ע"י ב"כ עו"ד אלי כרוב

1. התובעת הועסקה על ידי הנתבעים במוסך שבבעלותם.

2. לטענת התובעת, פוטרה בהיותה בהריון, ללא קבלת היתר כדין, זאת בניגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988 ומבלי שקוים לה שימוע.

3. לטענת הנתבעים, לא היה קשר בין הפיטורים להריון, שעליו סיפרה התובעת רק לאחר שנודע לה על הכוונה לפטרה. נטען כי התובעת "ביימה את פיטוריה" בעוד שלמעשה היא זו שהתפטרה.

4. התובעת וכן הנתבעים העידו בפנינו. מטעם הנתבעים העידה בנוסף, הגב' מורן סמרה.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

5. אלה העובדות העולות מחומר הראיות:

א. התובעת הועסקה במוסך מתחילת חודש 9/14 ועד להתפטרותה בחודש מרץ 2015.

ג. בהתאם להודעתה, סיימה התובעת לעבוד במוסך בתאריך 10.3.15.

ד. בחודש מאי 2015, בעקבות בקשת הנתבעים ובהסכמת התובעת, חזרה התובעת לעבוד במוסך וסוכם כי שכרה יועלה.

ה. ביום 7.6.15 התקיימה שיחת טלפון בין נתבע 1 (להלן – מר סמרה) לתובעת. השיחה נסובה על שעות העבודה של התובעת. מר סמרה טען כי התובעת אמורה לעבוד עד השעה 16:00 והתובעת טענה כי על פי הסיכום ביניהם היא אמורה לסיים לעבוד ב- 15:30.

ו. ביום 9.6.15 נמסר לתובעת על ידי הנתבעים כי הוחלט לפטרה. במועד זה הודיעה התובעת לנתבעים כי היא בהריון.

ז. לבקשת הנתבעים התובעת לא עבדה ביום 10.6.15 אלא שהתה ביום חופש.

ח. ביום 11.6.15 נמסר לתובעת מכתב פיטורים.

6. נדון להלן בסוגיות שבמחלוקת.

7. האם התובעת פוטרה או התפטרה

התובעת עבדה במוסך במשך כ- 6 חודשים, עד להתפטרותה בתאריך 4/3/15.

התובעת חזרה לעבוד במוסך בחודש מאי 2015.

8. לטענת התובעת בתאריך 7.6.15 לאחר סיום יום העבודה, טילפן אליה מר סמרה וגער בה על שהיא עוזבת את מקום העבודה ב 15:30. לטענתה, יומיים לאחר מכן ביקש ממנה שתדפיס לעצמה מכתב פיטורים.

התובעת טענה כי סיבת הפיטורים שנמסרה לה, היא העובדה שהיא עוזבת את מקום העבודה לפני הזמן. לטענת התובעת במעמד זה הודיעה לנתבעים כי היא בהריון וכי למיטב ידיעתה אין לפטר עובדת הרה.

לטענת הנתבעים, לא היה להם כל רצון לפטר את התובעת ומבוקשתם היה שהתובעת, לאחר שהתפטרה בחודש 3/15, תחזור לעבוד במוסך בשעות העבודה המקובלות וכן שתיתן יחס הולם ללקוחות המוסך ולנתבעים.

לטענתם, התובעת התפטרה ולכל הפחות גרמה לפיטוריה, אשר נעשו לפי דרישתה המפורשת.

9. להלן נבחן את טענות הצדדים.

10. אין מחלוקת כי בתאריך 11.6.15 הנתבעים מסרו לתובעת מכתב פיטורים. במכתב נאמר:-

"הנדון: הודעת פיטורין

לאחר מספר שיחות עימך אנו נאלצים להודיעך על סיום עבודתך.

הפיטורין יכנסו לתוקף החל מיום 11.6.15.

בתקופת העסקתך הראשונה אצלנו עבדת עד לתאריך 10.3.15 והתפטרת מעבודתך.

פנינו אליך כדי שתחזרי לעבוד אצלנו ואכן חזרת בתאריך 13.5.15.

במקום שכר של 5000 נטו סוכם על שכר 6000 נטו.

סוכם ששעות העבודה הן: 7:30-16:00 וכן נאמר לך שאם ברצונך לצאת מעט לפני השעה 16:00 תודיעי ולא ננכה משכרך את ההיעדרות.

כששבת לעבוד אצלנו עשית מה שבראש שלך.

יש ביננו חוסר תקשורת – מה שלא היה בעבר!

את יוצאת מהעבודה לפני השעה 16:00 ולא מודיעה, פתאום אנו מגלים שאת לא נוכחת במקום העבודה.

פנינו אליך בנושאים הנ"ל מספר רב של פעמים כדי שתעבדי עמנו לפי המסוכם אך הדבר לא קרה ולכן אנו נאלצים לפטרך".

11. ממסמכי התביעה לדמי אבטלה אשר צורפו על ידי התובעת לתצהיר גילוי המסמכים המשלים, נכתב "פיטורין" כסיבה להפסקת העבודה.

הנתבע 2 (להלן - מר מתתיהו) אישר שחתם על הצהרת המעסיק בטופס התביעה לדמי אבטלה.

12. מעדותו של מר סמרה עולה כי התכוון לפטר את התובעת.

כך העיד:

"באותו יום של הוויכוח אני נכנס למשרד ורואה אותה רגל על רגל מוציאה חשבונית ללקוח....ושאלתי מה זה צריך להיות והיא אמרה אם לא מוצא חן תפטר אותי ואמרתי אז אני מפטר אותך והיא אמרה אתה לא יכול אני בהריון. אני בכלל לא ידעתי שהיא בהריון. אם היא היתה עובדת מסורה לא היתה שום סיבה לפטר אותה אפילו שהיא בהריון" (עמ' 22 ש' 6-11).

13. לאור האמור, טענת הנתבעים כי התובעת היא זו שהתפטרה, אינה מתיישבת עם הראיות.

14. הנתבעים טענו כי לאחר שנאמר לתובעת בעל פה שהיא מפוטרת, התובעת חזרה ודרשה במפגיע כי ימסר לה מכתב פיטורים באופן מיידי, למרות שמר סמרה אמר לה שהוא מבקש לבדוק את הדברים.

עובדה זו עולה במפורש מתמלילי השיחות בין התובעת למר סמרה מיום 9.6.15 (נספחים 8 ו – 9 לתצהיר התובעת).

התובעת הסבירה דרישה זאת בעדותה –

"כי אדון דוד שהיה אחראי על כל העובדים היה נוהג לפטר עובדים ואח"כ גם לטעון שהם התפטרו ולא לתת להם מכתב פיטורים..."

(עמ' 11 ש' 17-18).

15. מכתב הפיטורים נמסר בפועל לתובעת ביום 11.6.15, יומיים לאחר השיחה עם מר סמרה.

16. סיבת הפיטורים

אין מחלוקת שהתובעת עבדה תקופה, התפטרה ולאחר מכן שבה לעבודה, בחודש מאי 2015, לבקשת הנתבעים.

בסעיף 26 לתצהיר הנתבעים נטען כי כשבועיים לאחר חזרתה לעבודה "הפכה התובעת עורה ושינתה את התנהגותה מקצה לקצה".

בכלל זה נטען שהתובעת עזבה את מקום העבודה כחצי שעה לפני הזמן ללא אישור, יצאה בתדירות גבוהה להפסקות עישון ממושכות, הגיעה לעבודה בכפכפים, פנתה בחוצפה לנתבעים וללקוחות המוסך תוך שימוש בשפה בלתי הולמת, היתה יושבת ברגליים יחפות וכן מניחה רגליים על השולחן, משליכה כוסות קפה מלאות לפח.

הנתבעים העידו שערכו שיחות מרובות עם התובעת בעניינים אלה ואולם התובעת לא שינתה את התנהלותה ואף חזרה עליה. נטען כי אף לאחר ששוחחו עמה, התובעת יצאה לעשן בשעה שלקוח המתין לשירות והסכימה להכנס למשרד רק לאחר שסיימה לעשן ומיד לאחר מכן ישבה ברגליים יחפות המונחות על כסא, מול לקוח אחר.

17. בהתייחס לתוכן מכתב הפיטורים, שבו אין טענה בדבר יחס לא ראוי ללקוחות, העיד מר מתתיהו:

"ש. אבל מכתב הפיטורים מתייחס רק לשעות העבודה.

ת. לא כותבים את כל הדברים במכתב הפיטורים.

ש. למה לא כתבתם במכתב שהיא לא מתנהגת יפה ללקוחות ועוד, אלא רק שהיא יוצאת לפני 16:00?

ת. לא מצאתי לנכון לכתוב" (עמ' 18 ש' 4-8).

18. בחומר הראיות לא נמצא תיעוד לשיחות שבוצעו עם התובעת בנוגע ליחסה ללקוחות או להתנהלות בעייתית אחרת.

התובעת צירפה שלושה תמלילי שיחות בינה לבין הנתבעים מהתאריכים 7.6.15 (נספח 7 לתצהירה) ומתאריך 9.6.15 (נספחים 8 ו – 9 לתצהירה).

שיחות אלה נסובו על שעות עבודתה של התובעת וטענת הנתבעים כי יצאה מוקדם מהעבודה ללא הודעה. פרט לכך לא הועלו נושאים נוספים.

על פי תמלול השיחה מיום 7.6.15 שוחח מר סמרה עם הנתבעת וגער בה על כך שעזבה את העבודה. מהתמלול אף עולה כי היתה כוונה מצד הנתבעים לשוחח עם התובעת, אך היא יצאה מהמוסך לפני שהספיקו לעשות זאת.

19. מר מתתיהו אישר בעדותו כי לפני שובה של התובעת לעבודה לא היתה בעיה עם יחסה ללקוחות.

20. באשר ליציאות מהעבודה לפני הזמן, העיד מר מתתיהו -

"ש. הערתם לה בעבר בנושא שעות העבודה שלה בשבועיים האחרונים?

ת. כמעט כל יום. היה מין שימוע קטן שכל יום היינו צריכים להודיע לה את יוצאת לפני הזמן. היא גם עזבה את העבודה בלי להודיע ולא היה מי שיענה לטלפון". (עמ' 16 ש' 32 ואילך).

21. מר סמרה התייחס בעדותו לסיבת הפיטורים –

"באותו יום של הוויכוח אני נכנס למשרד ורואה אותה רגל על רגל מוציאה חשבונית ללקוח. שתקתי ליד הלקוח שהרגיש לא נעים. לאחר שהוא יצא ראיתי את הכוסות קפה עם הברחשים ואני קורא לה מבחוץ שתפתח כרטיס עבודה והיא אומרת שהיא בהפסקת עישן ושאלתי מה זה צריך להיות והיא אמרה אם לא מוצא חן תפטר אותי ואמרתי אז אני מפטר אותך והיא אמרה אתה לא יכול אני בהריון. אני בכלל לא ידעתי שהיא בהריון. אם היא היתה עובדת מסורה לא היתה שום סיבה לפטר אותה אפילו שהיא בהריון" (עמ' 22 ש' 6-11).

22. התובעת טענה בסעיף 25 לתצהירה:

"נאמר לי כי סיבת פיטוריי היא העובדה שאני עוזבת את מקום העבודה לפני הזמן שנקבע שכעת סיומה, וכי שעות עבודתי אינן מתאימות לעבודה במוסך".

23. סיכומו של דבר, הוצגו ראיות בדבר ויכוח בין התובעת למר סמרה על שעות העבודה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם האמור בתצהירה של התובעת בדבר סיבת הפיטורים שנמסרה לה ועם תוכנו של מכתב הפיטורים.

לאור כל אלה אנו קובעים כי אי הסכמה על שעות העבודה, היא שעמדה בבסיס פיטורי התובעת.

24. האם במועד הפיטורים ידעו הנתבעים על כך שהתובעת בהריון

בכתב התביעה נטען כי בתאריך 9.6.15 יידעה התובעת את הנתבעים על היותה בהריון וכי בתגובה דרשו הם ממנה שתנפיק לעצמה מכתב פיטורים.

בתצהירה, תיקנה התובעת את גרסתה וטענה כי בתאריך 9.6.15 נכנסו שני הנתבעים למשרד וביקשו ממנה להדפיס לעצמה מכתב פיטורים. לאחר שהביעה תמיהה, נמסרה לה סיבת הפיטורים ורק אז הודיעה לנתבעים כי לאחרונה הוברר לה כי היא בהריון.

25. בעדותה עמדה התובעת על כך שפיטוריה קשורים בהריון וכי הנתבעים ידעו על ההריון לפני שנמסרה לה הודעת הפיטורים. אולם מדבריה התברר כי רק "הניחה" שהנתבעים ידעו על ההריון, זאת מכיוון שלטענתה, הנתבעים ראו שבתקופה זו לא עישנה ולא שתתה קפה.

כך העידה:

"הפיטורים כן היו קשורים להריון. ברגע שגיליתי שאני בהריון הפסקתי לעשן ולשתות קפה בכלל. אני מניחה שהם שמו לב. הם אנשים ערניים והם רואים הכל. הם שמו לב שאני לא מעשנת לחלוטין ולא שותה קפה, לא מעשנת איתם ולא יושבת איתם, שזה קרה בעבר וזה כן לדעתי מעיד" (עמ' 8 ש' 5-8).

איננו מקבלים טענה זו של התובעת.

ראשית, מדובר בספקולציה שלא הוכחה כלל.

שנית, טענה זו עומדת בסתירה לטענת הנתבעים כי במועד הפיטורים, 9.6.15, התובעת יצאה להפסקת עישון בשעה שלקוח המתין לה במשרד.

משלא הוכח כי הנתבעים ידעו על כך שהתובעת בהריון, ומשקבענו כי היתה סיבה עניינית לפיטורי התובעת, אנו קובעים שלא היה קשר בין הפיטורים להריון.

26. האם היה על הנתבעים לפנות בבקשה לקבלת היתר פיטורים

לטענת הנתבעים לא היו עליהם לפנות בבקשה לקבלת היתר פיטורים משני נימוקים:

א. אין תחולה להוראות חוק עבודת נשים נוכח וותקה הקצר של התובעת. נטען כי יש להתייחס לוותק התובעת בתקופת העבודה השניה בלבד, דהיינו, פחות מחודש ימים.

ב. התובעת לא הציגה בשום שלב אישור רפואי על ההריון הנטען ועל מועדו. אישור כאמור גם לא צורף להליך בבית הדין לעבודה. על כן נטען כי התובעת לא הוכיחה שהיתה בהריון במועדים הרלוונטיים.

נבחן להלן את טענות הנתבעים-

27. ותק בעבודה

התובעת עבדה במוסך בשתי תקופות.

בתקופה הראשונה עבדה מיום 1/9/14 (או 2/9/14) עד 10.3.15.

לגבי התקופה השניה, התובעת טענה בתצהירה כי שבה לעבודה במוסך בחודש מאי 2015. מהראיות עולה שמדובר על 13/5/15 (בחודש מאי שולם עבור 15 ימי עבודה בלבד, בנוסף, מתמליל הקלטה מיום 10/5/15 עולה שבמועד זה התובעת עדיין לא התחילה לעבוד).

לטענת התובעת, על פי הסיכום בינה לבין הנתבעים, הרציפות בעבודה נשמרה. לראיה, בתלושי השכר לחודשים מאי ויוני, נרשם מועד תחילת עבודה 2.9.14.

אמנם טענו הנתבעים כי בתלוש יוני 2015 תיקנו את מועד תחילת העבודה, אך בתלוש שנמסר לתובעת, בזמן אמת, לחודש יוני 2015, הופיע מועד תחילת העבודה – 2/9/14.

הנתבעים טענו כי סוכם עם התובעת שתקלט במוסך כעובדת חדשה לכל דבר ועניין, לתקופת ניסיון.

טענה זו לא הוכחה, משלא נערך הסכם עבודה.

28. סעיף 2 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג – 1963 קובע כי יראו רציפות בעבודה אפילו אם חלה בה:

"הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד מעביד או הפסקה תוך ניתוק יחסי עובד מעביד שאינה עולה על 6 חודשים".

מאחר וההפסקה בין התקופות לא עלתה על 6 חודשים, הרי שאינה מנתקת את הרצף בין תקופה ההעסקה הראשונה לשנייה.

נציין כי לא הוצג הסכם עבודה או ראיה אחרת, המאשרת את טענת הנתבעים כי קבלתה של התובעת בחזרה לעבודה הותנתה בכך שתתקבל כעובדת חדשה ללא ותק.

29. סעיף 9 (א) לחוק עבודת נשים קובע:

"לא יפטר מעסיק עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לתקופת לידה והורות אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות."

התובעת עבדה במקום העבודה למעלה משישה חודשים. אמנם באופן לא רצוף, אך סעיף 9(א) לחוק אינו דורש עבודה של 6 חודשים רצופים.

על כן אנו קובעים כי חוק עבודת נשים חל על העסקתה של התובעת.

30. האם הוכח כי התובעת היתה בהריון

התובעת לא הציגה לנתבעים אישור רפואי כלשהו בדבר ההריון.

התובעת העידה לעניין זה:

"ש. אשרי לי שלא הצגת אסמכתא על הריונך.

ת. באתי אליו עם הטלפון ביד, שבו היה צילום של בדיקת ההריון שעשיתי ורציתי להראות לו והוא לא רצה לשמוע כלום והתכחש להכל.

ש. אשרי שלא הראית לו אסמכתא על ההריון?

ת. בפועל לא הראיתי, כי הוא לא נתן לי את האפשרות" (עמ' 9 ש' 25-29).

ובהמשך עדותה –

"ש. בהמשך אשרי לי שלא פנית ולא הצגת איזשהו אישור על ההריון?

ת. לא ביקשו ממני.

ש. גם כשאת מתייחסת לאותה אסמכתא, אני מבין שלא מדובר באישור רפואי, אלא בצילום של בדיקת הריון ביתית?

ת. כן, זה צילום של בדיקת הריון ביתית. יכולתי גם להביא אישור רפואי.

ש. האם באותו זמן היה לך אישור רפואי?

ת. לדעתי, כן. אני לא יודעת. לא יכולה להגיד כן או לא.

ש. אבל בהמשך היה לך אישור רפואי או שגם בהמשך לא היה לך?

ת. מן הסתם לא הייתי צריכה. למה? אני לא יודעת אם היה לי אישור רפואי באותו רגע שהוא פיטר אותי. אחר כך הלכתי לעשות אולטרה סאונד. ברור שהיו לי מסמכים רפואיים בהמשך.

ש. אשרי שלא הצגת את המסמכים הרפואיים על ההריון לאחר הפיטורים.

ת. לא. למה שאני אציג להם? הם לא ביקשו ממני" (עמ' 10 ש' 5-17).

31. מעדותה של התובעת עולה אם כן, כי במועד הפיטורים לא היה בידה אישור רפואי בדבר ההריון וכי היא ידעה על דבר ההריון מבדיקה ביתית שערכה. על פי תמלילי השיחות, התובעת ביקשה להציג לנתבע צילום ממכשיר הטלפון שלה, של הבדיקה הביתית שערכה, אך בסופו של דבר לא הציגה.

בסעיף 30 לכתב התביעה נכתב:

"בשל היות פיטורי התובעת בטלים מעיקרם בהיותם שלא כדין כמפורט לעיל, היה על הנתבעים להשיב את התובעת לעבודתה באופן מיידי.

עם זאת לאחר ששקלה את אפשרות החזרה לעבודה, החליטה התובעת שלא לעתור להשבתה לעבודה, וזאת בשל זלזולם המתמשך של הנתבעים בתובעת, בהבטחות שווא שנתנו לה ובזכויות בהם היו מחוייבים ונמנעו ממנה, כפי שחשה במהלך תשעת החודשים בשעבדה במקום".

מחד טוענת התובעת כי פיטוריה, במועד שבוצעו, הינם חסרי תוקף. מאידך, בזמן אמת, משנמסרה לה הודעה על פיטוריה, לא הציגה אישור רפואי תקף בדבר הריונה ולא עשתה כן אף לאחר הפיטורים.

אישור כאמור לא הוצג עד היום. הראיה היחידה שהוצגה וממנה ניתן ללמוד שאכן התובעת ילדה, היא אישור מהמוסד לביטוח לאומי בדבר תשלום דמי לידה.

הפעם הראשונה שבה פורט מועד הלידה (28/1/16) הוא במסגרת סיכומי התשובה. למותר לציין שלא צורפה כל אסמכתא בעניין זה.

32. בפסק הדין בעניין ניו ליין קוסמטיקס בע"מ נקבע:

"אין די באמירה של עובדת כי היא בהריון כדי להקים חובה על פי חוק עבודת נשים לקבלת היתר לפיטורים. הנכון הוא כי ככל שעובדת מתבקשת להציג אישור על הריונה, עליה להציג אישור כזה, ואך אם הוצג, קמה חובה על המעסיק לפנות אל הממונה לפי החוק לקבלת היתר לפיטורים".

ע"ע (ארצי) 18424-02-12 ניו ליין קוסמטיקס בע"מ נ' שרון מור עלימה, מיום 29.11.15.

בהתאם לפסק הדין הנ"ל, היה על התובעת להציג בפני הנתבעים אישור רפואי בדבר היותה בהריון. אישור כזה לא הוצג.

באשר לטענתה כי ביקשה להציג צילום של בדיקת הריון ביתית, יש להבהיר כי אין מדובר באישור רפואי ואין במסמך זה כשלעצמו, אף לו הנתבע היה מעיין בו, כדי להעיד על היותה בהריון.

33. האמור לעיל מעמיד בספק רב את זכאות התובעת לפיצוי בגין פיטורים בהריון. המינימום הנדרש מהתובעת, הוא להמציא אישור רפואי על דבר ההריון, או לכל הפחות אישור רפואי על דבר הלידה ומועדה. כל אלה לא הוצגו לנתבעים מעולם, וכן לא הוצגו לבית הדין.

34. על אף האמור, אנו סבורים שבנסיבות התיק שבפנינו, יש מקום לפסוק פיצויים על פי חוק עבודת נשים.

נבהיר טעמנו להלן.

על פי העדויות, הנתבע מר סמרה הודיע לתובעת שהיא מפוטרת ובתגובה הטיחה התובעת כי היא בהריון.

לאור זאת, מר סמרה אמר לתובעת ללכת לביתה ליום אחד של חופש. בתמליל נשמע אומר שהוא מבקש לבדוק את זכויותיו, לאור הודעתה של התובעת שהיא בהריון.

חלפו עוד יומיים, עד ליום 11/6/15, שאז נמסר לתובעת מכתב הפיטורים.

לנתבעים היה די זמן לבדוק ולהתייעץ באשר לזכויותיהם וחובותיהם, לבקש אישור רפואי על ההריון וכל כיו"ב.

35. אנו סבורים כי שעה שהתובעת סיפרה לנתבעים על היותה בהריון, בטרם נמסר לה מכתב פיטורים רשמי, היה על הנתבעים לדרוש אישור רפואי על כך בטרם ימסרו מכתב פיטורים ולא "לטמון את ראשם בחול" כפי שעשו בפועל.

יתכן שהנתבעים סברו כי מדובר בתקופת עבודה חדשה, בה עבדה התובעת תקופה קצרה ולכן לא חלות על העסקתה הוראות חוק עבודת נשים. ואולם, כפי שהובהר לעיל, משמדובר על הפסקה בעבודה בת חודשיים בלבד בין שתי תקופות העבודה, יש לראות את שתי התקופות כתקופת עבודה רציפה ולכן התובעת עבדה בפועל למעלה מחצי שנה. היה על הנתבעים להיות ערים לכך ולבקש מהתובעת אישור רפואי על ההריון, על מנת לפנות בעניין זה לממונה על פי חוק עבודת נשים.

36. מנגד, לא ניתן להתעלם מהתנהלות התובעת, כמובא לעיל, ומכך שלכל אורך הדרך, ואפילו עד להגשת התביעה והתצהירים, לא המציאה ולו מסמך רשמי אחד על כך שהיתה בהריון במועד שבו פוטרה.

37. זכויות על פי חוק עבודת נשים

סעיף 13א לחוק עבודת נשים קובע:

"(א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות לפי חוק זה, והוא רשאי –

(1) לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין;

(2) ליתן צו מניעה או צו עשה, אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו להוציא צו כאמור יביא בית הדין בחשבון, בין השאר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה ואת האפשרות שעובד אחר ייפגע, ולגבי פיטורים הנובעים מצמצומים בעבודה גם את הוראותיו של הסכם קיבוצי החל על הצדדים; הוראות פסקה זו כוחן יפה על אף האמור בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

(ב) (1) מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור."

38. בבואנו להכריע בשאלה מהו הפיצוי הראוי אותו יש לפסוק לתובעת בנסיבות המקרה שלפנינו, מצאנו כי ראוי לפסוק לתובעת פיצוי מופחת, בשל התנהלות התובעת, כאמור.

בית הדין הארצי סקר את ההלכה הקודמת להוספתו של סעיף 13א(ב') לחוק עבודת נשים ולפיה זכאית עובדת שפוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת, בתקופה המוגנת עד הלידה. בית הדין הארצי לא הכריע בשאלה כיצד יש לשלב בין ההלכות שקדמו לתיקון, לבין הוראת התיקון. ואולם, באף אחת מהדרכים הפרשניות שהוצעו, לא הועמד גובה הפיצוי על פחות מ – 100% מהשכר בתקופה המוגנת.

ראו עע (ארצי) 285-09 פרופ' אריאל בן עמר שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ, מיום 28.12.10.

לאור האמור, יועמד הפיצוי על 100% מהפסדי השכר, כפי שיפורט להלן.

39. השכר הקובע

לטענת התובעת, יש לחשב את זכויותיה לפי שכר חודשי בסך 6,000 ₪.

הנתבעים טוענים מנגד, כי יש לחשב את הזכויות על פי השכר הממוצע לשתי תקופות העבודה, דהיינו – 4,165 ₪.

ברי כי הפיצוי על פי חוק עבודת נשים יחושב לפי השכר האחרון, בסך 6,000 ₪, הוא השכר שאותו הפסידה התובעת בשל פיטוריה.

למעלה מהדרוש נציין כי שהנתבעים כללו בחישוב השכר הממוצע, שכר בגין חודשים בהן התובעת עבדה חלק מהחודש בלבד.

40. הפסד שכר ממועד הפיטורים עד הלידה

בגין התקופה מיום 12.6.15 עד ליום 28.1.16, שבעה וחצי חודשים, זכאית התובעת לפיצוי בסך 45,000 ₪.

על פי הודאת התובעת, בתקופה זו עבדה במקומות אחרים והשתכרה סכום כולל של 10,362 ₪ (תלושי שכר צורפו לתצהירה).

בנוסף, התובעת קיזזה סך 4,422 ₪ בגין דמי אבטלה, בהתאם לאישור המוסד לביטוח לאומי מיום 8.7.15 נספח 8 לכתב התביעה.

על כן, לאחר קיזוז דמי אבטלה ושכר עבודה, עומד הפיצוי בגין אובדן שכר עבודה, על סך 30,216 ₪.

בנוסף זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסד שכר בחודשיים לאחר תום חופשת לידה, בסך 12,000 ₪.

41. הפסד דמי לידה

על פי מכתב מהמוסד לביטוח לאומי, שצורף לתצהיר גילוי המסמכים המשלים, אושר לתובעת תשלום דמי לידה עבור התקופה מ-1.1.16 עד 7.4.16 בסך 9,252 ₪.

הבסיס לחישוב דמי הלידה היה הכנסתה של התובעת בתקופה מיום 1.10.15 עד 31.12.15 בסך כולל של 8,496 ₪. בחלוקה ל – 90 יום, חושבו דמי הלידה לפי 94.4 ₪ ליום עבור 98 ימים.

אלמלא פוטרה, היו דמי הלידה של התובעת מחושבים על פי 200 ₪ ליום ­(6,000 ₪ לחודש *3 חודשים/90 יום). לפיכך התובעת זכאית היתה ל-19,600 ₪ בגין 98 הימים שאושרו לה.

על כן זכאית התובעת להפרש דמי לידה בסך 10,348 ₪.

42. פיצויי פיטורים

התובעת זכאית לפיצויי פיטורים, לתקופה 1/9/14 ועד תום התקופה המוגנת על פי חוק, בניכוי התקופה שבה לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינה לבין הנתבעים.

סה"כ התקופה – 19.5 חודשים

על כן זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 9,750 ₪.

43. דמי הודעה מוקדמת

התובעת פוטרה ביום 11.6.15 לאלתר. בהתאם לתקופת העבודה השניה, זכאית להודעה מוקדמת בת יום, סה"כ 240 ₪.

44. דמי הבראה

התובעת זכאית לדמי הבראה בגין 19.5 חודשים, סה"כ 3,024 ₪ (8 ימים X 378 ₪).

45. אי מתן הודעה על תנאי העסקה

לטענת התובעת, פנתה למעסיקיה מספר רב של פעמים בבקשה לקבל פירוט בכתב של תנאי עבודתה אך לא ניתנה לה הודעה כנדרש בחוק.

לטענת הנתבעים, תנאי עבודתה של התובעת היו ידועים לה. כמו כן, כעולה מתמלול השיחה מיום 10.5.15 (נספח 5 לתצהירה של התובעת) לקראת תקופת העבודה השניה, התובעת התבקשה להכין נוסח של הסכם ולא עשתה כן.

אנו סבורים שמעסיק אינו רשאי להטיל את מלאכת הכנת הסכם העבודה על העובד. ודאי שאין בעובדה זו כדי לשחרר את המעסיק מחובתו על פי חוק, למסור לעובד הודעה על תנאי עבודה או הסכם עבודה.

בנוסף, התברר שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי שעות העבודה. מחלוקת זו היתה מתייתרת לו היה נערך הסכם עבודה.

בשים לב לתקופת העבודה ולמכלול הנסיבות, אנו מעמידים את הפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה על 2,000 ₪.

46. פיצוי בגין העדר שימוע

התובעת עותרת לפיצוי בשיעור 3 משכורות בגין פיטורים בהעדר שימוע.

לטענת הנתבעים, טענותיהם כלפי התובעת נמסרו לתובעת מספר פעמים והיו ידועות לה.

עוד נטען כי במועד הפיטורים היתה התובעת עובדת בניסיון וניתן היה לפטרה ללא שימוע. זאת בהתאם לצו ההרחבה בענף המוסכים מיום 24.12.1995 הקובע בפרק 6 סעיף א':

"כל עובד המתקבל לעבודה נחשב כעובד בנסיון במשך 6 החודשים הראשונים מיום כניסתו לעבודה"

ובסעיף ב':

"בתקופת הניסיון רשאי המעביד לפטר עובד כלי מתן סיבה".

47. משקבענו כי מדובר בתקופת עבודה אחת, הרי שבמועד הפיטורים התובעת לא היתה עובדת בנסיון, כהגדרת מונח זה בצו ההרחבה.

יחד עם זאת, אנו סבורים כי בנסיבות העניין התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין אי עריכת שימוע.

מתמליל השיחה בין התובעת למר סמרה מיום 7.6.15 עולה כי הנתבעים ביקשו לשוחח עם הנתבעת ואילו התובעת קמה והלכה:

"דויד: למה הלכת? למה, לא אמרתי לך שאנחנו רוצים לשבת לדבר איתך? אני...

עדן: לא על חשבון הזמן שלי, מה.

דויד: מה זה "לא על חשבון הזמן שלך", אבל, אנחנו, מה זה "הזמן שלך"?

עדן: היה, היית פנוי, יכולת לבוא ולדבר איתי גם בזמן העבודה" (עמ' 1 ש' 8-11).

כעולה מהתמליל, בשיחה זו אמר מר סמרה לתובעת במפורש כי במידה והיא אינה מעוניינת לעבוד עד השעה 16:00 על פי דרישת המוסך, לא יוכל להמשיך ולהעסיקה:

"דויד: אז אוקי, אם זה לא מתאים לך, אז לא מתאים לך.

עדן: מי אמר שלא מתאים לי?

דויד: אני אז אני אומר לך,

עדן: מי אמר שלא מתאים לי?

דויד: אז אני אומר לך, אם לא מתאים לך עד ארבע,

עדן: עד שלוש וחצי אני אבוא וזה מה שסיכמנו וזהו.

דויד: לא, לא, את לא באה,

עדן: מה זה "לא באה", אני אבוא, מה זה "לא באה".

דויד: לא, את לא תבואי,

עדן: מה זה "לא אבוא"?

דויד: אם, את לא תבואי, עד שלוש וחצי לא, זה לא קייטנה ולא גן ילדים,

עדן: שום דבר, אני עד היום הייתי עד שלוש וחצי, אני אמשיך להיות עד שלוש וחצי, הכל טוב,

דויד: אז אני לא רוצה" (עמ'3 ש' 18 ואילך).

התובעת אישרה בסעיף 25 לתצהיר:

"יומיים אחר כך, בתאריך 9.6.15 .... נאמר לי כי סיבת פיטוריי היא העובדה שאני עוזבת את מקום העבודה לפני הזמן שנקבע כשעת סיומה, וכי שעות עבודתי אינן מתאימות לעבודה במוסך."

48. מהמובא לעיל עולה שסיבת הפיטורים היתה ידועה לתובעת ונמסרה לה, לאחר שקוימה עמה שיחה בנושא, בה הביעה עמדתה כי אין בדעתה לעבוד על השעה 16:00 כדרישת המוסך. בנסיבות אלה קוימה תכלית השימוע.

התובעת אינה זכאית לפיצוי ברכיב זה.

49. אי ביצוע הפרשה לקרן פנסיה

אין מחלוקת שהנתבעים לא ביטחו את התובעת בקרן פנסיה.

לטענת הנתבעים, התובעת לא היתה זכאית לביטוח פנסיוני כיוון שהיתה עובדת בניסיון. כאמור לעיל, טענה זו נדחתה.

על פי פרק 6 סעיף ד' לצו ההרחבה:

"נשאר עובד לעבוד לאחר תקופת הנסיון, כאמור לעיל, ייהנה מכל הזכויות הנובעות מהסכם זה לעובד קבוע מיום הכנסו לעבודה".

50. מאחר ותקופת העבודה עלתה על 6 חודשים, זכאית התובעת להפרשות פנסיוניות ממועד תחילת עבודתה.

בגין תקופת העבודה הראשונה זכאית התובעת לפיצוי בסך 1,899 ₪ (6.33 חודשים X 5,000 ₪ X 6%).

בגין התקופה השניה ועד לתום התקופה המוגבלת לפיטורים זכאית לפיצוי בסך 4,752 ₪ (13.2 חודשים X 6,000 ₪ X 6%).

התובעת עתרה לתשלום חלק העובד בשיעור 5%, זאת מאחר והובטח לה לטענתה שכר נטו. הנתבעים הכחישו כי היה עליהם לגלם את חלק העובד.

דרך המלך היא כי שכר עבודה נקוב בערכי ברוטו. התובעת לא הוכיחה כי במקרה הנדון יש לסטות מכלל. תביעתה ברכיב זה נדחית.

51. שעות נוספות

לטענת התובעת, בתקופת העבודה הראשונה הועסקה בשעות נוספות ולא קיבלה על כך תשלום.

לטענתה, עבדה בחודשים אלה בימים א'-ה' מהשעה 7:30 עד 17:00 (9.5 שעות) וביום ו' מהשעה 7:30 עד 12:00 (4.5 שעות) נטען כי עבדה בממוצע 28 שעות נוספות בכל חודש.

בעדותה שינתה התובעת את גרסתה וטענה:

"בתקופה הראשונה כן, עבדתי 9 שעות ביום" (עמ' 14 ש' 29).

הנתבעים טענו כי שעות עבודתה של התובעת היו בימים א'- ה' בין השעות 7:30 עד 16:00 (8.5 שעות) וביום ו' 7:30 עד 12:00. בנוסף נטען כי התובעת נהגה לסיים עבודתה מוקדם יותר ולעיתים לא הגיעה לעבודה בימי ו' . עוד נטען כי התובעת נהנתה מהפסקת אוכל בת 3/4 שעה והפסקות עישון רבות אשר לא קוזזו משכרה.

הנתבעים אישרו כי אין שעון נוכחות או רישום נוכחות במוסך (עמ' 17 ש' 8).

מר סמרה העיד:

"אנחנו יד לוחצת יד. כשהיתה צריכה ללכת ב 11 שחררתי ב 11 וכשלא היתה עבודה שחררתי ב – 2..." (עמ' 21 ש' 6-7).

הנתבעים הציגו תכתובת מסרוני "ווטסאפ" בין התובעת לבתו של מר סמרה, ממנה עולה לטענתם כי התובעת סיימה את יום העבודה מוקדם.

בתכתובת מחודש 21.12.14 נשאלה התובעת:

"באיזה שעה את בדרך כלל מסיימת לעבוד?" והתובעת השיבה "אני מסיימת בארבע וחצי".

עוד עולה מהתכתובת כי בתאריך 7.1.15 קבעה התובעת עם בתו של מר סמרה טיפול קוסמטי בשעה 15:30 ויצאה לצורך כך מוקדם מהעבודה. לטענת התובעת מדובר במקרה חד פעמי בו סיימה את יום עבודתה לפני המתוכנן (עמ' 13 ש' 16-17).

בנושא ההפסקות, התובעת העידה:

"לא היתה לי הפסקה מוגדרת".

פרט למקרה זה, הנתבעים לא הוכיחו כי התובעת סיימה עבודתה לפני הזמן או שקיבלה הפסקה בת 3/4 שעה, בה היתה חופשיה לצאת ממקום העבודה.

52. בהתאם להוראות חוק הגנת השכר לאחר התיקון (סעיף 26) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, בה שנויות במחלוקת שעות העבודה בעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו וזאת עד לתקרה של 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות נוספות חודשיות.

53. בהיעדר רישום של שעות העבודה, כנדרש בחוק, לא ניתן לוודא כמה שעות התובעת עבדה. כמו כן, לא נערך הסכם עבודה ממנו ניתן היה ללמוד על היקף העבודה הנדרש ממנה.

על כן, הנטל על המעסיק להוכיח כי התובעת לא עבדה בשעות נוספות. הנתבעים לא עמדו בנטל זה.

54. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים אנו קובעים שהתובעת עבדה בימים א'-ב' משעה 7:30 עד 16:30 (9 שעות) ובימי ו' מהשעה 07:30 עד 12:00. זוהי מתכונת העבודה. אף אם הוכיחו הנתבעים שיום או יומיים התובעת יצאה מוקדם יותר, עדיין לא נסתרה מתכונת העבודה הקבועה.

התובעת עבדה 49.5 שעות שבועיות ומתוכן 6.5 שעות נוספות בשבוע (28 שעות נוספות בחודש).

על כן התובעת זכאית לתמורה בגין עבודה בשעות נוספות בסך 1,024 ₪ (5.78 ₪ X 28 X 6.33 חודשים).

55. פיצוי בגין עגמת נפש

בשל קביעותינו כאמור לעיל בנוגע לחוסר תום לבה של התובעת, איינו מוצאים לנכון לפסוק לה פיצוי נוסף ותביעתה ברכיב זה נדחית.

56. פיצוי על פי חוק שוויון הדמנויות בעבודה

לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את סעיף 2(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988. התובעת עתרה לתשלום פיצוי לפי סעיף 10 (א)(1) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה שיקבע לפי שיקול דעת בית הדין.

כאמור לעיל, במועד הפיטורים, הנתבעים לא ידעו על ההיריון ההחלטה על הפיטורים התקבלה מסיבה עניינית, שאינה קשורה בהריון. מכאן, שהנתבעים לא הפלו את התובעת על רקע הריונה ולא פעלו בניגוד לסעיף 2 לחוק השוויון. על כן התביעה ברכיב זה נדחית.

57. טענות קיזוז

כנגד הסכומים הנתבעים, העלו הנתבעים מספר טענות קיזוז. נדון בהן להלן:

58. קיזוז השכר ששולם לתובעת בגין זמני ההפסקות

הנתבעים לא הוכיחו שהתובעת יצאה להפסקות ולא פירטו את הסכום הנטען על כן טענתם בעניין זה נדחית.

59. קיזוז - פיצוי בהתאם לחוק החוזים ו/או הפרת חובת האמון ו/או הפרת חובת תום הלב

לטענת הנתבעים, ביום 4.3.15 הודיעה התובעת כי אם לא תקבל תוספת שכר היא מתפטרת ולאחר שהנתבעים סירבו להעלות את שכרה, מסרה להם מכתב התפטרות קצר ולאקוני שנוסחו שונה מנספח 2 לתצהירה.

לטענתם, מכתב זה נעלם מהמוסך ואף נמחק מהמחשב ובהיעדר גורם אחר שיכול היה לקחתו, הרי שבסבירות גבוהה הוא נגנב על ידי התובעת.

הנתבעים צירפו תמלול של שיחה בין התובעת למר סמרה מיום 9.6.15 ממנו עולה לטענתם, כי מר סמרה שאל במועד זה את התובעת על אודות המסמך שנעלם.

התובעת הכחישה את טענת הנתבעים והפנתה מנגד לתמלול, נספח ב' לתצהיר גילוי המסמכים המשלים, בו לטענתה משמיע לה מר סמרה את תוכנו של מכתב ההתפטרות בנוסחו כפי שצורף על ידה.

הנתבעים טוענים לאי קבילותו של התמליל נספח ב', בשל כך ששיחת הטלפון אשר תומללה, השמיעה רק את קולו של מר סמרה ולא נשמע בה קולו של הדובר השני.

מבלי להידרש לשאלת קבילותו של התמליל, הרי שלא הוכח בפנינו כי התובעת נטלה את מכתב ההתפטרות. טענת הנתבעים מושתתת על הנחה בלבד, אותה איננו מקבלים.

אף אין בידינו לקבל את טענתם שלפיה לתובעת היתה תכנית סדורה להוציא כספים מהנתבעים או להציג בפניהם מצגי שווא טרם קבלתה לעבודה.

על הנתבעים מוטלת היתה האחריות לחתום עם התובעת הסכם עבודה מסודר או למסור לידיה טופס הודעה בדבר תנאי עבודתה. לו היו עושים כן, תנאי העבודה היו ברורים לצדדים. על כן, טענת הקיזוז נדחית.

60. סוף דבר

התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. הפסד שכר ממועד הפיטורים עד הלידה בסך 30,216 ₪.

ב. הפסד שכר ב – 60 הימים שלאחר חופשת הלידה 12,000 ₪.

ג. הפסד דמי לידה בסך 10,348 ₪.

ד. פיצויי פיטורים בסך 9,750 ₪.

ה. תמורת הודעה מוקדמת בסך 240 ₪

ו. דמי הבראה בסך 3,024 ₪.

ז. פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה בסך 2,000 ₪.

ח. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 6,651 ₪.

ט. תמורה בגין עבודה בשעות נוספות בסך 1,024 ₪.

61. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

62. לאור התנהלותה של התובעת, כמפורט לעיל, לא מצאנו לנכון לפסוק לטובתה הוצאות משפט. כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י' אב תשע"ז, (02 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.