לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור

החלטה

לפני בית הדין בקשת הנתבע לחייבת את התובע בהפקדת ערובה.

1. הנתבעת טענה כי התובע תושב הרשות הפלסטינית, הגיש תביעה על סך 283,767 ₪ ולא צירף ולו ראשית ראיה, וטענתו בדבר תקופת העבודה נסתרה על ידי רישומי קמ"ט תעסוקה שהוגשו. עוד טענה הנתבעת כי מתעודת עובד ציבור שהוגשה עלה כי הנתבעת הנפיקה לתובע רישיון עבודה אחד ביום 21.6.06, שבוטל או נסגר 4 ימים לאחר מכן, ביום 21.12.16 (ככל הנראה מדובר בתאריך שגוי) ויתר הרישיונות הוצאו שלא על דעתה ולא בידיעתה. הנתבעת טענה כי על תקופת העבודה חלה התיישנות. לטענת הנתבעת סיכויי התביעה קלושים ויש סיכוי גבוה שהתביעה תידחה תוך חיוב התובע בהוצאות, מבלי שלנתבעת תהיה אפשרות לממש את פסק הדין, כיוון שהרשות הפלסטינית לא חתומה על אמנת האג.
2. התובע התנגד לבקשה וטען כי קבלת הבקשה תחסום את דרכו של התובע לדלתות בית הדין חרף העובדה שהפניה לערכאות הנה זכות על, בהתאם לחוקי היסוד. התנהלות זו לטענתו מעידה על חוסר תום הלב של הנתבעת, וקבלת הבקשה תהווה מתן פרס לנתבעת אשר מקפחת זכויות קוגנטיות של עובדים. התובע טען כי היתרי קמ"ט תעסוקה שהוגשו מהווים ראשית ראיה ליחסי העבודה, וכי אין מחלוקת לגבי רישום הנתבעת כמעסיקתה של התובע, גם אם לתקופה קצרה. עוד טען התובע כי הנתבעת טוענת כנגד היתרי ההעסקה בעניין משך ההעסקה, אולם מבקשת ללמוד מאותם היתרים ביחס לרישום אחרים כמעסיקי התובע. לטענת התובע המחלוקת בדבר תקופת ההעסקה והאם התובע עבד אצל מעסיקים אחרים בתקופה הרלוונטית יתבררו במועד הדיון. עוד טען התובע כי תקנה 116א לא שינתה את המצב הקיים בהתאם לפסיקה, אמנם נקודת המוצא השתנתה כך שברירת המחדל היא להטיל ערובה אלא אם התקיימו תנאים מסויימים, אולם התקנה לא שינתה את ההלכות אלא מתווה את הדרך בעניין הטלת ערובה. עוד טען התובע כי הנתבעת לא הראתה בסיס לטענתה לפיה אין ביכולת התובע לשלם הוצאות אם תידחה תביעתו. בנוסף טען התובע כי הבקשה הוגשה לאחר המועד, ובניגוד להחלטת בית הדין מיום 27.6.16.
3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי טיעוני הצדדים להלן החלטתי ונימוקיה.
4. זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה ובעלת מעמד נכבד (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים).
5. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, ועוגן בחקיקה במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

1. תקנה זו נועדה להגן על נתבע בתביעת סרק - מפני היעדר אפשרות לגבות את חסרון הכיס שייגרם לו עם דחיית התובענה.
2. בפסיקה נקבע כי סעד זה של הפקדת ערובה ימומש במשורה, במקרים נדירים ובנסיבות חריגות בלבד.
3. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בברע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן:

"הלכה היא כי, ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור לפני ערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות, וכי אין לחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע מחמת עוניו בלבד; עקרון זה נובע מחשיבותה של זכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית (רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.10.2007), להלן: עניין ו'נצ'ון; רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר ([פורסם בנבו], 3.10.2004), להלן: עניין ליסטר); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' שביעית, 1995) 899, להלן: זוסמן). יתרה מכך, חיוב תובע בערובה להוצאות נתבע פוגע בזכות הקניין שלו (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה 2008) 46, להלן: לוין).

....

עם זאת נפסק, כי בין יתר השיקולים שניתן לשקול כאשר נבחנת בקשה לחייב תובע בערובה להוצאות נתבע יובאו בחשבון סיכויי קבלתה של התביעה והשאלה כלום מדובר בתביעת סרק.

....

מערכת הכללים הנ"ל משקפת את האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות אל מול אינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו (עניין ו'נצ'ון, בפסקה 8; זוסמן, בעמ' 901-900). בנוסף, וכפי שיפורט להלן, גם מועד הגשת הבקשה לפי התקנה ומועד הדיון בה ביחס לשלב בו מצוי ההליך יכולים להוות שיקול רלוונטי לעניין הכרעה בבקשה להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע".

1. ברע"א 2310/10, לידיה והבה אבו קבע ואח' נ' מדינת ישראל ואח' נקבע:

"על פי הוראת תקנה 519(א) המצוטטת לעיל, מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע. לצורך כך, נדרש בית המשפט לאזן בין זכותו של הנתבע שלא לצאת בחיסרון כיס אם תידחה התובענה ויפסקו הוצאות לטובתו, ובין הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב), ככל שלא יוכל לשאת בתשלום הערובה (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פיסקה 7 ([פורסם בנבו], 13.7.2008); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 9 ([פורסם בנבו], 11.2.2009); גורן, בעמ' 751-750). במסגרת בחינת בקשה להטלת ערובה יבחן בית המשפט את כלל השיקולים הצריכים לעניין כגון סיכוייו ומורכבותו של ההליך, שיהוי בהגשת התובענה ומקום מגוריו ומצבו הכלכלי של התובע. בהקשר זה הלכה היא, כי אם מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט (ותושבי האזור נחשבים בעניין זה כמי שמתגוררים מחוץ לתחום השיפוט; ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004) (להלן: עניין איברהים)), ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בישראל, יטה בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי תקנה 519 (ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, מד(1) 647 (1990); רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, פיסקה 2 ([פורסם בנבו], 17.4.2001); רע"א 8206/08 אלבשיתי נ' מדינת ישראל, פיסקה 3 ([פורסם בנבו], 6.5.2009); רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 ([פורסם בנבו], 31.1.2010)). עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד לצוות עליו להפקיד ערובה, ועל בית המשפט לשקול שיקולים רלוונטיים נוספים ולדון בכל מקרה על פי נסיבותיו (ראו: עניין איברהים, שם; גורן, בעמ' 751). (דגש שליש ש.ש.)

1. נוכח האמור, הטענה כי יהא קושי בגביית הוצאות מהתובע בשל העובדה שהוא תושב חוץ אינה יכולה לעמוד לבדה ואין בה די כדי להורות על הפקדת ערובה, אלא יש צורך לבחון שיקולים רלוונטיים נוספים המצדיקים הפקדת ערובה. השיקולים הרלוונטיים הנוספים שיש לבחון כאמור הינם סיכוי התביעה להתקבל, מצבו הכלכלי של התובע ומועד הגשת הבקשה. זאת אף שההלכה היא כי ייטה בית המשפט להורות על הפקדת ערובה עת התובע מתגורר בשטחים ואין לו נכסים בישראל.
2. תקנה 519 לתקנות סד"א אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה.
3. בדב"ע (ארצי) לג/ 3-31, יוסף סבתי סבאח ואח' נ' ג. פרץ בן גיאת חברה להנדסה ובניין בע"מ ואח' נקבע:

"מששוקל בית דין זה את התוצאה של חיוב מתן "ערובה" מזה, ואת הקושי בגביית חוב ב"שטחים" מזה, מסיק הוא, כי העוול הגדול יותר ייגרם לתובע, לעובד שעבד בישראל, התובע מימוש זכויותיו ומציבים בפניו תנאי למתן ערובה לכיסוי הוצאות. לא ייתכן שעובד מה"שטחים" יהיה במצב קשה יותר במימוש זכויותיו מכל עובד אחר, כתוצאה מהפעלת שיקול-דעת בכלל ושיקול-דעת למתן ערבות לכיסוי הוצאות בפרט".

1. בע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' saint peter inn galliantu נקבע כי בבוא בית הדין לפרש את תקנה 519, יעשה זאת לאור השיקולים הייחודיים למשפט העבודה. מתוך כך נקבע כי:

"מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא ינעלו בפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויחודית הנתונים לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו... לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות הגישה לערכאות, הקים המחוקק את החריג לו, בתקנה 519 לתקנות סד"א , תשמ"ד-1984, (להלן התקנות), הנותן בידי בית המשפט או הרשם את האפשרות "לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע... לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע תידחה התובענה" אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. הוראתה של התקנה מכוונת למניעת הגשתן של תביעות סרק וממנה נגזרים השיקולים והמשקולות להטלת החיוב במתן ערובה: השיקול העיקרי הוא סיכויי ההצלחה בתביעה ולו יינתן המשקל המכריע...

"כשהעובד הוא תושב הרשות הפלסטינית – ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בתוך כך, תינתן הדעת לשני פנים אלה:

הפן האחד: כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גביה באזור, תידרש מן העובד הוכחה ראשונית לכאורה, ולוּ ראשית ראיה הנלמדת מפני הדברים, שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה באֳמְרנו "טובים הסיכויים" אין כדי לקבוע רף גבוה יותר מזה הנדרש להוכחה הראשונית לכאורה, כאמור לעיל.

הוכחה ראשונית זו תפחת במשקלה, כאשר המדובר הוא בתביעה למימוש זכויות סוציאליות המוקנות מכוח משפט העבודה, כגון שכר מינימום. או אז, יִטֶּה בית הדין לפתוח לעובד את שערי בית הדין ולהכשיר את נתיב התביעה למימוש זכויותיו מכוח משפט העבודה המגן. במקרים המתאימים, ייתן בידיו אפשרות לתקן את תביעתו ולהעמידה על בסיס לכאורי מוצק יותר.

הפן האחר: נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי "טובים סיכויי התביעה", ולוּ לכאורה, וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו.  מצא בית הדין כי אין התביעה מופרכת על פניה והמעסיק-הנתבע לא הוכיח כי נבצר ממנו להיפרע מן העובד – לא תוטל הערובה. מאידך, אם עמד המעסיק בנטל הנדרש, יוסיף בית הדין ויבחן אם קיימות אפשרויות חלופיות לחיוב בערובה, כגון יכולת מימוש נכסים מעם העובד או הפקדת ערובה מטעמו בתחומי מדינת ישראל, קודם שיָשִׁית עליו חובת הפקדת ערובה. לבסוף, בבואו לקבוע את סכום הערובה, ינהג בית הדין על דרך המידתיות הנדרשת. בתוך כך, ייתן בית הדין דעתו לשיעור ההוצאות שנהוג להטיל בתובענות ממין זו שלפניו; לאיזון הנדרש בין זכויותיו של העובד לבין חומרת הנזק שייגרם למעסיק; ולאפשרות שמא החיוב בתשלום ערובה יפגע בזכותו החוקתית של העובד לממש את זכות הגישה לבית את הדין ואת הזכויות שבדין.

1. ביום 29.6.16 פורסמה ברשומות תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב 1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה").
2. בתקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה נקבע:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".

1. מהאמור עולה כי נקודת המוצא ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה כאמור (ותושבי האזור בתוכם), היא כי לבקשת הנתבע על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.
2. החריג הנו כאשר התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, או מטעמים מיוחדים שיירשמו.
3. כיוון שהנתבע הגיש בקשה להטלת ערובה, לנוכח התקנות על בית הדין להורות על הפקדת ערובה. היות שהתובע התנגד להפקדת הערובה, יש לבחון אם עמד בנטל המוטל עליו, היינו כי הראה ראשית ראיה להוכחת התביעה או שניתן יהיה להיפרע ממנו.
4. המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראייה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (בע"א  688/89  הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ).
5. בענייננו מובן כי הכוונה אינה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו ולהכריע בתוקפן כבר בשלב הבקשה להטלת ערובה, יחד עם זאת, נראה כי ניתן לקבוע שהמושג "ראשית ראייה להוכחת תביעתו" צריך להתפרש על פי העקרונות הבאים:
6. ראשית, מובן כי אותה ראשית ראיה צריכה להיות מסמך כתוב. לא די באמירה בעלמא של תובע כי זכויותיו קופחו.
7. שנית, צריכה זו להיות ראשית ראייה "להוכחת התביעה" היינו, לא יהיה די בראייה המוכיחה אך את קיומם של יחסי עובד ומעביד כלשהם מתי שהוא בין הצדדים כדי להוות ראשית ראייה לענייננו.
8. התובע יידרש להציג ראשית ראייה לעצם קיומו של חיוב או לעצם קיום של קיפוח זכות. דרך משל ניתן יהיה לומר לכאורה כי הצגת תלושי שכר בהם משולם סכום הנופל משכר מינימום ייחשבו לראשית ראייה. אולם הדבר, תלוי כמובן בנסיבות העניין, בהצגת דו"חות נוכחות וראיות לתשלום ששולם בגין שעות העבודה וכיוצא באלו.
9. שלישית, הצגה של ראשית ראייה בנוגע לחלק זעיר מן התקופה הנתבעת או לחלק זעיר מסכום התביעה, עלולה שלא להספיק לתובע כראשית ראיה. היינו: נדרש כי ראשית הראייה תתמוך לכאורה לא רק בסיכויי התביעה אלא גם בכך שאין מדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת באורך התקופה, או בסכום וכד'.
10. בעניין זה נדגיש כי מדיניות בתי הדין היא כי במקרים המתאימים, יחויב תובע ה"מנפח" את תביעתו בהוצאות משפט אף אם הוא זוכה בה בחלקה ולעתים אף בסכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו (עב (ת"א) 8097/03 זיידמן דב נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ וכן פסק הדין בערעור עע (ארצי) 573/09 דב זיידמן נ' אי סי איי טלקום בע"מ).

מן הכלל אל הפרט:

1. כתב התביעה שהוגש הנו על סך של 238,767 ₪.
2. התובע טען כי עבד אצל הנתבע מחודש ספטמבר 2008 עד חודש ספטמבר 2014.
3. התובע לא מסר כתובתו, אולם לא הכחיש טענת הנתבעת לפיה התובע תושב הרשות הפלסטינית. מתע"צ קמ"ט תעסוקה עולה כי התובע תושב חרבת אל עקרבאניה.
4. מתדפיס רישיונות שהוגשו עולה כי לתובע רישיונות העסקה מיום 21.12.06 עד ליום 2.12.08 בלבד, ולא כפי שנטען בכתב התביעה.
5. מהאמור עולה כי ראשית הראיה לעצם ההעסקה נוגעת אך ורק לתקופה מצומצמת (כ1/3) מתוך התביעה.
6. בנוסף, התובע לא הציג ולו ראשית ראיה לזכות שנפגעה, חרף טענותיו בכתב התביעה.
7. בנסיבות אלה, התובע לא המציא ולו ראשית ראיה, כנדרש בפסיקה ובתקנה הנ"ל, להוכחת התביעה, תקופה ההעסקה או זכות שנפגעה. בכך לא מתקיים התנאי הראשון בתקנה.
8. התובע לא הראה כי הנתבעת תוכל להיפרע את הוצאותיה ממנו אם התביעה תידחה, הגם שהנטל בעניין זה מוטל עליו בהתאם לתקנה 116א כאמור לעיל.
9. מטענות התובע אף עולה כי אין ביכולתו לשאת בתשלום הוצאות כלשהו שכן לטענתו עצם קבלת הבקשה והטלת ערבות תנעל בפניו את הגישה לבית הדין. זאת הגם שערובה המוטלת בדרך כלל בבית הדין הנה בסכום מידתי, שאינו עולה על ההוצאות הנפסקות במקרים שבהם התביעה נדחית.
10. על כן לא התממש גם התנאי השני הנדרש בתקנה.
11. לא מצאתי בעניינו של התובע טעמים מיוחדים המצדיקים הימנעות מהטלת ערובה, כמבוקש.
12. הנתבע טען כי הבקשה הוגשה באיחור ובניגוד להחלטת בית הדין מיום 27.6.16 ואולם בתאריך זה לא ניתנה כל החלטה בתיק. במסגרת ישיבת יום 20.11.16 ציינה ב"כ הנתבעת כי תבקש הפקדת ערובה וניתנה החלטת בית הדין לפיה: "ניתנת רשות להגשת בקשה להפקדת ערובה" ולא נקבע מועד להגשת הבקשה.
13. אשר על כן, הבקשה להפקדת ערובה, מתקבלת.
14. התובע יפקיד ערובה בקופת בית הדין בסך 1,500 ₪ עד לתאריך 16.7.18 ויודיע על כך בהודעה בכתב להליך, עד למועד האמור.
15. הסכום שנקבע הנו מידתי ואין בו כדי לנעול בפני התובע את שערי בית הדין זאת גם לפי פסיקת בית הדין הארצי שנתנה בבר"ע (ארצי) 69465-03-16 מחמוד כעאבנה נ. יאיר אזולאי (פורסם בנבו).
16. יודגש כי נוכח מועד ישיבת ההוכחות, לא תינתן אורכה, ובאם לא תופקד הערובה במועד, תימחק התביעה לאלתר, וללא התראה נוספת.
17. יישלח בפקס ויודע טלפונית. + הערה בנט.

ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ז, (15 יוני 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.