בעניין: בקשת רשות להתגונן

1. ביום 8.9.15, הגישה התובעת נגד הנתבעת תביעת פינוי בסדר דין מקוצר, במסגרתה ביקשה להורות לנתבעת לסלק את ידה ממגרש 41/8 בחלקה 41 גוש 17166 בעוספיא. התובעת מתבססת בתביעה על פסק הדין החלקי של בימ"ש השלום בחיפה, בתיק אזרחי

17529-05-09 מיום 18.2.15, בו פורק השיתוף בחלקה 41 כך שמגרש 41/8 הוקנה לתובעת בכפוף לאישור רשויות התכנון. יוער כי הנתבעת לא הייתה צד להליכים שקדמו למתן פסק הדין. נטען כי מספר שבועות לאחר מתן פסק הדין, הגיעו התובעת ובני משפחתה לשטח והופתעו לראות כי חלק ממגרש 41/8 מגודר ובתחומיו נשתלו עצי זית. נטען כי בירורים העלו כי הנתבעת היא זו שפלשה למגרש ושתלה את העצים. לשלמות התמונה, מציינת התובעת כי בעבר הייתה לנתבעת הערת אזהרה אך זו בוטלה ע"י ביהמ"ש המחוזי בפסק דין מיום 23.6.08 בה.פ. 199/07 בשל קיומן של עסקאות נוגדות. נטען כי הנתבעת לא השלימה עם תוצאת פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי והיא מסרבת להכיר בעובדה כי אין לה זכויות במגרש.

2. ביום 22.10.15, הגישה הנתבעת בקשת רשות להתגונן. הנתבעת טוענת כי ביום 14.7.94, רכשה מאדמותיו של יוסף נג'ם מראד, שטח של דונם אחד בחלקה 41 גוש 17166. נטען כי מיקום השטח שנרכש, נקבע ע"י המוכר בהסכמת הבעלים הרשומים והמחזיקים בעת הרכישה כאמור במפה המצורפת לבקשה כנספח ב'. הנתבעת מציינת כי במעמד הרכישה והחתימה נכחו המוכר, מר שוקרי לילאוי שגם הוא רכש דונם ואחיה של הנתבעת זאהר זאהר, אשר כתב את הסכם המכר. הנתבעת מציינת כי בגלל חוסר ידע בענייני מקרקעין רשמה הערת אזהרה רק ביום 6.1.05. הנתבעת טוענת כי אחד הרוכשים בשם ג'מיל כיוף הספיק לרשום הערת אזהרה לפניה ולפני שלושה רוכשים אחרים ובית המשפט המחוזי בתיק 199/07 החליט למחוק את הערת האזהרה של שלושת הנתבעים. הנתבעת טוענת כי בגין המקרקעין דנן, מתנהלת בביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה בתיק 57095-05-12 במסגרתה ג'מיל כיוף מבקש להשלים לו שטח של כ-450 מטר. נטען כי כאשר תתקבל החלטה בתיק הנ"ל, תהיה לאותה החלטה השפעה על תיק זה כיוון שבמקרקעין המסומנים 41/16 בחלוקה המוצעת של התובעת, הינם בחזקת ג'מיל כיוף מזה עשרות שנים. הנתבעת טוענת כי לפני 5 שנים גידרה את שטח המגרש אותו רכשה ונטעה בו עצי זית ופרי הדר וכן שתלה ירקות לצריכה עצמית. הנתבעת טוענת כי לפני כעשר שנים בעלי המגרשים התאגדו כדי להרחיב את כביש הגישה על חשבון אדמותיהם ולרפדו בכורכר ואספלט. הנתבעת טוענת כי שילמה במסגרת הפרויקט הנ"ל 3,500 ₪ והתובעת לא הייתה שותפה בנטל כיוון שלא הייתה לה בעלות בשטח. הנתבעת טוענת כי מאז שנת 1974 (כך במקור, צריך להיות 1994 – נ.ז.) היא נוהגת בחלקה שרכשה מנהג בעלים ללא כל התנגדות של התובעת או של הבעלים מהם רכשה את הקרקע. הנתבעת טוענת כי עיון במפת החלוקה אותה צירפה המסומנת ב', מלמד כי החלקה שרכשה התובעת המסומנת 41/7, אינה המקרקעין של הנתבעת ואף לא גובלת במקרקעין של הנתבעת.

3. באשר לפסק הדין של בית המשפט השלום שצורף לתביעה נטען כי מדובר בפסק דין חלקי שאינו סופי. נטען כי התובעת לא כללה את הנתבעת בתוכנית ולא הודיעה לנתבעת, למרות שידעה כי הנתבעת רכשה מקרקעין ע"פ חוזה והיא עושה בהם שימוש מזה יותר מעשרים שנה. הנתבעת מכחישה מכל וכל את טענת התובעת לפיה פלשה למקרקעין לאחר מתן פסק הדין החלקי, נטען כי התובעת ובעלה יודעים שהנתבעת גידרה ואיבדה את הקרקע מזה שנים רבות ועוד בטרם התובעת רכשה מקרקעין בשטח. נטען כי התובעת רכשה מקרקעין ידועים ומוגדרים, שסומנו 41/7 ואם יש לה טענות בעניין השטח והמיקום של המקרקעין שרכשה, עליה להפנותם למי שמכר לה. נטען כי לפני שהתובעת רכשה את המקרקעין אמרו שוקרי לילאוי ועו"ד מחפוז זאהר לבעלה כי קיימות בעיות שיש להסדירן טרם הרכישה, כאשר כל בעל מקרקעין יצטרך לוותר על עשרה אחוז מהמקרקעין שבבעלותו. נטען כי על פי המפה ורשימת החלוקה שצורפו לתביעה, התובעת דורשת לרשום על שמה שטח של 4,312 מ"ר, לעומת שטח של 3,812 מ"ר אותו רכשה מנג'יב רוחאנא ע"פ נסח הטאבו. בסעיף 18 של התצהיר נטען כי התובעת מנסה לנשל את הנתבעת מהמקרקעין שנקנו מכספי הפיצויים של בעלה המנוח, דבר העלול להביא למאבק וריב שתוצאותיו לא צפויות.

4. ביום 15.11.15, הוגשה תגובת התובעת לבקשה. נטען כי הנתבעת גידרה לאחרונה את תת חלקה 41/8, העבירה תשתית מים, צינורות, מערכת השקיה ומד מים ונטעה עצי זית כדי לקבוע עובדות מוגמרות. לתגובה צורפו תמונות מיום 12.11.15, בהן רואים שטח מגודר עם שער, ועצים חדשים שעליהם סרט ירוק וסרט לבן. התובעת צילמה את מד המים בו רואים צריכה של 152 קוב שלא מתיישבת לטענתה עם אחזקה ועיבוד חקלאי במשך שנים רבות בשטח של דונם שלם כפי שנטען בבקשה. התובעת מסבירה כי בדיקה שערכה מול המועצה המקומית כדי לברר מדוע אושרה התקנת מד מים בחלקה, העלתה כי הנתבעת הציגה למועצה נסח רישום משנת 2007 בו מופיעה הערת אזהרה לטובתה בחלקה. נטען כי תוכנית החלוקה שצורפה לבקשה, לא רלוונטית כיום וגם לא הייתה רלוונטית אז, שכן נערכה באופן ידני ולא מקצועי, ע"י אדם בשם חנא מארון , שהוא מהנדס בניין ולא מודד מוסמך. התובעת טוענת כי אחיה של הנתבעת הוא עו"ד שייצג אותה בבית המשפט המחוזי ומשמעות פסק הדין הוסברה לה עוד בשנת 2008. באשר לתוכנית החלוקה השנייה שצורפה לבקשה, נטען כי טבלת החלוקה לא לוקחת בחשבון את כלל הבעלים וממילא הינה מבוטלת לאחר אישור התוכנית ופירוק שיתוף בפסק הדין החלקי של בימ"ש השלום. באשר להליכים בתיק 57095-05-12, נטען כי הנתבעת לא ציינה אם היא בעלת דין באותו תיק . מכל מקום , סביר להניח כי תוצאה כלשהיא בתביעה הנ"ל של ג'מיל כיוף, לא תשפיע על העדר הזכויות של הנתבעת בתת חלקה 41/8, נשוא התביעה בתיק זה. נטען כי תשלום עבור הרחבת גישה לא מקנה זכות בעלות במקרקעין. התובעת מצביעה על סתירות פנימיות בתצהיר הנתבעת , דוגמת הטענה למנהג בעלים משנת 1974 . באשר לטענה כי פסק הדין עליו מסתמכת התובעת הוא פסק דין חלקי, מצרפת התובעת פסק דין סופי מיום 11.3.15 שלא משנה את החלוקה כפי שנקבעה בפסק הדין החלקי. נטען כי על פי נסח הרישום העדכני , התובעת רכשה בסך הכל 4,312 מ"ר מהחלקה ולכן אין ממש בטענה לפיה יש אי התאמה בין תוכנית החלוקה המאושרת לבין הזכויות הרשומות של התובעת בחלקה. באשר לטענה לפיה הפניה לביהמ"ש עלולה להביא לריב שתוצאותיו לא צפויות, נטען כי מדובר בנימה של איום בפגיעה פיזית בהמשך לדברים שנאמרו בשיחות בין בנה של התובעת לבין גיסה ואחיה של הנתבעת, עו"ד מחפוז זאהר.

5. ביום 6.1.15, הוגשה תשובת הנתבעת לתגובת התובעת. נטען על בסיס מסמכים, כי הנתבעת הזמינה חיבור של החלקה לרשת המים בסוף שנת 2013, כאשר מטרת החיבור היא בנייה למגורים. נטען כי צריכה של 153 קוב מים נועדה לגידול ירקות לצריכה ביתית בתקופה של שנתיים. נטען כי אחיה של הנתבעת הוסמך כעו"ד רק בתחילת שנת 2007. נטען כי הבעלים שנמחקו הערות האזהרה שלהם , עדיין מחזיקים במקרקעין ואחד מהם גר בדירה שבנה. הנתבעת מאשרת כי בעת מסירת התגובה היו חילופי דברים קשים, לא רק עם הבנות של הנתבעת אלא גם עם השכנים , שבאו להגנתה וגינו את המעשים של התובעת ובעלה ואף פנו לאנשי הדת כדי להרחיק את התובעת מבית התפילה.

6. לאור האמור בהחלטתי מיום 16.11.15, התיק בשל למתן החלטה על בסיס החומר המצוי בתיק.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן, כיוון שהאמור בה אינו מגלה הגנה ולו בדוחק מפני תביעת הפינוי.

8. תביעת הפינוי מבוססת על פסק דין סופי של בית משפט השלום בתיק 17529-05-09, שלא נטען כי הוגש ערעור עליו או הוגשה בקשה לביטולו. עצם העובדה כי בבימ"ש השלום התנהלו הליכים בתביעה לפירוט שיתוף במשך כשש שנים בנוגע לחלקה 41 מבלי שהנתבעת הייתה חלק מההליכים, מבססת את הטענה לפיה לנתבעת אין כל זכויות בחלקה. כך או אחרת, נכון להיום ישנו פס"ד הקובע באופן ברור כי הזכויות במגרש 41/8 חלקה 41 גוש 17166 מוקנות לתובעת ולא לכל אדם אחר, לרבות הנתבעת.

9. כל הטענות של הנתבעת לפיהן רכשה זכויות במגרש הנ"ל בשנת 1994, הינן חסרות ממשות מבחינה משפטית, לאחר שעוד בשנת 2008 ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי בה.פ. 199/07 בהליך שהנתבעת הייתה צד לו ובסיומו הורה ביהמ"ש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעת בחלקה 41. הנתבעת לא טענה כי פס"ד זה בוטל ע"י ערכאת הערעור .

10. טענה לפיה ישנו הליך תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי בתיק 57095-05-12 שתוצאותיו יכולות להשפיע על ביצוע ההחלטה בתיק זה, לא פורטה כנדרש. לא ברור כיצד הנתבעת תוכל להבנות מפסק דין בתביעה שלא הוגשה על ידה. לא ברור מדוע הנתבעת לא עשתה ניסיון כלשהו מאז הגישה את בקשת הרשות להתגונן ועד היום כדי לעיין בתיק הנ"ל ולהעתיק ממנו מסמכים שבכוחם לבסס טענה בעלת ממשות בעניין זה.

11. אשר על כן, אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪. פס"ד על בסיס האמור בכתב התביעה יינתן מיד לאחר חתימת החלטה זו במסמך נפרד .

ניתנה היום, כ"ה טבת תשע"ו, 06 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.