תוכן עניינים

הפרק הפיסקה/ות

1. כללי 1-10
2. הרקע 11-15
3. ההליכים הפליליים כנגד הנתבעים 16-33

ג.1 ההליכים נגד נתבע 1 – ת.פ. 1647-08-14 18-26

ג.2 ההליכים נגד נתבע 2 – ת.פ. 58235-07-14 27-33

1. התובענות שבפניי 34-42
2. כתבי ההגנה מטעם הנתבעים 43-53

ה.1 כתב ההגנה של הנתבע 1 43-49

ה.2 כתב ההגנה של הנתבע 2 50-53

1. תמצית תיאור ההליכים שבפניי 54-59
2. הראיות – מבט על 60-63
3. סיכומי הצדדים – כללי 64-70
4. סיכומי התובע 71-131

ט.1 כללי 71

ט.2 האחריות המשפטית של שני הנתבעים 72-83

ט.3 הפגיעות וההשפעה על כושר השתכרותו של התובע 84-88

ט.4 הנכות הנפשית – הפן התפקודי 89-94

ט.5 הנכות בפה ולסת – הפן התפקודי 95-99

ט.6 כושר ההשתכרות של התובע 100-111

ט.7 פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד 112-115

ט.8 פגיעה בפנסיה 116

ט.9 הפסד שכר לעבר 117-120

ט.10 עזרת הזולת לגבי העבר 121-124

ט.11 עזרת הזולת לעתיד 125-127

ט.12 כאב וסבל 128-129

ט.13 פיצויים עונשיים 130

ט.14 סיכום 131

1. סיכומי הנתבע מס' 1 132-152
2. סיכומי הנתבע מס' 2 153-167
3. תשובת התובע לסיכומי הנתבעים 168-173

דיון והכרעה

1. האם התביעה כנגד הנתבע 1 היא "תביעה אזרחית הנגררת

לפלילים"? 174-212

יג.1 טענות הצדדים 174-180

יג.2 ניתוח משפטי 181-197

יג.3 מן הכלל אל הפרט – היישום לנתוני תיק זה 198-210

יג.4 התוצאה 211-212

1. האם הנזק שנגרם לתובע ניתן לחלוקה בין המעוולים הנתבעים? 213-247

יד.1 הצגת הנושא וטיעוני הצדדים 213-222

יד.2 דיון 223-238

יד.3 היישום לתיק זה 239-247

1. גובה הנזק 248-270
2. קביעת נכות רפואית ותפקודית 271-299
3. אובדן כושר השתכרות 300-459

יז.1 המשפט העברי 300-318

יז.2 כללי 319-340

יז.3 אובדן הכנסה בגין אי הקריאה בתורה 341-353

יז.4 הפסדי הכנסה בגין אי ביצוע של בריתות 354-411

יז.1.4 טענות התובע – רתיעה מדם ואי יכולת ביצוע מציצה 354-357

יז.2.4 ברית מילה – הנתונים ההלכתיים 358-365

יז.1.2.4 מעמדה וחשיבותה של ברית המילה במסורת

היהודית 358-363

יז.2.2.4 ברית מילה במשפט הישראלי – כללי 364-365

יז.3.4 דיני מציצת דם ברית המילה 366-367

יז.4.4 מוהל הצריך לראות דם 368-370

יז.5.4 דיון 371-409

יז.6.4 סיכום 410-411

יז.5 הפסדי הכנסה בשל אי הכנת נערים לבר מצווה 412-423

יז.6 אובדן הכנסה בגין עיכוב או הפסקת הכשרתו של התובע כמו"צ 424-436

יז.7 אובדן הכנסה בגין אי הנגינה 437-459

1. הפרשות פנסיוניות 460-474

יח.1 טענות הצדדים 460-463

יח.2 דיון והכרעה 464-474

1. פיצויים בגין עזרת הזולת 475-487
2. כאב וסבל 488-516

כ.1 כללי 488-496

כ.2 דיון והכרעה 497-516

1. פיצויים עונשיים 517-544

כא.1 טענות הצדדים 517-521

כא.2 דיון והכרעה 522-544

1. ניכוי בגין גמלאות איבה 545-562

כב.1 טיעוני הצדדים 545-548

כב.2 דיון והכרעה 549-562

1. ניכוי סכומי הפיצויים שהוטלו במשפטים הפליליים 563-566
2. סיכום 567-571

כה. פסיקתא 572-578

1. כללי
2. בפניי שתי תביעות, אשר הוגשו כתביעות אזרחיות נגררות לפלילים, בהתאם לסעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – "חוק בתי המשפט"), הקובע כי אם "הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו – ונגדו בלבד – תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לעניין זה מוסמך בית משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום".
3. שתי התביעות אוחדו.
4. התובע הוא יליד 1981, אב לחמישה ילדים, תלמיד ישיבת "שובו בנים" בעיר העתיקה, ירושלים.
5. הנתבעים הינם צעירים, ממוצא ערבי, תושבי העיר ירושלים.
6. שתי התביעות האזרחית נסמכות על כך ששני נתבעים – בשני הליכים נפרדים – הורשעו בפלילים. זאת, בעקבות שני כתבי אישום שהוגשו, נגד כל אחד מן הנתבעים, בעקבות תלונתו של התובע כנגדם. שני הנתבעים – שיוצגו על ידי סנגורים – הודו, כל אחד בנפרד, בפני שופט אחר, בכל העובדות שבכתבי האישום המתוקנים, אשר הוגשו כנגדם, הורשעו בדין, ונגזר עונשם.
7. לאחר תיאור הרקע (פרק ב), יפורטו ההליכים הפליליים נגד הנתבעים (פרק ג, תוך הפרדה והתייחסות לכל אחד מהם – תת פרק ג.1, תת פרק ג.2).
8. בפרקים הבאים יוצגו התובענות (פרק ד), כתבי ההגנה של הנתבעים (פרק ה), תמצית תיאור ההליכים (פרק ו), וסקירת הראיות במבט-על (פרק ז).
9. סיכומי הצדדים יובאו בפרקים אלה: דיון כללי בסיכומים (פרק ח); סיכומי התובע (פרק ט); סיכומי נתבע 1 (פרק י); סיכומי נתבע 2 (פרק יא); תשובת התובע לסיכומי הנתבעים (פרק יב).
10. בחלק הדיון וההכרעה אתייחס, תחילה, לשאלה הדיונית, האם התביעה כנגד הנתבע 1 היא תביעה אזרחית נגררת לפלילים, לעניין סעיף 77 לחוק בתי המשפט (פרק יג). דיון משפטי ייערך בשאלה, האם וכיצד ניתן לחלק את הנזק שנגרם לתובע בין המעוולים, הנתבעים (פרק יד).
11. לאחר מכן, אדון בשאלת גובה הנזק (פרק טו). אקבע את הנכות הרפואית והתפקודית (פרק טז), ובעקבותיה, אדון באובדן כושר השתכרות (פרק יז), שבמסגרתו אתייחס לנושאים הפרטניים הבאים: עמדת המשפט העברי (תת פרק יז.1); דיון כללי (יז.2);אובדן הכנסה בגין אי הקריאה בתורה (יז.3); הפסדי הכנסה בגין אי ביצוע של בריתות (תת פרק יז.4; במסגרתו, יקדם דיון על דיני הברית והשפעת הפגיעות הגופניות של התובע על כושרו לבצע בריתות); הפסדי הכנסה בשל אי הכנת נערים לבר מצווה (פרק יז.5); אובדן הכנסה בגין עיכוב או הפסקת הכשרתו של התובע כמו"צ (פרק יז.6); אובדן הכנסה בגין אי הנגינה (פרק יז.7). כמו כן, אתייחס לפיצויים בגין הצורך בהפרשות פנסיוניות (פרק יח). יוקדש פרק לפיצויים בגין עזרת הזולת (פרק יט). דיון נפרד ייוחד לפיצויים בגין כאב וסבל (פרק כ). אתייחס לטענת התובע, בדבר זכאותו לפיצויים עונשיים (פרק כא). מאחר והתובע קיבל כספים מאת המוסד לביטוח לאומי, אדון בטענות הנתבעים, לעניין הניכוי בגין גמלאות איבה (פרק כב). כן אתייחס לניכוי הסכומים שנפסקו לחובת הנתבעים, כנאשמים במשפטים הפליליים, בהם הורשעו (פרק כג). פרק כד, יהיה הפרק המסכם, שיקבע את התוצאות הממוניות ואת זכאות התובע לפיצויים וחלוקת חובת התשלום בין הנתבעים. הפסיקתא תובא בפרק האחרון (פרק כד).
12. הרקע
13. ביום 23.7.14, בשעות הערב, צעד התובע (המתלונן), אדם שהוגדר בכתב האישום (סעיף 1 סיפא) כמי אשר "לבש לבוש חרדי, באופן המקל לזהותו כיהודי", מהכותל המערבי לעבר שער שכם, דרך רחוב הבד, בשוק המצוי בעיר העתיקה, בירושלים.
14. הנתבעים שבפניי (הנאשמים בתיקים הפליליים) החליטו לפגוע במתלונן, בשל היותו יהודי. הם הלכו אחרי התובע, ונצמדו אליו. משהרגיש בכך התובע, הוא עצר לצד הדרך, כדי לאפשר להם לעבור על פניו. או אז, תקפו שניהם את התובע, בכך שהיכו אותו ובעטו בכוח בפניו ובראשו. הנתבעים נמלטו מן המקום, כאשר הם מותירים את התובע, כשהוא שכוב על הארץ, מעולף.
15. כאשר התעורר התובע מעלפונו, מצא עצמו מהלך ברחוב עידו, מרחק של כחצי שעה ממקום האירוע.
16. הנתבע 1 היה בן כ-18 שנים, בעת ביצוע המעשים.
17. הנתבע 2 היה בן 15 שנים ושמונה חודשים, בעת ביצוע המעשים.
18. ההליכים הפליליים כנגד הנתבעים
19. כנגד הנתבעים הוגשו כתבי אישום בגין המעשה, בשני הליכים נפרדים, שנידונו בפני שני שופטים שונים, בבית המשפט המחוזי בירושלים.
20. בשני תתי הפרקים הבאים אדון בנפרד בעניינו של כל אחד מן הנתבעים (הנאשמים).

ג.1 ההליכים נגד נתבע 1 – ת.פ. 1647-08-14

1. בת.פ 1647-08-14, הוגש כתב אישום נגד נתבע 1 (יליד 15.5.1995). במסגרת תיאור העובדות של מעשי התקיפה (כמובא לעיל, בפיסקאות 11-13) נכתב, כי מעשי התקיפה נעשו, "... והכל מתוך מניע גזעני, בשל היותו של המתלונן יהודי" (סעיף 3 סיפא לכתב האישום, מיום ח באב תשע"ד (4 באוגוסט 2014), חתום על ידי עו"ד נגה בן סידי, עוזרת לפרקליט מחוז ירושלים (פלילי)).
2. ביחס לנזקים שנגרמו למתלונן (התובע שבפניי), נכתב בכתב האישום הנ"ל, כדלקמן (סעיף 5):

"כתוצאה ממעשיהם של הנאשם וא.נ. [הנתבע 2 שבפניי – מ. ד.] נגרמו למתלונן המטומה תת-לשונית, שבר בלסת התחתונה וחבלה מאחורי אוזנו הימנית, והוא פונה לקבלת טיפול רפואי. המתלונן אושפז בבית החולים למשך ארבעה ימים ונזקק לניתוח לקיבוע השבר בלסת."

1. בהמשך כתב האישום נכתב, כי במעשים הללו חבל הנאשם בחברו חבלה חמורה שלא כדין, בנוכחות שניים שחברו יחד לביצוע המעשה (סעיף 6 לכתב האישום).
2. הוראת החיקוק לפיה הואשם הנאשם היא – חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 + 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
3. במסגרת ההליך הפלילי הורשע הנתבע 1, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (הכרעת דין מיום כב בתמוז תשע"ה (9.7.15)).
4. בית המשפט המחוזי בירושלים (עמיתי, כב' השופט משה יועד הכהן), כיבד הסדר טיעון "סגור", עליו הסכימו ב"כ הצדדים (ב"כ המאשימה עו"ד חן בן שלום, מפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) ,וב"כ הנאשם מחמוד רבאח), וגזר, ביום כט תמוז תשע"ה (16.7.2015), את דינו של הנאשם 1 לעונשים אלה:

שנת מאסר בפועל, מיום מעצרו 24.7.14;

שמונה חודשי מאסר על תנאי;

פיצוי בסך של 10,000 ₪ לתובע שבפניי, שישולמו ב-10 תשלומים שווים ורצופים (עמ' 101, שורות 21-25).

1. בגזר הדין, הזכיר בית המשפט כי הוגשה לו הצהרת נפגע, שבה "מתאר המתלונן בפירוט את הנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו לו כולל פגיעה תפקודית מונעת ממנו לבצע חלק מהפעילויות אותם ביצע בעבר וכן נזקים נפשיים הגורמים לו לפחדים, דמיונות ודיכאון ומגבילים את תנועותיו" (עמ' 100, שורות 25-27).
2. בהמשך גזר הדין, מתייחס בית המשפט למעשה החמור ולמבצעיו, וכותב את הדברים הבאים (עמ' 101, שורות 4-8):

"העבירה בה הורשע הנאשם הינה בעלת אופי מכוער ומסליד. גם אם ההסבר שנמסר מפי בא כוחו לפיו פעל על רקע האווירה המתוחה במיוחד ששררה בירושלים באותם ימים הוא נכון, אין בכך ולו שמץ של הצדקה למעשה בריוני ואלים מסוג זה. המתלונן לא עשה מאומה מצידו כדי להצדיק את המעשה כלפיו וכל חטאו היה שהיה לבוש כאדם יהודי חרדי. פגיעה על רקע גזעני מקלפת את הקורבן מאנושיותו ומעבר לפגיעה בגופו גורמת להפחתת ערכו כבן אנוש וכבודו כאדם".

1. כאמור, ההסדר היה "סגור", כולל גובה פיצויים של 10,000 ₪. בית המשפט, בגזר הדין, לאחר אימוץ ההסדר, מייחד דברים לפיצוי למתלונן – נשוא התיק שבפניי – וכותב את הדברים הבאים (עמ' 101, שורות 27-31):

"אני ער לעתירתו של המתלונן להטיל על הנאשם פיצוי גבוה יותר, אולם, לנוכח עיקרון אחידות הענישה, ומכיוון שחלקו של הנאשם בפגיעה היה נמוך יותר מזה של האחר, מצאתי שאין מקום לחרוג מן העיקרון גם בעניין הפיצוי. יחד עם זאת, פתוחה הדרך בפני המתלונן לפעול בהליכים משפטיים אחרים כדי לתבוע את נזקיו".

ג.2 ההליכים נגד נתבע 2 – ת.פ. 58235-07-14

1. כתב האישום בת"פ 58235-07-14 כנגד הנתבע 2, שהיה קטין (יליד 17.12.1998) במועד ביצוע העבירה, הובא בפניי.
2. כתב האישום ייחס לנאשם את האירועים שפורטו לעיל ביחס לנאשם האחר, בשינויים המחוייבים, כאשר הוסף לו הנתון העובדתי הבא (סעיף 6 לכתב האישום): "לאחר ביצוע המעשים המתוארים לעיל השליך הנאשם את הבגדים שלבש במועד ביצוע המעשים לפח האשפה".
3. עקב נתון עובדתי זה, הוראות החיקוק שיוחסו לנאשם בכתב האישום כללו בנוסף לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 333 + 335 (א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (כפי שיוחס לנתבע 1), גם עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין הנ"ל.
4. לאחר הודאת הנאשם – שהיה מיוצג על ידי עו"ד וסים דכואר – כי הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו, ולאחר שהוגש תסקיר שירות מבחן, שהמליץ על הרשעה, של"צ ומבחן, ולאחר שהוגשה הצהרת נפגע עבירה וראיות הנאשם לעונש, טענו הצדדים זה בכה וזה בכה: המדינה עתרה למאסר בפועל של 12 חודשים; והסניגור ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן הנ"ל. ניתן על ידי פסק דין מפורט, ביום יד באייר תשע"ה (3.5.15), שבו הרשעתי את הנאשם, שכאמור, היה קטין, ובנוסף לכך גזרתי על הנאשם עונשים אלה:

מאסר בפועל של ששה חודשים ויום, בניכוי תקופת מעצרו של 21 ימים (שירות בתי הסוהר גילה כי הוא היה עצור 24 יום, וניתנה החלטה לשינוי התקופה בהתאם, ביום 14.7.15);

מאסר על תנאי;

פיצוי למתלונן, בסך של 10,000 ₪.

1. ראוי לציין כי לאורך פסק הדין יש התייחסות למספר נושאים שהם רלבנטיים לתיק זה.
2. במסגרת תיאורו של תסקיר נפגע עבירה, שהוגש כראייה לעונש מטעם המאשימה, נכתב בפסק הדין כדלקמן (פסקאות 32-37):
3. "דברי המתלונן, בכתב, מתחילים במילים אלה: 'נס שאני חי, בעזרת השם'. בהמשך הוא מוסיף וכותב: 'קשה לי מאוד לשחזר את האירוע המזעזע ומה שקדם לו. הפחד והטראומה בהמשך עד עכשיו. ומכיוון שאני מקווה שאקבל את הפיצוי ההולם, אם אתאמץ ואפרט הכל, אשתדל לעשות זאת. והמבין יבין'.
4. המתלונן מתאר את הפגיעה בלסת התחתונה, שגרמה לו לזעזוע מוח ולאיבוד הכרה, שלא יכל לדבר. עד היום, הוא מעדיף לשתוק, מאשר לדבר (בעניין אחרון זה יש תימוכין בתעודות הרפואיות, כולל של הפסיכיאטרים ד"ר יבגני לוין וד"ר פבלו רואיטמן).
5. האשפוז בבית החולים והניתוחים בלסת – מתועדים. גם קשייו לאכול לאחר מכן, שתוארו על ידי המתלונן, מתועדים במסמכים הרפואיים.
6. המתלונן מסביר כי הוא נמצא במצב של חולשה, ועד היום השפה שלו רדומה. הוא מתאר קושי נפשי שגורם פחדים לילדים ולאשה, ומפריע לו לחזור לישיבה האהובה עליו.
7. במסגרת הנזקים התוצאתיים, הכלכליים, מתוארים הדברים הבאים:
8. המתלונן היה מוהל, אך בשל הפגיעה בפה לא יכל להמשיך להיות מוהל (בגלל המציצה). בעניין זה יש תיעוד, ואף הוא הסביר את הדברים בפניי, בפרוטוקול הנ"ל.
9. המתלונן היה 'בעל קורא' ואינו יכול לעשות כן (גם על כך יש תיעוד). בשל כך, נגרם לו נזק כלכלי וגם פגיעה חברתית.
10. המתלונן אינו יכול לתת שיעורים בדף היומי, בתלמוד, בהלכה ובמוסר, מכיוון שהלסת עם המכשירים גורמים לו למאמץ. הוויתור על כך גרם לכך שהתפרק השיעור, שאותו ניהל.
11. המתלונן היה נגן בכלי נשיפה (קלרינט, סקסופון וחליל צד). הוא לא יכול להמשיך לנגן, בגלל אימוץ השפתיים והלסת הכואבת. כמו כן, המתלונן אינו יכול להיות 'בעל תוקע' בשל כך (גם על כך יש תיעוד).
12. המתלונן נמצא במצב רגשי ונפשי קשה. קשה לו לדבר. חוות הדעת מעידות על פוסט-טראומה. הוא מהסס לדבר, וכאשר נפגש עם רופאים, נותן המתלונן לאשתו לדבר, במקומו.
13. המתלונן מתאר את התיפקוד הקשה בבית, כאשר מצב רוחו ירוד, יש לו חוסר תאבון וחוסר שינה, חרדות וחוסר אונים עם סיוטים, דבר המשפיע גם על אשתו, שנפגעה נפשית.
14. הצהרת נפגע העבירה מסתיימת במילים אלה: 'אני מבקש פיצוי שני מיליון דולר מהעושה שלום וכבוד השופט למען ישמעו וייראו ויחזור הסדר והרגשת הביטחון'".
15. ראיתי לנכון לצטט את הסיפא של גזר הדין, פסקה 84(ד), שגם היא רלבנטית לתיק זה. פסקה זו הינה חלק מן העונש, שנקבע ברישא של פסקה 84:

"הנאשם יפצה את המתלונן בסך 10,000 ₪ שישולמו בתשלומים חודשיים שווים ורצופים של 200 ₪ כל אחד, במשך 50 חודשים, החל מהיום ה-90 לאחר סיום מאסרו, וזאת, בהתחשב בגילו (אין בכך, כמובן, כדי לגרוע מזכותו של המתלונן לנקוט בכל הליך אזרחי אחר, לפי שיקול דעתו, ואינני מביע כל עמדה ביחס להליך כזה, אם וכאשר יינקט, ואני מותיר נושא זה לשיקול הדעת המלא של הערכאה הדיונית אשר אליה תוגש התביעה האזרחית, אם תוגש)".

1. התובענות שבפניי
2. התובע הגיש שתי תביעות אזרחיות הנגררות לפלילים, כנגד כל אחד מן הנתבעים, לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (שצוטט במלואו בפסקה 1 לעיל).
3. כתבי התביעה, אוחדו על פי החלטתה של כב' הרשמת דאז – עירית כהן – מיום 17.9.15, והובאו בפניי כשתי תביעות נגררות המאוחדות ביניהן.
4. בכתבי התביעה המאוחדים טען התובע לנזקים הרפואיים הבאים:
5. נזק ללסת (שבר עם תזוזה בלסת התחתונה (עצם המנדיבולה);
6. נזק נפשי (התובע אחוז חרדות ודמיונות המגבילים את תנועותיו);
7. פגיעה תפקודית (מצבו הנפשי ומצבו הפיזי של התובע משליכים על תפקודו בעבודה ובביתו).
8. בראשי הנזק המיוחדים טען התובע לנזקים קונקרטיים אלה:
9. הוצאות רפואיות ונסיעות - 10,000 ₪.
10. אובדן הכנסה בעבר - 100,000 ₪.
11. עזרת צד שלישי, לרבות קרובים - 50,000 ₪.
12. בראשי הנזק הכללים טען התובע לנזקים אלה:
13. פגיעה בכושר ההשתכרות;
14. פגיעה בזכויות סוציאליות והפרשות סוציאליות;
15. עזרת הזולת;
16. הוצאות כלליות ורפואיות;
17. נזק לא ממוני, כאב וסבל;
18. פיצויים עונשיים, לאור נסיבות המקרה.
19. כזכור, לפי סעיף 44א לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971, רואים את הממצאים שנמצאו בהליך הפלילי, כאילו נקבעו בהליך האזרחי אשר הוגש כנגרר להליך הפלילי בו נקבעו אותם הממצאים. על כן, טען התובע שאין צורך להוכיח את היסודות העובדתיים הנדרשים לשם הוכחת התביעה, אלא, ניתן להסתמך על אלו הקבועים כבר, במסגרת ההליך הפלילי.
20. התובע מתאר בהרחבה את הנזקים שנגרמו לו, הן הפיזיים והן הנפשיים. הוא ער לכך שהיה צריך לצרף חוות דעת רפואית. אך, כותב בא כוחו, בסעיף 33 לכתב התביעה (ת"א 19755-09-15), כי "הנזק של התובע טרם התגבש ועדיין לא בשלה העת להגיש חוות דעת רפואית".
21. מאחר ויש צורך להגיש את התביעה במסגרת זמן קצוב, לאחר סיום ההליך הפלילי, ביקש ב"כ התובע, עו"ד יאדו, להאריך את המועד להגיש חוות דעת רפואית, תוך שהוא מוסיף כי התובע מבקש, מטעמים כספיים, כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט, או לחלופין כי בית המשפט יאמץ את קביעות המל"ל, לכשאלה תינתנה (סעיף 34 סיפא לכתב התביעה).
22. על כל פנים, צורפו לשני כתבי התביעה מסמכים רפואיים אלה: סיכום מחלה של המחלקה לכירורגיית פה ולסת של בית החולים הדסה עין כרם, מיום 24.7.14; הפניה למכון לפיזיותרפיה, מיום 14.9.14; מסמך קבלה למרפאה, מיום 26.8.14; סיכום של המרכז לבריאות הנפש בשירותי בריאות כללית, מיום 9.9.14; הצהרת בריאות של ד"ר איתמר רז, בעניינו של התובע, מיום 9.2.15.
23. כתבי ההגנה מטעם הנתבעים

ה.1 כתב ההגנה של הנתבע 1

1. בכתבי ההגנה מטעמו, אשר הוגש ביום 2.5.16, טען הנתבע 1, מר אחמד מונה, על ידי באת כוחו עו"ד ניבין א. מוגלי, טענה מקדמית ראשונה, לפיה, הנתבע מתנגד לבקשת התובע לאחד את התביעה שלו עם התביעה כנגד הנאשם האחר (הנתבע 2 בענייננו), מאחר ומשפטם הופרד. על פי סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לטענתו של ב"כ הנתבע 1, מאחר והדיון בתביעה אזרחית נגררת לפלילי, הדיון בה צריך להיערך בפני השופט או המותב אשר הרשיע את אותו אדם.
2. הנתבע 1 הכחיש את מעורבותו בעניין נשוא כתב התביעה, ומכחיש את שיעור הנזק שנגרם לתובע.
3. באת כוח הנתבע 1 מציינת, כי בהליך הפלילי, כתב האישום בעניינו של הנתבע 1, תוקן באופן משמעותי מזה של הנתבע 2, באשר הוא הורשע בעבירה של חבלה חמורה בלבד, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, ולא הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כפי שהורשע המשתתף האחר באלימות, הנתבע 2.
4. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, תיאור חלקו של הנתבע שונה באופן משמעותי מאשר החלק המיוחס לו בכתב האישום המקורי. גם המותב אשר הרשיע את הנתבע 1 בכתב האישום המתוקן תיאר את עובדות המעשה לפי כתב האישום המתוקן, ולא לפי כתב האישום המקורי, והדגיש את ההבדל בין מעשיו של הנתבע 1 לבין המעשים של הנתבע 2, דבר שמחזק את בקשת הנתבע 1, שלא לאחד בין התביעות.
5. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ניתן להיווכח באופן ברור כי אין לחייב את נתבע 1 על נזקי התובע בתחום הפה והלסת או בתחום הפסיכיאטרי, מאחר ומעשיו של נתבע 1 באירוע לא היו יכולים לגרום לנזקים הנטענים על ידי התובע.
6. עוד טען ב"כ הנתבע 1, כי מאחר ומדובר בתביעה אזרחית הנגררת להרשעה בפלילים, אין לחרוג או לשנות בעובדות כתב התביעה, מהעובדות שהורשע בהן נתבע 1, בהליך הפלילי, עליו נשענת תובענה זו.
7. מעבר לכך, הכחיש ב"כ הנתבע 1 מכל וכל את הנזקים הנטענים על ידי התובע, הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי.

ה.2 כתב ההגנה של הנתבע 2

1. כתב ההגנה מטעם הנתבע 2 הוגש, ביום 3.4.16, על ידי בא כוחו עו"ד כאמל נטור.
2. כתב ההגנה הוגש, לא רק בשם נתבע 2 אלא גם בשם שני הוריו, האפוטרופוסים הטבעיים שלו, שכן כתב התביעה וכתב ההגנה הוגשו, עת נתבע 2 היה קטין (הוא יליד 17.12.1998).
3. במהלך הדיונים, הגיע הנתבע 2 לבגרות (בחודש דצמבר 2016), ובהסכמה, הוריו נמחקו מן התביעה, והיא נוהלה נגד נתבע 2, כבגיר, אישית.
4. הטענות בכתב ההגנה היו קצרות ותמציתיות. הוריו הכחישו את אחריותם למעשה בנם. כמו כן, נטען כי הפגיעה בלסת לא נגרמה על ידי נתבע 2, ובכל מקרה, התובע החלים מהפגיעה לחלוטין, ולא נותר בגופו כל נזק גופני או נפשי, הוא לא איבד מכושרו להשתכר ולא איבד כל הכנסה.
5. תמצית תיאור ההליכים שבפניי
6. התיק עצמו, הוקצה לטיפולי, לאחר שעבר תחת ידיהם של שני רשמי בית המשפט (כיום הם מכהנים כשופטים בבית המשפט, השופטת עירית כהן והשופט אלכסנדר רון), רק בסופו של חודש מאי, בשנת 2016.
7. מאז, התקיימו בתיק 6 ישיבות (הראשונה בהן, ביום 22.6.16, והאחרונה בהן - ביום 1.10.17, כאשר ביניהן הוגשו בקשות דחיית דיונים רבות, מטעמים שונים).
8. כאמור לעיל, במהלך התנהלותו של ההליך האזרחי בפניי, הגיע הנתבע 2 לבגרות, ביום 17.12.16, והוריו שהיו אפוטרופוסיו הטבעיים בתחילת ההליך נגדו, נמחקו מן ההליך האזרחי (ביום 10.5.17). הנתבע 2 יוצג בפניי, בעצמו, על ידי עו"ד כאמל נאטור.
9. בדיונים שבפניי, הסכימו הצדדים לכך שהדיון בתובענות ייעשה במאוחד, ותישמר זכותו של כל אחד מן הנתבעים לכפור בנזקים מסוימים, או בכולם (דיון מיום 22.6.16).
10. כמו כן, הסכימו הצדדים, בדיון, ביום 29.1.17, על גובה נכותו של התובע בגין הפגיעה בפה ובלסת ועל נכותו הפסיכיאטרית של התובע.
11. זה הוא הבסיס ממנו ימשיך הדיון, ויתמקד בעיקרו בגובה הנזק שנגרם לתובע, והשלכותיו על תפקודו.
12. ראיות – מבט על
13. הראיות מטעם התובע היו אלה:
14. תצהיר עדות של התובע, מיום 8.6.17 או מיום 8.2.17 (הכתב לא ברור דיו ולא ניתן להבין מה הוא תאריך החתימה המדויק).
15. תצהיר עדות של הרב נחמן דב כהן (ללא תאריך ובאמצעות אימות חתימה טלפוני), אשר לימד את התובע לצורך הסמכתו כמו"צ.
16. תצהיר עדות (מיום 1.10.17) של הרב יחזקאל קיין, אשר הסמיך את התובע כמוהל.
17. תצהיר עדות של אחיו הגדול של התובע (ללא תאריך וללא אימות חתימה על ידי עו"ד).
18. תצהיר עדות של אחיו הצעיר של התובע (ללא תאריך וללא אימות חתימה על ידי עו"ד).
19. תצהיר עדות של מר שמואל אייזיק פרקש, גבאי בית הכנסת של חסידות "ברסלב", הממוקם ברחוב הנביאים בירושלים (ללא תאריך וללא אימות חתימה על ידי עו"ד).
20. תעודת עובד ציבור מטעם מחלקת נפגעי איבה במוסד לביטוח לאומי בירושלים, עליה חתומה הגב' רונית כורך, בעניין סכומי הכסף שהועברו אל התובע בשנת 2016 ובשנת 2017.
21. העתק הודעה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, מיום 22.9.16, שנשלחה אל התובע מהמוסד לביטוח לאומי.
22. מכתב, מיום 21.10.15 מאת המוסד לביטוח לאומי, אשר שיקף את החלטת וועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר התכנסה, ביום 20.10.15.
23. מכתב, מיום 10.3.16, אשר שיקף את החלטת וועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר התכנסה, ביום 6.3.16.
24. העתק סיכום אשפוז של מחלקת פה ולסת – כירורגיה מטעם בית החולים הדסה עין כרם בירושלים, אודות אשפוז התובע, מיום 24.7.14 ועד ליום 27.7.14.
25. הפנייה, מיום 14.9.14 , מאת ד"ר טאבי מיכאל אל התובע, לטיפולי פיזיותרפיה.
26. סיכום ביקור, מיום 9.9.14, אצל ד"ר יבגני לוי.
27. סיכום ביקור, מיום 26.8.14 , אצל ד"ר יבגני לוי.
28. סיכום ביקור, מיום 2.11.14,, אצל ד"ר יבגני לוי.
29. הצהרת בריאות מאת ד"ר איתמר רז (רפואה כללית ותרפיה רגשית) , מיום 9.2.15.
30. סיכום דיון הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי. הוועדה חתמה עם הסיכום, ביום 28.7.16.
31. תעודת הסמכה לחלק שו"ע "יורה יורה", אשר ניתנה לתובע על ידי הרב משה הלברשטאם, חבר בד"ץ העדה החרדית.
32. מסמך מאת המוהל, מר יחזקאל קיין, המאשר כי התובע התחיל בהתמחותו בעשיית בריתות, אך לא המשיך בכך. המסמך נושא תאריך "אב תשע"ד".
33. ואלה העדויות אשר היו מטעם התובע:
34. עדותו של התובע עצמו, נשמעה בפניי, ביום 14.9.17.
35. עדותו של מר נחמן דב כהן, נשמעה בפניי, ביום 14.9.17.
36. עדותו של אחי התובע, נשמעה בפניי, ביום 14.9.17.
37. מטעם הנתבעים, הוגשה ראיה אחת בלבד, שהיא תצהיר עדות ראשית של הנתבע 1, מר אחמד מונה, מיום 17.8.17.
38. מעבר לכך, לא הוגשו ראיות מטעם הנתבעים, ואף לא ראיות לסתירת הנזק. כמו כן, לא נשמעו עדים מטעם הנתבעים, ובכלל כך לא נשמעו עדויותיהן של הנתבעים עצמם.
39. סיכומי הצדדים – כללי
40. מלכתחילה, הגיעו הצדדים להסכמה כי התובע יסכם, עד ליום 10.11.17, וכי הנתבעים יסכמו עד ליום 25.12.17. סיכומי התשובה היו אמורים להיות מוגשים, עד ליום 5.1.18.
41. הנתבעים ביקשו אורכות להגשת סיכומיהם, ונעניתי לכל בקשותיהם.
42. תזכורת על הגשת הסיכומים ניתנה לב"כ הנתבע 2, ביום 18.3.18. עם זאת, בקשת הארכה האחרונה של הנתבע 2 הייתה, להגיש סיכומיו עד ליום 28.3.18. נעניתי לבקשתו, ביום 22.3.18.
43. ברם, מאז ועד ליום 4.11.18, לא הוגשו הסיכומים מטעמו של נתבע 2. ביום זה – 4.11.18 – הופנתה לכך תשומת ליבו של ב"כ נתבע 2, באמצעות הודעת מזכירות.
44. ביום 7.11.18, הוגשו סוף סוף סיכומי הנתבע 2.
45. התובע, מצדו, הודיע שאין בכוונתו להגיב לסיכומים אלו, על אף שניתנה לו הזדמנות לעשות כן (ראה: הודעת ב"כ התובע מיום 11.11.18).
46. על כן, כעת, בשל תיק זה לכתיבה.
47. סיכומי התובע

ט.1 כללי

1. סיכומי התובע מתייחסים הן לשאלת האחריות של כל אחד מן הנתבעים והן לגובה הנזק והפיצויים המגיעים לתובע.

ט.2 האחריות המשפטית של שני הנתבעים

1. האירוע עליו נסוג תיק זה הוא תקיפה בדם קר, ממניע גזעני, שבוצעה על ידי הנתבעים כלפי התובע. תקיפה זו גרמה לתובע לחבלה חמורה.
2. בית המשפט – בהליך הפלילי – הגדיר את התקיפה כ"רשעות לשמה".
3. במהלך ההליך המשפטי כנגדם, הייתה לנתבעים אפשרות להתנצל ולהסביר, כי היה מדובר ברגע של חולשה, וכדומה. אך, הם הביעו צער עמוק רק על הרישום הפלילי שיושת עליהם, עקב ההרשעה בפלילים, ומההשלכות שלו לגביהם; הם לא חזרו בהם מן המעשה, ולא כל שכן, ששניהם לא התנצלו.
4. המסקנה שגלומה בהרשעה, מהווה ממצא בהליך זה, לפי סעיף 44א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. אין בכך כדי למעט מהיותן של העובדות שנקבעו, כדי להוות בסיס מחייב בהליך.
5. לפיכך, מבחינה עובדתית, מושתת ההליך דנן על ממצאים עובדתיים, לגבי כל אחד משני הנתבעים, כי כל אחד מהם תקף, יחד עם הנתבע האחר, את התובע, וגרם לו חבלה חמורה.
6. טענותיו של נתבע מס' 1, כי אי הרשעתו במעשה בצוותא, שומטת את הבסיס הראייתי לחבותו הנזיקית, בגין מעשיו יחד עם מעשי הנתבע מס' 2 – איננה מבוססת כלל ועיקר.
7. לטענת ב"כ התובע, מדובר, הלכה למעשה, במעוולים יחד, אשר סעיפים 11, 12 ו-84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "פקודת הנזיקין" או "הפקודה"), חלים עליהם.
8. ההסדר הנורמטיבי לעניין סעיפים אלה - מושרש בפסיקה, מאז פסק הדין המנחה בע"א 411/70 פינס נ' עמירה.
9. בהתאם לסעיף 84 לפקודת הנזיקין, על בית המשפט להטיל על כל אחד מן המעוולים את חלקו היחסי בנזק. אולם, לפי סעיף 11 לפקודה, זכאי התובע להיפרע את מלוא נזקו מכל אחד משני המעוולים שגרמו לנזק (בלא תלות בשיעורי החלוקה ששוררים ביחסים שבין המעוולים לבין עצמם).
10. על פי סעיף 12 לפקודה, כל אחד משני הנתבעים חב בחבות, על כל אחת מן המהלומות שהנחית חברו על הנתבע, שכן הם פעלו יחד, החליטו יחד וביצעו יחד.
11. לכן, כל פעולה של כל אחד מן השותפים נעשתה על דעתו ובסיועו של רעהו.
12. המשמעות המצטברת של סעיפים 11 ו-12 לפקודה היא כי המעוולים חבים, ביחד ולחוד, עבור כלל הנזקים שבצעו.

ט.3 הפגיעות וההשפעה על כושר השתכרותו של התובע

1. כתוצאה מהתקיפה, ממשיך וטוען עו"ד יאדו, איבד התובע את הכרתו לזמן ממושך, והתעורר ברחוב עידו הנביא, במערב העיר, מבלי שידע כיצד הגיע למקום. כאשר התעורר, חש התובע כאבים עזים בגוף ובלסת. הוא פונה לבית החולים "הדסה", עין כרם, ירושלים, שם הוא נותח בהרדמה כללית, ושוחרר לאחר שלושה ימים.
2. הנכויות הרפואיות המיוחסות לתובע, אשר הוסכמו על הצדדים, עומדות על הנכויות הבאות:

א. נכות נפשית – 10%.

ב. נכות בגין פגיעה בפה ולסת – 5%.

1. ב"כ הנתבעים טענו, כי קיימת בפרוטוקולים אינדיקציה להיסוס הוועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי, לגבי אמינות התובע. אולם, מדגיש ב"כ התובע, כי הוועדה הכריעה כי קיימת נכות, ומהשיקולים שקבעה. לכן, לשיטת התובע, הנכות הרפואית היא חלוטה, ואין להטיל בה ספק.
2. בנוסף, נראה כי הנכות הנפשית של התובע, בשיעור 10%, גורמת, למעשה, להחמרה במצב קיים של נכות של 10% , אשר קדמה לאירוע.
3. לטענת ב"כ התובע, הנכות של התובע היא חמורה, ואמורות להיות לה השלכות מעשיות על חיי התובע, אשר את מחציתן יש לזקוף לאותה תקיפה (שכן, כאמור, 10% נכות נפשית הייתה לתובע, עוד לפני האירוע).

ט.4 הנכות הנפשית – הפן התפקודי

1. טענתו של ב"כ התובע היא, כי הנכות הנפשית שנגרמה לתובע כתוצאה מהתקיפה, היא כמחצית הנכות הקבועה בסעיף 34(א)(3) לתוספת של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן "התקנות" או "התוספת").
2. הסעיפים הקובעים נכות נפשית בתקנות הנ"ל, הינם הסעיפים היחידים בתקנו, שחלק מהגדרתן היא הגדרה פונקציונאלית, דהיינו: ההשפעה על כושר התפקוד ועל כושר העבודה, שהן חלק אינהרנטי של הנכות.
3. אם כן, לטענת התובע, הנכות הנפשית היא, בעניינו של התובע הספציפי, חלק משמעותי מן הנכות התפקודית.
4. בשל כלל האמור, וכאשר מיושמים הדברים בענייננו, ברורה ההשלכה שיש לנכות הנפשית על כושר העבודה. כושר העבודה, בין כמוהל, ובין כעוסק בכל אחד מן העיסוקים האחרים של התובע, דורש אישיות חזקה ונמרצת, ביטחון עצמי, פתיחות חברתית. אך, כל הפקטורים האנושיים הללו, נקבע, כי הם נפגעו אצל התובע, בשל הפגיעה הפסיכיאטרית האמורה.
5. התובע גורר על גבו נכות נפשית, כתוצאה מהתקיפה שעבר, ונכות זו פוגעת באישיותו ובכושר העבודה שלו.
6. אשר על כן, טוען ב"כ התובע, כי נכון להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע, כתוצאה מן הנכות הנפשית, בשיעור של 10%, כשיעור הנכות הרפואית והתפקודית.

ט.5 הנכות בפה ולסת – הפן התפקודי

1. בסעיפים 33 ו-35 לתצהירו, העיד התובע כי הפגיעה בלסת מפריעה לו בנגינה ומפריעה לו בביצוע מציצה (שהיא חלק מן הדרישות ההלכתיות של ברית מילה, כפי שיוסבר עוד בהרחבה להלן; ראה: פרק יז.4).
2. ב"כ התובע אינו טוען כי התובע הוא כליל בלתי כשיר למהול או לנגן; אולם, לטענת ב"כ התובע, כושרו של התובע נפגע בהיבטים אלה, אשר הם פרופורציונאליים לשיעור נכות של 5%.
3. לפיכך, לטענתו של עו"ד יאדו, ב"כ התובע, מתבקש בית המשפט לקבוע כי במכלול הנסיבות של התובע הספציפי בתיק זה, מדובר בפגיעה תפקודית, שהיא זהה לשיעור הנכות הרפואית.
4. התובע עבד כמוהל, והוכשר לעבודה, במידה כזו או אחרת, כנגן בכלי נשיפה. שני עיסוקים אלה קשורים בהפעלת הפה והלסת. גם הרדימות בשפה, מפריעה לעיסוקו בתחומים אלה, כפי שחזר והעיד התובע, בחקירתו הנגדית.
5. אכן, ב"כ התובע מסכים, כי הפגיעה לא שוללת את כושר העבודה של התובע בעיסוקים אלו; אולם, קיימת השפעה עליהם. את ההשפעה הנ"ל, אומד ב"כ התובע בשיעור של 5%, אשר משקף, לכל הפחות, את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע, כתוצאה מן הנכות.

ט.6 כושר ההשתכרות של התובע

1. לגבי כושר השתכרותו של התובע, טען ב"כ התובע, עו"ד יאדו, כי מרשו הוא אדם ברוך כישרונות, ולפי המסורת המשפחתית שלו, הוא מוהל, מנגן, קורא בתורה, חזן, ועוסק במקצועות רבים של עבודת קודש.
2. בנוסף לכך, ממשיך וטוען עו"ד יאדו, כי התובע גילה והוכיח, כי הוא אדם שקדן ולמדן, אשר התמסר ללימודי המו"צ [מורה צדק] הקשים, וסיים את לימודי החלק העיוני, לצורך הכשרתו למו"צ.
3. עובר לתקיפה נשוא תיק זה, היה התובע בשלב של הכשרה מעשית, והכל כפי שהוכח מתעודת ההכשרה למו"צ, עדות התובע ועדות הרב שלימד את התובע, הרב נחמן כהן.
4. כמו כן, התובע הוכשר כמוהל, כפי שהוכח מעדותו שלו, ומעדות המוהל יחזקאל קיין.
5. התובע עבד גם בתחומים אלה: חזנות, הכנה של ילדים לקריאה בתורה.
6. עובר לאירוע, טרם הספיק התובע למצות את כושרו התעסוקתי; אולם, לטענת ב"כ התובע, היה לתובע בסיס השתכרות ואופק תעסוקתי מבטיח.
7. ההכשרה של התובע כמו"צ, מעידה על התובע כי הוא אדם הנחשב לתלמיד חכם, ירא שמים ולמדן –הדבר מהווה "סטטוס", בציבור החרדי.
8. לטענת ב"כ התובע, גם רצינותו האישית של התובע, עובר לתקיפה, הוכחה בפני בית המשפט, נוכח הסמכה זו (כפי שהעיד הרב נחמן כהן, שכדי להיות מוסמך כמו"צ צריך להיות חרוץ ומומחה, ומתוך רבים שלומדים, מעטים הם אלה אשר יוסמכו בפועל (עמ' 37 שורה 6 לפרוטוקול)).
9. עובר לאירוע, הוכשר התובע לעבוד כמנגן, במסגרת מסורת נגינה משפחתית.
10. התובע הינו בעל קורא, אשר מלמד נערים לקרוא בתורה, לקראת הבר מצווה, והוא משמש כחזן. עיסוקים אלה מלמדים אף הם על אופיו, חריצותו ורצינותו של התובע, בלימוד תורה.
11. מקצועות אלו "קנויים" לתובע מבית משפחתו, משום שהוא היה רגיל לקרוא בתורה, במשך שנים. הנגינה היא מעין נכס משפחתי. סמוך לפני התקיפה, הוסמך התובע כמוהל. אביו של התובע הוא מוהל, וגם אחיו הוסמך כמוהל.
12. כפי שהעידו התובע ומר יחזקאל קיין, שכר מוהל אינו דבר קצוב או קבוע; אולם, מדובר בסכום שהוא כ-500 ₪ לברית. במענה לשאלות ב"כ הנתבע, השיב מר קיין כי הוא עצמו עורך כ-30 בריתות לחודש, ומדובר, לפי חשבון פשוט, בבסיס השתכרות של כ-15,000 ₪ ברוטו לחודש.

מכלול הנסיבות מלמד – לטענת ב"כ התובע – על כך שפוטנציאל ההשתכרות של התובע עשוי היה להגיע, אלמלא האירוע, ל-15,000 ₪ לחודש, וזאת נוכח הסטטוס האישי של התובע כמו"צ, אשר וודאי יש בו כדי להעצים את כוחו בשוק העבודה, בין כחזן בין כבעל קורא, בין כמורה, ובפרט כמוהל.

ט.7 פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד

1. התובע לא גיבש את כושר העבודה שלו, בזמן הפיגוע; אולם, הוא היה בכיוון רציני לגיבוש כושר השתכרותו, הן בהסמכה כמו"צ, והן בהכשרה כמוהל, והן בעיסוקים הנלווים של ניגון, חזנות ובעל קורא, אשר מכין נערים לקריאה לבר מצווה.
2. לטענת עו"ד יאדו, פוטנציאל ההשתכרות של התובע, כמוהל, עשוי להגיע ל-15,000 ₪ (ראה עדות יחזקאל קיין). פוטנציאל זה, הוא המתאים לתובע, נוכח מכלול נתוניו.
3. לכל הפחות, ולשם הזהירות, מציין ב"כ התובע, כי יש בסיס רחב לקבוע כי פוטנציאל ההשתכרות של התובע עמד על בסיס השכר הממוצע במשק. זאת, בהתאם להלכת מגדל נ' רים אבו חנא (ע"א 10064/02, פ"ד ס(3) 13 (2005); להלן – "הלכת רים אבו חנא"), אשר חלה על כל צעיר, ובוודאי על צעיר כמו התובע, אשר כבר "רכש" הכשרות והסמכות כנטען.
4. זה החישוב שערך ב"כ התובע, בסיכומיו: השכר הממוצע במשק, עומד, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), על סך של 10,264 ₪ לחודש. עד גיל 67, נותרו לתובע עוד 30 שנות עבודה. על כן, חישוב הנזק ייעשה באופן הבא: 15,000 ₪ X 245 (מקדם היוון עד גיל 67) X 14.5% (שיעור הפגיעה המשוקללת בכושר ההשתכרות) = 533,000 ₪.

ט.8 פגיעה בפנסיה

1. מקובל לפסוק פיצוי בשיעור של 12% משיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, עבור אובדן של פוטנציאל ההפרשות המשלימות לקרנות הפנסיה. הסכום המתקבל הוא 64,000 ₪.

ט.9 הפסד שכר לעבר

1. עובר לאירוע, לא גיבש התובע את כושר השתכרותו, אלא עבד בעבודות מעין סטודנטיאליות, עד להשלמת הכשרתו כמו"צ והסמכתו כמוהל.
2. קצבתו של התובע, כתלמיד כולל, לא נפגעה. אולם, הכנסתו מעיסוקיו השונים, כמפורט למעלה, נפגעה.
3. התובע העיד, כי הכנסתו זו, מעבר להכנסה מהקצבה של הכולל, עמדה על כ-4,000 ₪ לחודש. ברמת הכנסה זו, כך טוען ב"כ התובע, לא חלה על התובע החובה להפריש מיסים, מפני שהכנסותיו לא עלו על שיעור ההכנסה של עוסק פטור.
4. לגבי הפגיעה בהשתכרות שמיד לאחר האירוע, ועד 6 חודשים מאותו יום, ביקש התובע סך של 4,000 ₪ לחודש = 24,000 ₪. כך גם לגבי 31 החודשים, אשר חלפו מאז האירוע, לגביהם הוא הפסיד רק לפי שיעור הפסד השתכרותו, על פי החישוב הבא: 31 X 4,000 ₪ X 14.2% (שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות) = 18,000 ₪.

סך הפגיעה לגבי העבר הוא 42,000 ₪.

ט.10 עזרת הזולת לגבי העבר

1. הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (המל"ל), קבעה לתובע נכות זמנית, לתקופה של חודשיים, בשיעור של 100%. קביעה זאת, עולה בקנה אחד עם מכלול הנסיבות, עוצמת הפגיעה הטרוריסטית, הצורך בשיקום הפה, לרבות: קשירת לסתות.
2. מכאן, שסביר להעריך את העזרה המוגברת של בני המשפחה, ובפרט של רעייתו של התובע, בסך של 3,000 ₪ לחודש. סכום זה כולל גם את הצורך לתמוך בתובע וגם את אובדן התמיכה מצד התובע במשק הבית והילדים.
3. כמו כן, מבוקש פיצוי גלובאלי של 2,000 ₪ לשנה, בגין ירידה כללית בתפקוד האישי ובעזרה במשק הבית.
4. התובע מבקש פיצוי של 4,000 ₪, עבור החודשיים הראשונים, בתוספת 5,000 ₪ עבור שנתיים נוספות, ובסך הכול – 9,000 ₪.

ט.11 עזרת הזולת לעתיד

1. התובע ואשתו מנהלים משק בית במשפחה ברוכת ילדים, שבה צורכי הבית הינם צרכים מרובים.
2. נטען על ידי עו"ד יאדו, כי לתובע כיום קיימת נכות נפשית בגובה של 20%, אשר ברור כי היא משפיעה על תפקודו במשק הבית ועם ילדיו. מחצית מנכות זו יש לזקוף לחובת התאונה, ועל כן, יש לפצות את התובע על הפגיעה בכושר תפקודו בבית.
3. פגיעה קשה זו – קשה לכימות. אולם, נוכח השיעור המתון של הנכות אשר נזקפה על חשבון התאונה, מבקש התובע פיצוי גלובלי שנתי בסך 2,000 ₪, לתקופה של 44 שנים עד תום תוחלת חייו (גיל 80). סכום זה, במכפלה של 25 (מקדם היוון) = 50,000 ₪.

ט.12 כאב וסבל

1. ב"כ התובע מפרט את הכאב והסבל שנגרמו למרשו, שהותקף על רקע לאומני, אי שובו לעיר העתיקה, אי התנצלות של הנתבעים הפוגעים, והכל מעבר לכאב וסבל הנגרמים לכל נפגע גוף.
2. לטענת עו"ד יאדו, ב"כ התובע, יש לחייב את הנתבעים בכאב וסבל בשיורים מוגברים, המועמדים על ידו על סך של 300,000 ₪.

ט.13 פיצויים עונשיים

1. ב"כ התובע מבקש כי בית המשפט יפסוק למרשו, משיקולי הרתעה וסלידה לאומית, פיצוי עונשי בסך של 100,000 ₪, מעבר לפיצוי הנזיקי ממוני והלא ממוני.

ט.14 סיכום

1. להלן ריכוז הסכומים שלהם עותר התובע כי ישולמו לו על ידי הנתבעים:
2. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד (פרק ט.7) 533,000 ₪
3. פנסיה (פרק ט.8) 64,000 ₪
4. הפסד שכר לעבר (פרק ט.9) 42,000 ₪
5. עזרה לעבר (פרק ט.10) 9,000 ₪
6. עזרה לעתיד (פרק ט.11) 50,000 ₪
7. כאב וסבל (פרק ט.12) 300,000 ₪
8. פיצויים עונשיים (פרק ט.13) 100,000 ₪

סך הכול 1,098,000 ₪

1. סיכומי הנתבע מס' 1
2. התביעה הוגשה כנגד נתבע 1, בהסתמך על פסק דין פלילי, שניתן על בסיס כתב האישום, שהוגש כנגד הנתבע מס' 1, והודאתו, לפיה הוא הורשע בעבירה של חבלה חמורה בלבד, וזאת לאחר שכתב האישום בעניינו תוקן באופן משמעותי, ביחס לזה אשר הורשע בו הנתבע מס' 2. התיקונים המשמעותיים בכתב האישום, אשר בו הורשע הנתבע 1, נבעו מקשיים ראייתיים משמעותיים (כפי שהודיעה המאשימה במסגרת ההודעה על הסדר הטיעון).
3. לטענת ב"כ נתבע 1, לפי עובדות כתב האישום המתוקן, תיאור חלקו של הנתבע 1, שונה באופן משמעותי מזה שהיה מופיע בכתב האישום המקורי. על פי כתב האישום המתוקן, הנאשם היכה את המתלונן בעורפו, ובעט בכוח בגופו של המתלונן, מאחור (הפגיעה בלסת - לא מוזכרת).
4. הנתבע מס' 1 מוסיף וטוען, כי כב' השופט משה יועד הכהן, אשר דן בתיקו הפלילי, קבע ממצאים עובדתיים, לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, ולא חרג בגזר דינו מן האמור בכתב האישום. בנוסף, הוא הדגיש את ההבדל בין מעשיו של הנתבע מס' 1, לבין מעשי הנתבע מס' 2.
5. הנתבע 1 טען, כי כנגדו הוגשה ת.א. 19755-09-15 לפיצויים, בהתאם לפקודת הנזיקין.
6. בשלב מאוחר יותר, התביעה כנגד התובע 1 אוחדה עם התביעה כנגד התובע מס' 2, וזאת, למרות שהתובענה הפלילית כנגדם, התנהלה בנפרד.
7. הרציונל שעומד מאחורי סעיף 77 לחוק בתי המשפט (שצוטט בפסקה 1 לעיל), הוא שהמותב הדן בתיק הפלילי, הוא זה אשר ידון במשפט האזרחי, אם תוגש תביעה כנגד הנאשם שהורשע.
8. ב"כ הנתבע 1 טען, כי מאחר והמשפט הפלילי כנגד נתבע 1 לא התנהל בפני מותב זה (אלא בפני כב' השופט משה יועד הכהן), הרי שלא ניתן להשתמש בממצאים ובמסקנות שנקבעו לחובתו, בהליך הפלילי. כלומר: מאחר והמותב הנוכחי לא דן בהתנגדותו של הנתבע (שהיה הנאשם), אין בסיס משפי להחלטה לאחד את התביעה כנגדו ביחד עם התביעה כנגד הנתבע 2.
9. התובע הגיש, תחילה, תביעות נפרדות, כנגד כל אחד מן הנתבעים, מתוך מטרה לעשות שימוש בהוראות סעיף 42ד לפקודת הראיות. לאחר מכן, ביקש התובע לאחד את התביעות. לטענת ב"כ נתבע 1, הדבר מונע מן התובע להמשיך ולעשות שימוש בהוראת סעיף 42ד לפקודת הראיות.
10. מכל מקום, מסקנה נוספת מבקש להסיק ב"כ הנתבע 1: התביעה נגד נתבע 1 מוגשת במסלול אזרחי בלבד, ולכן, החיובים כנגד הנתבעים 1 ו-2 אינם חיובים "ביחד ולחוד", אלא, מדובר בחיובים נפרדים, אשר אמורים להיות מוטלים על כל אחד מן הנתבעים, כל אחד בהתאם למעשיו – הוא.
11. טעמיו של הנתבע 1 לטענה, כי הצדק מחייב, מבחינתו, את הפרדת החיובים (במובחן מהטלת חיוב "ביחד ולחוד"), הם, כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שחלקו של הנתבע מס' 1 באירוע, לא היה ישיר במעשה גרימת הנזק בלסתו של התובע. עובדות כתב האישום, שבו הורשע הנתבע 1, מבהירות יפה כי מי שנתן לתובע את המכה אשר גרמה לנכותו בתחום הפה והלסת, היה הנתבע 2, לבדו.
12. לטענת ב"כ הנתבע 1, זהו נזק נפרד, אשר ניתן לחלקו ולעמוד על אופיו, דבר שמכניס את הנתבעים לקטגוריה של מעוולים בנפרד, אשר גרמו נזקים נפרדים. מעוולים מסוג זה, יחויבו בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד. הנתבע 2 מפנה, בעניין זה, לע"א 22/75 כליפא אדרי נ' יחזקאל עזיזיאן, פ"ד ל(1) 706.
13. ביחס לגובה הנזק, הבהיר ב"כ הנתבע 1, כי לאור מחסור הכיס של נתבע 1, אשר מונע ממנו להעמיד את התובע בפני מומחה רפואי מטעמו, נאלץ ב"כ הנתבע 1 להסכים ולאמץ את קביעות המוסד לביטוח לאומי, בתחום הנכות הרפואית.
14. ברם, בניגוד לטענת התובע, עמדת ב"כ הנתבע 1 היא, כי יש מקום לבחון את מלוא התמונה העולה מבדיקותיו של התובע במוסד לביטוח הלאומי, כולל: מצבו הרפואי הקודם של התובע.
15. בנקודה זו, מבקש התובע 1 לסרוק את ההליכים בעניינו של התובע, אצל המוסד לביטוח לאומי, אשר התובע עצמו לא חולק על קיומם. בהתאם לדו"ח הערכה פסיכו דיאגנוסטית, צורף לתעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי, שהוגשה לבית המשפט, ביום 13.6.17, נרשמו הממצאים הבאים המייחסים אל התובע (וזאת, בהתאם לבדיקה שנערכה לתובע, ביום 12.10.15):
16. על פי הדיווח, בגיל 18, היה התובע בטיפול פסיכולוגי, ולדבריו, הוא לא עובד כ"מוסר שיעורים", מפני שאין לו סבלנות. אין מידע ברור המתייחס לסדר יומו של התובע ולתפקודו היומיומי. לתיק לא מצורף תיעוד עדכני, המתייחס לרמת המעקב והטיפולים הפסיכיאטרים.
17. בפרק הנוגע להתרשמות הקלינית, מתואר כי התובע (הנבדק) מגלה שיתוף פעולה חלקי והתנהגות נסוגה באופן דרמטי.
18. בשלב הערכת המבחנים, התובע גילה שיתוף פעולה דל בביצוע המבחנים הקוגניטיביים. נראה, כי התובע גילה תפקוד לקוי ובלתי מותאם, גם במשימות ספירה פשוטות.
19. בפרק הנוגע לתפקוד אינטלקטואלי-קוגניטיבי, מתוך האמנזיה ניתן להתרשם מפוטנציאל אינטלקטואלי בסיסי תקין/ממוצע, לכל הפחות. התובע נוטה להשיב תשובות שגויות, או טוען כי אינו יודע את התשובות לשאלות פשוטות.
20. במבחן "זכירת ספרות", התובע לא הצליח לחזור על 2 ספרות קדימה.
21. במבחני זיהוי ביצועיים, ענה התובע כי הוא "לא יודע", גם לגבי זיהוים של פרטים פשוטים.
22. במבחן מהירות ביצועי, גילה תפקוד ירוד ביותר.
23. בפרק הנוגע לתחום האישיותי-רגשי, עלו תכנים המבטאים דימוי עצמי נמוך, תחושת פגימות, מצוקה רגשית ורגשות שליליים. תמונת העולם הפנימי משקפת גם חלקים בלתי בשלים באישיות הבסיסית.
24. לתיק לא מצורף תיעוד המצביע בבירור על מעקב פסיכיאטרי סדיר.
25. הממצאים הנ"ל, לטענת ב"כ הנתבע 1, מפריכים, באופן חד משמעי, את טענות ב"כ התובע, כי התובע הוא "אדם ברוך כישרונות", אף מבלי לנתח את גרסתו של התובע.
26. בעניין נכותו הנפשית של התובע, טוען ב"כ הנתבע 1, כי אין להתעלם ממצבו הנפשי הקודם של התובע. יש לייחס לתובע נכות רפואית מהאירוע, בשיעור נמוך משמעותית מנכות של 10%, וזאת, נוכח עברו הרפואי ונכותו הנפשית, קודם לאירוע.
27. התובע טען, כי נכותו הנפשית, בשיעור של 10% מחמירה מצב של נכות מוקדמת, שאף היא עמדה על 10%. מאידך גיסא, דרש התובע כי נכותו התפקודית תהיה זהה לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי, כתוצאה מהאירוע.
28. כנגד טענות אלה, כותב ב"כ הנתבע מס' 1 , כי מצבו הנפשי והמשפחתי של התובע מלמד , כי גם עובר לאירוע, התובע לא עבד, וכי התובע נזקק לשירותי טיפול נפשי, וכי לא הייתה לתובע הכנסה מדווחת, מלבד הקצבאות שקיבל מהביטוח הלאומי.
29. לחלופין, טוען ב"כ הנתבע 1, כי בשל מצבו הנפשי של התובע, עובר לאירוע, בנסיבות אלה, הפסד ההשתכרות של התובע הוא בגדר "נזק מיוחד", שיש להוכיח בצורה מפורשת ומדויקת.
30. טענת התובע, כי נוכח הפגיעה הוא נאלץ לצמצם את לימוד התורה, אינה מבוססת, שכן מהנתונים שהוצגו ברור כי מדובר בעיסוקים אישיים של התובע, אשר לא דווח עליהם.
31. טענה נוספת של ב"כ הנתבע 1 מתייחסת לכך שהתובע נמנע מהעדתה של אשתו, כאשר סביר להניח שהיא הייתה מסוגלת לשפוך אור על עברו התעסוקתי. בהתאם לפסיקה, אי העדת עד, פועלת לרעת אותו הצד, ומקימה את החזקה כי עדות העד הנעדר הייתה פועלת לרעתו. מחמת כן, יש לקבל את ההנחה כי היה בעדות אשתו, כדי לקעקע את דבריו של התובע, או למצער להפחית מאמינות טענות התובע.
32. סיכומי הנתבע מס' 2
33. ב"כ הנתבע 2 אומר, בתחילת סיכומיו, כי בניגוד לנטען על ידי התובע, הנתבעים, שניהם, הביעו רצון ונכונות להיפגש עם התובע ולבקש את מחילתו על מעשיהם ועל הנזקים שהסבו לו. אך, התובע דחה את בקשתם זו, ולכן, הדברים לא יצאו אל הפועל.
34. ב"כ נתבע 2 מדגיש, כי מרשו היה קטין בעת התקיפה, וכי מאז שילם מחיר כבד, מפני שעד היום הזה הוא מתקשה למצוא מסגרת תעסוקתית מסודרת, על אף שהוא עושה ככל יכולתו לחזור ולהשתלב כפרט תורם בחברה.
35. לעניין חלוקת האחריות בין הנתבעים, הרי שבניגוד לעמדת ב"כ הנתבע 1, טען ב"כ הנתבע 2 כי חלוקת האחריות בין הנתבעים צריכה להיקבע לפי מידת האשם שדבקה בכל אחד מהם.
36. ב"כ הנתבע 2 טוען, כי מאחר ומרשו לא הואשם בביצוע בצוותא, והתובע, משיקוליו שלו, בחר להגיש תביעה נגררת לפלילים, הרי שלא ניתן לחייב את נתבע 2 בכל נזקי התובע. עם זאת, אין המשמעות האוטומטית היא שניתן לחייבו רק בנזקים שנגרמו כתוצאה מן האגרופים או הבעיטות שנתן לתובע.
37. לעניין זה, מבהיר ב"כ הנתבע 2, כי שני הנתבעים הם אלה אשר התקיפו את התובע, ובמובן זה, מידת האשם של שניהם היא שווה, בעוד שאין לשכוח כי הנתבע מס' 1 הוא המבוגר מבין השניים (נתבע 2 היה, כזכור, קטין העת ביצוע המעשים כלפי התובע).
38. מכל מקום, ההכרעה ביחס לנתבע 2 הייתה כי שני הנתבעים בעטו בתובע, ללא אבחנה מי נתן איזו בעיטה, והיכן היא פגעה.
39. מכאן, שגם אם נתייחס לעניינו של הנתבע 2 בלבד, ונתבסס על הכרעת בית המשפט בהליך הפלילי, הרי שעדיין אין כל הצדקה להטיל על הנתבע 2 את כל האחריות לפגיעה בפה ובלסת, אשר נגרמה לתובע.
40. אשר על כן, סבור ב"כ הנתבע 2, כי הצדק מחייב שבית המשפט יקבע את אחריותם של הצדדים לאירוע, במידה שווה; ואם תתקבל טענתו של הנתבע 1, לפיה מאחר ואינו מבצע את העבירה בצוותא, לפי ההחלטה שניתנה בעניינו, לא ניתן לחייבו בגין מלוא הנזק שנגרם, אלא באופן חלקי בלבד, כי אז, שורת הצדק מחייבת, כי בית המשפט ינהג עם הנתבע 2, באופן דומה; שאם לא כן, ייגרם לנתבע 2 עיוות דין.
41. פתרון אפשרי למצב זה , המוצע על ידי ב"כ נתבע 2, הוא זה: בית המשפט יקבע כי כל אחד מן המעוולים אחראי למחצית הנזק, ולא לכולו (ביחד ולחוד).
42. ביחס לנכותו הרפואית של התובע, מאמץ ב"כ הנתבע 2 את טענות ב"כ הנתבע 1, ככל שהן מתייחסות לנזקי התובע.
43. בשל העדר אפשרות כלכלית לנתבע 2 לממן חוות דעת רפואית, מסכים ב"כ נתבע 2 לאמץ את קביעת המוסד לביטוח לאומי. אך, יחד עם זאת, טוען ב"כ נתבע 2, כי אין להתעלם מיתר הדברים שעלו בדו"ח המל"ל, מיום 12.10.15, כי "קיים ספק אודות האדרת סימנים", וקיים גם חשש לאמינות נמוכה של התובע.
44. לטענת ב"כ נתבע 2, אמינותו של התובע – נמוכה, גם ביחס לטענה כי הוא התפרנס מנגינה בכלי נשיפה. טענה זו לא הועלתה על ידי התובע בפני המל"ל, והיא הוצגה, לראשונה, רק בפני בית המשפט. העלאת הטענה רק במסגרת ההליך האזרחי, מוסיף וטוען ב"כ נתבע 2, מעלה חשש לאמינות הדברים; לא כל שכן, כאשר התובע לא הביא ראיות לכישוריו בנגינה, ולהכנסה שהפיק בעבר מנגינה בשמחות, דבר שאילו היה בו שמץ של אמת, היה יכול התובע להוכיח בנקל.
45. גם ביחס להשפעתה של ההפרעה הנפשית על כושרו של התובע לעבודה, נקבע כי לנכות שנקבעה אין השפעה על כושר העבודה. ב"כ נתבע 2 מציין, כי התובע נבדק מספר רב של פעמים על ידי המומחים מטעם הוועדה, אשר עיינו גם בחומר הרפואי בעניינו.
46. בתצהיר עדותו, התובע מתאר עצמו כאדם עתיר כישרונות, שכולם מניבי הכנסה לא מוכחת, אשר בעקבות התאונה הפך לשבר כלי, שאינו מסוגל לבצע את הפעולות שביצע עובר לתאונה.
47. התובע טוען כי מעבר להכנסתו מהכולל, הוא היה מקבל 4,000 ₪ נוספים לחודש, אשר התקבלו מיד ליד, ואין לגביהם כל הוכחה. מול טענה זו, כותב ב"כ נתבע 2, כי התובע לא הביא את אשתו להעיד על השינוי שחל במצבו. כמו כן, התובע לא הביא לתמיכה בעדותו קטע של וידיאו של בריתות שעשה, או של עצמו מנגן בשמחות, כדי להוכיח כי הוא אכן עשה את הדברים.
48. תשובת התובע לסיכומי הנתבעים
49. בסיכומי התשובה מטעמו, השיב ב"כ התובע כי השופט משה יועד הכהן, כרך בפסק דין חלוט את מעשי שני הנתבעים בהליך, וקבע כי מעשיהם של שני הנתבעים גרמו לנזקים נשוא התביעה, לרבות: הנזק ללסתו של התובע.
50. התובע ציטט את גזר הדין הקובע כדלקמן (עמ' 100, שורות 18-23, של גזר הדין , שניתן ביום כט תמוז תשע"ה (16.7.2015), בת"פ 1647-08-14):

"הנאשם והאחר שהוא קטין, החליטו לפגוע במתלונן בשל היותו יהודי, נצמדו אליו ותקפו אותו. מעשיו של הנאשם התבטאו בכך שנתן למתלונן מכה בעורפו ואחר כך בעט בכוח בגופו מאחור. האחר, בעט פעמיים בכוח בפניו של המתלונן והכול מתוך מניע גזעני בשל היותו של המתלונן יהודי. המתלונן נפל, איבד את הכרתו וכתוצאה מהמעשים נגרמו לו בין היתר שבר בלסת התחתונה וחבלה מאחורי אוזנו הימנית, הוא אושפז בבית החולים למשך ארבעה ימים ונזקק לניתוח לקיבוע שבר בלסת".

1. לגבי קביעות המוסד לביטוח לאומי, טוען ב"כ התובע, כי הקביעה משקללת בתוכה את מכלול הנתונים וההתרשמויות של הרופאים, הן אלו שפעלו לטובת התובע, והן אלו שפעלו לחובתו.
2. עמדת ב"כ התובע היא כי ברור שאלמלא אותן התרשמויות, שצוטטו בסיכומי הנתבע 1, הייתה הנכות גבוהה יותר.
3. על כן, לשיטתו של ב"כ התובע, הקביעה של המוסד לביטוח לאומי מחייבת, לשבט או לחסד.
4. לגבי הפיצויים העונשיים אשר ביקש התובע, טען הנתבע כי מדובר בשינוי חזית, ובראש נזק שלא שולמה בגינו אגרה. תשובתו של התובע לעניין זה הייתה, כי כבר בסעיף 37 לכתב התביעה דרש התובע פיצויים עונשיים, בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה, ועל ידי כך נכללה הטענה במסגרת יריעת המחלוקת בהליך.

דיון והכרעה

1. האם התביעה כנגד הנתבע 1 היא "תביעה אזרחית הנגררת לפלילים"?

יג.1 טענות הצדדים

1. בפניי תביעה נזיקית הנגררת לפלילים, מכוח סעיף 77 לחוק בתי המשפט, כמצוטט לעיל, בפסקה 1.
2. מבחינה עקרונית, משמעותה של תביעה זו היא הסתמכותו של בית המשפט, מבחינה עובדתית, על האמור בהכרעת הדין הפלילית, בעניינו של הנתבע בנזיקין.
3. על כך ערער ב"כ הנתבע 1, כאשר טען כי סעיף 77 לחוק בתי המשפט, מחייב כי המותב הדן בתיק הפלילי הוא זה אשר ידון במשפט האזרחי, אם תוגש תביעה כנגדו.
4. מאחר והמשפט הפלילי כנגדו של נתבע 1 לא התנהל בפני מותב זה (אלא בפני כב' השופט משה יועד הכהן), טען ב"כ נתבע 1 שלא ניתן לעשות שימוש בממצאים ובמסקנות שנקבעו לחובתו של נתבע 1 בהליך הפלילי.
5. עוד הוסיף ב"כ הנתבע 1 וטען, כי התובע הגיש, תחילה, תביעות נפרדות כנגד כל אחד מן הנתבעים, מתוך מטרה לעשות שימוש בהוראות סעיף 42ד לפקודת הראיות, וכי לאחר מכן, ביקש התובע לאחד את התביעות. כאשר עשה כן התובע, מונע הדבר ממנו להמשיך ולעשות שימוש בהוראת סעיף 42ד לפקודת הראיות, המאפשר לעשות שימוש בממצאים ומסקנות שנקבעו במשפט הפלילי.
6. המשמעות המעשית של דברי הנתבע 1 היא, כי התביעה כנגדו תועבר למסלול של תביעה רגילה, ובמסגרת זו, יהיה על התובע להוכיח כל ממצא וממצא כנגדו, ולא להסתמך, בשום צורה, על קביעות קודמות של בית המשפט שדן בהליך הפלילי.
7. טענותיו אלו של ב"כ הנתבע 1 מצריכות מענה, עוד קודם לבחינת טענותיו של התובע לגופו של עניין; משום שאם יש ממש בטענות אלו, הרי שהן חותרות תחת האפשרות "לדלג" מעל קביעת האחריות, ולקבוע ממצאים בעניין נזקיו של התובע בלבד.

יג.2 ניתוח משפטי

1. ראיתי לנכון, בפתח תת פרק זה, להביא, במלואו , את סימן ז , לפרק ב (שכותרתו "עדות שבכתב") לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – "פקודת הראיות" או "הפקודה"), הנושא כותרת זו: "פסק דין מרשיע במשפט פלילי":

"קבילות פסק דין

42א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(א1) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על פסק דין חלוט במשפט פלילי של בית משפט צבאי, כהגדרתו בתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967, כפי שהוארך תוקפן ותוקן נוסחן בחוק, מעת לעת.

(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1) פסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין.

עיון בפרוטוקול ובחומר אחר

42ב.הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית משפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה.

ראיות לסתירת פסק דיןמיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

הוספת סעיף 42א

מיום 17.7.2012

תיקון מס' 15

ס"ח תשע"ב מס' 2369 מיום 17.7.2012 עמ' 511 (ה"ח 680)

(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1) פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

מיום 1.2.2017

תיקון מס' 18

ס"ח תשע"ז מס' 2602 מיום 1.2.2017 עמ' 388 (ה"ח 667)

מיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

הוספת סעיף 42ב

42ג. הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

ממצאים ומסקנות בתביעה אזרחיתמיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

הוספת סעיף 42ג

42ד. בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957 [כיום: סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; מצוטט בפסקה 1 לעיל; תוספת שלי – מ.ד.], יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי.

שמירת דיניםמיום 2.8.1973

תיקון מס' 2

ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)

הוספת סעיף 42ד

42ה. הוראות סימן זה באות להוסיף על כל דין בדבר קבילות פסק דין כראיה".

1. עתה, ניתן לגשת לניתוח המשפטי ולהתייחס לטענות הצדדים.
2. מיום 2.8.1973
3. תיקון מס' 2
4. ס"ח תשל"ג מס' 711 מיום 2.8.1973 עמ' 236 (ה"ח 995)
5. הוספת סימן ז'את התשובה לטענתו של הנתבע 1, מצאתי בע"א 8195/09 פלוני ז"ל נ' פלונית (2015), פסקה 20 לפסק דינו של כב' השופט – כתוארו אז – חנן מלצר (בהסכמת השופטים – לימים המשנים לנשיאה, כל אחד בזמנו – סלים ג'ובראן ואליקים רובינשטיין):

"סעיף 42ד לפקודת הראיות משלים את סעיף 77 לחוק בתי המשפט וקובע כי בדיון בתביעה אזרחית נגררת לפלילית כזו: 'יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי'... ההוראה האמורה מקנה, אפוא, לממצאים ולמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה, אשר ככלל איננה ניתנת לסתירה.

הוראה זו רחבה יותר ומובחנת, למשל, ממה שעולה מסעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות (שאליהם התייחסו הצדדים בטיעוניהם), המורים רק כי הממצאים והמסקנות שבהכרעת דין מרשיעה (אך לא בגזר הדין) מהווים 'ראיה לכאורה' בתביעה האזרחית, אשר לגביהם רשאים: המורשע, חליפו, או מי שחב בחובו הפסוק, להביא ראיה לסתור, 'ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין' (עיינו: סעיפים 42א(א), 42א(ב)(2) ו-42ג לפקודת הראיות, וכן: ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (02.04.2012)).

משמעות הדבר היא, למצער, כי בתובענה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים רואים בנתבע כמי שאחריותו למעשים שבגינם הוגשה נגדו התובענה – הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי נוכח הממצאים שנקבעו במשפט הפלילי".

1. ההבדל, אם כן, בין הוראות הסעיפים הנ"ל לפקודת הראיות, נעוץ בעוצמתן של הראיות המוגשות. בעוד שבתביעה הנגררת לפלילים, על פי סעיף 42ד לפקודה, נחשבת הראייה בדבר אשמו של הנתבע (ועל כן חבותו) כראיה חלוטה, הרי שסעיף 42א לפקודת הראיות, קובע כי ממצאים ומסקנות שנקבעו בפסק דין פלילי המרשיע את הנאשם, ייחשבו כראיה לכאורה, והנתבע, יוכל, ברשות בית המשפט, להביא ראיה לסתור את אותם הממצאים. (לעניין תחולת סעיף 42א לפקודת הראיות והאפשרות של הנתבעים לסתור אותם ממצאים, ראה את האמור בהחלטותיי בעניין התביעות נגד הרשות הפלסטינית, שבהם קבעתי, כי גם אם הפיגוע שבוצע על ידי פלוני הוכח עקב הרשעתו של אותו אדם בפלילים, אך לעניין האחריות השילוחית של הרש"פ, פתוחה בפניה הדרך להביא ראיות לסתור; ראה: ת.א. 3361/09 יורשי שרון בן שלום ז"ל נ' הרשות הפלסטינית (22.9.14); ת.א. 9135/07 משיח דוד נ' הרשות הפלשתינאית, המועצה הפלשתינאית (17.9.18)).
2. הנפקות לענייננו היא זו: אם ייקבע כי התביעה היא "תביעה הנגררת לפלילי", הרי שלנתבע לא יתאפשר, בכל מקרה, לסתור את הראיות לחובתו, אשר נקבעו כממצאים בפסק הדין. ואילו, אם ייקבע כי התביעה איננה "תביעה אזרחית הנגררת לפלילים", הרי שתינתן האפשרות לנתבע 1, ברשות בית המשפט, לסתור את הממצאים שנקבעו כנגדו.
3. טענותיו של הנתבע 1 בעניין זה היו, כי אם תועבר התביעה כנגדו למסלול של תביעה רגילה, הרי שיהיה על התביעה להוכיח כל ממצא וממצא כנגדו, מבראשית. כאמור, לא כך הוא: בכל מקרה, ניתן יהיה להסתמך על הממצאים והמסקנות שנקבעו לחובתו בפסק הדין הפלילי כנגדו, והשאלה היחידה תהיה האם יותר לו, לנתבע 1, לנסות ולקעקע ממצאים אלו.
4. השאלה היא האם לצורך תביעה אזרחית יש נפקות למותב הספציפי שדן בתיק?
5. אבחן להלן את לשון סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט, ולנוחיות הקורא אחזור, פעם נוספת, ואצטט את נוסח הסעיף (שהובא בפתח פסק הדין, בפסקה 1):

"הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו – ונגדו בלבד – תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לעניין זה מוסמך בית משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום".

1. נראה, כי, לכאורה, הצדק עם ב"כ הנתבע 1, ובתביעה אזרחית הנגררת לפלילים ישנה משמעות לכך שהמותב או השופט הדנים בתביעה הנגררת לפלילים, יהיה אותו המותב אשר הרשיע את הנתבע, כאשר התנהל נגדו ההליך הפלילי. בהתאם להוראות סעיף 77 לחוק בתי המשפט וסעיף 42ד לפקודת הראיות, רק בתביעה אזרחית נגררת לפלילים מוענק לממצאים ולמסקנות של פסק הדין הפלילי, משקל מכריע שאינו ניתן לסתירה – ותביעה נגררת אמורה להישמע בפני אותו שופט או מותב שהרשיע את הנאשם במשפט הפלילי (ראו למשל , יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת 2009), חלק שלישי, עמ' 1549 ואילך).
2. בענייננו, וביחס לנתבע 1, הרי שהמותב שדן בתביעה האזרחית איננו זה שהרשיע את הנתבעים (שכן אני זה שדנתי בפלילים את נתבע 2, ואילו השופט שדן במשפטו הפלילי של נתבע 1 היה עמיתי, כב' השופט משה יועד הכהן; ראה האמור במפורט בתת פרק ג.1, מול האמור בתת פרק ג.2, לעיל).
3. המשמעות היא, כי הסעיפים הרלבנטיים בפקודת הראיות הם סעיפים 42א-42ה, ומכוחם יהיו הממצאים והמסקנות של פסק-הדין הפלילי קבילים במשפט האזרחי כ"ראיה לכאורה". אך, נטל השכנוע הסופי, בדבר קיום יסודותיה של עילת התביעה, מוטל על התובע.
4. בפרקטיקה, למרות שהחוק נוקט במינוח "ראיה לכאורה", ועל פי הוראות סעיף 42ג לפקודה, המורשע בדין הפלילי איננו זכאי להביא ראיה לסתירת פסק-הדין הפלילי, אלא ברשותו של בית המשפט.
5. כאשר לא ניתנת רשות כזו, משתנה מעמדו הראייתי של פסק הדין הפלילי: מכוח היותו ראיה יחידה, הוא הופך להיות, למעשה, כקביעת הפסיקה, ל"ראיה כמעט מכרעת" .
6. הרשות להביא ראיות לסתור, או לחזור ולהשמיע ראיה שכבר נשמעה במשפט הפלילי, ניתנת – עפ"י הפסיקה – בנסיבות מיוחדות, כאשר הדבר דרוש כדי למנוע עיוות-דין, או שהוא עלול להביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, או שתקפח, באופן קשה, את הנתבע בהגנתו.

יג.3 מן הכלל אל הפרט – היישום לנתוני תיק זה

1. בנקודה זו, עלי לסיים את תיאור המסגרת הנורמטיבית, ולעבור ליישום המסקנה המשפטית על הנתונים שבפניי.
2. היחס לממצאים העובדתיים אשר נקבעו בפסק הדין המרשיע את הנתבע 1, הינו בדומה ל"ראיה לכאורה", אשר תהפוך לראייה מכרעת, אם לא יימצא טעם מיוחד המתיר לנתבע 1 לסתור את הראיות, אשר נקבעו לחובתו בפסק הדין הפלילי כנגדו.
3. האם במקרה דנן קיימות נסיבות מיוחדות, אשר מצדיקות מתן רשות לנתבע 1 להביא ראיות לסתור את הקביעות שנקבעו כנגדו בפסק הדין הפלילי?
4. עיון בסיכומי הנתבע 1 לא העלה טעם כזה.
5. אעיר, בהקשר זה, כי ב"כ הנתבע 1 הניח, בטעות, כי העברתה של התביעה האזרחית כנגדו למסלול של תביעה רגילה, מחייבת את התובע להוכיח מבראשית את כל הנתונים העובדתיים הקבועים בפסק הדין שכנגדו . הוא מתעלם מהוראות סעיף 42א לפקודת הראיות, החלה גם כאשר מדובר בהליך אזרחי נפרד, שאינו תביעה אזרחית נגררת לפלילים (וכבר הבאתי לעיל את פסיקתי שלי בתביעות נגד הרשות הפלסטינית, במוזכר בסיפא של פסקה 187 לעיל).
6. האם עלה טעם אחר המצדיק להתיר לנתבע להביא ראיות לסתור, מתוך או בשל אחת מן הראיות, מטעמו של הנתבע 1?
7. גם כאן, התשובה לכך הינה בשלילה, משום שהנתבע 1 בעצמו הסתמך על הנתונים העובדתיים, אשר נקבעו בפסק הדין המרשיע אותו. כך, לדוגמה, סעיף 20 לסיכומי הנתבע 1 נכתב:

"בעניינו, אין ולא יכול להתקיים מחלוקת כי חלקו של הנתבע מס' 1 באירוע, לכאורה, לא היה ישיר במעשה גרימת הנזק של התובע בפה ולסת, עובדות כתב האישום שבו הורשע הנתבע מס' 1 ברורות וחד משמעיות, כי מי שנתן לתובע את המכה אשר גרמה לנכותו בתחום הפה והלסת הוא הנתבע מס' 2...".

1. נראה, כי , מחד גיסא, מבקש התובע 1, במשתמע, לאפשר לו לסתור את הראיות הקבועות בפסק הדין כנגדו, ומאידך גיסא, הוא מבקש להסתמך על אותם הנתונים אשר נקבעו בפסק הדין כנגדו, לשם הוכחת אשמתו המופחתת.
2. מכל מקום, הנתבע 1 לא טען, וממילא לא הוכיח, כי קיימים טעמים כלשהם שבשלהם ייגרם לו עוול, אם לא יותר לו להביא ראיות, המפריכות את הממצאים כנגדו בפסק הדין המרשיע.
3. יתרה מזו, הנתבע 1 הודה בכתב האישום המתוקן נגדו, והורשע מכוח הודאתו הנ"ל. כך, שאין כאן רק ממצא בפסק דין פלילי מרשיע, אלא גם הודאה, וכיצד טוען ב"כ הנתבע 1 כנגד אותם ממצאים בהליך הפלילי האמור?
4. אין צורך להאריך בנקודה זו. די אם אומר כי במישור המשפט האזרחי, כלשון חז"ל, "הודאת בעל דין – כמאה עדים דמי" (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ, עמ' ב. וראה את פסקי הדין שדנתי הנושא: ת.א. 3064/01 להב אמנון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2006); ת.א. 6095/04 אהרן בלום נ' מאיר לוין (2006); לאחרונה – ת.א. 55503-09-14 מנחם כהן נ' יוסף עופר (2018)).
5. מעבר לכל הנ"ל, אציין כי כב' השופט משה יועד הכהן לא היה בקו הבריאות, בעת פתיחת ההליכים האזרחיים, ולא יכול היה לשמוע את התיק. בנסיבות אלה, הועבר התיק אליי, ואוחד עם תיקו של נתבע 2, שבעניינו הפלילי אני דנתי.
6. ברור למשל, כי אם שופט פלוני פרש לגמלאות סמוך לאחר מתן פסק הדין הפלילי, ונפתחו הליכים בתביעה אזרחית נגררת, יש סמכות לבית משפט לדון בכך, והנשיא ימנה שופט אחר. הוא הדין, בשינויים המחויבים בענייננו.

יג.4 התוצאה

1. בהעדר טעמים , כמוסבר לעיל, ובהעדרן של ראיות סותרות את הקביעות שבפסק הדין כנגד הנתבע 1 בת"פ 1617-08-14, ובשל הנימוקים האחרים שפורטו לעיל, מסקנתי היא כי הממצאים העובדתיים הקבועים בפסק הדין הפלילי של נתבע 1, ייחשבו כבסיס העובדתי הנדרש לצורך הדיון בתובענה האזרחית שבפניי, גם בעניינו של הנתבע 1.
2. התוצאה הסופית של הניתוח המשפטי של פרק זה היא, כי מבחינה מהותית, לא יהיה הבדל בין ההתייחסות העובדתית לנתבע 1 לבין ההתייחסות העובדתית לנתבע 2.
3. האם הנזק שנגרם לתובע ניתן לחלוקה בין המעוולים הנתבעים?

יד.1 הצגת הנושא וטיעוני הצדדים

1. השאלה המשפטית הבאה, שבה יש להכריע, בטרם אדון בפיצויים הנזיקיים, היא השאלה הבאה: האם מדובר בנזק שניתן לחלקו; או שמא מדובר בנזק אחד, אשר הנתבעים גרמו אותו בצוותא, ואז הם יחויבו בצוותא, גם בשיפויו (ביחד ולחוד).
2. שאלה זו הועלתה על ידי הנתבעים שניהם, כאשר כל אחד משני הנתבעים ראה את הסוגיה מן הזווית המסוימת שלו: הנתבע 1 ביקש לחלק את הפיצוי בהתאם לנזקים שביצע כל אחד מן הנתבעים; ואילו הנתבע 2 ביקש לחייב את הנתבעים לחוד וביחד.
3. לשם הכרעה בשאלה, פניתי לאמור בפסק הדין בע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004), פסקה 25 (עמ' 82-83) לפסק דינה של השופטת עדנה ארבל (הנשיא, השופט ברק, הסכים והוסיף הערות בנושא שאינו רלבנטי לתיק זה; השופט – לימים המשנה לנשיאה – השופט אליעזר ריבלין, הסכים אף הוא לפסק דינה של השופטת עדנה ארבל) :

"באשר לטענותיו של המערער לגופה של ההחלטה שלא לפסוק את הפיצויים ביחד ולחוד, ההלכה הנוהגת בדין הישראלי, שאומצה אצלנו בעקבות הפסיקה האנגלית, מסווגת את המקרים הנזיקיים שבהם שותף יותר ממעוול אחד, לשלושה: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. את המעוולים משני הסוגים הראשונים מחייבים בפיצויים על מלוא הנזק ביחד ולחוד, בעוד שהמעוולים מהסוג השלישי מחויבים בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד (ראו: ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701; ד"נ 15/88 מלך נ' קורהויזר, פ"ד מד (2) 89). במקרה שבפנינו אין ספק כי מדובר בשני מעוולים בנפרד. חובתו של התאגיד וחובתו של העובד חובות שונות הן, אשר גרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ולכן יש לחייב את המשיבים בפיצויים שנפסקו ביחד ולחוד".

1. נראה, אפוא, כי קיימים שלושה סוגי נזקים, כמפורט בפסק הדין הנ"ל. ההכרעה בשאלה איזה סוג נזק אירע, תקבע האם הנתבעים יחויבו בנזקי התובע לחוד, כל אחד על פי הערכה בדבר הנזק שגרם; או שיחויבו ביחד, בנזקים הכוללים (מעוולים במשותף מחויבים שניהם באותו הנזק, וכך גם מעוולים בנפרד, שגרמו נזק שאינו ניתן לחלוקה; ואילו מעוולים בנפרד, שגרמו נזקים נפרדים, מחויבים כל אחד על פי הנזק שגרם).
2. האם המקרה שבפנינו, נכלל בסוג הראשון, השני או השלישי?
3. מעובדות כתב האישום המתוקן כנגד הנאשם (ת"פ 1647-08-14), עולה כי הנתבע 1 נתן מכה באמצעות ידו בעורפו של המתלונן (התובע). ולאחר מכן, בעט בגופו של התובע מאחור; ואילו הנתבע 2, הוא זה אשר בעט בכוח בפניו של המתלונן (התובע), ולאחר מכן, בעט פעם נוספת בפניו של התובע.
4. הממצאים העובדתיים שבכתב האישום המתוקן, כנגד הנתבע 2 (בו הודה הנתבע 2), היו, כי הנתבע 2 והנתבע 1, שניהם, תקפו את התובע, היכו אותו ובעטו בכוח, באמצעות רגליהם, בפניו ובראשו.
5. על בסיס הקביעות העובדתיות הנ"ל, מבקש הנתבע 1 לקבוע כי הוא עצמו לא יחויב בנזקו של התובע ביחס ללסת, וזאת מפני שהוא עצמו לא ביצע כל נזק ללסתו של התובע.
6. לטענת ב"כ נתבע 1, מי שבעט בפניו של התובע, ועל כן, הוא זה אשר חייב בפיצויו בגין הפציעה בפיו, היה הנתבע 2 בלבד. זו היא, כאמור, טענת הנתבע 1.
7. מאידך גיסא, תמצית טענתו של הנתבע 2, ביחס לחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, היא זו: האחריות לפיצויים צריכה להיגזר ממידת האשמה של כל אחד מהם, בביצוע המעשה. קבלת טענתו של הנתבע 1, כי תיקון כתב האישום בעניינו, ואי האשמתו בתקיפה בצוותא, צריכה לקבל את ביטוייה לעניין האחריות, תביא לעיוות הדין כלפי הנתבע 2, ועל כן, יש, לפחות, לדחות את טענותיו של הנתבע 1, באופן חלקי.

יד.2 דיון

1. לכאורה, שני הנתבעים הם עשו את המעשים ביחד, וכוונתם הייתה להגיע לביצוע מעשים מסוימים, קרי: לפגוע פיזית בתובע, לא בשל משהו אישי שהיה לנתבעים כלפי התובע, אלא אך ורק עקב היותו יהודי, דבר שהסיקו מלבוש, כאדם יהודי חרדי (ראה האמור בכתי האישום נגש שני הנאשמים, בהם שניהם הודו, כמוזכר לעיל בפיסקאות 11 , 12 ו-18 לעיל; וכן בדברים נכתבו בגזר הדין, המצוטט בפיסקאות 25 ו-169 לעיל) .
2. לכן, יש הגיון בטענה, כי אין זה משנה, האם בפועל מכה מסוימת ניתנה על ידי אחד או על ידי השני, מפני שמשעה שכוונת שניהם הייתה להגיע – בצוותא – לתוצאה מסוימת, הרי שחזקה על כל אחד מן הנאשמים (הנתבעים בפניי) כי פעל להשיג את התכלית שלשמה התכנסו, והחליטו על הכאת היהודי (הם, כמובן, לא הכירוהו ולא ידעו דבר על אישיותו, ומטרתם הייתה, כאמור, לפגוע ביהודי, אך ורק בשל היותו יהודי, וזאת הסיקו על פי לבושו; ראה סעיף 1 לכתב האישום, כמצוטט בפסקה 11 לעיל).
3. במובן זה, ברור הוא כי מדובר במעוולים בצוותא.
4. מעבר לכך, גם היכולת לפגוע בפניו של התובע, בין אם על ידי הנתבע 1 ובין אם זה על ידי הנתבע 2, נגרמה, בין היתר, עקב המעשים של שניהם, אשר ניטרלו את התנגדותו של התובע.
5. ייתכן, שאלמלא היו התוקפים שניים, לא היה תוקף יחיד מצליח לפגוע בלסת של התובע.
6. על כן, סביר שהנזק שנגרם לתובע, נגרם בשל ההשתתפות של כל אחד ואחד מן הנתבעים במעשים, אשר בוצעו כלפי גופו של התובע.
7. עם זאת, קובעת הפסיקה, כי מן הראוי לתור, בכל מקרה, אחר קנה מידה כלשהו לחלוקת הנזק בין המעוולים השונים, ולפסוק על חלוקת הנזק בהתאם, ככל שניתן לעשות זאת, בדרך סבירה והגיונית בנסיבות העניין.
8. ההכרעה בדבר חלוקת הנזק מתקבלת לפי שיקולים מעשיים, בעיקרם, ותוך התחשבות בצורך למנוע גרימת אי-צדק לניזוק (התובע).
9. קיימים נזקים אשר מעצם טיבם אינם ניתנים לחלוקה. כך, למשל, מותו של אדם. כך גם כאב וסבל הנגרם לאדם, מידי כמה מעוולים, כמו גם, הנזק הנפשי שנגרם לו. כל אלה – אינם ניתנים לחלוקה, על-פי כל קנה מידה שהוא.
10. מן העבר השני, קיימים נזקים, אשר מעצם מהותם, הם מורכבים ממספר נזקי משנה, אשר ניתנים לשיוך או לייחוס ל"בעליהם", המזיקים הספציפיים.
11. הקושי בהכרעה, בא לידי ביטוי בכל נזקי הביניים, המצויים על הטווח שבין נזקים שאינם ניתנים לחלוקה כלל לבין אלו המורכבים ממספר נזקי משנה.
12. אבחנה רלבנטית לענייננו נעשתה בד"נ 15/88 שמואל מלך נ' ורדה קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89 (1990)(להלן – "פרשת מלך") (מותב השופטים כלל את השופטים הבאים : השופט (לימים המשנה לנשיא) שלמה לוין; השופט דב לוין; השופט גבריאל בך; השופטת שושנה נתניהו; השופט (לימים המשנה לנשיא) תאודור אור). שם, הבהיר כב' השופט גבריאל בך (אשר שיקף בדבריו את דעת הרוב בעניין זה), את הדרך לחלוקה צודקת בין המעוולים, כאשר מדובר במעוולים במשותף (פסקה 18ג-ה, עמ' 129, בין האותיות א-ו, לפסק דינו של כב' השופט בך):

"ג. כמו כן אינני חולק על התיזה, לפיה יוטל תשלום מלוא הנזק על כל אחד מבין 'מעוולים בנפרד', שגרמו לנפגע על-ידי מעשיהם הנפרדים נזק מסוים, באותם מקרים בהם לא ניתן בדרך סבירה כלשהי לחלק את הנזק ביניהם. כך יהיה המצב, למשל, כאשר כתוצאה מפעולותיהם הנפרדות של המעוולים נגרמת לנפגע 'יחידת נזק אחת', שלא ניתנת לחלוקה, כגון הפציעה בתאונת דרכים המתהווה על-ידי התנגשות בין כלי רכב שונים.

ד. אולם עם כל אהדתנו לקורבן העוולה, אין גם להתעלם מהצורך לעשיית צדק למעוול, ויש לנסות לאזן בין האינטרסים הנוגדים בצורה שתוודא, ככל שהדבר ניתן, שהמעוול יידרש אמנם לפצות את הנפגע על הנזק שהוסב לו על-ידי מעשה העוולה של אותו מעוול, אך שלא תוטל עליו אחריות מעבר לזה.

ה. מטרה אחרונה זו תושג בקלות יחסית, כאשר ניתן להוכיח, מהי הפגיעה שנגרמה לתובע על-ידי כל אחד מהמעוולים.

אך גם כאשר אין לפני בית המשפט ראיות, המאפשרות חלוקה כה מדויקת של האחריות בין 'המעוולים בנפרד', עדיין רצוי להביא לידי חלוקת סכום הפיצוי בין מעוולים מסוג זה, וזאת בתנאי שעל-פי אמות מידה, שאינן מופרכות ואינן אבסורדיות או בלתי מתקבלות על הדעת, ניתן, אפילו בדרך של אומדן משוער, להביא לידי חלוקה כזאת. אף במקרים בהם רב הערפול העובדתי, כגון המקרה בע"א 304/68, עדיף לחלק את הנזק שווה בשווה בין המעוולים מאשר להטיל פיצוי בגין מלוא הנזק על מעוול אחד, שבוודאי לא גרם לנזק כולו.

מן הראוי לזכור בהקשר זה, כי קביעת מידת האחריות והפיצויים בדיני נזיקין אינה מדע מדויק, והערכה ואומדן סבירים, הקולעים בקירוב למטרה, הינם מקובלים ולגיטימיים".

1. מסקנת פסק הדין בעניין זה הייתה, כי , במקרים שהם גבוליים, גמישים וקשים להבחנה, נכון יהיה לעשות חלוקה בתת מקרים בהם התרומה של כל מעוול לנזק או לשיעור, ניתנים לקביעה באופן סביר.
2. ראה בעניין זה גם את דבריו של פרופ' ישראל גלעד במאמרו "הערות להסדרי הנזיקין בקודקס – אחריות ותרופות", משפטים, כרך לו (תשס"ז), עמ' 761. שם הוא מבחין בין חלוקה מוחשית של הנזק, לבין חלוקה רעיונית שלו, כאשר החלוקה הרעיונית יכולה להתבסס על מבחנים סיבתיים, מבחני אשמה או מבחן שיורי של חלוקה שווה. פרופ' גלעד מסביר, כי קיימים סוגי מקרים המצדיקים חיוב נפרד לפי חלוקה רעיונית, וביניהם מקרים בהם מדובר במספר גדול של אחראים, וביניהם כאלו שחלקם באחריות לנזק הוא קטן.
3. ראה לעניין זה גם את מאמרו של פרופ' אריאל פורת, "דיני הנזיקין", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"א, בעריכת אריאל רוזן צבי, הקובע , בעמ' 247, כי כאשר מדובר בנזק לגופו או לנפשו של אדם, לא ייטה בית המשפט לחלק את הנזק בין גורמיו השונים, אלא אם כן קיימת בהירות באשר לעוצמתו של כל גורם ולתרומתו היחסית .
4. משמעות הדברים לענייננו, היא זו:

כאשר ניתן, מבחינה ראייתית, להצביע על מעשיו המדויקים של כל תוקף בנפרד, ועל הנזקים הספציפיים אשר נגרמו בעקבותיהם, הרי שהצדק עם התוקפים מחייב לייחס לכל אחד מהם את התוצאות המשוערות של מעשיו הוא.

מאידך גיסא, כאשר כל אחד מן המעוולים יכול היה במעשיו לגרום לכל הנזק, או שלא לגרום לנזק בכלל, הרי שלא ניתן להפריד בין חלקי העוולה וליחסם לכל אחד ואחד מן המעוולים (כך קורה כאשר מעשיהם של שני מעוולים הביאו לתוצאה של יחידת נזק אחת, שהיא בלתי ניתנת להפרדה).

כאשר כתוצאה מחלוקה לפי נזק יישאר חלק מהנזק "יתום", בשל קושי ההוכחה או בשל העדר "בעלים", הקביעה תהיה כי הנתבעים חייבים ביחד ולחוד, באופן שיועדף האינטרס של הניזוק על פני אינטרס המזיק (ראה בעניין זה פסקה 3 (עמ' 118-120) לפסק דינו של השופט גבריאל בך, בפרשת מלך הנ"ל).

יד.3 היישום לתיק זה

1. האם במקרה דנן כל אחד מן המעוולים יכול היה לגרום לכל הנזק או שלא לגרום כלל לנזק (במובן זה שהנזק הוא בלתי ניתן להפרדה)?
2. לאחר בחינה, סבור אני כי לשאלה זו, התשובה היא שלילית.
3. נכון אומנם, שבמעשיו, כל אחד מן המעוולים סייע לחברו לבצע אף את הנזק שגרם הוא, מפני שאין דומה תקיפה של אדם אחד, לתקיפה של שני אנשים ביחד, שמסוגלים להכריע אדם העומד לבדו, ביתר קלות.
4. ברם, הנזק שנגרם ללסת של התובע נגרם בוודאות כתוצאה מן הבעיטות שבעט הנתבע 2 בפניו של התובע. במובן זה, ניתן להפריד בין הנזק שנגרם לתובע על ידי שני הנתבעים, ביחד, לבין הנזק שנגרם לתובע על ידי הנתבע 2 בלבד.
5. אבהיר בנוסף, כי אכן, נזק זה ללסת של התובע נגרם על ידי הבעיטות שבעט הנתבע 2, אך אין להתעלם מכך שנזק זה התאפשר בסיועו "האדיב" של הנתבע 1, אשר אלמלא התקיפה שלו, יכול להיות שהתובע לא היה מוכרע ארצה באותה קלות, וייתכן שלא היה ניתן אז, כלל וכלל, לבעוט בפניו.
6. במובן זה, הנזק שגרם הנתבע 2 ללסת של התובע לא בוצע על ידו בלבד, אלא שהוא היה אחראי לחלק משמעותי יותר ממנו, מאשר נתבע 1 שנטל חלק בכל אירוע התקיפה (הכולל גם את הפגיעה בלסת של התובע).
7. מטעמים אלה, אני סבור כי חלוקת האחריות לעניין הנזק לפה וללסת של התובע (בלבד) תעמוד על 40% לנתבע 1 ועל 60% לנתבע 2, אשר האחרון היה, ללא ספק, זה שבעט בפניו של התובע.
8. אסכם את סוגיית חלוקת האחריות בין הנתבעים, באופן הבא:

א. שני הנתבעים הינם מעוולים במשותף לכלל נזקיו של התובע, ואחריותם היא ביחד ולחוד, (כפוף לאמור בסעיף ב להלן, בדבר הנזק שנגרם לפיו וללסתו של התובע), מפני שהנזק לכלל גופו של התובע נעשה - לכל הדעות - על ידי שני התוקפים, ולא נשמעה בפני הטענה כי ניתן היה לחלק בין המכות שקיבל התובע מנתבע 1 לבין המכות שקיבל מנתבע 2. בחלוקה הפנימית בין הנתבעים כל אחד אחראי למחצית, אך התובע רשאי לגבות מכל אחד מן הנתבעים את המקסימום שיצליח, ובלבד שלא יעלה על 100% מסך הפיצויים להם הוא זכאי, על פי פסק דין זה.

ב. האחריות לנזקים שנגרמו לפה וללסת של התובע, היא של שני הנתבעים, ביחד ולחוד, ולכן התובע רשאי לגבות מכל אחד מן הנתבעים את המקסימום שיצליח, ובלבד שלא יעלה על 100% מסך הפיצויים להם הוא זכאי, על פי פסק דין זה, כאשר החלוקה הפנימית ביו שני הנתבעים, היא זו:

(1) 40% - נתבע 1;

(2) 60% - נתבע 2.

1. עתה, נסללה הדרך לדון דיון ולהכריע בדבר גובה הנזקים אשר נגרמו לתובע (פרק טו להלן), וההבחנה בין נזק רפואי לנזק תפקודי (פרק טז); רק לאחריהם, אדון באובדן כושר ההשתכרות, לכל פרטיו (פרק יז, על תתי הפרק שבו).
2. גובה הנזק
3. כדי להגיע למסקנה, מהו גובה הנזק, מחייב הדבר קביעה מקדמית של אחוזי הנכות אשר נגרמו לתובע כתוצאה מן התקיפה.
4. בענייננו, נראה שהתובע היה – מראש לפני אירוע התקיפה - בעל הפרעה התפתחותית תקשורתית, אשר הוחמרה בעקבות האירוע.
5. כך עולה, לדוגמא, מעמ' 2, לנספח ה לתצהיר מטעם התובע, מיום 8.6.17 (או 8.2.17), אשר צורף להודעה מטעם התובע על הגשת ראיות – הוא בדיקה של ד"ר יבגני לוין, אשר כותב, על בסיס דברים ששמע מן המטופל (התובע) ואשתו, כי ברקע של התובע ישנו טיפול נפשי מגיל 18, ללא תרופות.
6. המוסד לביטוח לאומי העריך נכות זו ב- 10% (ראה: עמ' 4 , נספח ו, בחלק הקובע נכות יציבה).
7. דברים דומים מתבטאים גם באחוזי הנכות אשר נקבעו לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי. הנכות הנפשית שנקבעה לתובע הינה נכות בגובה של 20% , כאשר זו מתבססת על נכות נפשית קודמת של 10%.

הנכות בגין הפגיעה בפה והלסת הינה נכות של 5%.

דרגת הנכות היציבה של התובע, בעקבות התקיפה של הנתבעים כלפיו, לפי המוסד לביטוח לאומי, הועמדה על 15%.

1. המשמעות היא כי אותם 10% נכות נוספים, אשר נגרמו לתובע בעקבות התקיפה, הגדילו את הנכות התפקודית של התובע בשיעור של 10% נוספים.
2. בעניין זה חל, לכאורה, עקרון ה"גולגולת הדקה", שמשמעותו היא זו: כאשר נגרם מעשה נזק, אחראי המזיק על שיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במידתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת כתוצאה מן "הגולגולת הדקה" של הניזק האינדיבידואלי, גם אם אתו פגיעה הייתה גורמת לאדם "הממוצע" נזק פחות.
3. במילים אחרות: כאשר תוצאת הנזק גדולה מזו הצפויה מאירוע נזקי מסוים, אולם , מוכח כי נזק זה הינו תוצאה של הרקע הפיזי או הנפשי המייחדים את התובע-הניזוק, אזי על המזיק לפצות את אותו ניזוק על מלוא הנזק שנגרם לו.
4. המזיקים, מצדם, כפרו בעקרון ה"גולגולת הדקה", וטענו למצב משפטי של "החמרה במצב קיים", בגדרו הם יחויבו רק בתשלום של הפרש בין מצבו הנפשי של התובע בטרם האירוע, לבין מצבו הנפשי של התובע לאחר האירוע, ולא יחויבו בתשלום עבור מצבו הנפשי הקודם של הניזוק.
5. לשם הבנת טענתם של המזיקים (הנתבעים), אביא, בקצרה, את ההגדרה המדויקת למצב המשפטי של "החמרה במצב קיים" (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית (1997), עמ' 1255; ההדגשה הוספה):

"שעה שהוכח בפני ביהמ"ש באופן ברור, מצבו של התובע קודם לפגיעה; או אז ייקשה עליו להשליך יהבו על עיקרון הגולגולת הדקה. תובע שלא תפקד עוד בטרם נפגע, לא יהיה זכאי לפיצוי אחרי הפגיעה, תוך התעלמות ממצבו הקודם. לשון אחרת, שעה שהמצב הנובע מן הפגיעה ניתן להפרדה מזה שנוצר אחריה לא יוכל התובע להשמע בטענה כי מצבו זה הוא תוצאת התאונה".

1. הגדר המשפטי של "החמרת מצב קיים" הינו, כאשר מצבו הקודם של הניזוק, מוגדר באופן ברור, והוא מובחן מאשר מצבו של הניזוק לאחר הנזק.
2. האבחנה בין מצב משפטי של "גולגולת דקה" לבין מצב משפטי של "החמרת מצב קיים", נובעת מן השאלה מתי "נולד" הנזק. במקרה שהנזק נולד בעקבות הפגיעה הקודמת, הרי שהאירוע הנזיקי ייחשב כ"החמרת מצב קיים"; ואילו במקרה שהנזק נולד לאחר האירוע הנזיקי, הרי שהפגיעה תכנס לעקרון ה"גולגולת הדקה".
3. התשובה לשאלה מתי נוצר הנזק, תיקבע, לפי הגדרתו של המושג "נזק". האם ה"נזק" נגרם על פי הפגיעה באיכות חייו של התובע, או על הקביעה הנטענת כי נקבעו לו אחוזי הנכות.
4. "תרגום" עקרונות אלה לענייננו: אם המושג "נזק" מתייחס לדרגת נכותו הנפשית של התובע, הרי שקיימת הייתה לתובע נכות נפשית קודמת, אשר הועמדה על ידי המוסד לביטוח לאומי, על 10%. ואילו, הנזק הנוסף, של נכות נפשית נוספת בגובה 10% נוספים, ניתנת להפרדה מן הנכות הנפשית הראשונית, והיא נכנסת להגדרה של "מצב הניתן להפרדה".

ברם, אם ה"נזק" הינו הפגיעה בתפקודו של התובע, הרי שנראה, כי הנזק נולד לאחר האירוע הנזיקי, מפני שקודם לכן היה תפקודו של התובע מצוי בטווח הנורמה, והוא ניזון אך ורק מנטיות לבו של התובע. לאחר האירוע הנזיקי, הוגבל התובע בתפקודו, והוא נאלץ לוותר על פעולות שקודם לכן הוא היה מבצע.

1. במקרה הנוכחי, כך על פי הטענה של ב"כ התובע, הנכות הנפשית הקודמת, לא הפריעה לו בתפקודו היומיומי. מה שאין כן, התקיפה שביצעו בו הנתבעים, אשר בעקבותיה השתנה לחלוטין תפקודו של התובע, וסדר יומו. ספק אם אופן תפקודו של התובע לאחר האירוע, ניתן להפרדה ממצבו התפקודי טרם הפגיעה, משום שהוא נסמך על המבנה הנפשי המעורער, שהיה לתובע קודם לכן.

זוהי ההגדרה הקלאסית של כלל ה"גולגולת הדקה".

1. שאלה נוספת היא זו: האם הצדק ייעשה עם הצדדים, אם נזקו של התובע יימדד על פי החלוקה בין אחוזי הנכות שנקבעו לו, לפני האירוע הנזיקי, לבין אחוזי הנכות שנקבעו לו, לאחר אותו אירוע (והוא עשוי להיכנס לגדר המשפטי של "החמרת מצב קיים"); או, כי הצדק ייעשה עם הצדדים, אם נזקו של התובע יימדד בהתאם לתפקודו טרם האירוע, בהשוואה לתפקודו לאחר מכן (והוא ייכנס לגדר המשפטי של כלל ה"גולגולת הדקה")?
2. לשם מענה על השאלה לעיל, יש לבחון איזו מבין הכללים המתוארים למעלה יסייע להגשים את תכלית דיני הנזיקין, דהיינו: השבת המצב לקדמותו, מבחינת מצבו הסובייקטיבי של הניזוק (ראה בעניין זה פסק דינו של השופט יצחק עמית בע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2012); לדבריו הסכימו המשנה לנשיאה בדימוס, השופט אליעזר ריבלין, והשופט – כתוארו אז – סלים ג'ובראן).
3. על פי העיקרון הבסיסי ביותר של דיני הנזיקין – הוא עקרון "השבת המצב לקדמותו" – סבלו של הניזוק נקבע על פי השוני שבתפקודו לפני האירוע לבין תפקודו לאחריו, מפני שזה הוא המדד האמתי לפגימה באיכות חייו של התובע, ולא בהיצמדות לאחוזי הנכות אשר נקבעו לו; זאת, מפני שאחוזי הנכות אשר נקבעים לניזוק, אינם משקפים תמיד את השוני שחל באורחות חייו של הניזוק בעקבות הנזק. מבחינה זו, ה"נזק" הוא הפגיעה בתפקודו התקין של הניזוק, ופגיעה זו נוצרה בוודאות לאחר התאונה. פרשנות אחרת למילה "נזק", תוביל למסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם תכלית דיני הנזיקין.
4. אשר על כן, בנסיבות המיוחדות של ענייננו, בהן התפקוד של התובע הושפע באופן ברור מן האירוע הנזיקי, דומני כי נחסך ממני הצורך לדון בהשאלה אם לסווג את המקרה שבפנינו כ"גולגולת דקה" (כבקשת התובע) או כ"החמרת מצב" (כבקשת הנתבעים), מפני ששאלה זו אינה מקדמת את האבחנה בין מצבו התפקודי של התובע קודם לתאונה, לבין מצבו התפקודי של התובע לאחר התאונה.
5. סבור אני, כי דווקא כימות נזקו של התובע, על פי נכותו התפקודית לאחר האירוע, מקיים את התכלית הנזיקית של "השבת המצב לקדמותו", כי הנכות התפקודית נקבעת על פי מכלול נתונים ושיקולים, הכוללים הן את נכותו הרפואית של הניזוק לאחר הנזק, וכן את נסיבותיו האישיות והמגבלות מהן סבל עובר לתאונה (ראה לעניין זה ד' קציר, בספרו הנ"ל, עמ' 182-185; כן ראו ע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יאיר יעקובוב, פ"ד מז(1), 726, 733 (1993), מפי השופט – כתוארו אז – אליהו מצא, שלדבריו הסכים השופט (לימים הנשיא) אהרן ברק, והשופט יעקב מלץ), ואומדים את הפגיעה שנגרמה לניזוק, עקב האירוע הנזיקי.
6. רק באמצעות השוואת תפקודו של הניזוק לאחר האירוע, לתפקודו קודם לכן, ניתן להבין לאשורו את מהות הנזק הנגרם לו. שיפוי או פיצוי בגין נזק זה, הוא אשר יעמיד את הנפגע במצבו קודם לנזק.
7. סוף דבר, הנתבעים יישאו בכל הנזק שנגרם בפועל על ידיהם, על אף שאלמלא נכותו הנפשית הקודמת של התובע, סביר להניח כי הוא לא היה מגיע לנכות תפקודית בשיעור זה.
8. מחמת כן, בחינת מצבו של התובע תעשה על פי נכותו התפקודית, אשר תיקבע להלן, תוך התייחסות לנכות הרפואית.
9. קביעת נכות רפואית ותפקודית
10. הפגיעה התפקודית תוארה על ידי התובע, בתצהירו, מיום 8.6.17, באופן הבא (סעיף 26 לתצהיר):

"עד לשלב האירוע עבדתי ופרנסתי את משפחתי, קבלתי קצבה מהכולל, לימדתי ילדים לבר מצווה... עבדתי בנגינה מידי פעם".

1. לגבי התנהלותו, כיום, מתאר התובע כי, כיום, "אני לא יכול להתרכז ולא ללמוד, לא לנגן ולא לתפקד בציבור".
2. סמוך לאחר האירוע, תואר מצבו הנפשי של התובע, על ידי ד"ר יבגני לוין, אשר הסתמך על ביקור של התובע אצלו, בלוויית אשתו (של התובע), ביום 9.9.14 (סיכום הביקור, עמ' 4 לנספח ה , להודעה מטעם התובע על הגשת ראיות מיום 13.3.17):

"הרקע הנפשי לא ברור. מאז התאונה התלונות על החמרה במצבו הנפשי שנראה חרדתי. החמרה בהתנהגות".

1. הרופא הנ"ל איבחן, כי קיים חשש למצב פסיכוטי, והיפנה את התובע למעקב במרפאת הנפש טלביה.
2. בסיכום הפגישה, מיום 2.11.14, זו הייתה האבחנה של ד"ר יבגני לוין (עמ' 4 לנספח ה הנ"ל):

"ייתכן ובעל רקע של הפרעה התפתחותית תקשורתית, עם החמרה לאחר תקיפה אלימה, בעלת מאפיינים פוסט טראומטיים, עם חשדנות רבה.

לא ניתן לשלול או לאשר מצב פסיכוטי".

1. מאז האירוע, קיבל התובע מרשמים לתרופות פסיכיאטריות (RECITAL); ראה, בעניין זה, עמ' 2-3 של נספח ה האמור; וראה גם הצהרת בריאות, מאת ד"ר איתמר רז, עמ' 3 , לנספח ה, לפיו התובע "מטופל על ידי פסיכיאטר ד"ר פבלו מקופת חולים ב RECITAL ונוטל דרך פרטי (גמ"ח) ובנוסף כדורי הרגעה קלונקס ואסיוול".
2. אך, התובע מסרב לקחת את אותן תרופות פסיכיאטריות (כך עולה מעמ' 31 לפרוטוקול, מיום 14.9.17, בו הצהיר התובע כי הוא הפסיק לקחת את הכדורים, לאחר פעם או פעמיים שלקח אותם).
3. מדברי התובע, ואף מהראיות שהביא בפניי, עולה, כי האירוע נשוא תיק זה גדע את מהלך התפתחותו של התובע, הן מבחינה פיזית, ובעיקר, מבחינה נפשית: מבחינה פיזית – הפגיעה בלסת הפריעה לתובע לבצע את המציצה בשעת המילה; מבחינה נפשית – קשה לו לראות דם, דבר המקשה עליו את המשך עבודתו.
4. לאחר הניתוח בלסתו של התובע, לא חזר התובע לנגן. בתחילה, הוא לא היה מסוגל לנגן, בגלל הסד שהונח על לסתותיו, וגם לאחר מכן, הוא נשאר סובל מרדימות בשפה. מבחינה נפשית, איבד התובע את מצב רוחו.
5. מעבר לכך, מתאר התובע, כי נפגע כושר הריכוז שלו: הוא איננו מסוגל להיות מרוכז בלימודו, יותר משעה אחת ביום; הוא לא מתפתח בלימוד – דבר שהיה משאת נפשו, עד לאירוע. ממילא, הוא גם נמנע מללמד.
6. לכך מצטרף גם הפחד מחשיפה לבני אדם, והעדפה, שהוא סיגל, להסתגר בעצמו ולא להתחבר לאנשים. מצבו הנפשי של התובע, כך הוא טוען, משפיע לרעה גם על התנהלותו בביתו, עם ילדיו ואשתו.
7. ההשפעה הכלכלית של הפגיעה בתפקוד, תוארה בתצהיר עדותו של הרב נחמן כהן (התצהיר הוגש ללא תאריך חתימה, והוא אומת, ככל הנראה, באמצעות אימות חתימה טלפוני; ראה: עמ' 35 , לפרוטוקול מיום 14.9.17. מכל מקום, הצדדים לא חלקו על קבילותו), ובתצהיר עדותו של מר יחזקאל קיין, אשר לימד והסמיך את התובע כמוהל.
8. לדברי מר קיין (סעיף 5 לתצהירו), לתובע היה פוטנציאל טוב להצליח בעבודתו כמוהל, וכי היו לו "ידיים טובות". אולם, הדברים השתנו, מאז שהתרחשה התקיפה. המצהיר לא ידע את הסיבה לכך, אך הוא ראה שהתובע לא מצליח עוד בעבודתו.
9. אחיו של התובע, תיאר את השינוי שבהתנהגותו של התובע, במסמך הנושא כותרת "תצהיר" (הגם שאף הוא אינו מאומת על ידי עורך דין). במסמך זה, תיאר את התובע, אחיו, כאדם ברוך כישרונות.

בתצהיר מספר האח, כי אביהם (אבי התובע ואבי העד) היה מוהל מפורסם. כאשר הוא נפטר, למד התובע, להיות מוהל, והיה לו פוטנציאל להיכנס לנעלי אביו, ולהתפתח בכיוון זה.

כמן כן, היה לתובע פוטנציאל רב לפרנסה, מכוח זה שהיה מנגן, בעל קורא וחזן, סופר סת"ם.

1. לאחר התקיפה, תיאר העד, כי ביתו של התובע עבר טלטלה עזה, וכי התובע עצמו סובל מהתקפי חרדה. כך, לדוגמה, כאשר התובע הולך ברחוב, הוא מסתובב פעמים רבות לאחור, כדי לוודא שאיש איננו נמצא שם. כאשר שאל האח (העד) את התובע לפשר הסתובבויות אלו, ענה התובע, כי מדובר בפעולה בלתי נשלטת, מבחינתו. התקיפה פגעה בתובע מבחינה פיזית ונפשית. גם הקושי של התובע לחזור ולמול, קשור באותה התקיפה.
2. אכן, נראה כי אורח חייו של התובע נפגע כתוצאה מהאירוע שעבר, וכי פגיעה זו משתרעת על תחומים רבים בחייו.
3. אוסיף ואומר, כי בכך שהתובע מסרב לקבל טיפול נפשי קונבנציונאלי (ראה: עמ' 33-31 לפרוטוקול, מיום 14.9.17, שם הצהיר כי הוא מקבל טיפול נפשי רק מהרב ברלנד, וכך היה גם כשאותו רב ריצה עונש מאסר בבית הכלא), ובכך שהוא מסרב לקחת את הכדורים הפסיכיאטרים שניתנו לו, יש כדי להפחית ממשקל טענותיו, לעניין הפגיעה הנפשית שהוא ספג. למצער, יש בכך כדי לקבוע מעין אשם תורם מסוים, לעניין תפקודו היומיומי. המשמעות של פיחות במשקל הטענות או של קביעת אשם תורם, היא דומה בענייננו.
4. בכל מקרה, קביעת גובה נכותו הרפואית של התובע, יכולה להתבסס על דברי התובע ועל מסמכי המוסד לביטוח לאומי. מסמכים רפואיים נוספים, לעניין גובה הנכות הנפשית הצמיתה של התובע, לא הוגשו על ידו.
5. אציג, להלן, את האמור במסמכי הביטוח הלאומי, בעניינו של התובע.
6. במכתב, מיום 21.10.15, אשר שיקף את החלטת וועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר התכנסה, ביום 20.10.15, נכתב כי דרגת הנכות היציבה שנקבעה לתובע היא בגובה של 19% נכות.
7. המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על קביעה זו של הוועדה.
8. במכתב, מיום 10.3.16, אשר שיקף את החלטת וועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר התכנסה, ביום 6.3.16, נכתב, כי דרגת הנכות היציבה שנקבעה לתובע היא בגובה של 28% נכות. קביעת המל"ל הורכבה מ-10% נכות בגין הפגיעה בלסת התחתונה ו-10% נכות נוספים בגין הפגיעה העצבית. בנוסף, נקבעו לתובע 20% נכות נפשית, אשר 10% מתוכם מקורם במצב נפשי קודם.

כאמור, סך הכול הועמדה נכותו של התובע על 28% נכות.

1. התובע ערער על החלטת הוועדה הרפואית, בפני הוועדה הרפואית לעררים.
2. במכתב, מיום 9.8.16, אשר שיקף את החלטת וועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, אשר התכנסה, ביום 28.7.16, נכתב כי דרגת הנכות היציבה שנקבעה לתובע היא בגובה של 15% נכות. על פי החלטת הוועדה, התובע קיבל 5% נכות, על פי סעיף 29(5)(א)(I), בגין הפגיעה בפיו, ועוד 20% נכות בגין הפגיעה הנפשית, כאשר מחציתם – 10% מקורם היה במצב נפשי קודם.
3. בשקלול הנכויות הללו, עמדה נכותו הקבוע של התובע, כתוצאה מן האירוע החבלני, על 15% נכות קבועה.
4. בעמ' 11, לפרוטוקול בית משפט זה, מיום 29.1.17, ביקש ב"כ התובע כי נכותו התפקודית של התובע תיקבע על פי נכותו הרפואית, בהתאם להחלטה האחרונה של ועדת הערר הרפואית, כלומר: תועמד אף היא על 15% נכות תפקודית.
5. באותו הדיון (עמ' 13 לפרוטוקול שבפניי), הודיעו הצדדים כי הם מסכימים על קביעה שיפוטית של 15% נכות תפקודית, אשר תורכב מנכות נפשית של 10%, ונכות בגין הפגיעה בפה ולסת, בגובה 5%.
6. הסכמתם של הצדדים חסכה את הצורך לקבוע את נכותו התפקודית של התובע, אך ורק על סמך מסמכי הביטוח הלאומי, כשהם מצטרפים לדבריו שלו עצמו, ובהעדר כל חוות דעת נוספת.
7. בכל מקרה, הדיון יתמקד, מעתה ואילך, אך ורק באובדן כושר השתכרותו של התובע, ובאופן הראוי לקבוע את הפיצוי בגין ראש נזק זה, כאשר הבסיס הוא, כאמור, 10% נכות נפשית ו-5% נכות בגין פה ולסת.
8. אובדן כושר השתכרות

יז.1 המשפט העברי

1. במשפט העברי יש התמודדות עם נזקי גוף, שנגרמים לתובע על ידי נתבע, עוד משחר ההיסטוריה.
2. כאשר דנה התורה בפגיעות גופניות, קובעת היא את העיקרון הידוע, המצוטט לרוב (ספר שמות, פרק כא, פסוקים כד- כה):

"עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה".

1. דברים אלה נכתבו גם בהקשר נוסף (ספר ויקרא, פרק כד, פסוקים יח-כא) :

"וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת".

1. כבר במקורות התנאים, פורשו הפסוקים הללו, כמתייחסים אך ורק לתשלום ממוני, ולא ביצוע מעשים של גמול פיזיים (דהיינו: הוצאת עינו של המזיק בגלל שהוא – בעת הנזק – הוציא את עינו של הניזק). יש חומר רב בעניין זה, ועיקרו מרוכז בסוגיית הגמרא, בתלמוד הבבלי, מסכת בבא קמא, דף פג, עמ' ב – דף פד, עמ' א.

וכך מסוכמים הדברים, ברמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק א, הלכות א-ו (בדילוגים; ההדגשות הוספו):

"החובל בחברו חייב לשלם לו חמישה דברים, ואלו הם: נזק, וצער, ורפוי, ושבת, ובושת. וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין...

ומשלם הפחת שהפחית מדמיו, שנאמר: 'עַיִן תַּחַת עַיִן'; מפי השמועה למדו שזה שנאמר: 'תַּחַת' – לשלם ממון הוא.

זה שנאמר בתורה: 'כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ', אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה, ולפיכך – משלם נזקו...

ומנין שזה שנאמר באיברים 'עַיִן תַּחַת עַיִן' תשלומין הוא?

שנאמר בו: 'חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה', ובפירוש נאמר: 'וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף' וגו' 'רק שבתו יתן ורפא ירפא', הא למדת ש'תַּחַת' שנאמר בחבורה – תשלומין, והוא הדין ל'תַּחַת' האמור ב'עַיִן' ובשאר איברים.

ואע"פ שדברים אלו נראין מעניין תורה שבכתב, וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני, וכולן הלכה למשה הן בידינו.

וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו".

פרופ' מנחם אלון (לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון), בספרו החשוב, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (מאגנס, מהדורה שלישת מורחבת ומתוקנת, ירושלים, תשמ"ח), כאשר דן במונח "הלכה למשה מסיני" (כרך א, עמ' 183 ואילך), בפרק החמישי של ספרו, "תורה שבעל-פה: הגדרה וכללים", הוא כותב את הדברים הבאים: "מונח אחר שעלינו לעמוד על משמעותו הוא המונח 'הלכה למשה מסיני'. מונח זה נתייחד בספרות התלמודית למספר מסוים של הלכות; כמו כן מצוי מספר נוסף של הלכות , המכונות בלשונות שונים, ושיש למיינן אף אותן בסוג ההלכות למשה מסיני [ראה הדוגמאות והמקורות, המובאים בהערה 73, שם, בעמ' 183]. בסוג של הלכות, שמספרן קטן יחסית, כלולות הלכות שונות בדיני שיעורים בענייני איסור והיתר או טומאה וטהרה (כגון שיעור כזית, רביעית וכיוצא באלה), בדיני ספר תורה, תפילין ומזוזה, בדיני שחיטה, בדיני פאה ומעשר, בדיני נזיקין ובמשפט הפלילי.".

בהערה 86, בעמ' 185, הוא כותב: "בתחום המשפט העברי, כפי שהוגדר לענייננו ["אותם תחומים של ההלכה, שבדומה להם מקובלים להיות כלולים במערכות משפטיות אחרות דהיום, היינו עניינים המסדירים את היחסים שבין אגם לחברו ולחברתו, ולא הוראות שעניינן במצוות שבין אדם למקום" – שם, בעמ' 93-94], מעטות מאד ההלכות שממוינות כהלכה למשה מסיני, ואף אלה שנויות במחלוקת בין חכמים... הלכה נוספת בדיני נזיקין... הוא עניין 'עין תחת עין', שהוא תשלומין – ראה רמב"ם, חובל ומזיק, א, ו".

נושא זה – אינו פשוט. פרופ' אליאב שוחטמן, דן בנושא בהרחבה במאמרו, " 'הלכה מפי הקבלה' ו'הלכה למשה מסיני' – עיון בלשונות הרמב"ם", שנתון המשפט העברי, כרך כב (תשס"א-תשס"ד), עמ' 369, ובעמ' 407-408 דן בסוגיה זו, והגיע למסקנה כי יש להכריע סופית כי הנוסח הנכון של הלכות חובל ומזיק, פרק א, הלכה ו, שמקובל לגרוס בו, כאמור לעיל, "ואע"פ שדברים אלו נראין מעניין תורה שבכתב, וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני, וכולן הלכה למשה הן בידינו", הגרסה הנכונה היא: "ואע"פ שדברים אלו נראין מעניין תורה שבכתב, וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני, וכולן הלכה למעשה הן בידינו". פרופ' שוחטמן דן בנושא, גם מבחינת תוכן הדברים, תוך התייחסות לכל ההלכות הקודמות ברמב"ם, המזכיר את הפסוקים "עַיִן תַּחַת עַיִן", "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה", ומסביר כי דברי הרמב"ם "כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני", ומשמעות הדברים, כפי שמציג אותם פרופ' אליאב שוחטמן, היא זו (שם, בעמ' 408): "כלומר: לגבי כל חבלות אלו יש בידינו הפירוש שקיבל משה מפי הגבורה. בהתאם לאמור בדברינו לעיל, משמעות הדבר היא: דין תורה. לפיכך, אי אפשר לגרוס בהמשך דברי הרמב"ם: 'וכולן הלכה למשה הן בידינו', שהרי 'הלכה למשה מסיני' אינה אלא מדרבנן". בהערה 131, שם, הוא אומר כי הגרסה "למעשה" במקום "למשה" מתאימה להמשך הרמב"ם, ונמצאת בכתבי היד המפורטים באותה הערה. כמו כן, מפנה פרופ' שוחטמן לספרו של י' לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם, (ירושלים, תשכ"ה), בעמ' 208. בהמשך דבריו, מביא פרופ' שוחטמן ראייה, שזה הפירוש הנכון בדברי הרמב"ם, בכך שמזכיר את דברי הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשנה (מהדורת הרב יוסף קאפח, כרך א, זרעים, ירושלים, תשכ"ג, עמ' טז-יז), שם הוא אומר שעניין זה, יחד עם עניינים אחרים, "אף על פי שהם קבלה ממשה לא אמרו דהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אומרים – חובל בחברו משלם לו ממון – הלכה למשה מסיני, לפי שכבר קדם שהכלל אצלנו, שכל הפירושים כולם קבלה ממשה" (שם, בעמ' 408).

ואין כאן המקום להאריך, מעבר למה שכבר כתבתי.

1. בשני פסקי שנתתי (ת.א. 3191/01 קידר רות נ' AIG ביטוח זהב בע"מ (2007), פיסקאות 46-56 ; ת.א.5412/03 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (2011), פיסקאות 323-378), הבאתי מקורות רבים, המתייחסים לחמשת ראשי הפיצוי במשפט העברי , שפורטו במשנה, מסכת בבא קמא, פרק ח, משנה א ; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פג, עמ' ב): "החובל בחברו – חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשֶבֶת, ובבושת".
2. ראש הנזק או אב הפיצוי של "נזק", מוסבר, בהמשך המשנה הנ"ל, באופן הבא:

"בנזק כיצד?

סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו – רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין: כמה היה יפה, וכמה הוא יפה".

1. לניתוח דין זה הוקדשו, כאמור, דבריי בשני פסקי הדין הללו, ולא ראיתי לנכון לחזור ולצטט את האמור שם, לכל פרטיהן.
2. לענייננו, די אם אומר כי פרשנותי היא כי מדובר בהיוון הכנסות עתידיות, שכן ערכו של עבד משקף את זרם ההכנסות הצפויות מעבודתו.
3. בשני פסקי הדין הנ"ל, התייחסתי לתת נושא, שיש לו השלכה וחשיבות על הנתונים בתיק זה, והוא – עבד בעל כושר עבודה מיוחד. הדוגמא המובאת במקורות ההלכה היא "נוקב מרגליות". הרא"ש קובע כי הפיצויים לאדם כזה יהיו שונים אם נפגע בידו – בה הוא עושה את עבודתו המיוחדת – לעומת מקרה בו נפגעה רגלו, והוא עדיין מסוגל להמשיך בעבודתו כנוקב מרגליות.
4. הרא"ש מסביר ומפרש את דברי הגמרא, ואגב כך פורס הוא את שיטתו בדבר חישוב הפיצוי בגין נזקי גוף. הוא מבחין בין סוגי ניזוקים שונים, על פי עיסוקיהם, וקובע כיצד הדבר בא לידי ביטוי בפיצוי המשתלם להם על ידי המזיק, עקב נזקי הגוף שגרם להם, וההשלכות של אותם נזקים על תפקודם במלאכתם, איש איש בעיסוקו (פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק ח, סימן ד):

"אמר רבא: 'קטע ידו – נותן לו דמי ידו; ובשֶבֶת – רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין', דלמלאכה זו ראוי לכשיתרפא, דכל אדם ראוי למלאכה זו.

שבר רגלו – רואין אותו כאילו הוא שומר הפתח, שאין ראוי למלאכה אחרת. ובשתי רגליו מיירי [עוסקים אנו], דאי [שאם] ברגל אחת, הא אמרינן במתניתין: 'שֶבֶת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו'. אלא, מתניתין – ברגל אחת, ואכתי חזי [ועדיין ראוי הוא] לשמירת קישואין, כדאיתא [כפי שנמצא] בתוספתא [תוספתא, בבא קמא, פרק ט, הלכה א]: 'רואין אותו כאילו הוא חיגר שומר קישואין'. והכא מיירי [וכאן עוסקים אנו] בשתי רגליו, דומיא דסימא [בדומה למקרה שבו המזיק גרם לעיוורון של הניזוק] את עינו, דאיירי [שעוסקים אנו] בשתי עיניו. דאי [שאם תניח כי אנו עוסקים בנזק שגרם לעיוורון] בעין אחת – אכתי חזי [עדיין ראוי הוא] למלאכתו ראשונה.

ונראה, דכל זה איירי [אנו לומדים או עוסקים] בסתם בני אדם, שאינן בני אומנות. אבל אם היה בעל מלאכה, שמין אותו לפי אותה מלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. כגון: אם היה מלמד תינוקות, וקטע ידו ושבר רגלו, כשיתרפא עדיין הוא ראוי למלאכתו. וכן אם היה נוקב מרגליות, ושבר רגלו, עדיין הוא ראוי למלאכתו הראשונה. ולמה ישומו לו בימי חוליו כאלו שומר קישואין?!...

אלמא, דנותנין לו שֶבֶת לכל אדם לפי מה שהוא רגיל לעשות, ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו. ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו – שמין עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו, והוא דבר מועט. ואם קטע ידו, דבר מרובה היא".

1. מעבר לדברים שנכתבו בגמרא, מחדש הרא"ש, בקטע הבא, אותו אצטט להלן, כי, בכל מקרה, זכאי גם מי שנפגע באיבר שאין הוא עושה בו שימוש תדיר לצורך עבודתו, לפיצוי בגין קטיעת אותו איבר, וזאת, כחלק מזכותו להחליף עיסוק, ואז יחוש בחסרונו של אותו איבר.
2. וכך אומר הרא"ש (פסקי הרא"ש, שם, בהמשך הקטע שצוטט בפיסקה 309):

"ומיהו [אולם], יראה דשומא זו שעושין לכל אדם לפי מלאכתו, היינו דווקא להוסיף בשומא, כגון: אם קטע ידיו של עבד ונוקב מרגליות. אבל, אם קטע רגליו, והייתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשמש לעשות מה שרבו מצוה, לפי שעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ [כל כך] על חסרון רגליו, כי ראוי הוא למלאכה (ראשון) [הראשונה], ויותר יהיה קבוע במלאכתו, ישומו לו הנזק כאילו לא היה נוקב מרגליות. דמסתבר, שלא יפסיד באומנתו ומעלתו. דאם ירצה, לא ישתמש במלאכה זו, ויהיה כשאר כל אדם, הנמכר לכל מיני תשמיש".

1. אני ער לדעות אחרות, כמו זו של המהרש"ל, המובאת בפסקי הדין האמורים. אך, הטור, הביא את דברי אביו והם מובאים גם ברמ"א על השולחן ערוך, כפי שהארכתי, שם.
2. לצורך תיק זה, בנוסף להפניית הקורא לשני פסקי הדין האמורים, והמקורות המובאים שם, אזכיר כי עיקרי הדברים מובאים בספרו של הרב אברהם שיינפלד, נזיקין (ספריית המשפט העברי, חוק לישראל, בעריכת נחום רקובר, ירושלים, 1991), עמ' 296-297.
3. לשלמות התמונה ולעדכונה, אפנה לשני חכמי הלכה בני דורנו: הרב שלמה זלמן אוירבך, מנחת שלמה, בבא קמא, פה, ב; הרב אברהם אלרנגר, ברכת אברהם, בבא קמא, פה, ב [תודתי לד"ר בנימין פורת, ראש המכון לחקר המשפט העברי, שהסב תשומת ליבי לשני מקורות אלה].
4. אביא, כסיכום את תמצית ההלכה, כפי שנכתבה בערוך השולחן, שחובר על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין, רב קהילת נוברדוק (ברוסיה), בשנת תרנ"ג (1893), חושן משפט, סימן תכ, סעיף טז:

"כיצד משערים החמישה דברים?

נזק: אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה לחזור – שמין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו, וכמה נפחתו דמיו אחר החבלה, וכזה יתן לו. ואף שהוא אדם חשוב ואינו בגדר שימכור א"ע [את עצמו] לעבד, מ"מ [מכל מקום] לעניין נזק הכל שוין; דמה שזה יותר חשוב מאיש אחר, נכנס בכלל בושת, דבושת תלוי לפי מה שהוא אדם; אבל בנזק – הכל שווים.

אמנם, זהו בסתם אדם, שאינו בעל אומנות. אבל אם היה בעל אומנות – משערין הזיקו לפי אומנותו; כגון: שהיה נוקב מרגליות, וקטע ידו, משערינן הזיקו כפי מה שהוא. וכן בכל מין אומנות.

אבל אם קטע רגלו, שאין מזיק לו כל כך למלאכתו, משערין היזקו כאילו לא היה בעל אומנות, ומשערינן ליה כסתם אדם. ואף אם לפעמים החסרון הזה מעלה למלאכתו, כגון: שזה הנוקב מרגליות היה מדרכו לא לשמור המלאכה ולילך בשווקים וברחובות, והיה רבו מקפיד עליו, ועתה בחסרון רגלו ישקוד במלאכתו, מ"מ [מכל מקום], אין מביטין על זה ושמין החסרון כשאר כל אדם. דאין סברא שזה יפסיד בנזקו נגד כל אדם ע"י אומנותו, והמזיק ירויח ע"י זה נגד שארי בני אדם, אם היה מזיקם".

1. ראיתי לנכון, בסוף הדיון על המשפט העברי, לצטט את אשר כתבתי בפרק טז.12.3, בפסק דיני בעניין פלוני, הנ"ל:

"טז.12.3 האם במשפט העברי יש מגמה של הקלה בשומת הנזקים?

1. הזכרתי לעיל (פיסקה 340) כי השופט מנחם קליין, שופט בית משפט השלום בתל אביב, סבור כי במשפט העברי קיימת "מגמת ההקלה בשומת הנזקים" (ת.א. 11463/05 דיין יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ – ת"א (2011), בעמ' 8, ולכל אורך הדיון).
2. קשה להתעלם מן הציטוטים וההתייחסויות של חכמי ההלכה, בכיוון שעליו מצביע השופט קליין.
3. אין כאן המקום לפרט, אך אצביע על כך כי חשיבה זו נובעת, בעיקרה, בשל החשש שמא הדיין יוציא ממון שלא כדין, ולכן בכל מקרה של ספק, הפסיקה תהיה לטובת הנתבע, שכן אם כך ייפסק, יהיה זה מעין 'שב ועל תעשה', ובמקרה כזה, לא ניתן לתלות בקולרו של הדיין הוצאת ממון שלא כדין, שהיא שוות ערך לגזל.

הסבר אחר, שאולי משתלב עם האמור לעיל, מובא בחוות דעת של המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע). חוות דעת זו מצוייה באתר המכללה האקדמית נתניה/המרכז ליישומי משפט עברי, והיא נכתבה ביום ט"ז מרחשוון התשע"א (24.10.10) על ידי הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני, הפסד השתכרות במשפט העברי (פרק ד, בקטע המסיים את חוות הדעת):

'עמדת המשפט הישראלי, האוחזת בעיקרון של השבת המצב לקדמותו, רואה את הניזוק כעומד במרכז, כאשר תכליות אחרות כענישת המזיק, התחשבות ביכולתו הכלכלית או יצירת הרתעה, אינן מקבלות ביטוי במסגרת דיני הנזיקין. עולה מהאמור, שעמדת המשפט העברי, לגבי תשלומי נזק בגין נזקי גוף, היא שפיצוי הניזוק הינו רק שיקול אחד מתוך כלל השיקולים, ביניהם הצורך לחייב את המזיק בתשלום, כקנס או 'כופר איברים', מצד שני, יש להתחשב בהכבדה עליו, אם יידרש לפצות את הניזוק באופן ריאלי'.

1. אני סבור, כעיקרון, שגישה זו, שהובעה הן על ידי השופט קליין והן בחוות הדעת, פוגעת בנתבע, שלא כדין, ויוצרת חוסר סימטריה בין הצדדים.

דבר זה, בא לידי ביטוי, למשל, בקבלת עקרון ה'קים לי' (פסיקה לטובת הנתבע בכל מחלוקת הלכתית, שכן הנתבע טוען שהוא מעדיף את הסברה של אותו חכם הלכה, שבנתוני התיק, תומך בדעתו, ולבית הדין אין כוח לכוף על הנתבע לנהוג כדעה האחרת; דוגמא ליישום כלל זה, ראה מש"כ בבש"א 2813/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' הרב דניאל ביטון (2006), בפיסקה 157), או בהרחבת דוקטרינת ה'גרמא', היוצרת מצב שכמעט בכל תביעת נזיקין, יקבל הנתבע פיצוי נמוך, אם בכלל, בשל הקושי להוכיח את הקשר הישיר והמיידי בין האירוע המעוול לבין הנזק שנגרם לו (ראה, בין היתר, את מאמרי, משה דרורי, 'סיבתיות בדיני נזיקין ('גרמא' ו'מבטל כיסו של חברו') במשפט העברי: יישום העקרונות והפעלתם במשפט הישראלי הציבורי', איגוד – מבחר מאמרים במדעי היהדות, כרך א (תשס"ח), עורכים: ברוך יעקב שורץ, אברהם מלמד ואהרון שמש, בעמ' 233-251.

1. גם אם יש לדוקטרינות אלה הסבר היסטורי או אף אידאולוגי-דתי, הם מונעים את פיתוח המשפט, אין כאן המקום להאריך, והנושא מחייב דיון וליבון.
2. על כל פנים, אני סבור כי בדורנו, שבו אימוץ המשפט העברי נעשה, ברוב רובם של המקרים בתביעות שבהן הנתבע מבוטח, ומי שמשלם בפועל את הנזק הוא חברת הביטוח (בתיקי פלת"ד – תמיד; ברשלנות רפואית – תמיד; בנזיקין של אלימות בין בני אדם, אכן ראוי כי הפוגע, בכוונה, ישלם את מלוא הנזק), אין כל הצדקה עניינית לאותן מגבלות של פסיקה לטובת הנתבע.
3. אכן, בדרך כלל, המשפט העברי דן בשאלה האם הוכח כי התובע אחראי, או בלשון אחרת, האם ניתן להוציא ממון מן הנתבע, ללא חשש גזל. ברם, בדורנו, ראוי לכוון את הזרקור אל עבר התובע, הניזוק הנפגע, ולבדוק האם ראוי לפצותו על מלוא נזקיו. בנסיבות אלה, החשש של הוצאת ממון שלא כדין, הוא כמעט אל רלבנטי, שכן הנתבע מבוטח, כאמור, ומוצדק גם מוסרית (וגם כלכלית, על פי עיקרון 'הכיס העמוק') לחייב את הנתבע לשלם את מלוא הפיצויים, כדי להחזיר את התובע (הניזוק), עד כמה שאפשר, למצב שהיה לו עקב האירוע המעוול. לעניין אחרון זה, ראוי להזכיר כי סוגי הנזק והפגיעות הפיזיות, הבריאותיות ואף הנפשיות, בדורנו, הן בעצמה רבה יותר מזו שהייתה בעבר. לכן, גם מטעם זה, ראוי לאמץ שיטה שתבטיח פיצוי מלא והולם. המשפט העברי יכול וצריך לעמוד באתגר זה, ואני מאמין, כי אכן יוכל לו".
4. הוויכוח לא תם. השופט מנחם (מריו) קליין, פרס את משנתו בחיבור הנושא כותרת, התמודדות עם אי וודאות בחישוב הפסד השתכרות לעתיד במשפט העברי (2011; נמצא באתר "נבו" , מדור ספרות), והוא מתייחס גם לעמדתו של אילן סלע, תשלומי הנזק של החובל בחברו במשפט העברי: בין דיני עונשין לדיני ממונות (עבודה לשם קבלת התואר דוקטור, הפקולטה למשטים, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, התשס"ז). מכל מקום, לצורך תיק זה, לא ראיתי את המקום והזמן, להמשיך בפולמוס , ואכמ"ל.
5. על כל פנים, בחישובים ובניתוח של ראשי הפיצוי לתובע, פעלתי הן לפי המשפט הישראלי, והן לפי המשפט העברי, וסיווגתי את התובע, כמי ששייך לקבוצת הניזוקים בעלי מיומנות, בדומה ל"נוקב מרגליות", כמובא במקורות המשפט העברי.

יז.2 כללי

1. לגבי פוטנציאל השתכרותו, טען התובע כי הוא היה, עקרונית, מסוגל להשתכר סכום של
   כ-15,000 ₪ ברוטו לחודש, ומפני שהוא טרם הגיע למיצוי פוטנציאל זה, יש לחשב את פוטנציאל השתכרותו, בהתאם לשכר הממוצע במשק.
2. רואה אני לציין, כי טרם שמעתי על אדם בן 37 שנים, אשר מבקש כי פוטנציאל השתכרותו יושווה לפוטנציאל ההשתכרות של ילד, אשר איש אינו יודע מה יעשה בבגרותו, כמצוות הלכת רים אבו חנא (ראה על כך בפסקה 114 לעיל).
3. בגיל כזה, ולאחר שהוכשר כמוהל, כבעל קורא, מלמד נערי בר מצווה ומפרנס משפחה בת חמש נפשות, לא ניתן לומר כי התובע לא הגיע למיצוי פוטנציאל השתכרותו, ולהשוות את מצבו למצב השתכרותי של צעיר, שלא גיבש כלל את פוטנציאל ההשתכרות שלו.
4. הפסד שכרו של התובע יתבסס, מטבע הדברים, על מצבו התעסוקתי, עובר לאירוע התקיפה, וככל שיוכחו חריגות ממצב זה, הרי שאלו יילקחו בחשבון.
5. טענות הנתבעים, בהקשר זה, היו, כי ככל שמדובר בהפסדי עבר של התובע, מדובר ב"נזק מיוחד", אשר אותו יש להוכיח במסמכים ובראיות; שכן, לאור טבעו ואופיו של הנזק, ניתן, בדרך כלל, להביא נתונים מדויקים (כולל אסמכתאות וקבלות), ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.
6. דברים אלו, אכן מהווים עקרון בסיסי (ראה, למשל, בעניין זה את פסק הדין של בית המשפט העליון ב-ע"א 810/81 רפאל לוי נ' ציון מזרחי פ"ד לט(1) 477 (1985) מפי השופט יהודה וייס, בהסכמת השופטת שושנה נתניהו (עם הערה שלא רלבנטית לעניין שבפניי), ובהסכמת המשנה לנשיא, השופטת מרים בן פורת).
7. ברם, עקרון זה נדחה, במקרים בהם לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר, מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אך ברור הוא כי אכן היה הפסד השתכרות גם לעבר. או אז, לא תהיה מניעה לפסוק בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות בעבר פיצוי בהתאם לאומדן, המסתמך, בין היתר, על הנכות התפקודית שנגרמה לתובע.
8. כך, לדוגמה, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים, אך יש קושי לאומדם, בין משום שטרם החל בכתיבת סיפור חייו, והיו סיבות אחרות בגינן עבודתו הייתה מוגבלת באותה תקופה, בין משום שהוא מנהל עסק עצמאי, ובין משום שהשתכרותו הייתה עשויה לגדול, או משום ששיעור ההפסדים של התובע אינו ברור, ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה, מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה. כך גם, כאשר יש לקחת בחשבון נתונים נוספים, שהיקפם לא הוברר עד תום.
9. השווה בהתאמה לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים, מפי השופטת ציפורה ברון, בפרק ד.1.2, פסקה 39, עמ' 53 למעלה:

"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)".

כן ראה בענייו זה: ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (11.6.14); מפי השופט חגי ברנר, שלדבריו הסכימו סגן הנשיא, השופט ישעיהו שנלר, וכן סגן הנשיא, השופט ד"ר קובי ורדי).

1. ככל שיוכחו הפסדים ספציפיים של התובע, הרי שאלו ייפסקו לטובתו במלואם. ואילו במקרה שאלו לא יוכחו, הרי שמשעה שנכותו התפקודית של התובע הועמדה – בהסכמה – על 15% נכות, אזי החישוב בגין אובדן ההכנסה של התובע, לאחר האירוע, יחושב כ-15% מתוך הסכום החודשי שהיה רגיל להשתכר, עובר לאירוע הנזיקי.
2. אבחן, להלן, את הפסדיו הנטענים של התובע.
3. הסכומים המשולמים עבור ברית מילה עומדים על 100 עד 500 דולר לברית מילה (כך, בהתאם לתצהירו של מר יחזקאל קיין, מיום 1.10.17). סביר להניח, שהתובע היה מקבל סכום ממוצע בין הסכומים הללו. דהיינו: סך של 300 דולר לברית.
4. כמו כן, הצהיר התובע כי הוא מקבל גמלה חודשית מ"כולל יום", בסך 1,500 ₪, וגמלה חודשית מ"כולל ערב", בסך 700 ₪. בנוסף, אחת לחודש, עובר התובע מבחן, במסגרת ה"כולל", ואם הוא עובר את המבחן בציון מסוים, הוא מקבל סכום נוסף של 150 ₪.
5. התובע זכאי לקצבת ילדים חודשית בסך 700 ₪.
6. לכאורה, החיבור של כלל הסכומים כפי שפורטו לעיל, עומד על סך של 2,900 ₪ לחודש, הגם שהתובע עצמו, העיד (עמ' 24, שורה 23, לפרוטוקול, מיום 14.9.17) כי הוא משתכר סכום חודשי של 2,200 ₪, ולא יותר, ובעמ' 25 לאותו פרוטוקול, העיד כי המלגה שקיבל מה"כולל" לא השתנתה לפני ואחרי האירוע.
7. מכל מקום, ברור כי לאחר אירוע התקיפה, לא הייתה פגיעה בכל הגמלאות הללו.
8. על כן, הפסד השתכרותו של התובע יתמקד בסכומי הכסף שהוא עשוי היה להרוויח מעיסוקיו כמוהל, כמלמד ילדים לבר מצווה או מחזנות.
9. עדות התובע, לגבי הפסדי ההשתכרות שלו, הובאה בפרוטוקול מיום 14.9.17, בעמ' 26, שם תיאר התובע – בתשובותיו בחקירה הנגדית – את גובה השתכרותו, טרם האירוע, באופן הבא:

"ש. מה היה ממוצע ההכנסה לפני האירוע חוץ מה- 2,200 ₪ לחודש?

ת. 4,000 ₪. כלומר ביחד 6,200 ₪.

ש. ה- 4,000 ₪ ממה הגיעו?

ת. מברית ונגינה – 1,500 ₪.

מקריאה בתורה כל שבת – 1,500 ₪.

מהכנה של ילדים לבר מצווה – 1,000 ₪".

1. טענתו המרכזית של התובע היא, כי לאחר האירוע, נשוא כתב התביעה, הוא הושבת מעבודותיו הנוספות, אשר מהן נהג להשתכר סכום של כ-4,000 ₪ לחודש.
2. בעמ' 31, לפרוטוקול, מיום 14.9.17, אמר התובע את הדברים הבאים:

"ש. אחרי האירוע, חודש אחרי האירוע חזרת לעיסוקים שלך הרגילים?

ת. לעיסוק הרגיל בכולל – כן; השאר – לקח לי שנה, ושנה שהייתי מושבת. אח"כ ניסיתי להתאמץ, כמה שהצלחתי יש עליות וירידות, ואקווה שאצליח לעלות עוד".

1. התובע טען להפסדים מלאים של שנה שלימה, ביחס לעבודותיו הנוספות (מעבר לגמלאות להן הוא זכאי במסגרת הכולל, ואשר לא נפגעו), ולהפסדים חלקיים ביחס לעבודותיו הנוספות, ככל שמדובר בתקופה שלאחר שנה מאז התקיפה, וכן לגבי העתיד.
2. אדון, להלן, בטענותיו, אחת לאחת, וזאת בתתי הפרקים הבאים.

יז.3 אובדן הכנסה בגין אי הקריאה בתורה

1. טענתו של התובע הייתה, כי עקב התקיפה שעבר, והפגיעה בפיו, נפגעה גם מסוגלותו לשמש כקורא בתורה. פרנסתו, מבחינה זו, נפגעה. הסכום שהפסיד התובע עקב הפגיעה (על פי דברי התובע בעמ' 28 לפרוטוקול מיום 14.9.17; הדברים כתובים גם במסמך נושא כותרת "תצהיר", שהוגש מטעם גבאי בית הכנסת, אשר בו נהג התובע לקרוא בתורה, מר שמואל אייזיק פרקש, אלא שמסמך זה אינו מאומת בפני עו"ד ואינו נושא תאריך), הוא סכום של 1,500 ₪ בחודש. זה הוא הסכום שהיה מקבל התובע, לדבריו, עבור קריאה בתורה 4 פעמים בחודש.
2. התובע, לטענתו, הפסיק כיום כליל לשמש בתפקיד זה.
3. השאלה המתבקשת היא זו: האם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בלסת, ממנה סבל התובע, עקב מעשה התקיפה של הנתבעים כלפיו (וכזכור, קבעתי כי לעניין הפגיעה בלסת אחריות הנתבע 2 היא 60% ואחריות והנתבע 1 היא 40%, ביחסים ביניהם; ראה: פרק יד.3, פסקאות 245-246 לעיל) לבין טענתו שאינו משמש עוד בתפקיד של קורא בתורה.
4. מעיון בדברי התובע עולה, כי, אכן, התובע הצהיר כי רק לאחר שנה ממועד התקיפה, הוא חזר לעיסוקיו הרגילים, וגם אז, הוא חזר לעיסוקיו בצורה לא מלאה.
5. אך, נראה כי הקריאה בתורה יוצאת מגדר זה, מפני שהתובע תיאר כי הפסיק לשמש כבעל קורא באותו בית כנסת, רק כארבעה חודשים לפני עדותו, כך, שנראה שהתקיפה שעבר לא השפיעה על עיסוקו זה.
6. כך העיד התובע ביום 14.9.17 (פרוטוקול, עמ' 28, שורה 31 – עמ' 29, שורה 13):

"ש. אתה קורא בתורה כל שבת, ומקבל 1,500 ₪?

ת. בבית הכנסת ברחוב עידו הנביא של ברסלב. הגבאי משלם לי את זה.

ש. איך אתה מקבל את הכסף?

ת. לא קבוע כל חודש, כאשר מצטבר לו כסף מתרומות, הוא נותן לי.

ש. אתה מקבל את זה בשיק או מזומן?

ת. במזומן.

ש. היית קורא באותו בית כנסת שהיום אתה קורא בו?

ת. היום – אינני קורא.

ש. למה?

ת. כי בית הכנסת עברו להתפלל במקום אחר, צריך לחפש מקום אחר, ואני הייתי רוצה לחזור לזה. אני זוכר את הקריאה בתורה בעל פה. אני לא קורא יותר מאז שהרב ברלנד חזר לירושלים, כלומר משבועות, לפני 4 חודשים.

ש. מאז חיפשת מקום אחר, ולא מצאת.

ת. לא חיפשתי".

1. לא ברור, האם האפשרות לקריאה בתורה נפגמה עקב תקיפתו של התובע על ידי הנתבעים, או האם הפסיק התובע לשמש כבעל קורא מטעמים "טכניים", כגון: שבית הכנסת בו היה רגיל לקרוא בתורה, עקר ממקומו, והדבר מחייב את התובע, כעת, למצוא בית כנסת חדש, הזקוק לבעל קורא.
2. נראה, על פי הגיונם של דברים, כי התובע המשיך לשמש כבעל קורא, עד חג שבועות שהיה בשנת 2017. כלומר: עד לחודש מאי 2017, המשיך התובע לקרוא בתורה, בבית הכנסת בו היה רגיל. מדובר בשלוש שנים לאחר האירוע (שהיה ביום 23.7.14; ראה: פסקה 11 לעיל).
3. סביר להניח, כי אם לא היה התובע מסוגל לקרוא בתורה בצורה ברורה, הרי שהוא היה מפסיק מתפקידו זה, קודם לכן, או שלפחות היה מקבל אינדיקציות מן הסובבים אותו, לכך שקריאתו איננה כמו שהייתה.
4. נראה מדברי התובע, כי הסיבה להפסקת עבודתו כקורא בתורה, הייתה כי בית הכנסת המסוים בו נהג לשמש כבעל קורא, עבר למקום אחר. התובע לא ניסה לחפש בית כנסת אחר, אשר בו יוכל לשמש באותו התפקיד. ניתן היה להתעמק בשאלה, מדוע לא חיפש התובע מקום אחר. האם זה מכיוון שהניח כי הוא איננו מסוגל עוד לקרוא בתורה; או, מכיוון שהניח שלא ימצא בית כנסת הנדרש לקורא בתורה, סמוך למקום מגוריו. התובע לא הציג אינדיקציה, אשר תיתן מענה על שאלה זו.
5. מעבר לכך, גם אם נניח, לטובת התובע, כי הסיבה לכך שלא חיפש בית כנסת אחר, שבו יוכל לשמש כבעל קורא, היא משום שידע שאיש לא ייקח אותו לשמש בתפקיד זה. מכל מקום, ברור שהוא לא ניסה להקטין את נזקו, ולחפש מקום חלופי, על אף הטענה שהעלה, כי מדובר בנזק שמקורו באירוע התקיפה שעבר.
6. סיכום הדברים הוא זה: התובע לא הוכיח את הפסדיו הנטענים בנוגע לקריאה בתורה.
7. לפיכך, ראש נזק זה של אובדן הכנסה עקב אי קריאה בתורה – נדחה.

יז.4 הפסדי הכנסה בגין אי ביצוע של בריתות

יז.1.4 טענות התובע – רתיעה מדם ואי יכולת ביצוע מציצה

1. התובע טען, כי ענף נוסף של הפסד הכנסה שנגרם לו, הוא – אי ביצוע ברית מילה.
2. התובע מבסס את טענתו לעניין זה בדבר קשר סיבתי שבין אירוע התקיפה, לבין העדר יכולת שלו לבצע ברית מילה.
3. הטעם הראשון לכך הוא זה. לאחר התקיפה שעבר התובע, וכאחת מתופעות הלוואי של הטראומה שנותרה אצלו, נוצר אצלו מחסום פסיכולוגי, בהקשר של ראיית דם. מחסום זה, לדברי התובע, מונע ממנו לבצע עבודתו כמוהל, משום הצורך הבלתי נמנע, של ראיית דם בעת ביצוע ברית מילה.
4. סיבה נוספת, לדברי התובע, המונעת את עבודתו של התובע כמוהל, היא, לטענתו, זו: הרדימות בעצב שבשפתו, מקשה עליו בביצוע אקט נוסף שהוא חלק מברית המילה, הוא אקט ה"מציצה", המחייב שימוש בשפתו ובפיו של המוהל.

יז.2.4 ברית מילה – הנתונים ההלכתיים

יז.1.2.4 מעמדה וחשיבותה של ברית המילה במסורת היהודית

1. כידוע, ברית המילה מקורה עוד בציווי של הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו (ספר בראשית, פרק יד, פסוקים י-יד):

"זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהייתה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר".

1. בחלק הנורמטיבי של התורה, כלולה הוראה אופרטיבית זו (ספר ויקרא, פרק יב, פסוק ג):

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ".

1. בהלכה יש חשיבות רבה לקיום ברית המילה, ובמיוחד במועדה. נקבע כי יש לבצע את הברית אפילו בשבת (מסכת שבת, דף קלב, עמוד א).
2. לברית המילה יש חשיבות הלכתית ואף חברתית לאומית שכן, מקובלנו כי ברית המילה היא סדר הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו במובן זה שהוא הופך ליהודי, חלק מעם ישראל. לא בכדי הטקס קרוי "ברית מילה", סמל לקשר החוזי בין עם ישראל לבין בורא עולם.
3. במקורות התנאים נאמר כי "גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות"; "גדולה מילה שדוחה את השבת החמורה"; "גדולה שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו" (משנה, מסכת נדרים, פרק ג, משנה יא).
4. וכך נפתחים הלכות מילה, בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס, סעיף א:

"מצוות עשה למול את בנו, וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה".

יז.2.2.4 ברית מילה במשפט הישראלי – כללי

1. אין כאן המקום להאריך, שכן עניין ברית המילה רלבנטי לצורך חישוב אובדן הכנסה.
2. על כל פנים, ראיתי לנכון לציין כי במשפט הישראלי נידונה סוגיית ברית המילה במספר היבטים, ובהם אלה: חלק מהתנאים הדרושים לצורך גרות (ראה, למשל, בג"צ 2597/99 תמרה מקרינה נ' שר הפנים (2004); בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה (2015)); גרימת נזק עקב ביצוע לקוי של ברית מילה (ראה, למשל, ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב פד נה 5, 241 (2001)); האם יש לבית הדין הרבני סמכות לדון בענייני ברית מילה של קטין, כאשר יש מחלוקת בין הוריו לגבי נושא זה בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2014)). ואף למחלוקות ביחס לרישום הכנסות מברית מילה נדרש בית המשפט בהיבט המיסוי שלהם (ע"א 8375/06 ד"ר מנחם צ'צ'קס נ' מנהל מע"מ פתח תקווה (2009)).

יז.3.4 דיני מציצת דם ברית המילה

1. מציצת דם המילה, היא חלק בלתי נפרד וחיוני מברית המילה. יש רואים זאת כחלק מיסוד מצוות הלכת ברית במעשה, ואולי היא הלכה למשה מסיני; יש פוסקים הסבורים כי זו תקנת חז"ל משום סכנה ויש הסבורים שהמציצה היא, כאמור, חלק ממצוות המילה והנימוק של סכנה אינו אלא נימוק של חז"ל, אך עדיין זה חלק חיוני של מצוות הלכת הברית כאמור לעיל. ראה על כך במפורט, כולל האסמכתאות ההלכתיות הרבות בערך "מילה", אנציקלופדיה הלכתית רפואית (ליקט, ערך והעיר, הרב פרופ' אברהם שטינברג, ירושלים, תשנ"ג-1992), כרך ג, עמודה 615 ואילך, בעמודות 648-655, ובמיוחד בעמודות 648-649.
2. פרטי דיני מציצת דם המילה, מובאים בספר חדש ועדכני מאת המחבר, הרב פרופ' אברהם הלוי שטינברג, הרפואה כהלכה – הלכות חולה, רופא ורפואה מטרם יצירת האדם ועד לאחר מותו (ירושלים, התשע"ז), כרך ב, חלק שני, "תכלית החיים", סימן ג', "ברית מילה", פרק ג, "דיני מציצת דם המילה", סעיפים א-ד, עמ' 505-513 (לנוחיות הקורא מצוטט רק החלק העליון של הטקסט הכותב את המסקנות, כאשר החלק התחתון של הטקסט כולל מקורות וכן "ביאורים ובירורים"):

"1. החיוב

א. מוהל שאינו מוצץ את הדם לאחר המילה הרי הוא מסכן את התינוק, ומעבירים אותו מתפקידו, ודין זה נכון גם לימינו שאין לבטל את החובה שהטילו חז"ל לבצע מציצה.

2. מציצה בפה

ב. בכל הדורות נהגו לבצע את המציצה בפה דווקא, היינו המוהל שם את פיו על פצע המילה, ומוצץ את הדם בחוזקה ממקומות הרחוקים. יש מהאחרונים הסבורים שמציצה בפה היא עיקר חיוב המציצה בכל זמן ובכל מקום, כפי מנהג כל הדורות שלפנינו, ואסור לעשות שינוי בדרך המציצה. ולשיטה זו נחלקו האחרונים אם בדיעבד ביצע המציצה בדרך אחרת ולא בפה – יש הסוברים שדינו כאילו לא מל ולא פרע; ויש מהאחרונים שהתירו מציצה בדרכים אחרות הדומות למציצה בפה מבחינת העקרון של מציצת דם ממקומות רחוקים מהמילה, כמבואר להלן, בתנאי שאינם עושים זאת מחמת זלזול בדבר חז"ל, ומחמת רצון לבטל כליל את חיוב המציצה, אלא מחמת הרצון למנוע זיהום לתינוק או למוהל, והעושה כן יש לו על מי לסמוך, ובוודאי אם עושה כן רק כהוראת שעה, כגון כשיש מחלה זיהומית מיוחדת באותו זמן ובאותו מקום, או בגלל גזרת השלטונות, או מצבים אחרים שיש לחוש שתיבטל מצוות המציצה לגמרי.

ג. לשיטת הסוברים שחייבים למצוץ בפה דווקא, צריך המוהל לנקוט באמצעי זהירות למנוע גם חשש רחוק של זיהום התינוק, ולנקות היטב את פיו ולבדוק שאין כל מחלה בפיו, שכן חמירא סכנתא מאיסורא [סכנה יותר חמורה מאיסור], ואם יש למוהל פצע בפיו, לא יבצע את המציצה כלל, אלא ייתן לאחר למצוץ בפה. ואם היו שני מקרים או יותר שיתכן שנדבקו בהרפס מאותו מוהל – לא ימצוץ בפה עד שיתברר שאינו מדבק בהרפס עוד. וראה בנספח.

ד. גם לשיטות הסוברים שחייבים למצוץ בפה דווקא, אין חיוב מציצה בפה במילת גדול, כגון גר מבוגר".

יז.4.4 מוהל הצריך לראות דם

1. אין מחלוקת כי על פי ההלכה וגם במציאות, הליך המילה כולל חיתוך עור העורלה, ובמהלכו יורד דם מן התינוק, ויש צורך בהתארגנות לעצירת הדימום. יתרה מזו, אם מכל סיבה שהיא "לא יצא כלל דם, לא יצא חובת המצווה וצריכים לעשות מחדש הטפת דם ברית" (שטינברג, בספרו השני, פרק א, סעיף טו, עמ' 487).
2. יש במקורות המשפט העברי התייחסות ליכולת להתמודד עם דם ניגר, כאשר הדוגמה המובאת בהלכה היא שוחט אשר כדי לבדוק את מומחיותו וניסיונו, מציינת הגמרא כי אם "שחטו לפנינו ב ו-ג פעמים ולא מתעלף, אבל לא שחט לפנינו ב ו-ג פעמים – לא ישחוט שמא יתעלף, ואם שחט ואמר: 'ברי לי שלא נתעלפתי' – שחיטתו כשרה" (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ג, עמ' א; סוגיה זו נלמדה, אך לאחרונה, במסגרת "הדף היומי").
3. לענייננו רלבנטיים דברי רש"י, שם, ד"ה "נתעלף": "לשון עייפות וחלישות הלב, שאין יכול לראות מכת חרב וסכין, אפילו בבהמה".

יז.5.4 דיון

1. עתה הגיע הזמן והמקום לדון בטענות התובע ביחס לנזקים הספציפיים שנגרמו לו, ככל שהדבר קשור באובדן הכנסותיו מברית המילה.
2. כך נשמע התובע, בעדותו בעניין זה, בעמ' 31, שורה 29 – עמ' 32, שורה 10, לפרוטוקול מיום 14.9.17 (שם יש כבר התייחסות לדבריו בתצהירו; בשל כך לא ראיתי צורך לצטט באופן מסודר את כל הפר העוסק בברית המילה בתצהירו של התובע):

"ש. מתי עשית ברית מילה אחרי האירוע לראשונה, חודש, חודשיים? שלושה?

ת. שנה אחרי.

ש. אם האירוע התרחש בחודש תמוז 2014?

ת. אני זוכר שזה היה שנה ו-5 ימים אחרי האירוע.

ש. אז למה אתה מצהיר, סעיף 33 לתצהירך שעד היום, נכון למועד כתיבת התצהיר לא חזרת לבצע את התפקידים שלך? מפנה לתצהיר.

ת. לאחר עיון – למול כרגיל לא חזרתי.

ש. כמה בריתות עשית מאז שנה ו-5 ימים עד היום?

ת. 15. אחרי התצהיר דווקא עשיתי יותר בריתות. מאז התצהיר עשיתי כ-10 בריתות. 5 לפני האירוע, 5 עד התצהיר, ומהתצהיר עד היום – עוד 10".

אלו היו דבריו של התובע עצמו.

1. השאלה הרלבנטית לעניין תביעת נזיקין בגין נזקים של אובדן הכנסה בעתיד, בסוגיית ברית המילה היא זו: מהו מספר הבריתות שהתובע מסוגל לבצע היום, ביחס למספר הבריתות שהוא היה מבצע, אלמלא האירוע.
2. בחישוב מספר הבריתות יש להביא בחשבון את המסוגלות של התובע, וכן את הניסיון המועט שיצבור, כתוצאה מכך שיבצע פחות בריתות בחודש.
3. זה הוא החישוב הרלבנטי:

התובע ביצע 5 בריתות, במשך שנה לפני האירוע.

רק אחרי שנה ו-5 ימים מהאירוע, הוא עשה ברית ראשונה. לאחר מכן, המשיך וביצע עוד 15 בריתות עד מועד עדותו (14.9.17).

אירוע התקיפה היה ביולי 2014.

מכאן עולה, כי מיולי שנת 2015 ועד ספטמבר 2017 (משך כשנתיים ימים) עשה התובע כ-15 בריתות. ממוצע הבריתות שביצע התובע, עומד על ממוצע של 7 או 8 בריתות לשנה.

1. נראה, לכאורה, כי כמות הבריתות עלתה (בערך מוחלט), ביחס לבריתות שביצע התובע טרם התקיפה.
2. אבל, בעניין זה יש להביא בחשבון, כי לוקח זמן עד שמוהל מתפרסם כמוהל מיומן. כך, שהשאלה שבפניי היא, לא כמה בריתות ביצע התובע, בערך מוחלט, אלא לכמה בריתות היה אמור התובע להגיע, במהלך הדברים הרגיל, אלמלא הפגיעה.
3. הנחה זו, של המיומנות הנרכשת עם השנים אצל המוהל, ואף של הפרסום המתחייב מכך, מעבר לכך שהיא הגיונית, נאמרה מפורשות על ידי העד, מר יחזקאל קין, בעדותו, ביום 1.10.17 (עמ' 27 לפרוטוקול):

"אני לא יודע ולא מכיר את הקהילה, לא הייתי אתו בקשר כמה שנים, ואינני יודע אם הוא מבוקש, או לא. מניסיון תלמידים שלי, לוקח כמה שנים עד שמכירים בך כמוהל. בד"כ כל אחד אומר שהוא מוהל טוב, ויש לו ברוך ה' כמה בריתות, כדי שייקחו אותו. את העובדות האלה, אני מכיר מהתלמידים שלי. זה כמו בכל מקצוע, כמו עורך דין. את העובדות האחרות אינני יודע".

1. החישוב, אם כן, איננו ביחס לכמות הבריתות שביצע התובע, בפועל, כאשר היה בתחילת דרכו, אלא ביחס לכמות הבריתות הפוטנציאלית, שאליה היה התובע יכול להגיע, אלמלא התקיפה.
2. הוכחה לכך שהתובע לא מימש את הפוטנציאל שהיה בו כמוהל, ניתן למצוא, שוב, בדבריו של מר יחזקאל קין, אשר לימד והסמיך את התובע כמוהל (עמ' 24, לפרוטוקול, מיום 1.10.17):

"ש. אחרי האירוע ראית שהידים שלו רועדות?

ת. לא ראיתי, לא פגשתי אותו מאז. אני לא רופא. רק הוא סיפר לי, שהוא עבר אירוע.

ש. מפנה לסעיף 5. הוא בא אליך ואמר: יש כעת ברית, והידיים שלי רועדות, וזה לא מצליח.

ת. התקשרתי לשאול אותו, מה קורה, כמו לכל תלמיד, והוא אמר, שעבר את האירוע, ולא בדקתי אותו. אינני רופא".

1. בהמשך עדותו, הבהיר העד את הדברים הבאים (עמ' 26, לפרוטוקול, מיום 1.10.17):

"ש. מתי שוחחת לאחרונה עם [התובע]. לא פגישה אקראית ברחוב, אלא מתי הייתה לכם שיחה?

ת. בטלפון הוא התקשר, מידי פעם, לשאול על הלכות מילה, שאל אותי שאלות.

ש. באיזה תדירות הוא שואל אותך?

ת. לא הרבה. כמה פעמים בשנה, אני מקבל ממנו טלפון.

ש. שאלת אותו, מה הסיבה שאתה שואל, יש לך ברית מילה, אתה לא מתעניין, רק נותן לו תשובה, וסוגר את הטלפון, וזהו.

ת. כשאדם אמר שאינו מסוגל יותר למול, אינני חוקר יותר. לא נעים לי. אינני זוכר את התאריך המדויק, אבל זה היה לפני 3-4 שנים, סמוך למועד האירוע. ואז, נעצר התהליך.

ש. אתה חושב, על סמך אותה שיחה, שזה הפסיק.

ת. לא בדקתי אותו פיזית. אינני רופא".

1. העד, מר יחזקאל קיין, שמע את דברי התובע, אשר סיפר לו את הדברים, כאשר העד התקשר אל התובע, מיוזמתו, ובמקרה. ראוי לציין, כי התובע לא התקשר אליו, בעצמו, ביוזמת התובע.
2. נקודות אלו תומכות בדבריו של התובע עצמו, אשר סיפר כי את הברית הראשונה, אחרי אירוע התקיפה, הוא ביצע רק שנה לאחר התקיפה (עמ' 31, לפרוטוקול, מיום 14.9.17).
3. את מספר הבריתות שהיה יכול התובע לבצע, אלמלא אירוע התקיפה, ניתן לאמוד בקירוב, בשים לב לדבריו של התובע, אודות המספר המדויק של הבריתות שביצע לפני ואחרי אירוע התקיפה (עמ' 27, לפרוטוקול, מיום 14.9.17, שורה 18 והלאה):

"ש. ממתי התחלת לעסוק בבריתות?

ת. שנה קודם לאירוע. האירוע היה מלפני 3 שנים. אני יכול להיות מוהל מתשע"ג.

ש. כמה בריתות עשית במהלך השנה שלפני האירוע?

ת. 5 בריתות.

ש. כלומר, היום אתה עושה גם בממוצע כמה, ברית אחת לחודש?

ת. בממוצע, הנה עכשיו היו חודשים שלא היו בריתות.

ש. האם יכול להיות שיש חודשים שאין בריתות, וכנגדם כמה בריתות בחודש?

ת. נכון, זה תלוי כמה אני משקיע בכך, שאני פונה אישית לאנשים, ומראה להם את התעודות שלי, ומשכנע אותם שאעשה להם את הברית.

ש. היום אתה עושה בממוצע 12 בריתות לשנה?

ת. כן, עכשיו אני רוצה להגיע ליותר".

1. נראה, כי טרם האירוע עשה התובע 5 בריתות לשנה; ואילו כיום, הוא מעיד כי הוא עושה 12 בריתות לשנה.
2. לכאורה, לא הופחתו הבריתות כתוצאה מהאירוע.
3. ברם, למספרים אלו – אשר הוצגו כערכים מוחלטים – יש להוסיף משתנים נוספים אלה: ניסיונו של התובע והמוניטין שהוא צובר כמוהל מומחה, אשר אמורים היו להביא, עם השנים, לביצוע של מספר בריתות הולך וגדל.
4. האם ניתן "לבודד" משתנים אלה ולהציבם במשוואה, אשר תביא לכדי תוצאה של מספר הבריתות הפוטנציאלי, אשר הפסיד התובע?
5. אבחן את העדויות, מטעם התובע, באותו עניין.
6. העדות המרכזית, המסוגלת לשפוך אור אודות מספר הבריתות הפוטנציאלי שהיה התובע מסוגל לבצע, אלמלא הפגיעה בו, היא עדותו של יחזקאל קיין הנ"ל, אשר היה זה שהסמיך את התובע כמוהל.
7. הרב קיין הצהיר, כי הוא, עצמו, מבצע בממוצע כ-30 בריתות בחודש (עמ' 24, שורה 5, לפרוטוקול הדיון, מיום 1.10.17).
8. עוד אמר העד, כי הוא יודע שכאשר התובע התחיל למול, "הוא עשה את זה מצוין, וגם אחיו מוהל טוב. זה במשפחה. והיה לו פוטנציאל טוב, לפי מה שבדקתי".
9. העד, הרב קיין, לא ידע לומר מעבר לכך. כאשר נשאל, באופן ספציפי, האם הוא מכיר את הקהילה הפוטנציאלית, אשר אמורה הייתה לשכור את שירותיו של התובע כמוהל, השיב העד, הרב קיין, כדלקמן: "לא הייתי אתו בקשר כמה שנים, ואיני יודע אם הוא מבוקש, או לא. מניסיון תלמידים שלי, לוקח כמה שנים עד שמכירים בך כמוהל. בד"כ כל אחד אומר שהוא מוהל טוב, ויש לו ברוך ה' כמה בריתות, כדי שייקחו אותו".
10. מדברי העד עולה, כי התובע מסוגל היה להגיע, בתוך מספר שנים, לכדי ביצוע של מספר בריתות בחודש. כיום, מבצע התובע בממוצע ברית אחת לחודש, ובשנה שקדמה לתקיפתו על ידי הנתבעים הוא ביצע 5 בריתות לשנה. משמעות הדברים היא כי הגרף המקצועי של התובע נמצא בעלייה, על אף האירוע שעבר.
11. האם העלייה הזו, מבטאת את מימוש כל הפוטנציאל שהיה לתובע?
12. בעדותו של אחי התובע, תואר החשש וחוסר הביטחון המאפיין את התובע, מאז האירוע בו הותקף, כאשר הוא מבקש לבצע בריתות (עמ' 39 לפרוטוקול מיום 14.9.17):

"ש. מישהו אצלכם במשפחה עושה בריתות?

ת. כן, [התובע] ועוד אח.

ש.ת. בברית של הבן שלי, אני עשיתי, והוא היה מעלי, לא רצה לעשות. אני עשיתי, והוא היה מעלי. אני מל את הילדים שלי, בפיקוח של מוהל אחר. [התובע] הדריך אותי לפני, איך עושים פריעה וכו'.

ת. הוא השגיח שאני מל כמו שצריך.

ש.ת. הוא מומחה בעניין הזה. הוא מוכר בסביבה כמוהל מומחה, מבקשים אותו.

ש. כל שבוע כמה מל?

ת. היום אינני יודע, פעם כשלמד, היה ממש מבוקש".

1. הגם שלא ברור מעדותו של האח, האם התובע לימד את האח למול את בנו, כי זה היה רצונו של אבי הבן, או בשל החשש לבצע את המילה בעצמו, נראה כי התובע אכן חווה קושי מסוים בביצוע בריתות.
2. עצם העובדה שהתובע ביצע את הברית הראשונה לאחר התקיפה, רק כשנה לאחר מכן (ראה דבריו של התובע בעדותו, מיום 14.9.17, עמ' 31, שורות 29-30, לפרוטוקול) מצביעה על כך שהקושי הנפשי שחווה התובע בא לידי ביטוי בהימנעות מביצוע בריתות, בין אם זה מחמת החשש מראיית דם ובין אם זה מחמת רעד בידיים או פגיעה בשפתו.
3. על כל פנים, מן הראיות עולה, כי לפגיעה הנפשית בתובע, הייתה השלכה על השתכרותו מביצוע בריתות.
4. עם זאת, נראה כי מספר הבריתות שמבצע התובע בכל חודש, תלוי במידה רבה בו עצמו, משום שהדבר דורש ממנו לפנות עצמאית ללקוחות פוטנציאלים. ראה דבריו של התובע בעמ' 27, לפרוטוקול, מיום 14.9.17, שורות 24-25: "זה תלוי כמה אני משקיע בכך שאני פונה אישית לאנשים, ומראה להם את התעודות שלי, ומשכנע אותם שאעשה להם את הברית".
5. בנוסף, נראה כי התובע מסוגל להתמודד עם הקושי הנפשי, הנגרם לו עקב ראיית הדם, והוא שואף להמשיך להתקדם בתחום זה, ולהעלות את מספר הבריתות החודשי שהוא מבצע (שם, בשורות 26-27; וראה גם: עמ' 33, שורות 1-3, לפרוטוקול, מיום 14.9.17).
6. אשר על כן, נראה שהתובע לא הוכיח כי נזקיו הנפשיים או הפיזיים ימשיכו וייגרמו לו להקטנת הכנסתו בתחום זה, או כי הוא ביצע פחות בריתות ממה שאמור היה לבצע, בהתחשב במוניטין ובניסיון שהיו לו לאחר שסיים ללמוד, ולאחר אירוע התקיפה.
7. עם זאת, באותה המידה ברור, כי התובע הפסיד את ביצוען של אותן בריתות, מהן נמנע בשנה הראשונה לפציעתו, שהרי הוא חזר למול רק שנה וחמישה ימים לאחר האירוע.
8. טרם התקיפה, ביצע התובע, בממוצע, ברית מילה אחת בחודשיים. לאחר שנה מיום התקיפה, הוא ביצע ברית מילה אחת לחודש בממוצע. למעשה, הכפיל את מספר הבריתות שביצע, אך בין לבין הוא הפסיד שנת "עבודה", כמוהל.
9. ניתן לשער, כי ההתקדמות בצבירת המוניטין במשך שנה שלמה, אשר אותה הפסיד התובע, הייתה יותר מאשר טרם האירוע, ופחות מאשר אותה שנה, בה ביצע ברית אחת בחודש.
10. על כן, אני אומד את הפסדו של התובע, באותה השנה, בברית אחת לחודש וחצי, כלומר כ-8 בריתות, אותן היה התובע מבצע, אלמלא הפגיעה בו.
11. ממוצע התשלום עבור ברית מילה אחת הוא 800 ₪ (ראה עמ' 27, שורה 1 לפרוטוקול, מיום 14.9.17). על כן, סכום הפיצוי עבור אותה שנה האבודה, הוא 6,400 ₪ (8 בריתות X 800 ₪).
12. מעבר לכך, התובע לא הוכיח את הפסדיו, מחמת הפגיעה בו, או כי מספר הבריתות שביצע חורג באופן משמעותי ממספר הבריתות שהיה מבצע, אלמלא החשש הקיים בו, מאז שהותקף על ידי הנתבעים.
13. הפיצוי בגין החשש המסוים המלווה את ביצוע הבריתות על ידי התובע, מאז התקיפה, ובגין המחיר הנפשי שעל התובע לשלם, כאשר הוא נחשף לראיית דם, מגולם בראש הנזק של כאב וסבל (התובע לא הוכיח כי המחיר הנפשי הזה מוצא את ביטויו בהפסד הכנסה, על אף שברור כי קיימת לתובע עוגמת נפש, כאשר הוא מל, וכי עוגמת נפש זו מקורה באירוע הטראומתי שחווה).

יז.6.4 סיכום

1. בראש נזק זה של אובדן הכנסה עקב אי קיום בריתות, אני פוסק לתובע סך של 6,400 ₪, בגין הפסד עריכת בריתות בשנה הראשונה שלאחר יום התקיפה.
2. אינני פוסק לתובע כל סכום שהוא עבור אובדן הכנסה מבריתות מעבר לכך, לא בגין העבר ולא בגין העתיד.

יז.5 הפסדי הכנסה בשל אי הכנת נערים לבר מצווה

1. אחד מענפי הפרנסה המשמעותיים, אשר הציג התובע, ואשר נפגעו, לטענתו, עקב הפגיעה בו, היה זה: הכנת נערי בר המצווה, לקריאת פרשת השבוע וההפטרה, על פי טעמי המקרא, כנהוג.
2. מענף זה נהג התובע להשתכר, לדבריו, בטרם האירוע, סכום של כ-1,000 ₪ בחודש.
3. הנתבעים, מצדם, לא חלקו על הסכום האמור.
4. לאחר האירוע, טען התובע, כי הייתה שנה שלמה, אשר בה לא היה מסוגל לחזור לעיסוקו האמור (ראה בעניין זה, עמ' 31, לפרוטוקול, מיום 14.9.17). בגין הימנעותו מהדרכת הנערים משך שנה שלמה הפסיד התובע, לטענתו, על פי המשוער, סכום שנתי של 12,000 ₪.
5. לאחר אותה שנה, חזר התובע, בהדרגה, לעיסוקו זה. אולם, מחמת קשיים שהוא חווה, בעיקר בריכוז הנדרש, העיד התובע כי חזרתו ללמד נערי בר מצווה נעשית במתכונת שונה מזו אשר היה רגיל, טרם האירוע. כך תיאר התובע את הדברים (עמ' 29, שורות 21-30, לפרוטוקול, מיום 14.9.17):

"ש. ההכנה לבר מצווה – מתי הכנת נער לבר מצווה פעם אחרונה?

ת. לפני שבועיים.

ש. כמה זמן לוקח להכין נער?

ת. שבוע. בין שבוע לשבועיים. בממוצע זה שבוע.

ש. כמה הכנות לבר מצווה יש לך בשנה? שנים שלושה?

ת. בחודש אמור להיות לי 4. תלוי בעונה, בביקוש. אם זה 2, אם אני עובד פחות – אוכל לקבל יותר ילדים.

ש.ת. בשנה האחרונה לימדתי 20 ומשהו ילדים.

ת. היום, אני קצת פחות מכין אותם, נותן להם הקלטה, ויושב איתם על כך. זה בסביבות 200 ₪ היום. אני רוצה להגיע ליותר ילדים ויותר איכותי ל-100 דולר לכל אחד".

1. לאחר מספר שאלות על רישום הכנסותיו הכספיות, מהוראה לנערי בר מצווה (שם, עמ' 29-30), הוסיף התובע ואמר, בתשובותיו בחקירתו הנגדים (שם, עמ' 30, שורות 10-14):

"ש. כמות הילדים של בר מצווה, לפני ואחרי האירוע השתנתה, כלומר: נוספו או ירדו?

ת. קצת ירדו באיכות, אבל בכמות – אולי היא ירדה. אבל באיכות – היא ירדה.

ש.ת. מבחינת הכסף שהרווחתי, על כל ילד, הסכום ירדה.

ש.ת. מבחינת הכסף שהרווחתי על כל ילד, הסכום ירד.

ש. כמות הכסף, נשאר או עלה?

ת. כמות הכסף נשאר או עלה".

1. עולה מן האמור, כי, לכאורה, אין שינוי בסכומים שהרוויח התובע, לפני האירוע, לבין הסכומים שהרוויח לאחריו, מפני שהתובע ציין, בעצמו, כי הוא אומנם ירד באיכות הלמידה עם הנערים, אולם, מצד שני, הוא מכין לבר מצווה יותר ילדים ממה שהיה מכין קודם לאירוע.
2. ייתכן, שכמות הנערים שבאים אליו ללמוד גדלה, מחמת המוניטין שרכש לעצמו התובע, בינתיים. אלמלא התאונה, ייתכן כי כמות הילדים שהתובע מסוגל היה ללמד – הייתה גדולה אף יותר. אך, לא הובאו בפניי ראיות לעניין זה.
3. על אף האמור, טען התובע, כי למרות מספר הילדים אשר עלה, מדובר בהקטנת הכנסתו, ביחס לסכום שהיה מסוגל לקבל בעבור אותו מספר הילדים, טרם האירוע, מפני שההכנה של כל אחד מן הילדים היא פחות איכותית, ועל כן, גם לא הייתה עלייה בסכומי הכסף שהרוויח התובע, בגין הכנתו של כל אחד מן הילדים.
4. מאידך גיסא, נראה כי התובע מתאמץ פחות על הכנתו של כל ילד וילד. כך, שבסופו של דבר, לא הוכחה הפחתה בהכנסתו של התובע, עקב האירוע (הגם שטענתו המשתמעת של התובע, היא כי הפחתת המאמץ איננו לשביעות רצונו, אלא שהדבר נגרם לו בכפייה, עקב התקיפה שעבר).
5. מכל מקום, משלא נטען ומשלא הוכח סכום משוער, אשר הופחת מ"שכרו" של התובע בענף זה, וממילא, משלא הוכחה ההקטנה הנטענת בהכנסתו, לא אוכל לפסוק לתובע פיצויים בגין אובדן הכנסה מענף הכנת ילדים לקריאה בתורה, מעבר לאותה השנה הראשונה, אשר בה נמנע התובע כליל מעיסוקיו.
6. סיכומו של תת פרק זה:

א. רק עבור השנה הראשונה, אני קובע בגין אובדן הכנסתו של התובע מהוראת טעמי המקרא לנערי בר המצווה, סכום של 12,000 ₪ (1,000 ₪ במכפלת 12 חודש).

ב. אינני פוסק לתובע סכומים נוספים, בגין העבר והעתיד.

יז.6 אובדן הכנסה בגין עיכוב או הפסקת הכשרתו של התובע כמו"צ

1. טענה נוספת, אשר העלה התובע, היא זו: עקב התקיפה, הוא הפסיק את לימודיו, ולא התקדם לקבלת תואר של מו"צ (= מורה צדק; הכוונה היא לרב פוסק, אשר עונה על שאלות הלכתיות).
2. לטענת התובע, העיכוב בהכשרתו כמו"צ, גרם לו להפסד הכנסות, מפני שהכשרה זו יש בה כדי "לגרור" אחריה הזדמנויות נוספות לעבודה בתשלום, בתחומים אשר בהם מתמחה התובע.
3. הטעם לכך הוא זה: אנשי הקהילה של התובע, יעדיפו לשכור את שירותיו של אדם שהתמחה, והוא בעל הכשרה של מו"צ. כך אומר התובע במפורש בעדותו בעמ' 24, שורות 11-13, לפרוטוקול, מיום 14.9.17:

"ש... מעבודתך כמו"צ יש לך הכנסה כלשהי?

ת. הכנסה נגררת. הכול נגרר מזה. כל הכבוד והכסף שלוקחים אותי בתור מוהל וכל דבר אחר זה בזכות זה".

1. מחמת האירוע בו נפגע התובע, ירדה המוטיבציה שלו להמשיך ולסיים את תקופת הלימוד שלו, ולקבל את התעודה הסופית הנדרשת לו, בכדי להשיב על שאלות הלכתיות.
2. בעניין זה, העיד העד, הרב נחמן דב כהן, אשר לימד והכשיר את התובע לשם קבלת ההסמכה להיותו רב פוסק הלכה (עמ' 36, שורה 3 – עמ' 37, שורה 16, לפרוטוקול, מיום 14.9.17):

"ש. כמה שנים אתה מכיר את [התובע]?

ת. באזור 15 שנה.

ש. ידוע לך מתי הוא סיים ללמוד להיות מו"צ?

ת. באזור 5 שנים בערך.

ש. התובע העיד, שהוא עושה התמחות מזה 7 שנים. זה ידוע לך?

ת. אצלי זה בערך התחיל לפני 5 שנים, יכול להיות, שבעת הלימודים אפשר להתחיל. אצלי זה התחיל באזור – 5 שנים.

ש. לפי עדותו של התובע, הוא סיים לשמש, והוא צריך לגשת לבחינה. מתי הוא אמור לסיים לשמש?

ת. מאז הוא עושה את זה יותר חלש, הוא פחות או יותר עושה את זה. ברגע שהוא לא רציני בעניין זה, קשה להגדיר.

ש. מה התדירות של הפגישה אתך?

ת. באזור פעם בשבוע.

ש. ובחודשיים האחרונים?

ת. היו פעמים בודדות.

ש. 7-8?

ת. אני לא רושם.

ש. ואף פעם לא רשמת.

ת. לא.

ש. מתי יודעים שהוא סיים את ההתלמדות שלו?

ת. רואים את זה לפי התשובות, איך הוא עונה לבן אדם, ואיך הוא מבחין בדקויות, איך הוא שם לב לפרטים. זה איך הרושם.

ש. מי נותן לו את ההכשרה?

ת. אני.

ש. האירוע עצמו היה בשנת 2014. אם הוא התלמד 7 שנים, לפני האירוע הוא התלמד אצלך 3 שנים, בדרך כלל?

ת. זה מתחיל ב-3 שנים.

ש. איך אתה מגדיר אותו? מצטיין?

ת. הוא סגנון שהיה צריך בסביבות 4 שנים.

...

ש. לפי הקצב שלו, מתי הוא היה אמור לסיים?

ת. באזור עוד שנה. כמו שאצל עו"ד יש פלילי ויש סוגים, הוא מסיים את הדברים הבסיסיים, אבל כמה שהוא יותר מוכשר, ברב זה לא נגמר בדבר אחד, זה מלא תפקידים. פה הוא יסיים בשביל יותר דברים בסיסיים, אבל עדיין זה תלוי בו, אבל חסר באנרגיה, מאז התאונה".

1. עולה מעדותו של העד, כי התובע עבר בחינה, והיה בתקופה של התמחות. את אותה תקופת התמחות היה התובע אמור להשלים, כשנה אחת לאחר האירוע (הוא עבר כשלוש שנים מתוך התקופה, והיה אמור לפי התחזית של הרב, שאמור היה להסמיך את התובע, להשלים עוד שנת לימודים אחת, בטרם ההסמכה).
2. אירוע התקיפה גרם לכך שהכשרתו של התובע תתעכב, בשלוש שנים לפחות (מפני שהוא לא סיים את תקופת ה"התלמדות" לפחות עד מועד העדות). העד סיפר בעדותו, כי הטעם להתמשכות אותה תקופה הוא כי התובע היה חסר רצון וחסר מוטיבציה להמשיך בהתלמדות. מטעם זה, לא הוסמך התובע כרב פוסק.
3. שיקוף של הדברים, מצוי בעדותו של התובע עצמו, ביום 14.9.17, עמ' 33 , שורות 6-22 לפרוטוקול:

"ש. איזה מכל בחינות הדיינות, מה הספקת לעשות?

ת. עשיתי בחינות על שני החלקים הראשונים [של השולחן ערוך; תוספת שלי – מ.ד.], על אורח חיים ויורה דעה. נספח ז זה התעודה. זה ניתן בתמוז תשס"ד, דהיינו: 9 שנים לפני האירוע. מאז, לא עשיתי בחינות אצל הדיינים, אבל עשיתי שימוש אצל הרב סירוטה.

ש. מתי עשית את זה?

ת. אני עדיין עושה, פעם בשבוע.

ש. מתי התחלת?

ת. במשך שבע שנים, מתש"ע (2010).

ש. מ- 2010 ועד היום, אתה מתלמד אצל הרב סירוטה?

ת. כן. ואני ממשיך לעשות שימוש. אולי אני גמרתי את השימוש, אבל אני אישית עוד חושש לצאת. צריך את הכח לצאת, כלומר: לפתוח את הדלת לאנשים. פנו אליי, והלכתי עם השאלות אליו. הייתה פעם אחת שהפסקתי, מחוסר ברירה. יש כאלה שאחרי שנתיים כבר מסיימים את השימוש.

ש. מפנה לסעיף 29 לתצהיר, שם כתוב שאתה לא משמש את הרב.

ת. תקופה ארוכה לא שימשתי, ולאחרונה – חזרתי.

ש. אמרת שבמשך שנים אתה משמש, באופן רצוף.

ת. זה נמשך 7 שנים; אבל, לא אמרתי שזה היה באופן אינטנסיבי".

1. התובע הבהיר, כי מצבו הנפשי, לאחר התקיפה, לא אפשר לו להשיב על שאלות הלכתיות, כפי שהיה מצופה ממנו, ועל כן, הוא האריך את תקופת ה"התמחות" הרבה מעבר לאורכה הטבעי. הארכה זו, כאמור, גררה אחריה אובדן מסוים של השתכרות (כך אומר התובע בעדותו בעמ' 24, לפרוטוקול, מיום 14.9.17).
2. מעבר לכך שבפועל לא הוכח אובדן השתכרות כתוצאה מהפסקת לימודיו של התובע להסמכה כרב פוסק או כמו"צ, הרי שאובדן ההשתכרות – תהיה סיבתו אשר תהיה – מגולם כבר בפיצוי בגין ראשי הנזק של ענפי ההשתכרות השונים, שהפסיד התובע.
3. מה שכן הוכח הוא, כי התובע אכן עוכב בלימודיו. אך, אני סבור כי עיכוב לימודיו של התובע "נכנס" לראש נזק של פיצויים בגין עוגמת נפש, מכך שהוא לא סיים את תקופת ההתלמדות שלו, שעה שתקופה זו הייתה אמורה להיות תקופה קצרה; ולאו דווקא, לגדר הפיצויים בגין אובדן הכנסה.
4. אשר על כן, עוגמת הנפש בגין העיכוב בהסמכה, תחושב במסגרת כאבו וסבלו של התובע, מעבר לכך, שלא הצליח התובע להוכיח את הפסדיו.
5. לפיכך, ככל שמדובר בפיצוי בראש נזק זה, בבדידותו – הוא נדחה.

יז.7 אובדן הכנסה בגין אי הנגינה

1. ראש נזק נוסף, אשר בגינו ביקש התובע פיצוי, הינו זה: אובדן הכנסה, בגין חוסר מסוגלותו של התובע לנגן בשמחות.
2. הטעם לכך, לדבריו, הוא , כי התובע סובל מרדימות בעצב בשפה. רדימות זו גורמת לתובע לקשיים בנשיפה, הנדרשת בשימוש בכלי הנשיפה, אשר בהם היה התובע רגיל לנגן.
3. ביום 14.9.17 (עמ' 27, שורה 29 והלאה) סיפר התובע אודות הקשיים שנגרמו לו בתחום זה:

"ש. מתי ניגנת באירוע פעם אחרונה?

ת. חודש לפני האירוע. עכשיו לאחרונה. מאז האירוע, אני לא חזרתי לכלי נגינה בפה. בפה לא חזרתי לזה. לא הצלחתי. התחלתי לנגן בכינור.

ש. מתי פעם אחרונה עשית אירוע של נגינה?

ת. אירוע של נגינה – לא עשיתי. היה ברית של אח שלי, לפני שבוע. הביא לי לנגן קצת, ונהניתי, אבל לא חזרתי לזה. פעם אחרונה שניגנתי באירוע, תמורת כסף, היה לפני האירוע".

1. אשר לסכומי הכסף שנהוג לקבל עבור נגינה בשמחות, העיד התובע (עמ' 28, לפרוטוקול, מיום 14.9.17):

"ת. אצלנו זה מקובל. מקצועי מקבל הרבה יותר. בן משפחה, נותנים לו את זה בתור מתנה. אני לא מצפה לבקש, כי זה לא נעים. הוא נותן לפי כמה שהוא מעריך את העבודה. אני נכנס לזה, בתור עבודה. בתור לקבל את התשלום. אבל אם לא ישלם לי, אני אמחל לו. אבל אחרי שבנאדם רגיל לקבל כסף...

ש.ת. אם לא יתנו לך כסף, לא אגיד דבר. ואם ייתן לי 400 ₪, במקום 600 ₪, גם לא אומר לו דבר, כי לא סיכמנו מראש סכום".

1. נראה, כי ביכולת השתכרותו של התובע מן הנגינה, אכן קיימת פגיעה בעקבות האירוע, מפני שהוא הפסיק, בפועל, לנגן בכלי נשיפה, מאז התקיפה. התובע העריך את התשלום עבור הנגינה באירועים הללו בסכום של 400 או 600 ₪ לאירוע.
2. אם אכניס את דבריו אלו של התובע במסגרת דבריו הכלליים אודות הסכומים שהשתכר, תהיה התמונה העובדתית זו: לפני התקיפה, הוא היה מקבל מהבריתות ומהנגינה ביחד, סכום חודשי של כ-1,500 ₪ לחודש, כאשר הייתה לו, לכל היותר, ברית מילה אחת לחודש (עבורה קיבל סכום של 600 או 1,000 ₪).
3. המשמעות היא כי התובע היה נוהג להופיע באירועים משפחתיים או אחרים, ולקבל עליהם תשלום, לכל היותר, פעם אחת או פעמיים בחודש. כעת, נראה כי הוא לא מנגן יותר באירועים, ובוודאי שלא גובה תשלום עבור פעילות זו.
4. מסקנה זו מגובה בדבריו של אחיו של התובע, אשר העיד, ביום 14.9.17, וסיפר את הידוע לו אודות אחיו (עמ' 38 לפרוטוקול):

"ש. ממה אחיך מתקיים?

ת. הוא בעבר היה מנגן, מוהל, רב, ועוד כמה תחומים לא רשמיים.

ש. אתה יודע שהוא הכין ילדים לבר מצווה?

ת. לא יודע.

ש. אבל בשמחות הוא כן מנגן.

ת. היה מנגן.

ש. מאז האירוע, הפסיק לנגן?

ת. תקופה ארוכה – לא ניגן, ועכשיו, בשתי השמחות האחרונות, בבר מצווה ובברית, גם לא ניגן.

ש. אחיך העיד שניגן בשמחה של אח. היית בשמחה של אחיך אחר, ששמעת את אחיך מנגן?

ת. בשתי השמחות האחרונות – לא ניגן. אני בשתי השמחות האחרונות, ישבתי בחוץ, והוא לא ניגן. בבר מצווה ובברית האחרונה – לא ניגן. היה ברית שלי, שעשיתי לפני חודשיים, אז נראה לי שהוא כן ניגן. אנחנו משפחה של בעלי מנגנים: אני על חליל צד, ויש לי אח שמנגן על עוד שלוש[ה] כלים. אני הייתי בעל השמחה, אז אני לא זוכר מי ניגן, ומי לא. מה שאני זוכר מדויק, אני אומר; ומה שאני לא זוכר – לא זוכר".

1. נראה, כי האחים שניהם מעידים בצורה דומה: התובע לא חזר לנגן לאחר האירוע, והוא בוודאי שלא מקבל כסף עבור נגינה באירועים שונים; אם כי, ייתכן שהוא מנגן מעט להנאתו, כאשר מזדמן לו אירוע משפחתי.
2. הנחה זו נתמכת גם בהצהרתו של התובע, אודות מצבו הרפואי, מפני שהוא סובל מעצב רדום בשפה, אשר ייתכן ויש לכך השפעה על מסוגלותו של התובע, לעשות שימוש בפיו. נראה, כי את הכסף שהיה התובע מסוגל להרוויח מנגינה, הוא אכן הפסיד.
3. עדותו של אחיו של התובע, הייתה קוהרנטית בנושא זה (עמ' 39, לפרוטוקול, מיום 14.9.17):

"ש. גם אתה כותב, שהוא מוכשר בנגינה.

ת. כן.

ש. באיזה סוג של נגינה?

ת. כלי נשיפה, קלרינט, סקסופון וחליל צד.

ש. מתי שמעת שהוא מנגן?

ת. לאחרונה, פעמיים לא ניגן... לפני הסיפור, וגם בשמחות ובתזמורות – הוא ניגן.

ש. משלמים לו כסף שהוא מנגן, או כשהוא עושה את זה כמצווה, לתרום לרוממות הרוח?

ת. אני יודע שקיבל תשלום, בהרבה מקרים. אינני יודע אם הוא דרש, או ששילמו לו.

ש.ת. אני גם מנגן בשמחות, אבל אני לא לוקח כסף.

ש. ראית אותו פעם מקבל כסף?

ת. כן, וגם שילמתי לו. כשהוא ניגן בשמחות שלי, אני כן משלם, הוא לא רצה, אבל שילמתי לו. זה מה שמשלמים שכר, מינימום 200 דולר. לברית, שילמתי לו 100 דולר, כי זה המינימום שנותנים למוהל. הוא בא במיוחד, והדריך אותי".

1. אני מוצא את דבריו של אחי התובע בעדותו, כאמינים. הוא לא ניסה להפריז בשכרו של התובע, ולא הזכיר דבר, שאינו יודע מידיעתו האישית.
2. האח העיד, כי הוא ראה את אחיו מקבל תשלום, עבור נגינתו בשמחות. גם אם לא היה האח מעיד כך, הרי שמדבריו האחרים נמצאתי מסיק כי התובע אכן היה מקבל תמורה עבור נגינתו באירועים; מפני שאילו לא היה נוהג לקבל שכר עבור נגינה, לא היה אחיו מניח שמדובר בעבודה, אשר עליה הוא זכאי לשכר.
3. משמעות הדבר היא, כי התובע הפסיד שכר, עבור פעם או פעמיים בחודש, שהיה מנגן תמורת תשלום. היות והתובע העיד כי היה מקבל כ-1,500 ₪ בחודש, מבריתות ומנגינה, והיות ולא היה מבצע יותר מברית אחת בחודש בממוצע, והיות והתשלום עבור ברית עומד על כ-600 עד
   1,000 ₪, הרי שהסכום הנותר – 500 עד 900 ₪ בחודש, הוא סכום המתקבל, ברגיל, לפי דבריו של התובע, בגין פעמיים של נגינה, בתשלום.
4. זה הוא ההפסד המשוער שנגרם לתובע בגין הפגיעה בפיו, אשר גוררת אחריה תפקוד לקוי בתחום הנגינה בכלי נשיפה.
5. אני ער לכך שהתובע לא המציא קבלות ולא הביא עדים חיצוניים (פרט לאחיו) על הכנסתו מנגינה.
6. האם סכום זה משקף את שכרו הפוטנציאלי של התובע, גם לאורך השנים הבאות, אילו היה מתמקצע וצובר מוניטין בנגינה?
7. אחיו הצעיר של התובע, בחר באופקים תעסוקתיים דומים לאלו של התובע, ובתצהירו (אשר איננו חתום על ידי עורך דין, אך הצדדים לא חלקו על תוקפו), תיאר כי מתוך חמישה אחים במשפחה, אשר עוסקים בנגינה, התמקדו הוא והתובע, בכלי נשיפה.
8. כיום, מנגן האח הנ"ל בחתונות ובאירועים, והתשלום הממוצע בעבור ארבע שעות נגינה באירוע, הוא 1,000 ₪.
9. לאור האמור, אני אומד את הפגיעה בהכנסת התובע, בתחום הנגינה, כאשר בסכום זה נכלל גם המוניטין, שהיה יכול להוסיף לתובע, ברבות השנים, "לקוחות" לנגינה בתשלום. זאת, בניכוי סכום מסוים בו היה התובע מסוגל להיטיב את נזקו, אם היה בוחר לנגן בכלים אחרים שאינם כלי נשיפה (בדיון מיום 14.9.17 - עמ' 27 לפרוטוקול - הצהיר התובע כי הוא מסוגל לנגן גם בכינור).
10. אשר על כן אני מעריך את הסכום הבסיסי שאותו הפסיד התובע בסך של 700 ₪ לחודש.
11. סכום זה במכפלת חודשי עבודה של התובע מאז האירוע (23.7.14) ועד הגיל המקביל ליציאתו לפנסיה (שאז שסביר להניח כי היה בכל מקרה מפסיק את עבודתו כנגן כלי נשיפה) עומד על סך של 37,852.79 ₪ לעבר, ועל סך של 166,054.98 ₪ לעתיד (לפי מקדם היוון של 237 ומקדם היוון כפול של 1). סך הפיצוי בראש נזק זה של פגיעה בהכנסתו של התובע מענף הנגינה עומד על סך של 203,907 ₪.
12. הסכום האמור משויך, באופן ברור, לפגיעה בלסתו של התובע. על כן הוא יחולק בין הנתבעים לבין עצמם ביחס של 60% ו-40%, כאשר ביחסיהם כלפי התובע, הם חייבים במלוא הסכום הנ"ל, ביחד ולחוד.
13. הפרשות פנסיוניות

יח.1 טענות הצדדים

1. התובע ביקש לזכותו גם בסכומי ההפרשה הפנסיונית, אשר נגזרים מן הסכומים הנפסקים לטובתו.
2. לבקשה זו הגיב ב"כ הנתבע 1, כי יש לדחות את הטענה מכל וכל, מטעמים אלה: התובע אינו עובד במקום עבודה מסודר; הוא לא הציג תלושי שכר כלשהם; טרם נחקקה חובה, על פי חוק, המחייבת עצמאי להפריש לקופת הפנסיה העתידה שלו. מצירוף כל האמור עולה, כי אין לתובע כלל עילת תביעה בגין ראש נזק זה
3. עמדתו של הנתבע 2 הייתה דומה: הוא הבהיר, כי הכנסתו המוכחת של התובע עמדה, קודם ולאחר התאונה, על סך של 2,200 ₪ לחודש. על כן, לא קיים לתובע כל אובדן של כספי פנסיה.
4. מעבר לכך, טען ב"כ הנתבע 2, כי טענות התובע להפסד כספי פנסיה, גובלות בחוצפה, באשר הוא מבקש מבית המשפט לפסוק לו פיצוי של הפסדי פנסיה, בגין הכנסה לא מדווחת ולא מוכחת, ובמיוחד, כאשר התובע אישר כי מעולם לא ניסה לפתוח תיק עוסק מורשה או פטור.

יח.2 דיון והכרעה

1. היות ואין מחלוקת כי התובע מעולם לא הפריש סכומים ממשכורות כהפרשות פנסיוניות, הרי שטענתו לגבי הפרשות פנסיוניות לעבר, מתייתרת ונדחית בזה.
2. הטענה בדבר הפסדים פנסיוניים, תוכל להשתרע רק מכאן ולהבא, ככל שהתובע יבחר לקיים חובתו ולהפריש ממשכורתו לצורך הפנסיה (לצורך הדיון אניח כי כך הוא הדבר).
3. אבחן, להלן, את קיומה של חובת הפרשה לפנסיה לעצמאים.
4. במהלך שנת 2016 הוצעו שתי הצעות חוק שונות שעסקו בנושא הפנסיה לעצמאים. מתוך מטרה להרחיב את חובת הפנסיה החלה על שכירים ולהחיל אותה גם על עצמאים. שתי הצעות החוק הללו לא הבשילו לכדי חוק ממש.
5. חיוב הפנסיה לעצמאים, נקבע בחקיקה ישראלית בחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018), תשע"ז-2016, המכונה "חוק ההסדרים". תחולת החוק היא מיום 1.1.17.
6. על פי סעיף 3 לחוק האמור, סכום ההפקדה לקרן פנסיה נקבע לפי ההכנסה החייבת. וזו לשון הסעיף:

"חובת הפקדה לקופת גמל לקצבה

3. (א) עצמאי יפקיד תשלומים לקופת גמל לקצבה בשל הכנסה חייבת בהפקדה, בשנת מס, בשיעורים כמפורט להלן:

(1) על חלק ההכנסה החייבת בהפקדה שאינו עולה על מחצית השכר הממוצע במשק – 4.45%;

(2) על חלק ההכנסה החייבת בהפקדה שעולה על מחצית השכר הממוצע במשק ואינו עולה על השכר הממוצע במשק – 12.55%.

(ב) מתשלומים שחייב עצמאי להפקיד לקופת גמל לקצבה לפי הוראות סעיף קטן (א), ינוכו תשלומים שהפקיד העצמאי או שהופקדו בעדו בשל הכנסתו המבוטחת.

(ג) תשלומים לקופת גמל לקצבה לפי סעיף זה יופקדו לא יאוחר מתום שנת המס שבשלה מופקדים התשלומים.

(ד) בלי לגרוע מהוראת סעיף קטן (ג), הפקדת תשלומים לקופת גמל לקצבה לפי סעיף זה, לאחר תום שנת המס שבשלה מופקדים התשלומים, לא תקנה לעצמאי זכויות שתחולתן למפרע ויראו אותם כתשלומים שהופקדו במועד הפקדתם בפועל, והכול למעט לעניין חובת הפקדה לפי סעיף זה שבוצעה עד תום התקופה להפקדת התשלום לפי סעיף 6".

1. העולה מהסעיף האמור הוא, כי עבור הכנסה בגובה של עד מחצית השכר הממוצע במשק, יש להפקיד 4.45%, ועבור הכנסה שמעל מחצית השכר הממוצע במשק ועד גובה השכר הממוצע במשק, יש להפקיד 12.55%.
2. הכנסתו המדווחת היחידה של התובע לחודש עומדת על סך של 2,200 ₪. הכנסה זו לא נפגעה גם לאחר האירוע. בגינה, בוודאי שהתובע אינו זכאי לתשלום הפסדי פנסיה.
3. הטענה בדבר אובדן סכומי הפנסיה, יכולה לחול רק על חלק משכרו שאינו מדווח, ואך ורק ביחס לשנים הבאות, בהתאם למועד תחולת החובה להפריש הפרשות פנסיוניות.
4. הפסד שכרו של התובע עומד, לפי קביעותי, בתת הפרק הקודם, על סך של 700 ₪ לחודש, בגין הפסדי הנגינה שלו. היות והחיוב להפריש לפנסיה הינו חיוב אובליגטורי לפי החוק, הרי שלא ניתן להתעלם ממנו, במסגרת פסיקת הפיצויים, על אף שהתובע לא טען כי הוא מפריש כיום הפרשים פנסיוניים ממשכורתו.
5. מכל מקום, הסכום המרבי שהיה התובע מפריש עבור תשלומים פנסיוניים בהתחשב בחובה שהייתה מוטלת עליו מכוח החוק מכאן ולהבא עומד על 31.15 ₪ לחודש. סכום זה, אשר חובת תשלומו הינה רק מתחילת שנת 2017 ועד הגיעו של התובע לגיל 67 עומד (כשהוא מהוון), על 8,120.83 ₪ ובמעוגל 8,121 ₪. גם בסכום זה יחויבו הנתבעים ביחד ולחוד, כאשר ביחסים הפנימיים ביניהם החלוקה היא זו: נתבע 1 – 40%; ונתבע 2 –60%.
6. פיצויים בגין עזרת הזולת
7. בראש נזק זה מבקש התובע פיצוי של 4,000 ₪, עבור החודשיים הראשונים, מאז מעשה התקיפה והאשפוז בעקבותיו, ותוספת של 5,000 ₪, עבור שנתיים נוספות, ובסך הכול 9,000 ₪.
8. הפיצוי בגין עזרת הזולת, נגזר מאחוזי הנכות אשר נקבעו לתובע, בכל אחת מן התקופות, מאז אירוע התקיפה.
9. על פי תעודת עובד הציבור, מיום 22.6.17, אשר עליה חתומה הגב' רונית כורך, עובדת המוסד לביטוח הלאומי, נראה כי לתובע נקבעו 100 אחוזי נכות לתקופה שמיום 23.7.14 ועד 30.7.14. עבור תקופה זו ביקש התובע סכום של 4,000 ₪, עבור עזרה לזולת.
10. עבור התקופה שמיום 1.10.14 ועד יום 30.11.14 (עוד חודשיים ימים), ואף התקופה שלאחר מכן עד סיום שנתיים ימים, ביקש התובע סכום של 5,000 ₪ נוספים, כלומר סכום של כ-208 ₪ לחודש.
11. בנסיבות העניין, כאשר למשך החודשיים הראשונים נקבעו לתובע 37% נכות, נראה לי כי מדובר בסכום סביר, המשקף את הצורך בסיוע נוסף, נפשי או פיזי, אשר נדרש לתובע, מאת בני ביתו, בתקופה בה הוא סבל עדיין מכאבים שונים ומתפקוד מוגבל.
12. ביחס לעתיד, מבקש התובע פיצוי גלובלי שנתי, בסך של 2,000 ₪ לתקופה של 44 שנים, עד תום תוחלת חייו (גיל 80). סכום זה, במכפלה של 25 (מקדם היוון) הוא 50,000 ₪.
13. למעשה, מבקש התובע סכום של כ-83 ₪ לחודש, בגין סיוע מהזולת, הנדרש לו עקב נכות צמיתה של 15%.
14. השאלה היא, האם הוכיח התובע כי תפקודו ימשיך להיות נמוך מהרגיל, גם בעתיד, והוא ימשיך להזדקק לעזרת בני משפחתו, בסיוע שהוא יוצא מגדר העזרה הסטנדרטית שמקבל בן זוג מבת זוגו?
15. עיון בטענות התובע, ובראיות מטעמו, מעלה כי הנחה כזו לא הובעה על ידי התובע ולא הוכחה, באמצעות חוות דעת רפואית מתאימה.
16. כמו כן, אין בעדותו של התובע כל אינדיקציה לירידה בתפקודו היומיומי של התובע (ובפרט ירידה כזו, המצדיקה סיועה של בת הזוג), אלא לירידה במוטיבציה ובמצב רוחו של התובע. ירידה זו מקבלת ביטויה במסגרת הפיצוי בגין כאב וסבל לעתיד.
17. מחמת הטעמים למעלה, אני קובע כי התובע הוכיח את הזדקקותו לסיוע מצד הזולת לגבי העבר, אך לא הוכיח הזדקקות כזו ביחס לעתיד.
18. הסכום הנפסק לתובע, בגין סיוע של צד ג לעבר, עומד על סך של 9,000 ₪
19. ראש הנזק של פיצויים בגין עזרה לזולת לעתיד – נדחה.
20. כאב וסבל

כ.1 כללי

1. הפיצוי בגין כאב וסבל (ובכלל פיצוי בגין נזק לא ממוני) מבטא את עצמת הפגיעה שחש אדם, אשר הותקף על רקע לאומני, רק בשל היותו יהודי.
2. התובע העיד כי לא חזר לעיר העתיקה, וכי הוא ממעט להסתובב שם, כפי שעשה לפני הפיגוע.
3. אין להתעלם מכך שהנתבעים לא התנצלו בפני התובע, ולא התחרטו.
4. נוכח המאפיינים של אירוע איבה זה, בו מדובר על פיגוע שנאה והעזת פנים של הנתבעים, מבקש התובע פיצוי בסך של 300,000 ₪.
5. ב"כ הנתבע 2, מצדו, חלק, ראשית, על ההנחה כי הנתבעים לא ניסו לבקש מחילה מאת התובע, וטען, כי מי שהכשיל פגישה, שמטרתה הייתה לבקש את מחילת התובע, היה התובע עצמו. בכך יש כדי להעיד על חרטתם של הנתבעים על מעשיהם.
6. לגופו של עניין, לגבי הפיצוי בגין כאב וסבל, ואף לעניין הפיצויים העונשיים, טען ב"כ הנתבע 2, כי בנסיבות בהן הנתבע 2, עצמו, הביע נכונות לעמוד בפני התובע, ולבקש את מחילתו, אך התובע סירב לכך, אין להשית על הנתבע פיצויים מוגברים, בשל העדר ההתנצלות.
7. בכל מקרה, ההלכה הקובעת בבתי המשפט היא כי פיצויים בנזיקין, ואף בפגיעות איבה, ייפסקו לפי הנזק שנגרם לתובע, ואין כוונתם להעניש את הנתבעים, בשל אשמתם.
8. ב"כ הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי עד היום שילמו הנתבעים לתובע סכום של 10,000 ₪ כל אחד (על פי מה שנפסק בהליכים הפליליים; ראה: פסקאות 23 סיפא ו-30 סיפא לעיל), וכי התובע אף קיבל מהמל"ל פיצוי בגובה של 112,000 ₪. פיצויים אלו, לטענת הנתבע, מכסים את נזקיו של התובע, ואין מקום לפצות אותו יותר.
9. מחמת כל האמור, טען הנתבע 2 כי אין כלל חבות נוספת בינו לבין התובע, בגין אותו מעשה תקיפה.

כ.2 דיון והכרעה

1. נחלקו הצדדים בדבר גובה הפיצוי עבור כאבו וסבלו של התובע, ברגעים בהם הותקף, ואף לאחר מכן. כאמור, התובע העמיד את הפיצוי המבוקש על ידו על סכום של 300,000 ₪.
2. אבחן להלן את הפסיקה הנוהגת ביחס לקביעת פיצויים בגין כאב וסבל של הנפגעים מפעולות איבה.
3. בפסק דיני בת.א. 3050/09 פרלמן גלינה נ' ארגון "החמאס" (פסק דין מיום 18.06.2015), קבעתי כי הפיצוי, בגין כאב וסבל של שני המנוחים יעמוד במאוחד על סך של 1,000,000 ₪.
4. במושגים אלו, נראה כי התובע, המבקש סכום של 300,000 ₪, כאשר פגיעתו הינה נפשית ברובה, חורג משמעותית מן הסכומים הנהוגים בפסיקה.
5. על הקושי לכמת את ראש הנזק של כאב וסבל, עמד לפני שנים רבות פרופ' אהרן ברק, "הערכת פיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", עיוני משפט, כרך ט (התשמ"א-1983), עמ' 263:

"כיצד מעריכים כאב וסבל או אובדן תוחלת חיים? היש מחיר שוק להנאות החיים? כחוט השני עוברת בפסיקה הגישה כי שום כסף שבעולם אינו מפצה על ייסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי או על אובדן הנאות חיים נורמליים".

1. התובע, בענייננו, היה בעל משפחה, עוד בעת הפיגוע. תוחלת חייו לא הופחתה, והוא לא חשש לכך.
2. הפיצוי בגין סבלו של התובע, מכמת את ייסורי הנפש, שהוא חווה בעת התקיפה, כאשר לא ידע מתי ייפסק סבלו, וסביר להניח, כי הוא חשש באופן ממשי לחייו.
3. ההשוואה המתבקשת בעניין זה תהיה לפסק הדין שנתתי בת.א. 9135/07 משיח דוד נ' הרשות הפלשתינאית (17.9.18) (להלן – "עניין משיח"), שם קבעתי, לאחרונה, את הפיצוי בגין כאבו וסבלו של התובע, אשר היה נוכח בפיגוע, ונחשף למראות קשים, אשר העבירו אותו על דעתו, אך לא נפגע בו בעצמו, על סך של 200,000 ₪.
4. גם בענייננו, הפגיעה הפיזית בתובע, הינה נמוכה באופן יחסי, וכך גם הפגיעה הנפשית בו.
5. עם זאת, התובע הנוכחי, במובחן מפרשת משיח המתוארת למעלה, אכן חשש, בסבירות גבוהה, לחייו.
6. כיצד ניתן לכמת חשש ופחד זה, לכדי פיצוי כספי?
7. שאלה דומה עמדה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב ( בהרכב: אב"ד - השופט עוזי פוגלמן (כיום שופט בית המשפט העליון); השופטת רות רונן; השופט – כתוארו אז – אילן ש' שילה) בע"א 3309/04 ע"א 1433/05 נעמי מדני נ' מזל מסיקה (2006) (להלן – "פרשת מדני"). שם היו הנסיבות העובדתיות דומות לענייננו, מבחינה זו שהמערער נפגע בידי המשיבים באופן קשה, כאשר אלה היכו אותו בכל חלקי גופו. אחוזי הנכות אשר נקבעו לו, עמדו על 28%, נכותו התפקודית הועמדה על 17%. הדמיון בין המקרים, משתרע הן על החלק הנפשי, הכולל את הפחד שאחז בקורבן בעת התקיפה, והן את אחוזי הנכות התפקודית, אשר נותרו לתובע לצמיתות, ואף אלו מסבים לו עוגמת נפש רבה. במובחן מענייננו, שם לא היה מדובר בפשע איבה. ועדיין ניצבת השאלה האם שיעור הפיצוי בגין כאבו וסבלו של הקורבן, בזמן אמת ולאחר מכן, מושפע מכך שהפשע כלפיו, נכנס להגדרת "פעולת איבה".
8. בכל מקרה, כך תואר המעשה באותה פרשה בפסק הדין של הערכאה קמא (ת.א. (רמלה) 3707/01 מדני אברהם נ' מסיקה רביד (2005), עמ' 4 לפסק דינו של סגן הנשיא, כב' השופט שמואל ברוך):

"מקובלת עלי לחלוטין גרסתו של מדני, לפיה הבין מיד עם הופעתם של צמד בני משפחת מסיקה, כי השניים מתכוונים לפגוע בו. העובדה שמדובר היה במי שהחזיקו כלי נשק בידיהם, מי שהמתינו לו כשהם מצפים לבואו בכיליון עיניים, כל אלה לימדו אותו שטוב לא יצא מהמפגש הזה, ושכוונתם של השניים רעה והיא אחת ויחידה – לפגוע בו. לו אכן, כטענת האב ובנו, היה מדני מגיע למקום מתוך מטרה שלו לתקוף מי מהם, הרי שהוא לא היה משים עצמו בעמדת נחיתות שכזו, ללא אמצעי תקיפה מתאימים, באופן שימצא במגננה, כפי שאכן ארע בפועל.

סיכומם של דברים הוא, שהנתונים מלמדים באופן חד משמעי על מארב שטמנו הנתבעים למדני, מתוך מטרה לפגוע בו, מטרה שצלחה בידם".

1. הפגיעה בקורבן, תוארה על ידי בית המשפט, כ"מדובר במי שהיה מושא לשחיטה של ממש", ורק בנס נותר הקרבן בחיים. במובן זה, הפגיעה בתובע שבפניי, פחותה בחומרתה.
2. בית המשפט של הערעור, בפרשת מדני, העמיד את שיעור הפיצוי, בגין כאבו וסבלו של המערער (התובע בבית המשפט קמא) על סך של 150,000 ₪ (והסתמך בעניין זה על אחוזי הנכות אשר הופחתו, בערכאת הערעור מהאחוזים אשר נקבעו בערכאה קמא).
3. ההקבלה לעניין שבפניי היא הן ביחס לפחד המוות שאחז בקורבן למראה התוקפים, והן באחוזי הנכות התפקודית, אשר נקבעו לתובע.
4. אינני סבור, בנקודה זו, כי כאבו וסבלו של התובע הוחמרו באותה שעה, או אף לאחר מכן, בשל היותה של התקיפה כנגדו, בגדר פעולת איבה.
5. גם אם כך הוא הדבר, הרי שהפגיעה עצמה, בענייננו, חמורה פחות מן הפגיעה שנעשתה במקרה המתואר, כך שהאלמנט הלאומני מוצא את ביטויו מבחינת יחס הפיצויים.
6. סכום הפיצוי שנקבע בפרשת מדני, הוא, כאמור, 150,000 ₪. סכום זה כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן מיום מתן פסק הדין בפרשת מדני ועד היום הוא כ-180,000 ₪.
7. מטעמים של אחידות הפסיקה, הן ביחס פסק הדין מדני, המוצמד, ואף ביחס לפסק הדין בעניין משיח לעיל, אני מעמיד את סכום הפיצויים בגין כאבו וסבלו של התובע, לעבר ולעתיד על סכום של 180,000 ₪.
8. פיצויים עונשיים

כא.1 טענות הצדדים

1. התובע טען לפיצויים עונשיים, ובטענתו התבסס על כך שהנתבעים לא הביעו התנצלות על מעשיהם, שנעשו בזדון.
2. בראשית הדרך, העמיד התובע את סכום הפיצויים העונשיים המבוקשים מטעמו על סך של 100,000 ₪. לאחר שהוגשו הסיכומים, ביקש התובע לעדכן את סכום הפיצויים ל-1,000,000 ₪, וזאת, בהסתמך על פסק הדין שנתתי בת.א. 3361/09 יורשי שרון בן שלום ז"ל נ' הרשות הפלסטינית (17.11.17) ; להלן – "פרשת בן שלום"). מילותיו של ב"כ התובע היו אלה: "פסה"ד זכה לתהודה תקשורתית רבה, והסכומים שנפסקו שם לעיזבונות או לנפגעים המשניים הינם בשיעורים גדולים לעין ערוך מהסכום שביקש הח"מ בזה" (בקשה מיום 5.12.17).
3. תשובת ב"כ הנתבע 1 בעניין זה הייתה, כי הפיצויים העונשיים להם עתר התובע בתביעה שהגיש, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, אינם מהווים חלק מן הפיצויים בגין נזקי הגוף; פיצויים עונשיים חורגים מן הפיצויים הרגילים, לפי דיני הנזיקין (אשר מטרתם להשיב את המצב לקדמותו). הפיצויים העונשיים עוסקים במהות המעשה (העוולה), יותר מאשר במהות הפגיעה.
4. בהמשך לכך, טוען ב"כ נתבע 1 , כי הפיצויים העונשיים מחויבים בתשלום אגרה בנפרד, בהתאם לתקנות האגרות, כי הפיצוי העונשי איננו מהווה חלק מהפיצוי בגין נזקי הגוף; אלא, מדובר בסעד כספי שמטרתו, היא להשית על הנתבע עונש כספי.
5. טענתו של הנתבע 2 הייתה כי בנסיבות המקרה, בהן הוא הביע נכונות לעמוד בפני התובע ולבקש ממנו מחילה, שלא במסגרת תצהיר עדות, אלא פנים מול פנים, אולם התובע סירב לכך, התובע אינו יכול לבוא ולטעון כי יש לפצות אותו ביתר, בשל אי התנצלותו בפני התובע.

כא.2 דיון והכרעה

1. בפרשת בן שלום הבעתי דעתי כי הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים נכון במקרים חמורים במיוחד, או במקרים של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות.
2. אני מסכים עם התובע, כי פעולתם של הנתבעים, בזמן אמת, הייתה מונעת מזדון.
3. לא תיתכן מסקנה אחרת, ומכיוון שמדובר בפשע איבה, אשר מטרתו הייתה אך ורק פגיעה בתובע בשל היותו יהודי. במובן זה ייתכן שבמדובר ב"מקרה מקומם ומסליד במיוחד" (כלשון השופט משה יועד הכהן בגזר דינו), הגם שאינני משווה בין פסק הדין בן שלום לבין המקרה הנוכחי, לא רק מבחינת רמת החומרה והנזק אשר נגרם לקרבנות, אלא גם מבחינה זו שבמקרה הנוכחי ננקט הליך פלילי כנגד האשמים.
4. ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות התכליות האמורות, בהליך הפלילי. זה מקומן הטבעי, וברוב המקרים, אין להן מקום של ממש בהליך האזרחי.
5. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי "יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל".
6. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים (המעניקים לניזוק פיצוי העולה על נזקו), "הוא עונשי והרתעתי", והפיצויים "נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק". ברם, "ביהמ"ש לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים".
7. כאשר נגזר עונש משמעותי בהליך פלילי, רק במקרים חריגים, יתווסף פיצוי עונשי, כגון, במקרים בהם, מסיבה כלשהי, לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת, אשר תהלום את חומרת המעשה.
8. האם זה הוא המקרה שבפניי?
9. נראה, כי במסגרת ההליך הפלילי, קוימו הרציונליים העומדים בבסיסו של הפיצוי העונשי, ובעיקרם הרציונל ההרתעתי. כך עולה, לדוגמא, מפסק הדין בעניינו של הנתבע 2 (נספח 2 לכתב התביעה) אשר מתאר בסעיף 2 את תגובת נאשם 2 למעשה העבירה, בזו הלשון:

"תחת הכותרת 'מעשה העבירה' מוסבר בתסקיר, כי הנאשם מודה בעובדות כתב האישום וניכר כי הוא לוקח אחריות מלאה על מעשיו... לדבריו, כיום הוא חושב אחרת, והוא מבין את האחריות האישית המוטלת עליו מהרגע הראשון של האירוע. כיום הוא בטוח שלעולם לא יבצע עבירה נוספת על החוק, לאחר שהבין שעשה מעשה חמור וכי הדבר יפגע בעתידו. בתסקיר מצוין, כי לאורך כל תקופת הקשר עמו הודה הנאשם בעבירות, הביע צער וחרטה עמוקה והרבה לבכות.

הנאשם גם ציין בפני קצינת המבחן כי אם הדבר היה אפשרי, היה פוגש את הנאשם ומתנצל לפניו; אך הנאשם מבין את המציאות של המתח הקיים בין ערבים ליהודים חרדים, המונעת קיום מפגש כזה".

1. לגבי הנתבע מס' 1, נאמרו על ידי עורך דינו הדברים הבאים (עמ' 100 לפרוטוקול הדיון, בת"פ
   1617-08-14 , מיום 16.7.15):

"... מדובר בבחור צעיר בזמן ביצוע העבירה היה קרוב לגיל הקטינות בגיל 18 וחודשיים... הנאשם מתחרט על המעשה שלו, המשפחה גם לא תומכת במעשה, נעשתה טעות שככל הנראה בגלל מצב קשה באותה תקופה, באזור שלנו, אני מפנה לתאריך ביצוע העבירה, בחור צעיר נגרר אחרי המצב הקשה שהיה קיים והסתבך בביצוע העבירה...".

1. מעבר לכך, הנתבע 1 ריצה שנת מאסר, רובה בתנאי מעצר, והוטל עליו תשלום פיצוי לתובע במסגרת ההליך הפלילי, שבעקבותיו הוגשה התובענה הנוכחית. בכך, קוים האלמנט ההרתעתי והעונשי גם בנוגע לנתבע מס' 1.
2. נראה, כי הרציונליים שבבסיס הפיצוי העונשי, באו לידי ביטוי במסגרת ההליך הפלילי, אשר במסגרתו גם הוטל עליהם תשלום פיצוי כספי לתובע.
3. הנתבע 2 - שהיה קטין - הביע חרטה באופנים שונים, ונגזרו עליו ששה חודשי מאסר בפועל, והנתבע 1 (אשר התסקיר בעניינו לא הובא לעיוני במסגרת איחוד התביעות הנגררות) נשא, כאמור, את עונשו במאסר של שנה.
4. אילו היה סבור בית המשפט כי העונשים שהושתו על הנתבעים אינם הולמים את רכיב הגמול, הרי שהיה מחמיר עם הנאשמים (הנתבעים), יותר מאשר החמיר עימם.
5. אין לשכוח כי ביחס לנתבע 1 היה הסדר טיעון סגור (ראה: פסקה 23 לעיל) וביחס לנתבע 2 הייתה המלצת שירות המבחן שאומצה, בעיקרה, בגזר הדין (ראה: פסקה 30 לעיל).
6. העונשים אשר השית בית המשפט על הנאשמים, בשני המקרים, מצויים ברף הענישה הנמוך, ביחס למותר על פי חוק (העונש בגין חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, יכול להגיע לעד 14 שנות מאסר לכל אחד מן הנאשמים).
7. אשר על כן, לא ניתן לומר כי לא היה בענישה הפלילית כדי למצות את הדין עם הנאשמים, ומחמת כן להעביר את דינם למישור של פיצוי עונשי, בנוסף.
8. יש לזכור, כי קביעת הפיצוי העונשי מתייחסת, בעיקרה, למזיק; השפעת המעשה הנזיקי על הניזוק, נדונה במסגרת ההליך הנזיקי הסטנדרטי.
9. בנסיבות העניין, נראה כי תכלית הפיצויים העונשיים הושגה, הן בקיומו של ההליך הפלילי, והן מחמת החרטה שהביע הנתבע 2, העונש שהוטל על שני הנתבעים, ואף באמצעות סכומי הכסף שנפסקו לטובת התובע, כפיצוי מטעמם.
10. לכך, אוסיף כי התובע סירב, במהלך ההליך האזרחי, לשמוע את דברי הנתבעים (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 10.5.17), בין אם מדובר היה בהתנצלות או בכל דבר אחר.
11. איני יכול להאשים את התובע על כך. אולם, אין בכך כדי לקבוע כי הנתבעים דבקים במעשיהם, והתכלית העונשית לגביהם לא הושגה, במסגרת ההליך הפלילי.
12. מחמת כל האמור, אינני מוצא לנכון לפסוק פיצויים עונשיים לטובת התובע, שכן הרציונליים לקביעת הפיצויים העונשיים כבר מצאו את ביטויים במסגרת ההליך הפלילי.
13. לא נעלם ממני, כמובן, חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, אשר שימש אחד הנדבכים לקביעת הפיצויים העונשיים בפרשת משיח. אולם, כפי שהוסבר לעיל, כאן הנסיבות שונות, וכאמור, אין מקרה זה נופל לקטגוריה של אותם אירועים המצדיקים פיצוי עונשי.
14. ניכוי בגין גמלאות איבה

כב.1 טיעוני הצדדים

1. אין חולק, כי לתובע שולמו תגמולי מל"ל, בגין הפגיעה נשוא התביעה.
2. הנתבעים ביקשו לנכות סכום זה מחובם שלהם, ואף התובע לא חלק על כך שאין להשית על הנתבעים פיצויי בכפל. אולם, היות ועד כה, בחלוף שלוש שנים, לא חזרו, לא המל"ל ולא משרד הביטחון, על הנתבעים, בתביעת שיבוב, הייתה טענת התובע, כי במקרה שגמלאות האיבה ינוכו מהפיצויים, הרי שהתוצאה המתחייבת תהיה כי יחידת הגמלאות של המל"ל תממן את מבצעי הפיגוע.
3. לפיכך, ביקש התובע להקפיא את סכומי המל"ל, עד לאחר חלוף שבע שנים ממועד האירוע, וזאת בכדי לאפשר למל"ל לקבל את כספו. בהעדר תביעת שיבוב, סבור התובע כי אין לפטור את הנתבעים, על חשבון המדינה, מסכום כלשהו מחבותם, ויש לשחרר את הכסף שיוקפא, לטובתו הוא.
4. לעניין זה, הייתה תשובתו של הנתבע 2, כי ההחלטה אם להגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעים, על ידי המל"ל, הינה החלטה של המל"ל בלבד, ואין התובע רשאי להתערב בה. גם התיישנות תביעת המל"ל בחלוף שבע שנים, אין משמעותה שהתביעה הפוטנציאלית חלפה עברה מן העולם, אלא קיומו של מחסום דיוני המונע את מימוש הזכות לאחר תקופת ההתיישנות.

עד כאן טענות הנתבעים.

כב.2 דיון והכרעה

1. בבסיס הנורמטיבי לניכוי הגמלאות עומדת זכותו של המל"ל לקבלת שיפוי מהמזיק על גמלאות, ששילם ושעתיד הוא לשלם לניזוק, בשל מעשה הנזיקין, כקבוע בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995:

"היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד, או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...".

1. הכלל בדבר ניכוי הגמלאות מסכום הפיצוי, נועד לשתי מטרות:

האחת, מניעת מצב שבו יישא המזיק בחיוב יתר או כפול או לניזוק, במסגרת תביעת הפיצויים, או למוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעת השיפוי, לפי סעיף 328(א) הנ"ל;

המטרה השנייה, היא מניעת מצב שבו יזכה הניזוק (שנזקו הוטב בסכום הגמלאות שקיבל או שהוא עתיד לקבל) בפיצוי יתר, הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מן המזיק (ראה: ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פ"ד י 190 (1956); ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 251 (1981); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 659 (1987); רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356 (2003); וכן ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 516 (2004)).

1. ככלל, כאשר נפסק לניזוק פיצוי בגין נזקיו, מנוכים מסך הפיצוי מלוא תגמולי המל"ל, אשר שולמו לניזוק.
2. הניזוק מקבל, אפוא, את מלוא הפיצוי שנפסק לו: חלק אחד באמצעות תגמולי המל"ל, אשר שולמו וישולמו לו; והחלק השני משולם לו על ידי המזיק.
3. בכך, נשמר עקרון היסוד של פיצוי הניזוק על מלוא נזקיו, ובה בעת נמנע מצב בו הניזוק יזכה בפיצוי יתר; שכן, אילו תגמולי המל"ל היו משולמים לניזוק, בנוסף למלוא הפיצוי אשר נפסק לו בבית המשפט, היה שיעור הפיצוי והתגמולים עולה על שיעור הנזק.
4. המל"ל, מצדו, זכאי לחזור על המזיק בתביעה לפיצוי בגין התגמולים שנאלץ וייאלץ לשלם לניזוק, עקב הפגיעה מושא התביעה.
5. משמעות האמור היא, כי שעה שהתובע קיבל את המגיע לו מאת המל"ל, ברור הוא כי אין מקום לשלם לו כפל גמלה.
6. סכום הכסף שקיבל התובע מהמל"ל, ובגינו רשאי המל"ל לחזור לנתבעים, בתביעת שיבוב, מהווה זכות הקיימת למל"ל, כלפי הנתבעים. רוצה לומר: היריבות היא בין המל"ל לנתבעים. היה והמל"ל יחליט שלא להגיש תביעת שיבוב כלפי הנתבעים, תהיה המשמעות היא כי המל"ל ויתר או איבד את זכותו זו. היות והנתבעים הם היריבים של המל"ל בעניין זה, הם יהיו אלו ש"ירוויחו" את הזכות שאיבד המל"ל.
7. מכל מקום, מבחינת התובע – יוזם ההליכים בפניי - אין דבר זה נוגע לתובע, שלא יפסיד דבר.
8. בקשת התובע היא כי המל"ל (או משרד הביטחון) ימחה את הזכות הקיימת לו, לתובע עצמו, כך שאם תעבור תקופת ההתיישנות, הרי שהוא יהיה זה אשר ירוויח את הסכום שיוותר ללא בעלים.
9. ברם, המחאת זכויות מבוקשת זו – אין לה על מה שתסמוך, והתובע לא הציג כל טעם להצדקתה. המל"ל אינו ממחה זכויותיו לנפגעים, ואלו אינם יכולים לתבוע בנעליהם.
10. משכך, אין מקום להיעתר למבוקש על ידי התובע.
11. בנסיבות העניין, לא מצאתי בטיעוני הצדדים נסיבות המצדיקות סטייה מעיקרון הניכוי של גמלאות המל"ל, אשר תואר בהרחבה למעלה.
12. התוצאה הסופית היא כי הסכומים אשר שולמו על ידי המל"ל לתובע (בהתאם להודעה שהגיש ב"כ התובע, ביום 25.7.17, לה צורף נספח מאת המל"ל, הנכון ליום 22.6.17), דהיינו: סכום של 110,311 ₪, ינוכה מסכומי הפיצויים בהם חייבים הנתבעים.
13. ניכוי סכומי הפיצויים שהוטלו במשפטים הפליליים
14. הנתבעים חויבו בתשלום פיצויים לתובע, כל אחד בסך של 10,000 ש:ח, במסגרת גזרי הדין הפליליים (ראה: פיסקה 23 סיפא – ביחס לנתבע 1; פיסקה 30 סיפא – ביחס לנתבע 2).
15. לתובע נפסקו בפסק דין זה את מלוא הפיצויים המגיעים לו.
16. אם יוותרו על כנם, הן חיוב הפיצויים בהליכים הפליליים, והן הפיצויים לפי פסק דין זה, יזכה התובע בכפל פיצויים, ללא הצדקה.
17. לפיכך יש לנכות מסכם הפיצויים שאפסוק (בנוסף לניכויי המל"ל, כאמור בפרק הקודם), גם את הסך של 10,000 ₪ מכל אחד מבין הנתבעים.
18. סיכום
19. ואלה הם ראשי הנזק אשר בהם הכרתי וקבעתי פיצויים שאותם חייבים הנתבעים כלפי התובע יחד ולחוד, והחלוקה הפנימית ביניהם היא שווה בשווה, דהיינו: פיצויים שאינם נובעים מעניין הפה והלסת בלבד:
20. פיצוי בגין עזרה לזולת בעבר (פרק יט, פיסקה 486) – 9,000 ₪.
21. פיצויים בגין כאב וסבל (פרק כ, פיסקה 517) – 180,000 ₪.

סך הכל 189,000 ₪

1. מתוך הסך הנ"ל של 189,000 ₪ יש לנכות את סכומי המל"ל (פרק כב.2, פיסקה 563), דהיינו: 110,311 ₪, וכן 20,000 ₪ שחויבו הנתבעים במסגרת ההליכים הפליליים (פרק כג, פיסקה 567).
2. לפיכך, החיוב ביחד ולחוד של הנתבעים (שבינם לבין עצמם החיוב הוא מחצית), יהיה, אפוא, סך של 58,689 ₪.
3. ואלה סכומי הפיצויים אשר קבעתי כי על הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד, כאשר החלוקה הפנימית ביניהם היא 40% לנתבע 1, ו-60% לנתבע 2, שכן מדובר בפיצויים הנובעים מהנזקים שנגרמו לפה וללסת של התובע:
4. אי ביצוע בריתות בשנה הראשונה (פרק יז.6.4, פיסקה 410) – 6,400 ₪
5. הפסדים בגין אי הכנת נערי בר מצווה (פרק יז.5, פיסקה 423(א)) – 12,000 ₪
6. פיצוי בגין אי הנגינה (פרק יז.7, פיסקה 458) - 203,907 ₪
7. הפרשות פנסיוניות (פרק יח, פיסקה 474) – 8,121 ₪

סך הכול 230,428 ₪.

1. ואלה הם ראשי הנזק אשר ביחס אליהם דחיתי את התביעה:
2. אובדן הכנסה בגין אי קריאה בתורה (פרק יז.3, פיסקה 353);
3. נזק בגין אי ביצוע בריתות בעתיד (פרק יז.6.4 , פיסקה 411);
4. נזק עבר ועתיד (למעט 12,000 ₪) בגין אובדן הכנסה בגין אי הכנת נערי בר מצווה (פרק יז.5, פיסקה 423(ב));
5. אובדן הכנסה בגין עיכוב או הפסקת הכשרתו של התובע כמו"צ (פרק יז.6, פיסקה 436);
6. פיצויים בגין עזרת הזולת בעתיד (פרק יט, פיסקה 487;
7. פיצויים עונשיים (פרק כא.2, פסקה 544).
8. פסיקתא
9. הנתבעים, ביחד ולחוד, בחלוקה שווה ביניהם, ישלמו לתובע סך של 58,689 ₪.
10. הנתבעים ביחד ולחוד, בחלוקה פנימית ביניהם של 40% נתבע 1 ו-60% נתבע 2, ישלמו לתובע סך של 230,428 ₪.
11. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד' שכר טרחת עורך דין לתובע' בסך 20% מהסכומים המפורטים בשתי הפיסקאות האחרונות.
12. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד את אגרות המשפט וכן הוצאות עבור תשלום לעדים (הכול לפי קבלות), כאשר לכל סכום שהוצא על ידי התובע, על פי הקבלות האמורות, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום בפועל.
13. כל הסכומים המפורטים בפיסקאות 572-575 , ישולמו לתובע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.
14. אם לא ישולמו הסכומים, כולם או מקצתם, כי אז מתום 30 הימים האמורים, יתווספו לסכומים אלה ריבית פיגורים, מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומם המלא בפועל.
15. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, א בטבת תשע"ט (9.12.18), בהעדר הצדדים.