפי הצדדים, אך פרוטוקול חובה לקיים. ויוער, כי הפרוטוקול מיועד לא רק לתועלת השופט המקיים את הדיון; ואף לא רק למען הצדדים; והוא חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, לערכאת הערעור, למקרה שהעניין יגיע לדיון לפניה (ר' אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 568, מהדורה 11, 2013).

ביהמ"ש גם טעה שעה שהתעלם כליל מהתביעה שכנגד. לא בכל מקרה, דחיית התובענה העיקרית מביאה, מכללא, לדחיית התובענה שכנגד, כאשר הדברים נכונים גם במקרה שבפנינו, לאחר שבתביעה שכנגד הועלו טענות (משפטיות ועובדתיות) נפרדות מאלה שהועלו במסגרת התביעה העיקרית.

1. אי ביטול פסק-הדין כמוהו כנעילת שערי המשפט הן בפני המבקשים והן בפני המשיבה, תוך מניעת אפשרות קיום בירור ענייני והוגן של הנושאים שבמחלוקת והכרעה בהם (אם בבימ"ש לתביעות קטנות ואם בערכאה אחרת).

לאור כל האמור, הערעור מתקבל במובן זה שפסק הדין של בית משפט קמא מבוטל, והצדדים יוזמנו לדיון מחדש בעניינם.

פסק-דין זה יועבר לנשיאת בתי משפט השלום במחוז הדרום על מנת שתשקול, שמא עדיף שהתיק יישמע בפני מותב שונה.

בנסיבות העניין, הוצאות הבר"ע יילקחו בחשבון בעת שיינתן פסק הדין בביהמ"ש, לאחר שיקיים את הדיון המחודש, כאמור.

העירבון על פירותיו – יוחזרו למפקיד.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.

השופטת רויטל יפה-כ"ץ

ס. נשיא