31 דצמבר 2018

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת במשך כ- 12 שנים, כאחראי מכירות, ובהמשך כמנהל מכירות, של ציוד רפואי במזרח אירופה. בפנינו תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו לאחר סיום עבודתו.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2. הנתבעת, מדיספק בע"מ (להלן: הנתבעת או החברה) היא חברה פרטית העוסקת בפיתוח וייצור מכשור רפואי מזה כ- 26 שנים. התובע הועסק על ידה במשך כ- 12 שנים, החל מיום 22.6.03 ועד ליום 13.2.15. בראשית דרכו בחברה הוא הועסק בתפקיד אחראי מכירות במזרח אירופה, ולאחר מכן בתפקיד מנהל מכירות במדינות חבר העמים.

התמורה עבור עבודת התובע הורכבה בעיקרה משכר חודשי קבוע, וכן מרכיב שכונה בהסכמים שבכתב "תמלוגי מכירות" ושולם בפועל בתלושי השכר כמקדמות עבור בונוס. רכיב זה נגזר בשיעור אחוזי מהכנסות החברה השנתיות ממכירות באזור בו פועל העובד על פי דוחותיה הכספיים. ההעסקה הוסדרה באמצעות הסכם עבודה אישי שנחתם ביום 22.6.03 (נספח א' לכתב התביעה שכנגד).

3. ביום 6.1.15 זומן התובע על ידי מנהלת משאבי האנוש בחברה, הגב' יוליה דיבון לשימוע שנקבע ליום 8.1.15 (נספח א' לכתב ההגנה). השימוע, שנערך במועד שנקבע לו, בוצע בנוכחות התובע, דיבון, מר עודד דותן, סמנכ"ל המכירות ומנהלו הישיר של התובע, ומר אבנר ספקטור, מנכ"ל החברה (פרוטוקול השימוע נספח ב' לכתב ההגנה).

4. במסמך מיום 12.1.15 הודיעה דיבון לתובע על סיום העסקתו ביום 13.2.15, לאחר שישלים תקופת הודעה מוקדמת. במכתב זה הוצעו לתובע תנאי פרישה הכוללים ויתור על חוב נטען של התובע על סך 11,020 $ בגין מקדמות ביתר; עמלת מכירות בשיעור 2% מתקבולי החברה ממכירות בששת החודשים לאחר סיום העסקתו, וקבלת טלפון ומחשב החברה. עבור תנאי פרישה אלה שכונו "בונוס פרישה מיוחד", התבקש התובע לחתום על כתב היעדר תביעות שכלל סעיף הגבלת עיסוק למשך 12 חודשים (נספח ג' לכתב ההגנה; מוצג נ/7). התובע סירב לחתום על מסמך זה כתנאי לקבלת תנאי הפרישה.

5. ביום 14.1.15 הודיע דותן לתובע כי בעקבות מעשים שנטען שביצע כדי לפגוע בחברה, בתדמיתה, ובקשרי לקוחותיה, הוחלט להורות על ביטול תנאי הפרישה שהוצעו לו. התובע התבקש להשיב את המחשב והטלפון הנייד המצויים ברשותו וכן להסדיר את חובו לחברה (נספח נ/21 לתצהיר דיבון).

ביום 5.3.15 פנתה החברה לתובע והודיעה לו שבתלוש שכרו האחרון עבור פברואר 2015 קוזזו מקדמות על חשבון בונוסים עתידיים ששולמו לו, וכפי המצוין בתלוש זה, נותר לו חוב העומד על סך 19,693.21 ₪. התובע התבקש להסדיר את החוב (נספח ד' לכתב התביעה שכנגד).

בתלושי השכר עבור ינואר 2015- פברואר 2015 החברה ביצעה קיזוזים בסך 13,457 ₪ בגין "חוסר שעות עבודה" וכן בגין מקדמות על חשבון תשלומי בונוס על סך 22,712 ₪ (נספח 2 לכתב התביעה; נספח ה' לכתב התביעה שכנגד).

עם סיום עבודתו הודיעה הנתבעת לחברה המבטחת על העברת בעלות התובע בכספי התגמולים והפיצויים בפוליסה (נספח 4 לתצהיר התובע).

6. ביום 6.10.15 הגיש התובע את כתב התביעה שבפנינו, שאותו כימת לסך 491,000 ₪, במסגרתו נתבע פיצוי בגין הפקדות מעסיק ועובד בחסר בהסדר פנסיוני; שכר עבודה; הפרשי פיצויי פיטורים; פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין, ופדיון חופשה והבראה.

ביום 2.12.15 הוגשה תביעה שכנגד, שכומתה לסך של כ- 582,000 ₪. בגידרה, החברה עתרה לחיוב התובע בפיצוי כספי בגין הפסדים שונים שהסב לה טיפולו בהליך רישוי מוצריה; תשלומי מקדמות שבוצעו ביתר; אובדן רווחים מעסקה; חיובה בהשבת סכום עסקת רכישה של מכשיר רפואי; ואובדן מידע שנגרם לה בשל מחיקת קבצים ממחשב העבודה ושימוש שלא כדין בכתובת מייל פרטית.

7. דיון קדם משפט התקיים ביום 1.5.16 בפני כב' השופטת אירית הרמל. לאחריו, הועבר התיק למותב זה לצורך שמיעת ההוכחות. דיוני הוכחות התקיימו בימים 8.3.18, 3.7.18 ו-11.7.18. במהלכם, העידו מצד התביעה התובע עצמו וד"ר סרגיי פוקס, ששימש יועץ קליני של החברה. מטעם החברה העידו ספקטור, דותן, דיבון, ומר עמיחי גראוס, סמנכ"ל הכספים של החברה.

בתום דיוני ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית-הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

האם רכיב התגמולים הוא חלק מהשכר הפנסיוני?

8. התובע עותר לחיוב הנתבעת בתשלום שיעור הפקדות המעסיק לתגמולים ופיצויים שבהן הייתה מחויבת על פי הסכם העבודה, בצירוף אובדן רווחים הנאמדים על ידו לפי שיעור תשואה שנתית בשנים 2004- 2015 (פברואר). התובע טוען שעל פי המוסכם בין הצדדים הוא היה זכאי לביצוע הפקדות פנסיוניות ללא מגבלת השכר הממוצע במשק בשיעור של 5% לתגמולים ובשיעור 8.33% לפיצויים. אולם, בניגוד לכך, בוצעו אלה רק מחלק משכר היסוד. שכן לא כללו רכיב שעות נוספות גלובאלי בסך 1,000 ₪, אחזקת רכב בסך 3,500 ₪, ותשלום שנתי ממוצע עבור עמלות בסך 72,000 ₪ (ס' 24 לכתב התביעה). בנוסף לכך, משנת 2014 עמד שיעור הפקדות המעסיק לתגמולים על 6% (ס' 34 לכתב התביעה). הפיצוי לו טוען התובע בכתב התביעה בשיעור גובה ההפקדות שלא בוצעו בצירוף תשואות הקופה הוא בסך 270,268 ₪. בסיכומיו, התובע עותר, על סמך חוות דעת אקטוארית שהוגשה מטעמו, לתשלום כאמור עבור שבע שנים בלבד בסך 178,093 ₪ (ס' 93-94 לסיכומים).

9. התובע החל להיות מועסק בחברה בשנת 2003, בטרם פורסם צו ההרחבה הכללי במשק לפנסיה חובה (ביום 1.1.08). על כן, המקור הנורמטיבי היחיד לזכאותו להפקדות המעסיק בהסדר פנסיוני, בחמש שנות העסקתו הראשונות, היה הסכם העבודה בין הצדדים. סעיף 11 להסכם קובע את זכאות התובע להפקדות מעסיק לביטוח מנהלים בשיעור 13.33%, דהיינו 5% לרכיב הגמולים ו- 8.33% לרכיב הפיצויים, הבאות במקום תשלום פיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

באשר לשכר הקובע, סעיף 11.3 להסכם קובע מפורשות לעניין זה כי "מוצהר בזה בין הצדדים כי הבסיס להפרשות על-פי סעיף 11.1 להסכם זה תהיה המשכורת כמפורט בסעיף 6.1 דלעיל". סעיף 6.1 הנ"ל קובע את זכאות העובד לשכר חודשי שעמד באותה העת על סך 7,500 ₪, בעוד שסעיפים 6.2- 6.3 מתייחסים ל"משכורת הכוללת" שהיא השכר החודשי הנ"ל, בצירוף תוספות יוקר וכן תוספות שכר על פי ההסכמים הקיבוציים הכללים במשק (נספח א' לכתב התביעה שכנגד).

10. צו ההרחבה נכנס לתוקף ביום 1.1.08. הנתבעת טענה – אמנם רק בסיכומיה (ראו בפירוט החל מסעיף 70 לסיכומים) ולא בכתב הגנתה – כי ההסדר הפנסיוני לפי הסכם העבודה הינו "הסדר מיטיב" כמשמעותו בצו ההרחבה, שכאשר הוא קיים אין תחולה לצו ההרחבה הכללי. מעיון בסיכומי התשובה שהגיש התובע עולה, שאין בהם מענה לטענתה זו של הנתבעת, ובכלל זה לא נטען שמדובר בהרחבת חזית. לפיכך, לכאורה די בכך על מנת להביא לדחיית מרבית טענותיו של התובע לעניין זכותו להפרשי פנסיה על בסיס צו ההרחבה, וזאת למעט ביחד לשנים 2014 ו-2015 שביחס אליהן הודתה הנתבעת בזכות התובע להפרשים, כמפורט להלן. למרות זאת, ואף מעבר לנדרש, להלן ניכנס לעובי הקורה ונראה שאפילו בהנחה שצו ההרחבה היה חל על עניינו של התובע, לרבות הגדרת "שכר בסיס" שבו, לא היה בכך כדי להביא למצב דברים שבו היה התובע זכאי להפרשי הפנסיה שלהם הוא טוען.

11. סעיף 6 ב לצו ההרחבה קובע שחובת הביטוח הפנסיוני היא משכר העובד ורכיביו כמשמעם בחוק ובתקנות פיצויי פיטורים, עד לתקרת השכר הממוצע במשק שלפי סעיף 2 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. בשנת 2008 עמד השכר הממוצע על 7,663 ₪, בשנת 2009 על 7,928 ₪, בשנת 2010 על 8,015 ₪, בשנת 2011 על 8,307 ₪, בשנת 2012 על 8,619 ₪, בשנת 2013 על 8,828 ₪, בשנת 2014 על 9,089 ₪, ובשנת 2015 על 9,260 ₪. כמו כן, שיעור ההפקדות לרכיב התגמולים לפי הצו עמדו בשנת 2008 על 0.833%, בשנת 2009 על 1.66%, בשנת 2010 על 2.5%, בשנת 2011 על 3.33%, בשנת 2012 על 4.16%, בשנת 2013 על 5%, ומשנת 2014 על 6%, עד שהוגדלו בתיקון המאוחר שהוצא לצו ביום 1.7.16.

12. בהינתן האמור, שיעור ההפקדות המחויבות על פי צו ההרחבה (לפי תקרת השכר הממוצע במשק) היו כמפורט להלן: בשנת 2008 על 63.8 ₪ לחודש ועבור שנת העבודה בסך 766 ₪ (לפי החישוב: 7,663 ₪ X 0.833%); בשנת 2009 על 131.6 ₪ (לפי: 1.66% X 7,928 ₪) ועבור שנת העבודה בסך 1,579 ₪; בשנת 2010 על 200.3 ₪ (לפי: 8,015 ₪ * 2.5%) ועבור שנת העבודה בסך 2,404 ₪; בשנת 2011 בסך 276.6 ₪ (לפי: 8,307 ₪ X 3.33%) ועבור שנת העבודה בסך 3,319 ₪; בשנת 2012 בסך 358.5 ₪ (לפי: 8,619 ₪ X 4.16%) ועבור שנת העבודה בסך 4,302 ₪; בשנת 2013 בסך 441.4 ₪ (לפי החישוב: 8,828 ₪ X 5%) ועבור שנת העבודה בסך 5,297 ₪; ובשנת 2014 בסך 545.3 ₪ (לפי: 9,089 ₪ * 6%) ועבור שנת העבודה בסך 6,544 ₪.

13. יוצא מהאמור שיש לבחון האם שיעור ההפקדות שבוצעו בפועל על פי המוסכם משנת 2008 לא נפלו משיעורן על פי הצו. נתוני שכר מלאים לא הובאו על ידי הצדדים. אולם, בהתאם לדוחות החברה המבטחת (נספחים 6 לכתב התביעה) עולים נתונים אלה: בשנת 2008 בוצעו הפקדות בסך כולל של 5,116 ₪ לפי שכר של כ- 8,000 ₪ ושכר בסך 9,000 ₪; בשנת 2009 בסך כולל של 5,400 ₪ לפי שכר של 9,000 ₪; בשנת 2010 בסך כולל של 5,750 ₪ לפי שכר של 9,000 ₪ ו- 10,000 ₪; בשנת 2011 בסך כולל של 6,000 ₪ לפי שכר של 10,000 ₪; בשנת 2012 בסך כולל של 6,240 ₪ לפי שכר של 10,400 ₪; בשנת 2013 בסך כולל של 6,240 ₪ לפי שכר של 10,400 ₪; ובשנת 2014 בוצעו הפקדות בסך כולל של 6,328 ₪ לפי שכר של 10,400 ₪ ו- 10,620 ₪

הנתבעת הודתה בכתב ההגנה שבוצעו בעד התובע הפקדות המעסיק ברכיב התגמולים בחסר בשנת 2014 בשיעור 5% בלבד, כך שהחוסר בהפקדות מסתכם לסך 1,454 ₪ (ס' 13.9 לכתב ההגנה). משכך, אנו פוסקים לתובע פיצוי בגין ביצוע הפקדות המעסיק בחסר ברכיב התגמולים עבור שנת 2014 בסכום הנ"ל.

התובע טען שלא בוצעו בעדו הפקדות עבור התקופה שמיום 1.1.15 עד ליום 13.2.15 (ס' 32, 66 לתצהירו). הנתבעת טענה כי ביצעה הפקדות המעסיק בשנת 2015, כשלעניין זה הסתמכה על מסמך פירוט הפרשים של סוכן הביטוח (ס' 13.8 ונספח ו' לכתב ההגנה). התובע לא הכחיש האמור בתצהירו, והטענה לא נסתרה. כפי העולה מפירוט הפקדות המעסיק עבור ינואר – פברואר 2015, הנתבעת העבירה סכומי הפקדות עבור הפוליסה ברכיב התגמולים בשיעור 5%. משכך, ובהיעדר טענה אחרת, אנו פוסקים לתובע פיצוי בגין ביצוע ההפקדות בשנה זו בשיעור 5% בלבד, בסך 179 ₪.

יצוין שבכתב התביעה נכללה תביעה לחיוב החברה בהפסד רווחי הקופה בהסדר הפנסיוני של התובע בשל ביצוע הפקדות העובד בחסר עבור השנים 2005- 2014 על סך 43,993 ₪ (ס' 72-104 לכתב התביעה). ואולם, בסיכומיו התובע זנח תביעה זו, ועל כן אין מקום שנידרש אליה.

פיצויי פיטורים

14. בכתב תביעתו עתר התובע לקבלן פיצוי בשיעור החוסר שנוצר לטענתו בשל ביצוע הפקדות המעסיק לתגמולים ופיצויים שלא בהתאם למלוא רכיבי השכר המבוטח לפי הסכם העבודה (הכולל, כנטען על ידו, את שכר יסוד, גמול שעות נוספות גלובאלי, אחזקת רכב, ועמלות) ושלא בהתאם לשיעור 6% בו מחויב המעסיק על פי הצו משנת 2014, והכל בצירוף אובדן רווחי הקופה. כסעד חלופי, עתר התובע לפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו הכוללת, שמהם יקוזזו כספי הפיצויים הצבורים בביטוח המנהלים, הבאים לעניין זה על חשבון הפיצויים בלבד. בתחשיבו לעניין זה מבקש התובע להכיר בשכר הקובע לחישוב הפיצויים שלפי החוק ככולל לא רק את משכורתו החודשית, אלא אף רכיב שעות נוספות גלובלי בסך 1,000 ₪; אחזקת רכב בסך 3,500 ₪, ורכיב עמלות חודשי ממוצע בסך 6,000 ₪ (ס' 71 לכתב התביעה).

15. נקדים ונקבע, כי דין טענת התובע, בדבר כך שיש לכלול את רכיב השעות הנוספות הגלובלי בבסיס השכר, להידחות. רכיב שעות נוספות, לרבות תשלום גלובאלי, אינו מהווה חלק מהשכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים, אלא אם הוכח שמדובר ברכיב פיקטיבי (ע"ע 76/99‏ ‏אופיר נ' מועצה מקומית נווה מונסון (6.6.02)). הצדדים לא נדרשו לעניין זה בראיותיהם, למרות שלפי תלושי השכר, שכר התובע פוצל בשנת 2014 לרכיב משכורת ורכיב שעות נוספות גלובאלי, בעוד שלא חל שינוי בגובה השכר. מכל מקום, הנתבעת הבהירה שרכיב שכר זה היווה בפועל חלק מהשכר הקובע לפיו בוצעו הפקדותיה בביטוח המנהלים (ס' 13.3, 15.2 לכתב ההגנה). התובע, שהגיש דוחות החברה המבטחת, לא סתר כלל הטענה ולא הכחיש האמור בתצהיר התשובה. התובע אף הודה שהנתבעת ביצעה בפועל הפקדות הנגזרות מהתשלום הגלובאלי עבור שעות נוספות (ס' 82ד לסיכומיו). ובהתאם אף בוצע תחשיב האקטואר מטעמו בנוגע לרכיב התגמולים (נספח 2 לראיות הנוספות). משכך, אין אנו מקבלים הטענה.

16. איננו מקבלים גם את הטענה שיש לכלול בשכר הקובע לפנסיה את רכיב אחזקת רכב, שעמד על סך 3,500 ₪. תשלומי רכב המשמשים החזר לכיסוי הוצאות רכב אינם חלק מהשכר הקובע לפיצויי פיטורים (ע"ע 300370/97‏ זבדי נ' איי.די.אי. טכנולוגיות (24.12.01)). התובע טען לעניין זה כי המדובר היה בתשלום קבוע ששולם לו "ללא כל תנאי וכחלק קבוע מהשכר" (ס' 24 לכתב התביעה). ס' 7.1 להסכם העבודה מעגן זכאות העובד לאחזקת רכב או דמי נסיעות על סך 3,000 ₪, כשבתלושים האחרונים שולם רכיב "אחזקת רכב" על סך 3,500 ₪. ספקטור הבהיר לעניין זה "שמדיניות החברה הייתה במפורש שזה סכום שעומד לרשות העובד לצורך רכב, עובד שהיה מעוניין לקחת רכב בסכום הזה זה היה ממומן" (ע' 32, ש' 15). בהינתן האמור, הנטל על התובע להוכיח שרכיב זה, שהוא בבחינת החזר הוצאות, מהווה חלק מהשכר הקובע. משלא הוכיח זאת, הטענה נדחית.

17. המחלוקת העיקרית אליה עלינו להידרש אפוא היא האם יש לראות ברכיב שכונה בפועל בתלוש השכר "מקד. בונוס" כחלק מהשכר הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים. לצורך כך עלינו לבחון האם יש לראות ברכיב זה עמלות ששולמו לעובד עבור עסקאות מכירה. לאחר בחינת טענות הצדדים, וההלכה הפסוקה בעניין זה, הגענו למסקנה שאכן המדובר בעמלות מכירה. להלן נסביר כיצד הגענו למסקנה זו:

ראשית, בהסכם העבודה נקבעה זכאות התובע, בנוסף למשכורתו החודשית, לקבלת "תמלוגים", כמעט ממועד תחילת עבודתו (מהחודש השני לעבודתו), עבור מכירות של ציוד החברה באזור פעילותו "שבהן פעל באופן ישיר כאיש מכירות והיה מעורב אישית בביצוע המכירה." נציין כי לחברה הוקנה שיקול דעת לחלק את התשלום הנ"ל בין אנשי מכירות נוספים שהיו מעורבים בביצוע המכירה (ס' 6.4 להסכם המקורי). מכל מקום, קריאת סעיף זה, כפשוטו, מובילה אותה למסקנה לכאורית שאכן מדובר בעמלות המהוות השכר לכל דבר, שיש להביאו בחשבון לצורך פיצויי פיטורים, להבדיל מבונוס עבור עמידה ביעדים, שכידוע אינו מובא בחשבון לצורך פיצויי פיטורים;

שנית, נדגיש, כי הזכאות לתמלוגים היא רק עבור תקבולים בפועל של החברה ממכירות, כשבסיס החישוב הוא הכנסות נטו, לאחר שנוכו ממחיר המכירה הוצאותיה ועלויות. דהיינו שוב, ומהבחינה המהותית, שהיא הקובעת לעניין זה, המדובר בעמלות באשר המדובר בסכום הנגזר מפדיון החברה מעסקאות מכירה ולא בשל עמידה ביעדים;

שלישית, תשלום התמלוגים היה על דרך מקדמות חודשיות, שעל פי ההסכם המקורי עמדו על סך 1,500 ₪, ועודכנו באופן תקופתי על פי צפי מכירות (ס' 6.4.6 להסכם המקורי). בהתאם לתלושים עבור השנים 2009-2014, המקדמות עמדו על סך 6,000 ₪, כשבחודשי העבודה האחרונים הן הועמדו על סכומים נמוכים יותר (נ' 5 לתצהיר התובע). תשלום מקדמות מסוג זה אינו מאפיין של שכר עידוד מסוג בונוס או מענק;

רביעית, כותרת ס' 6.4 להסכם אמנם נוקטת בלשון "תמלוגים"' וכך אף צוין בגוף הסעיף, אך במקביל לכך צוין בגוף ההסכם שמדובר בעמלת מכירה (ס' 6.4, 6.4.3, 6.4.5 להסכם המקורי). מה גם, שתמלוגים בהגדרה אינם תשלום לעובד הנגזר משיעור מכירותיו. ואכן, בפועל, בתלושים צוין שמדובר בתשלום עבור "מקדמות בונוס" ולא עבור תמלוגים. כמו כן, עולה מהראיות שאף לשיטת עדי הנתבעת, המדובר בעמלות (ס' 19- 24 לתצהיר גראוס; ס' 23 לתצהיר דיבון). יתרה מכך, בהצעה לתנאי הפרישה שבהודעת הפיטורים מיום 12.1.15 הנתבעת התייחסה מפורשות לתשלום זה כאל עמלות מכירה (נ/6 – נ/7);

חמישית, הסכם העבודה המקורי עורך הפרדה בין זכאות העובד ל"תמלוגים" (ס' 6 להסכם) ובין זכאותו למענק (ס' 12 להסכם). ספקטור עצמו הודה שיש להבחין בין הזכות החוזית לתמלוגים לבין הזכות למענק כפי שהן באות לידי ביטוי בסעיפים הנ"ל. הוא הבהיר שהמענק היה "כתגמול עמידה ביעדים. בתחילת שנה כל עובד היה מקבל, בהתאם ליעדי החברה, מכתב שאומר מה הוא יקבל אם הוא יעמוד בתוכנית העבודה." ולעניין זה הסתמך על מוצג נ/13 שעניינו "בונוס לשנת 2014" (ע' 29, ש' 18; ע' 30, ש' 1). במקום אחר הבהיר שהמענק והתמלוגים או העמלות "זה 2 מרכיבים שונים שנוגעים וכאן זה מותנה בעמידת יעדים כמו שהשני מותנה בביצוע גבייה בפועל בזמן שעובד מועסק בחברה" ובעוד מקום אחר הבהיר שמדובר ברכיבים "לא שונים אלא משלימים" (ע' 30, ש' 12, 15, 26). עוד הבהיר כי המקדמות ששולמו לתובע ניתנו בין היתר על חשבון כספים להם יהיה זכאי התובע על יסוד הצהרותיו בדבר היקף המכירות, כשלשיטתו אלה נגעו לא רק לעמלות אלא אף למענק (ע' 31, ש' 3,8, 11).

18. נוכח כל האמור, אנו קובעים שהרכיב שכונה בתלושי השכר "מקדמות בונוס" הינו עמלות.

חוק פיצויי פיטורים כולל הגדרה בדבר השכר קובע לחישוב פיצויי הפיטורים שלפי החוק. לעניין זה מפנה סעיף 13 לאותו חוק לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964. עמלות הן שכר המשתלם "בחלק מהפדיון" כנקבע בתקנה 9 לתקנות, וככאלה הן חלק מהשכר הקובע לעניין חישוב פיצויי הפיטורים (בר"ע 7386-02-16‏ ‏"קסטרו מודל" נ' שחם (14.5.18), ס' 42 לפסק הדין); ע"ע 537/07 טל נ' אילנות בטוחה (10.6.10); עע 170/03 עזרא נ' יה"ב פרויקטים ומחשוב (15.11.04); ע"ע 300048/98 סימן נ' הסתור (26.3.02); ע"ע 300351/97 קורן נ' מגן מדיקל (5.9.01)). התובע הועסק בתפקיד איש מכירות והעמלות שולמו לו עבור תפוקת עבודתו, וככאלה הן חלק משכרו. משכך, אנו מקבלים את טענתו שרכיב "מקדמות בונוס" הוא חלק משכרו הקובע לצורך פיצויי פיטורים.

19. אין חולק שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו. זכאותו זו היא מכוח החוק, והנטל מוטל על המעסיקה להוכיח כי התקיים הנדרש על מנת לפטור אותה מתשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק, הקובע שהפקדות המעסיק בהסדר פנסיוני יבואו במקום תשלום פיצויי פיטורים (ע"ע 616/07 אליאנס נ' גונדבי (21.12.08)).

20. במועד תחילת עבודתו כבר פורסם אישור כללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח במקום פיצויי פיטורים. בשנת 2008, נכנסו לתוקף הוראות צו ההרחבה לפנסיה, שבהן נקבע בין היתר שעל הפקדות לפיו יחולו הוראות סעיף 14. ולבסוף, סעיף 11 להסכם העבודה בין הצדדים קובע שהפקדות המעסיק לביטוח מנהלים בשיעור 13.33% מהמשכורת הכוללת (5% תגמולים ו- 8.33% פיצויים) באות במקום פיצויי פיטורים בהתאם לחוק.

ברם, הפקדות המעסיק יבואו במקום פיצויי פיטורים רק עבור השכר ממנו שולמו התשלומים האמורים, ולתקופה בעדה שולמו אלה. כלומר, התשלומים לקרן יבואו במקום פיצויי פיטורים באופן מלא רק שעה שההפקדות היו כדין והופרשו כספים מכל הרכיבים שבעדם היה צורך לבצען. הדבר נכון הן לגבי התקופה שקדמה לצו ההרחבה לפנסיה חובה (ר' לעניין זה: האישור הכללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח במקום פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963; בג"ץ 439/82‏ ‎נחיאס‎ ‎נ' בית הדין הארצי לעבודה (1983); בג"ץ 513/87 ראובן נ' בית הדין הארצי (1987)), והן לאחר כניסתו לתוקף של הצו. נציין בקשר לכך, שסעיפים 7 ו-9 לצו קבעו מפורשות, שאף במצב דברים שבו הפקדות המעסיק לפיצויים בוצעו בשיעור 8.33% ומבוקש להחיל את סעיף 14, לא יהא בכך כדי לבוא במקום זכאות העובד לפיצויי פיטורים עבור רכיבי שכר שבעדם לא בוצעו ההפקדות.

21. אין חולק שהנתבעת ביצעה הפקדות בהסדר הפנסיוני ברכיב הפיצויים וכן שילמה לתובע השלמה לפיצויים רק על פי המוסכם בהסכם העבודה, דהיינו, משכר העובד ללא רכיב העמלות (ע' 75, ש' 22; ע' 76, ש' 19). נוכח האמור, התובע צודק בתביעתו להפרשי פיצויי פיטורים משכר העמלות. בהינתן האמור, התובע זכאי לפיצויי פיטורים לפי החוק עבור רכיב העמלות בלבד.

כאמור, הסעד העיקרי אשר לו עתר התובע בכתב התביעה הוא לפיצוי בשיעור החסר בהפקדות המעסיק לתגמולים ופיצויים, בצירוף אובדן רווחי הקופה. רק במסגרת סיכומיו טען התובע שהוא זכאי לחישוב פיצויי פיטורים לפי החוק, כך שכספי הפיצויים בביטוח המנהלים באים על חשבון כספי הפיצויים בלבד, שכן לטענתו, מעולם לא הסכים להחלת סעיף 14 על תנאי העסקתו. עוד העלה התובע רק בסיכומיו טענות חדשות בדבר פגמים שנפלו בהסכם העבודה וחוסר תקפות ההוראה הנוגעת להפקדות המעסיק במקום פיצויי פיטורים לפי החוק (ס' 80- 84, 95 לסיכומיו). טענות אלה לא הועלו בכתב התביעה ובתצהירי התובע, ומשכך דינן להידחות.

22. באשר לשיעור פיצויי הפיטורים, בכתב התביעה ובסיכומיו טען התובע ששיעור העמלות לפיו יש לחשב את הפקדות המעסיק עומד על סך ממוצע של כ- 72,000 ₪ (ס' 24-28; 71 לכתב התביעה, ס' 90 לסיכומיו). התובע העיד לעניין זה שבתחילת עבודתו המקדמות עמדו על סך 1,500 ₪, ובהמשך עמדו על סך קבוע של 6,000 ₪, כשהתחשבנות בין הצדדים בנוגע לכך נערכה כל רבעון. בממוצע שכר עמלות עמד על שיעור שנתי של 72,000 ₪ (ס' 6 לתצהירו). בהתאם לתלושים שהוגשו עבור השנים 2009-2015, מקדמות עבור בונוס עמדו על סך 6,000 ₪, מלבד בחודשי העבודה האחרונים (נ' 5 לתצהירו).

ברם, לעניין זה, אנו מקבלים את טענת הנתבעת, שאת החישוב לעניין זה יש לעשות בהתאם לממוצע 12 החודשים האחרונים, בהתאם לתקנה 9 לתקנות חישוב פיצויים, ובנסיבות העניין לפי עמלות שנת 2014. בהתאם לתחשיב הנתבעת בסעיף 77.2 לסיכומיה, שלא נסתר על ידי התובע בסיכומיה התשובה שלו, עומד סך זה על 42,418 ₪.

יצוין שלא נעלמה מאיתנו העובדה שבסעיף 9.6 לכתב ההגנה הנתבעת טענה אומנם "כי לאור מעשיו החמורים לא מן הנמנע שהנתבעת היתה רשאית לפטר את התובע אף תוך שלילת פיצוי הפיטורים", אולם טענת הגנה מפורשת וסדורה בדבר שלילת פיצויי הפיטורים מכוח סעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים לא הועלתה בכתב ההגנה, והנתבעת זנחה טענה זו בסיכומיה.

23. תוצאת הדברים היא שאנו פוסקים לתובע יתרת פיצויי פיטורים עבור רכיב העמלות בסך 42,418 ₪.

זכאות הנתבעת לקיזוז בגין סכומי מקדמות עבור עסקאות מכירה ששולמו ביתר

24. התובע טען שקוזזו משכרו שלא כדין מקדמות עבור ינואר 2015 – פברואר 2015 בסך כולל של 30,194 ₪, ועל כן עתר להשבת הסכום במלואו (ס' 21 לכתב התביעה). בסיכומיו טען ששכרו עבור החודשים הנ"ל בסך כולל של 21,000 ₪ לא שולם כלל, וזאת בשל טענת המעסיקה לזכות קיזוז הנתונה לה בגין חוב מקדמות עבור תגמולי מכירות. התובע טוען להשבת סך 8,716 ₪ שקוזז בתלוש ינואר 2015 וסך 27,452 ₪ שקוזז בשכר פברואר 2015, המסתכמים בסך כולל של 36,168 ₪ (ס' 65-70 לסיכומי התביעה).

הנתבעת טענה שחלק מתנאי העסקת התובע כללו תשלום בונוס שנתי שהוגדר בהסכם העבודה כ"תמלוגים", ששולם עבור מכירות ועמידה ביעדים. הבונוס הנטען שולם על דרך מקדמות חודשיות, ובמסגרת התחשבנות שנערכה אחת לרבעון (ס' 6-7 לכתב התביעה שכנגד). הנתבעת טענה שהתובע דיווח על תחזיות מכירה גבוהות מאוד בסך של 500,000 $, והמשיך בהתאם לקבל מקדמות גבוהות על חשבון בונוסים. כשהתברר שתחזיות אלה לא מומשו בפועל, על התובע היה להשיבם. במסגרת גמר החשבון נערכה התחשבנות לפיה שיעור המקדמות שעל התובע להשיב עומד על סך 11,020 $ ואלה קוזזו באופן חלקי בשכר פברואר 2015, ונותרה יתרה לקיזוז בסך 19,693.21 ₪ (ס' 5 לכתב ההגנה; ס' 9-10 לכתב התביעה שכנגד).

25. גראוס העיד שההסדר בין הצדדים בנוגע לשכר כלל תשלום מקדמות על חשבון עמלות על פי צפי מכירות, כשאחת לרבעון נערכה התחשבנות, ובהתאם לה שולמו לו השלמות או הוקטנו המקדמות הבאות לפי העניין ושיקול דעת החברה. בכל רבעון התובע קיבל דו"ח המפרט מכירותיו מול המקדמות ששולמו ומציג התחשבנות סופית עבור אותו רבעון. שיעור המקדמות הופחת מספר פעמים על מנת להתאים המקדמות למכירות בפועל (ס' 10-11 לתצהירו). לטענתו, החוב שנוצר במהלך שנת עבודתו האחרונה לא נוכה במלואו לפנים משורת הדין, מתוך הסתמכות על טענות התובע לעסקאות מכירה עתידיות, כשהנתבעת הייתה מוכנה לוותר עליו במסגרת תנאי פרישה מוסכמים (ס' 12-13 לתצהירו).

הנתבעת הציגה תחשיב בנוגע לעמלה שהגיעה לתובע, בשיעור 3% מתקבולי הנתבעת, עבור מכירות בשנת 2014 (ס' 20 לתצהיר גראוס ומוצג נ/25). נתוניה לא נסתרו בעניין זה (ע' 72, ש' 10;ע' 73, ש'1). גראוס הבהיר בעדותו שהמדובר בתקבולי החברה עבור מכירות התובע בשנת 2014, ובהתאם להם נקבע שיעור עמלות התובע, וכשנערכה ההתחשבנות במועד סיום העבודה, נלקחה בחשבון יתרת חוב של התובע עבור שנת 2013 (ע' 74, ש' 14, 24). עוד הבהיר בחקירתו שלא נלקחו על ידו בחשבון עסקאות שהתבצעו או הסתיימו, שהתקבולים עבורן הגיעו לאחר סיום יחסי העבודה, באשר "המבחן היחידי הוא קבלת הכספים בפועל בחברה" (ע' 75, ש' 1).

26. התובע עצמו אינו חולק בכתב התשובה על כך שבמהלך יחסי העבודה נערכה התחשבנות בין הצדדים במסגרתה קוזזו מעת לעת סכומים ששולמו לו ביתר או בוצעו השלמות לפי העניין (ס' 11 לכתב התשובה). התובע אף העיד בתצהירו שהמקדמות הנ"ל שולמו לו כהלוואה, ובשל כך מבוצעת התחשבנות מדי רבעון בין הצדדים, וכששולמו מקדמות ביתר, אלה נוכו משכר העבודה (עמוד 3, ס' 22 לתצהירו). כפי העולה מכתב התשובה וסיכומי התובע, אין טענה ממשית לגופו של עניין בנוגע ליתרה שלילית של תשלומי עמלות במועד סיום העבודה. התובע למעשה טוען שהוא זכאי לכספים שלגביהם הנתבעת טוענת לקיומו של חוב, באשר לטענתו קיימת לו זכאות לעמלות עבור עסקאות שנערכו בתקופת עבודתו ושהתקבולים בעדן התקבלו בשנת 2015 (ס' 12 לכתב התשובה; ס' 71-75 לסיכומיו). זאת, בסך כולל של 11,055 $ (ס' 14 לתצהירו; ס' 79 לסיכומיו).

27. זכאות עובד לשכר עמלות עתידי מעסקאות שביצע במהלך תקופת עבודתו, אולם תמורתן התקבלה לאחר סיום עבודתו, נדונה בעניין צור (ע"ע 50359-02-16‏ ‏צור נ' טרשנסקי שירותי נדל"ן (6.11.17), ס' 22 לחוות דעה של כבד השופטת חני אופק גנדלר), שם נפסקו הדברים הבאים:

"איננו שוללים באופן עקרוני כי עובד יהא זכאי לקבל עמלות לאחר סיום העסקתו בגין עבודה שבצע במלואה טרם סיום עבודתו, ואשר התמורה בעדן נתקבלה אצל המעסיק לאחר סיום עבודתו. שאלת זכאות זו צריכה להיות מוכרעת על פי דיני החוזים וההסכמות החוזיות בין הצדדים, הנלמדות ממכלול נסיבות העניין, הסכמים כתובים, ככל שקיימים, חילופי דברים, התנהגות, נוהג במקום העבודה ועוד. בהתאם לכך, ייתכנו מקרים בהם בהתאם לפרשנות החוזה תעמוד זכות מעין זו לעובד והכל בהתאם לתוכנה של ההסכמה החוזית (ראו: עע (ארצי) 530/09 ‏ ‏סינטק מדיה נ' סיידה (14.9.11, פיסקה 36) לצד זאת ייתכנו מקרים בהם בחינת אומד דעת הצדדים תביא לתוצאה שונה (ראו: ע"ע 10668-09-16 מורגנבסר –תדיראן)".

28. הסכם העבודה המקורי בין הצדדים נחתם במועד קבלתו התובע לעבודה בשנת 2003. בהינתן שהתובע הועסק בנתבעת תקופת זמן ממושכת, הנפרשת על פני 12 שנה בקירוב, סביר שנערכו שינויים והתאמות בהסכם במהלך תקופת העבודה. חלק משמעותי מטענות הצדדים סב על תוכן ההסכמה בין הצדדים, משאין מחלוקת ביניהם כי חלו בה תמורות ושינויים במרוצת הזמן.

29. בסעיף 6.4 להסכם המקורי שנחתם ביום 22.6.03 צוין כי התמלוגים ישולמו לעובד על בסיס מזומן, כלומר רק על בסיס אותם תקבולים שהתקבלו בפועל בחברה. עוד נקבע שהם ישולמו אחת לשנה במסגרת שכר העובד לחודשים יוני ודצמבר, בצד זכאות העובד למקדמות חודשיות על חשבון תמלוגים. בעדכון להסכם בנספח ב' שעניינו זכאות העובד לעמלות ("תמלוגים בגין מכירות ישירות") מיום 11.5.08, צוין מפורשות שהעובד זכאי לתמלוגים בגין מכירות "וזאת כל עוד העובד מועסק בחברה." ובסעיף 2 לנספח זה אף צוין כי "תמלוגים בגין מכירות ישולמו לעובד כל זמן שהוא מועסק בחברה" (נספח א' לכתב תביעה שכנגד). כמו כן, בסעיף 7 להסכם מיום 25.1.14 נקבע מפורשות כי "תשלומי הבונוס ישולמו לעובד בהתאם לחלק היחסי של הגבייה וזאת כל עוד העובד יעבוד בחברה ובתנאי שלפחות 75% מהסכום בגין כל עסקה נתקבל בחברה." (נספח ב' לכתב התביעה שכנגד). הוראות הסכמיות אלה מלמדות באופן ברור על אומד דעת הצדדים לפיו העובד זכאי לאחוז ממכירותיו רק במהלך תקופת יחסי העבודה. התובע בחקירתו לא חלק על משמעותן ההסכמית של ההוראות בכל הנוגע לתנאי הזכאות לעמלות (ע' 22, ש' 7, 18), וגם לא הציג כל הוראה הסכמית או אחרת התומכת בטענתו לזכאותו לעמלות לאחר סיום יחסי העבודה.

באשר לאופן יישומו של ההסכם, גראוס העיד שהזכאות לעמלות נקבעת לפי תקבולים בפועל (ע' 74, ש' 14), ולעניין זה "המבחן היחידי הוא קבלת הכספים בפועל" במהלך תקופת העבודה (ע' 75, ש' 3). כך, שהתובע אינו זכאי לעמלות עבור עסקאות שעליהן עמל במהלך תקופת העבודה, ושאף בוצעו והוצאו עבורן חשבוניות, אולם התשלום בוצע לאחר סיום העבודה (ע' 75, ש' 4).

30. בהינתן ומטבע הדברים הסעיפים המגבילים את זכאות העובד עבור עסקאות מכירה לתקופת יחסי העבודה אינם באים לידי ביטוי במהלך תקופת העבודה אלא בסופה, עלינו לפנות אל המסכת הראייתית הנוגעת להתנהגות הצדדים בסמוך למועד סיום העבודה.

במועד סיום יחסי העבודה, סוגיית השבת סכומי המקדמות הועלתה כבר במסגרת השימוע שנערך לתובע ביום 8.1.15. בהתאם לפרוטוקול, התובע ביקש תנאי פרישה הכוללים, בין היתר, מחיקת חובו לחברה בגין מקדמות (נספח ב' לכתב ההגנה). בהמשך לכך, הודיעה החברה לתובע במכתב סיום העסקתו שמיום 12.1.15 כי מוצע לו "בונוס פרישה מיוחד" הכולל, בין היתר, ויתור על חובו בגין מקדמות על סך 11,020 $ כנגד חתימתו על מסמך היעדר תביעות (נספח ג' לכתב ההגנה) . בהיעדר הסכמה בין הצדדים, עמדה הנתבעת על זכותה להשבת המקדמות ששולמו בתלוש ינואר 2015, שבו נערך קיזוז בסך 2,506 ₪ בגין "מקדמות בונוס" ובמסגרת גמר החשבון בתלוש פברואר 2015 שבו קוזז סך כולל של 20,205.79 ₪ בגין "מקדמות בונוס" וצוינה יתרת חוב בסך 19,693.21 ₪ (נספח 2 לכתב התביעה; נספח ה' לתביעה שכנגד). כמו כן, במכתב החברה מיום 5.3.15 שבו צוין הקיזוז בתלוש פברואר 2015 בגין תשלומי מקדמות ויתרת חוב קיימת על סך 19,693.21 ₪ (נספחים ד' לתביעה שכנגד).

31. נוכח כל האמור, ובעיקר נוכח ההסכמות הברורות שבין הצדדים בנוגע לזכויות העובד עבור עמלות מכירה, אנו קובעים שהתובע אינו זכאי לעמלות מתקבולי עסקאות מכירה לאחר סיום יחסי העבודה.

בהינתן האמור, אין לנו אלא לקבוע שהנתבעת הייתה רשאית לקזז מתשלומי העובד בתלוש פברואר 2015 את הסכומים שקוזזו על ידה בגין מקדמות, וכן שקיימת לתובע יתרת חוב בסך 19,693.21 ₪.

פיטורים שלא כדין

32. התובע טען בתביעתו כי פוטר שלא כדין, הן מהטעם שאלה בוצעו ללא סיבה מוצדקת, והן בשל פגמים בהליך. התובע עתר לחיוב החברה בפיצוי כספי בגובה 6 משכורות חודשיות, בסך 120,774 ₪.

החברה טענה שהייתה קיימת הצדקה עניינית לשקול את פיטורי התובע, והעילות שעמדו הן ביסוד ההחלטה לשקול סיום עבודת התובע והן ביסוד פיטוריו היו ירידה משמעותית בהיקף מכירותיו ובעיות התנהגות. עוד הוסיפה הנתבעת שהתובע עצמו הבהיר בשימוע שיחסי עבודה בין הצדדים אינם יכולים עוד להימשך גם מבחינתו. ולבסוף, טענה החברה כי לא נפל כל פגם בהליך הפיטורים.

33. אשר לדעתנו, לאחר שבחנו את מסכת הראיות, הגענו לכלל מסקנה שהנתבעת הוכיחה את עילת הפיטורים לה טענה, ונפרט:

ראשית דיבון העידה במפורט על התדרדרות מהותית שחלה ביחסי האנוש של התובע בשנים 2013- 2014, שבאה לידי ביטוי הן ביחסו לעובדי החברה ומנהליה והן באופן התנהלותו במקום העבודה. לפי עדותה, במסגרת תפקידה הגיעו אליה תלונות רבות אודות יחס לא הולם, שפה בוטה והתייחסות לא נאותה כלפי עובדים ומנהלים. לאור זאת, בינה לבין התובע התקיימו שיחות אישיות ומשובים שתועדו בחלקם ואף הוכנסו לתיקו האישי (ס' 6-8 לתצהירה). העדה פירטה אודות מספר מקרים מסוימים המדגימים את האמור (ס' 9-15 לתצהירה והמוצגים המצוינים שם; ע' 66, ש' 26; ע' 67, ש' 1);

שנית דותן העיד שביסוד פיטורי התובע עמדו הן ירידה במכירות שהגיעה לשפל בשנת 2014 והן בעיות התנהגותיות שהיו למעשה הסיבה המשמעותית והמכרעת לכך (ס' 3- 9 לתצהירו; ע' 48, ש' 15; ע' 50, ש' 3,8). דותן פירט בעדותו אירועים להם היה שותף, המדגימים התנהלות קלוקלת של התובע (ס' 11- 12 לתצהירו; ע' 49, ש' 25). בחקירתו הוסיף לעניין זה כי "ההתנהגות שלו היתה מתחת לכל ביקורת לאורך שנים" (ע' 45, ש' 18). זאת ועוד. גראוס עצמו העיד מניסיונו האישי על כך שהתובע נהג להשיב באגרסיביות לבקשות שונות שהופנו אליו בענייני עבודה (ס' 8 לתצהירו ומוצג נ/23);

שלישית ספקטור העיד כי "לאחר האירועים שהיו ב-2013 שראינו אותם חמורים ביותר, חיפשנו כלי מסוים כדי למתן את ההתנהגות הברוטלית/אלימה כדי שיהיה איזה שהוא שוק..."(ע' 32, ש' 1). העד התייחס בעניין זה לסעיף 5 למסמך מיום 25.1.14 הנוגע לזכויות העובד לאחוזים מעסקאות מכירה (מוצג נ/13). סעיף זה קובע כי החברה תהא רשאית לבטל את הבונוסים באופן מלא או חלקי על פי שיקול דעתה "בעקבות מקרים של התנהגות לא נאותה של העובד ברמה המקצועית ו/או האישית.". ספקטור הבהיר שהמדובר בסעיף ייחודי שלא נכלל בהסכמי ההתקשרות עם עובדיה האחרים של החברה (ע' 32, ש' 1). על כך אף עמדה דיבון בעדותה (ס' 11-12 לתצהירה). אף התובע העיד בעניין זה שהסעיף הוסף לתנאי עבודתו על רקע סכסוך בינו לעובד אחר (ע' 13, ש' 18);

רביעית עדויות עדי הנתבעת לא נסתרו ואף נתמכו בחלקן במסמכים מזמן אמת, ובעיקר במשוב שנערך לתובע בדצמבר 2013, וכן בעדות התובע עצמה, הן בנוגע לחוסר שביעות הרצון בחברה מהתנהלותו והתנהגותו בעבודה (נ/17; ע' 10, ש' 5,20; ע' 11, ש' 1,11; ע' 12, ש' 1, 21; ע' 13, ש' 5). והן לעניין הירידה במכירות בתחום פעילותו (ס' 9-10 לתצהיר התובע; ע' 16, ש' 22).

34. באשר לטענות התובע בדבר פגמים בהליך השימוע, איננו מוצאים לנכון לקבל גם אותן, וננמק:

ראשית אין חולק שלתובע נמסר זימון לשימוע בכתב מיום 6.1.15, שבו הודיעה לו החברה שהיא שוקלת את המשך העסקתו בין היתר בשל "ירידה משמעותית ומתמשכת בפעילות של הטריטוריה תחת אחריותך" וכן בשל "קשיים בהבנת נהלי העבודה של החברה" (מוצג נ/4);

שנית התובע אומנם טען בתביעתו שבעת מסירת הזימון לשימוע נאמר לו, שהמדובר בהליך רשמי בלבד ושאין בכוונת הנתבעת להורות לאמיתו של דבר על פיטוריו (ס' 9 לכתב התביעה). אולם גרסתו בעניין זה היתה סתמית, לא מפורטת, וממילא היא לא הוכחה. התובע אף לא התייחס לכך בתצהירו ורק בחקירתו טען כי "זה מה שאמרה לי יוליה ועודד אמר לי משהו אחר." (ע' 19, ש' 9);

שלישית מכל מקום, עדותו זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו בתצהיר, לפיה בינואר 2015 זומן על ידי דותן לחדרה של דיבון, שהשניים הודיעו לו שעבודתו צפויה להסתיים, שכרטיסי טיסה עבור נסיעת עבודה שנקבעה לו בוטלו, ושכבר הוחלט בחברה על עובדת מחליפה. בעוד דיבון מסרה בידו את הזימון לשימוע החתום על ידה בלבד (ס' 11-12 לתצהירו). לעומת זאת, דותן העיד שלמיטב זכרונו הוא מסר לתובע את הזימון ולא הוסיף מעבר לאמור בו אודות הסיבות שהובילו לכך שהחברה שוקלת את המשך העסקתו (ס' 20 לתצהירו; ע' 45, ש' 3). אף מעדות דיבון התרשמנו שלא נאמרו על ידה לתובע דברים העומדים בסתירה מהמצוין ברורות בזימון לשימוע (ע' 64, ש' 13; ע' 66, ש' 17);

רביעית דיבון העידה כי עילת השימוע, הנוגעת לבעיות התנהגותיות של התובע, באה לידי ביטוי בזימון לשימוע שם צוין שהסיבות לשקילת המשך עבודתו בחברה הם "קשיים בהבנת נהלי העבודה של החברה" (נ' א' לכתב ההגנה; ע' 63, ש' 25; ע' 64, ש' 1). וכי לא מצאה מקום לציין מפורשות טענות בדבר בעיות התנהגותיות שכן "הוא לא התאים את עצמו לעבוד בצורה נורמטיבית בחברה, אני לא רציתי לכתוב משהו מבזה או לא יפה. העדפתי לכתוב זימון בצורה מכובדת." (ע' 64, ש' 7);

חמישית מכל מקום, שוכנענו שהתובע היה מודע היטב לסיבות העומדות ביסוד ההחלטה לשקול המשך העסקתו בחברה, שכן קדמו להחלטה זו מספר שיחות בינו לבין מנהליו הן בנוגע להתנהגותו במקום העבודה והן בנוגע לשוק המכירות שהיה באחריותו (ס' 8, 19 לתצהיר דיבון; ס' 14 לתצהיר דותן; ע' 48, ש' 20; ע' 49, ש' 1). הסיבות לשימוע, אף הובהרו בפניו במעמד השימוע עצמו והוא התבקש להתייחס לדברים (ס' 19 לתצהיר דיבון; ס' 27 לתצהיר ספקטור). התובע עצמו הודה שבשימוע הועלה בפניו נושא "ירידת מכירות ושהחליטו לקצץ את מחלקת מזרח-אירופה" (ע' 18, ש' 21);

שישית התובע אומנם טוען שהשימוע נערך למראית עין, אולם דיבון הכחישה את הטענות ופירטה לעניין זה שבשימוע ניתנה לתובע האפשרות המלאה להשמיע את עמדתו, ולצורך כך אף השתתף בשימוע באופן חריג מנכ"ל החברה (ס' 20 לתצהירה). שוכנענו מעדויות דותן וספקטור שהחברה ביקשה לשקול באמת ובתמים את המשך העסקת התובע (ס' 21- 24 לתצהיר דותן; ס' 28 לתצהיר ספקטור). במסגרת השימוע (הפרוטוקול נ/5) העלה אמנם התובע טענות מפורשות בדבר היות הפיטורים בבחינת עובדה מוגמרת, אולם הובהר בפניו על ידי המנכ"ל שטרם התקבלו החלטות וקיימת חשיבות לשמיעת עמדתו. כמו כן, דותן העיד שיום או יומיים לאחר השימוע נערך דיון בעניין התובע, שבו נטלו חלק הוא עצמו, המנכ"ל, ודיבון (ע' 48, ש' 1);

שביעית, אין אנו מקבלים את טענת התובע לפגם שנפל בהליך, באשר לא הובהר לו שבאפשרותו לקבל ייצוג על ידי עו"ד בשימוע. בזימון לשימוע צוינה זכותו להתייצב לשימוע עם גורם מטעמו (נ/4). כמו כן, דיבון הבהירה בחקירתה שהודיעה לתובע בעל פה במעמד מסירת הזימון, שהוא יכול להגיע לבד או מלווה בעורך דין, כפי שהיא נוהגת בשאר המקרים (ע' 64, ש' 13).

35. על כל האמור נוסיף, שאף אם היינו מוצאים פגמים בשימוע – וכאמור לא מצאנו כאלה – הרי שהוצגנו בפנינו טעמים מהותיים נוספים מדוע אין לפסוק לתובע פיצוי בעטיים, ונפרט:

ראשית כפי העולה מפרוטוקול השימוע, התובע ביקש למעשה את פיטוריו, והוא לא הציג בפני המעסיק נימוקים ממשיים להמשיך להעסיקו, ולמעשה, להיפך. כך למשל, התובע הלין על כך שמעולם לא היה שותף לצעדים אסטרטגיים של החברה כולל באזור פעילותו "ועל כן הוא לא רואה סיבה להתחיל לעשות את זה עכשיו." עוד הוא ציין שלשיטתו החברה קיבלה החלטות שגויות לאורך כל הדרך לגבי שווקים רבים. כמו כן, החברה פיטרה "בלי בושה" את העובדים הכי חשובים ומשמעותיים וטען בפני מנהליו כי "עם מי נשאר לעבוד?". התובע אף הודה בחקירתו שציין בשימוע שהחברה פיטרה עובדים טובים וחשובים אצלה "ולא נשאר עם מי לעבוד" (נ/5; ע' 20, ש' 1);

שנית בנוגע לכך, דיבון העידה שהתובע נהג בשימוע בעזות מצח ובצורה בוטה כלפי הנהלת החברה, ואף ציין את חוסר אמונו במנהליה (ס' 20-21 לתצהירה). דותן הוסיף והעיד כי "אני זוכר שהוא תקף את החברה ואת הנהלת באופן אישי, גם כן במילים בוטות, זה מה שאני זוכר" (ס' 27 לתצהירו; ע' 46, ש' 1). כמו כן, ספקטור העיד על הצורה הבוטה שבה נהג העובד בשימוע, שלא הותירה מרחב שיקול דעת רב בעניינו, ואף ציין לגבי המתועד בפרוטוקול השימוע "שכאן יוליה עידנה את זה בצורה משמעותית מטעמי כבוד כיוון שהוא אמר שהוא לא מוכן לעבוד תחת עודד, כולם טיפשים ומפגרים כאן." (ס' 27-28 לתצהיר ספקטור; ע' 34, ש' 18). לעומת זאת, התובע לא התייחס בפרוטוקול לגופם של דברים, דהיינו, לטענות החברה, והוא לא לקח אחריות, גם לא באופן חלקי, להתנהגותו (נ/5; ס' 20 -21 לתצהיר דיבון);

שלישית יתרה מכך, מהפרוטוקול עולה שהתובע במפורש ביקש לסיים העסקתו בחברה ואף העלה במעמד השימוע בקשות מפורשות ומסוימות בנוגע לתנאי פרישתו. התובע ציין במפורש "כי הוא אינו רואה עתיד מבחינתו בשום מערכת יחסית [יחסים] מתמשכת עם החברה והוא מוכן להעביר בצורה מסודרת את השמות של המפיצים והעסקאות ומכאן והלאה החברה תצטרך להסתדר בכוחות עצמה.". בנוסף לכך, בהודעה שנמסרה לו בדבר סיום העסקתו צוין שפתוחה בפניו האפשרות לקבל מידע מפורט בשיחה מסודרת לגבי הסיבות שביסוד החלטת פיטוריו תוך התייחסות לדבריו בשימוע (מוצג נ/6). אולם, התובע בזמן אמת לא בקש לפנות למעסיקה בעניין זה או למנוע את פיטוריו;

רביעית משכך, בנסיבות שנוצרו, אנו רואים בתובע כמי שלא היה מעוניין בהמשך עבודתו, וביקש לסיימה. כידוע השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה ונסיבותיו. לא כל פגם בשימוע יש בו כדי להצדיק פיצוי, אלא כל מקרה נבחן בנסיבותיו (ע"ע 554/09 צבר ברזל נ' שמיר (13.1.11, כב' השופט (כתוארו אז) אילן איטח)). תכלית הליך השימוע היא, בדרך כלל, לבחון, האם הפיטורים מוצדקים, והאם יש מקום למנוע אותם. באופן מעשי, לא נמנעה מהתובע בפועל האפשרות להעלות טענות מסוימות על מנת למנוע פיטוריו, ועל כן אף אין מקום להורות על פיצוי, אפילו אם היינו מוצאים פגמים (השוו; ע"ע 344/08 דרוט נ' מדינת ישראל (7.5.09)); בר"ע 59581-11-12‏ ‏סלע עופר מוניות נ' לוגסי (30.12.13), ס' 41 לפסק הדין).

36. נוכח כל האמור, אנו דוחים את התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

הודעה מוקדמת

37. בכתב התביעה טען התובע כי לא שולם לו שכרו בתקופת ההודעה המוקדמת מיום 1.1.15 ועד ליום 13.2.15. בסיכומיו טען שבמכתב הפיטורים מיום 12.1.15 הודע לו שיחסי העבודה יסתיימו עם תום תקופת ההודעה המוקדמת, במהלכה לא יידרש עקרונית להתייצב לעבודה, בכפוף לזמינות. התובע טען שלא זו בלבד שעבודתו לא נדרשה בתקופת ההודעה המוקדמת, אלא שהדבר אף נמנע ממנו על ידה עת שנדרש שלא להתייצב לעבודה.

בכתב הגנתה טענה החברה ששכר העובד והודעה מוקדמת קוזזו כנגד חובו אליה, בגין תשלום מקדמות, ומכל מקום ששכרו הקובע לעניין הודעה מוקדמת עומד על סך 9,629 ₪ (סעיף 10 לכתב ההגנה).

38. בפועל, בתלוש ינואר 2015 בוצע קיזוז בסך 6,210 ₪ בגין "חוסר ש.עבודה", ובתלוש פברואר בוצע קיזוז נוסף בסך 7,247.05 ש"ח בגין "חוסר שעות עבוד [עבודה]"כך שבסך הכל קוזז סך 13,457 ₪.

39. אשר לדעתנו – במכתב סיום ההעסקה מיום 12.1.15 הודע לתובע שפיטוריו יכנסו לתוקף "במסגרת ההודעה המוקדמת המגיעה לך כחוק" ביום 13.2.15. משכך, בתקופה שמיום 12.1.15, מועד הודעת הפיטורים, ועד ליום 13.2.15, תום תקופת ההודעה המוקדמת, נמשכו יחסי העבודה על כל המתחייב מכך (דב"ע מג/3-113 עיריית ראשון לציון נ' אמסלם (25.3.84)).

במסגרת מסמך זה הוצעו לתובע תנאי פרישה מיטיבים הכוללים, בין היתר, אפשרות שלא להתייצב לעבודתו בתיאום עם המנהל הישיר ובכפוף לזמינות טלפונית (נ/6- נ/7 לתצהירי החברה). תנאי הפרישה היו מותנים בחתימה על כתב ויתור, שעליו התובע לא הסכים לחתום. אולם על אף האמור, עולה מהעדויות שהסכמת החברה להיעדרות התובע מעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת הייתה תקפה אף בהיעדר חתימתו על כתב הויתור (ע' 39, ש' 11). ספקטור אף הודה בחקירתו כי ללא קשר לחתימת התובע על כתב הויתור "אנו נותנים את זה לכל מי שיש לו הודעה מוקדמת, לתת לאנשים לא להיות במסגרת והם באים לפי דרישה מתי שצריך בכל התקופה" (ע' 39, ש' 17), והדבר נתמך אף בעדות גראוס (ע' 71, ש' 9, 17). ואכן, סוגיית ההודעה המוקדמת אף לא הועלתה במסגרת "כתב היעדר תביעות" שעליו התבקש התובע לחתום (נ/7 לתצהיר דיבון). מה גם, שהודעה אחרת או מתוקנת בנוגע לתנאי פרישת התובע לא הוגשה. נוכח האמור, אנו קובעים שהתובע לא התבקש מלכתחילה להתייצב לעבודה בחברה, אלא על פי דרישה.

40. בפועל, החברה לא פנתה לתובע על מנת שיתייצב או יבצע עבודה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת. ההיפך מכך, החברה דרשה ממנו שלא להגיע לעבודה. כך, דותן הודיע לתובע מפורשות במייל מיום 14.1.15, שתנאי הפרישה שהוצעו לו מבוטלים בשל טענות לפגיעה בחברה, בקשרי לקוחותיה, ותדמיתה. התובע התבקש להשיב מידית את הטלפון הנייד והמחשב ששימשו אותו לעבודתו, ולתאם גמר חשבון, תוך שצוין במכתב הנ"ל כי "כמובן שתקבל את כל אשר מגיע לך ע"פ חוק" (מוצג נ/21 לתצהיר דותן). דותן העיד שכשנודע לו על כך שהתובע טס במהלך תקופת ההודעה המוקדמת לבלארוס, ללא אישור של הנהלת החברה, ונפגש עם מפיצי החברה, הוא ביקש ממנו להשיב את המחשב והנייד שברשותו ולתאם פגישה עם מחלקת הכספים על מנת להסדיר את חובו (ס' 37 – 39 לתצהירו; ע' 39, ש' 4). מחקירתו לא שוכנענו שהנתבעת אכן פנתה לתובע בפועל לצורך ביצוע עבודה (ע' 39, ש' 26;ע' 40, ש' 1). ספקטור העיד שכשנודע לחברה על נסיעת התובע לבלארוס, פגישתו עם מפיצים של החברה, ואי חתימתו על סעיף הגבלת תחרות, היא לא הייתה מעוניינת בעבודתו (ע' 37, ש' 2; ע' 38, ש' 1).

התובע העיד שדותן ודיבון הודיעו כי נאסר עליו להגיע למשרדי החברה, שירותיו אינם נחוצים, ואף נאמר לו מפורשות "לעסוק בענייני בתקופת ההודעה המוקדמת ולחפש עבודה" ולא נמסר לו שעליו לבקש רשות עבור דבר מה במהלך תקופת ההודעה המוקדמת (ס' 16, 44 לתצהיר התשובה). התובע העיד שתיאם נסיעתו עם דותן, שהשיבו בעניין זה "שאני יכול לנסוע לאן שאני רוצה, ולעשות מה שאני רוצה." כמו כן, העיד כי הנסיעה לבלארוס תואמה הן עם עודד והן עם דיבון שהודיעה לו "שאני צריך לנסוע אני לא חייב להגיע למשרד, יש לי כמה שבועות למצוא עבודה חדשה ופרנסה, תעשה מה שאתה רוצה" (ע' 20, ש' 9; ע' 21, ש' 3). ספקטור עצמו הודה כי "מנקודת השקפתי אם הוא היה בא ומבקש בצורה מסודרת וברורה ומסביר מה המטרה, אז כנראה שלא היינו מסרבים, היות ולא כך היה המצב זו עוד סיבה טובה לכעס" (ע' 39, ש' 1).

41. כידוע, תכליתה של ההודעה המוקדמת היא כפולה. מצד אחד, ליתן למעסיק הזדמנות למצוא מחליף, ומצד שני, ליתן לעובד זמן למציאת עבודה אחרת. מכאן, שהתובע היה רשאי במהלך תקופת ההודעה המוקדמת לתור אחר מקור פרנסה חלופי בתחומו, ואין בכך משום הפרת חובותיו כלפי המעסיקה. זאת, כל עוד פעולותיו עולות בקנה אחד עם חובות הנאמנות, האמון, ההגינות, ותום הלב, החלות במהלך תקופה זו (ע"ע 1182/00‏ ‏אזוט נ' אטיה (8.1.02); ע"ע 62/08 לבל נ' חברת הדקה ה-90 (27.12.09, ס' 10-13 לפסק הדין והאסמכתאות שם)).

42. בענייננו זה, התובע הכחיש את טענות החברה בדבר אופי מגעיו עם מפיציה במהלך נסיעתו לבלארוס (ס' 44 לתצהיר התשובה; ע' 14, ש' 27; ע' 15, ש' 1). בחקירתו הוסיף שנסע לבלארוס כי "יש לי שם משפחה, נסעתי לשם לקחת מהדוד שלי 10 אלף דולר כי ידעתי שמפטרים אותי, אבל לא נפגשתי עם המפיץ בכלל" (ע' 20, ש'5). הגם שלא שוכנענו בטענתו זו, אין אנו סבורים שיש בראיות הקיימות כדי להוכיח שהוא ביצע פעולות כנגד החברה בניגוד לחובות שהיו מוטלות עליו בתקופת ההודעה המוקדמת, ודאי לא במידה כזו שיש בה כדי לשלול את זכותו לשכר בתקופה זו (ע' 40, ש' 11). לעניין זה נבהיר שהתובע היה רשאי שלא לחתום על מסמך היעדר התביעות, שכלל סעיף המגביל עיסוקו למשך תקופה של 12 חודשים (עניין לבל; מוצג נ/7; ס' 27 לתצהיר דיבון ומוצג נ/11).

אכן, ייתכן והחברה הסתייגה מנסיעת התובע לבלארוס, שם היא פועלת. כמו כן, אין ספק שמערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון בעיקר לאחר שהתובע סירב לחתום על סעיף המגביל עיסוקו. אולם, בכך אין כדי לשלול מהעובד את שכרו במהלכה. מה גם, שבזמן אמת החברה הודיעה לתובע שקיזזה את שכרו עבור תקופת ההודעה המוקדמת, בשל תשלום ביתר של מקדמות (נספח ד' לכתב התביעה שכנגד), בעוד שבתלושים עצמם צוין שהקיזוז הוא בשל "חוסר שעות עבוד [עבודה]" (נ/24 לתצהיר גראוס). אף במסגרת הליך זה טענה החברה בכתב ההגנה ששכר התובע בתקופת ההודעה המוקדמת קוזז בתלושי ינואר 2015 – פברואר 2015, בשל חוב הנובע מתשלום מקדמות ביתר (סעיף 10 לכתב ההגנה). כך, שהחברה עצמה לא טענה למעשה להפרת חובות העובד, ולנסיבות השוללות זכותו לשכר עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת.

43. נוכח כל האמור, אנו קובעים שהקיזוז שנערך בשכר התובע בתקופת ההודעה המוקדמת, בגין "חוסר שעות עבודה", היה שלא כדין.

באשר לשיעור השכר בתקופת ההודעה המוקדמת, בסיכומיו הבהיר התובע שתשלום הודעה מוקדמת נאמד על ידו על סך 14,129 ₪, ומבלי שנתבע במסגרת זו רכיב עבור עמלות, שהתובע ביקש לתבוע אותו במסגרת תביעתו הנפרדת לתשלום יתרת עמלות (ס' 64 לסיכומיו). הנתבעת טענה בכתב ההגנה ששכרו הקובע של התובע הוא בסך 9,629 ₪ בלבד (ס' 10 לכתב ההגנה). במקרה זה, התובע לא הועסק בפועל, הגם שיחסי עבודה התקיימו בתקופת ההודעה המוקדמת. השכר המובא בחשבון לצורך חישוב הפיצוי עבור אי מתן הודעה מוקדמת, להבדיל משכר עבור עבודה בפועל, הוא זה המשמש לחישוב פיצויי הפיטורים. ככזה, אין הוא כולל גמול שעות נוספות והחזר הוצאות, אולם נכלל בו רכיב עמלות (עניין עזרא, ס' 8 לפסק הדין).

44. בנסיבות העניין, ומשקיים ספק באותנטיות של רכיב גמול שעות נוספות ששולם, סבורים אנו שנכון לקבוע את גובה השכר לו זכאי התובע עבור תקופת ההודעה המוקדמת על הסך שחושב בזמן אמת על ידי החברה בזמן אמת. משכך, אנו פוסקים לתובע עבור תקופת ההודעה המוקדמת סך 13,457 ₪, שיישא הפרשי הצמדה וריבית בלבד, נוכח מחלוקת כנה ואמיתית בעניין זה שנפלה בין הצדדים.

פידיון דמי חופשה והבראה

45. התובע טען בכתב התביעה שבמועד סיום עבודתו עמדו לזכותו 34.57 ימי חופשה, כשערך יום חופשה עומד על 642.2 ₪, ועל כן פדיון חופשה נאמד בסך 22,201 ₪. באשר לדמי הבראה, התובע טען לפדיון דמי הבראה עבור 12 החודשים האחרונים לעבודתו, בהיקף של 8 ימים ולפי תעריף יום הבראה בסך 378 ₪, כך שאלה נאמדו על סך 3,060 ₪ (ס' 22-23 לכתב התביעה).

בתלוש פברואר 2015 נערך לתובע גמר חשבון, במסגרתו נכללו תשלומי המעסיק עבור פדיון חופשה בסך 15,031.47 ₪, כשחשבון החופשה על פי התלוש עמד על יתרה של 31.73 ימים. כמו כן, שולם פדיון הבראה בסך 1,367.01 ₪.

46. בסיכומיו, התובע מעלה טענותיו, בנוגע לתשלום פדיון חופשה והבראה, רק במסגרת טענתו העיקרית בדבר עצם הקיזוז שלא כדין שערכה הנתבעת בתלוש שכרו האחרון, בגין חוב מקדמות עבור עסקאות מכירה (ס' 15, 65 לסיכומי התביעה). כלומר, התובע אינו חולק על עצם שיעורי התשלומים עבור פדיון זכויותיו בתלוש פברואר 2015. משכך, אין מקום להידרש לטענותיו.

התביעה שכנגד

47. כתב התביעה שכנגד הוא תביעה כספית שהגישה החברה כנגד התובע, במסגרתה עתרה לפסיקת פיצויים בגין נזקים נטענים שונים שנגרמו לה בשל מעשים ומחדלים של התובע בתקופת עבודתו אצלה.

הפסד רווח בגין עסקת מכירה של מכשיר רפואי

48. הנתבעת עתרה בתביעה שכנגד לחיוב התובע בסך 70,002 ₪ בגין תשלום ששילמה לסוכן שלה ברוסיה בגין מכשיר גנוב. לטענתה, כשנתיים ימים טרם סיום התקשרות עם התובע פנה אליה סוכן לשעבר שלה בשם זילבר (להלן: זילבר) בטענה שהתובע "ככל הנראה" גנב ממנו ברוסיה מכשיר רפואי שקנה מהחברה. זילבר טען שלאחר שרכש המכשיר, הוא נעצר ונאסר, ולאחר שהשתחרר גילה שהמכשיר נלקח מהקליניקה והושם במקום אחר. זילבר אף הודיע שבכוונתו להתלונן על גניבה ברשויות המקומיות. מנכ"ל החברה הפציר באחרון לבל יעשה כך. במסגרת בדיקה שנערכה מול התובע, שהיה באותה העת נציגה היחיד של החברה במזרח אירופה, הודה התובע שבמהלך שהייתו של זילבר במאסר, הוא העביר את המכשיר לקליניקה רפואית אחרת ללא היתר, ומבלי שעדכן בכך את החברה, כשלגרסתו המדובר היה באי הבנה של הלקוח. עוד התברר לחברה שהסוגיה הועלתה כבר בין התובע לבין זילבר מבלי שהחברה הייתה שותפה לכך, כשהתובע נקט באלימות מילולית כלפי זילבר. בסופו של דבר, עלה בידי מנכ"ל החברה להניא את זילבר מהגשת תלונה במשטרה.

על יסוד טענותיה אלה, ובהינתן שהמכשיר עצמו הוחזר, החברה עותרת לחיוב התובע באובדן רווחיה עבור העסקה בסך 70,002 ₪ (18,000 $).

49. התובע טען בהגנתו ובסיכומיו שהטענה לביצוע גניבה על ידו בנוגע למכשיר מסוג ED 1000 (להלן: המכשיר) מופרכת וכוזבת. התובע פירט שבהמשך להתקשרות החוזית בין החברה לבין המפיצה, חברת רוסלין מדיקל (להלן: רוסלין) שבבעלות אותו זילבר, וההסכמות אליהן הגיעו, המכשיר הועבר מהקליניקה שבה הוצב מטעם רוסלין לקליניקה אחרת, תמורת השבת סכום העסקה על סך 30,000 $. לטענתו, האמור הוסכם ובוצע על ידי החברה ובאחריותה ובשליטתה המלאה, ועל פי הוראותיה, כשהתובע שימש לעניין זה רק כגורם במשא ומתן.

50. בחנו את מסכת הראיות ואת טיעוני הצדדים, והגענו לכלל מסקנה שהחברה לא הוכיחה את טענותיה. למסקנה זו הגענו מהנימוקים הבאים:

ראשית, התובע פירט באריכות בעדותו שבכתב אודות ההתקשרות החוזית בין החברה לבין רוסלין, במסגרתה קיבלה רוסלין בלעדיות על המכשיר בתמורה לרכישת שני מוצרים בשווי של 30,000 $, כשלפחות באחד מהם היתה אמורה לעשות שימוש לצורך קבלת רישוי משרד הבריאות ברוסיה על חשבונה. בפועל, המכשיר נרכש על ידי רוסלין תמורת 30,000 $, והוצב על ידה בבית-החולים במוסקבה בספטמבר 2009, למטרת מחקר קליני (ס' 22א'-22ג' לתצהיר התובע). ואולם, בסוף 2010 החברה ביקשה להפסיק את ההתקשרות עם רוסלין, עם מאסרו של זילבר, ופנתה לרעייתו על מנת לקבל את האישורים המקוריים שניתנו על ידי משרד הבריאות ברוסיה למוצריה. רעייתו של זילבר הסכימה לאמור, בכפוף לתשלום 85,000 $ והשבת המכשיר תוך זיכוי זילבר במלוא סכום העסקה בסך 30,000 $. מדיספק הסכימה לכך בתנאי שהתשלום עבור המכשיר יושב לזילבר רק לאחר שיושלמו הניסויים הקליניים, ויתקבל אישור משרד הבריאות ברוסיה למכירת המכשיר בתחומה. תחילה דרשה רעייתו של זילבר את השבת מלוא סכום העסקה עבור המכשיר, טרם העברת המכשיר לחזקת החברה, אולם לאחר מכן הסכימה לדחות את התשלום עד לאחר שהחברה תקבל את מסמכי הרגולציה עבור המכשיר. בהתאם, נתנו נציגי רוסלין את הסכמתם לכך שהחברה תעביר את המכשיר לקליניקה אחרת, על מנת לסיים את המחקרים הקליניים ולקבל מסמכי רגולציה, ורק לאחר מכן שיועבר לרוסלין סכום הרכישה של המכשיר (ס' 22ד'- 22יד' לתצהיר התובע; ע' 16, ש' 15);

שנית ספקטור הודה בתצהירו שאכן התנהל משא ומתן בין החברה לרוסלין, שבמסגרתו סוכם שרוסלין תקבל "סכומים מסוימים עבור העברת הרישיונות לבעלות מדיספק". כמו כן הודה שהועבר תשלום חלקי על סך 50,000 $ בלבד, ושהחברה התחייבה לתשלום נוסף בהמשך עבור מכשירים שאותם רכשה רוסלין ושאינם בשימוש. ספקטור הבהיר שכשרוסלין חדלה מלפעול, ועל מנת שיתאפשר להפיץ את המכשירים, נדרש שהרישיונות שאותם קיבלה רוסלין יועברו על שם מדיספק, ולשם כך נדרשה החברה לשלם סכומי כסף לרוסלין (ס' 8 לתצהירו). כך שאף לגרסתו, ההסכמות בין החברה לבין רוסלין כללו התחייבות לקבל בחזרה את המכשיר, תוך השבת סכום הרכישה (30,000$) לרוסלין;

שלישית ספקטור לא הוכיח שהחברה פעלה, באשמת התובע, בניגוד להסכמות שבינה לבין רוסלין. כך, לא הוכח שסוכם בין השתיים האחרונות שסכום הרכישה יושב בטרם יתקבל הרישוי עבורו. טענות ספקטור נתמכות חלקית רק במייל מיום 30.4.11 של רעיית זילבר, שבו ציינה שאינה מסכימה לתנאים המוצעים על ידי החברה (ס' 15 ומוצג נ/28 לתצהיר ספקטור). ואולם, כפי שפירט התובע בעדותו, לבסוף נעתרו רעיית זילבר ורוסלין לתנאיה של החברה, והסכימה לדחיית התשלום (ע' 16, ש' 2). החברה לא הגישה כל ראייה אחרת על מנת לתמוך בטענותיה לעניין זה, מלבד התכתובת הנ"ל;

רביעית התובע העיד, ולא נסתר, שלמעשה הסיבה לפנייתו הנזעמת של זילבר באפריל 2012, שכללה איום בדבר הגשת תלונה למשטרה, הייתה אי השבת סכום הרכישה לרוסלין בסך 30,000 $. לפי עדות זו, לאחר שהושלמו הניסויים הקליניים וניתנו מסמכי האסדרה לחברה בספטמבר 2012, ספקטור ביקש להתחמק מהעברת התשלום לרוסלין, והוא בוצע באיחור רב רק לאחר שנה וחצי ממועד קבלת מסמכי האסדרה (ס' טו- טז, כב, כו-כז' לתצהיר התובע; ס' 47,49,51,53 לתצהיר התשובה). התובע פנה לספקטור בעניין זה אולם הוא סירב להעביר את סכום הרכישה (ע' 15, ש' 22). ואכן, כפי העולה מעדות ספקטור, הסכום הנ"ל שולם לזילבר רק בעקבות פנייתו של זילבר לתובע ולחברה בנדון (ס' 21 לתצהירו). לעומת זאת, לא ברורה טענת ספקטור כיצד "היו נחסכים לנו 30,000 $" שאותם נאלצה החברה כביכול לשלם לרוסלין בשל התנהלות התובע כלפי רוסלין. עדותו בעניין זה תומכת דווקא בטענת התובע שהחברה ביקשה להתחמק מהשבת סכום הרכישה (ס' 18 לתצהיר ספקטור);

חמישית ואכן, כפי העולה מגרסת ספקטור בתצהירו, הטענה כלפי התובע בעניין זה, אינה שגנב המכשיר, אלא ש"התנהל בצורה בלתי אחראית, פעל ביוזמה אישית ובאימפולסיביות, עשה מה שהוא ראה לנכון בעיני רוחו, ונתן הוראות למפיץ החדש להעביר את המכשיר לבית חולים אחר" וכי התנהלותו במקרה זה היא "שגרמה להתדרדרות בסיטואציה ולנזק לחברה". כמו גם, שלא עירב את ההנהלה והגורמים המתאימים בחברה לגבי הנעשה (ס' 20 לתצהיר ספקטור). במקום אחר הוסיף שהתנהלותו הקלוקלת של התובע, כדוגמת אימפולסיביות, והיעדר דיווח לממונים, "יצרו בלגאן וכאוס בטריטוריה בכלל ובהתנהלות מול רוסלין בפרט" (ס' 25 לתצהיר ספקטור);

שישית מצאנו הגיון רב בטענת התובע כי המכשיר הועבר לבית החולים רק לאחר שהתקבלו אישורים מטעמה של רוסלין לכך (ס' כ- כב, כה, יז ונספחים 7-9 לתצהירו; ס' 46, 54 לתצהיר התשובה). כמו גם, הטענה שספקטור היה מעורב בכל פרטי המשא ומתן בנוגע למכונה והדבר בוצע בהנחייתו המלאה (ס' 49, 52, 63 לתצהיר התשובה). ובפועל, הגורמים בחברה היו מעורבים ומודעים היטב להעברת המכשיר לבית חולים אחר (ס' 54-57 לתצהיר התשובה). על האמור נוסיף, שספקטור הודה בתצהירו בקיומו של אשם מצד החברה בשל אי הסדרת חובה עבור המכשיר, ובשל היעדר תיאום בין הגורמים האמונים על השירות הטכני לבין מחלקת הכספים בכל הנוגע לסטאטוס המכשיר מבחינת בעלות ותנאי תשלום (ס' 24 לתצהיר ספקטור);

שביעית המדובר בעניין שהתעורר והתברר בחברה באפריל 2012. למרות זאת, בזמן אמת לא נטען למעשה גניבה או ביצוע מעשה או מחדל כלפי המפיץ או כלפיה בסדר גודל שכזה. אפילו לגרסת ספקטור, במסגרת הטיפול בפרשה, החברה התחייבה מול זילבר בסך הכל שהתובע יקבל "נזיפה על ההתנהגות שלו ועל היחס שהוא הפגין כלפי רוסלין" (ס' 21 לתצהירו). ספקטור אף הוסיף וציין כי על אף שזילבר דרש ממנו, כפי טענתו, להפחית מהבונוס האישי של התובע את עסקת המכירה של המכשיר, הוא לא מצא לנכון לעשות כן בפועל (ס' 21 לתצהירו; ע' 41, ש' 13). כך שדומה שהטענות שהועלו בזמן אמת כנגד התובע בעניין זה היו בדבר התבטאויות לא נאותות מצדו כלפי זילבר, הא ותו לא.

51. מכל הטעמים אלה, אנו דוחים תביעת החברה לחיוב התובע בהפסד רווחי החברה הנטענים, בגין השבת סכום עסקת המכירה לרוסלין.

הפסדי החברה בגין טיפול ברישיון

52. החברה טענה שבמסגרת תפקידו הוטל על התובע לחדש רישוי של מכשיר רפואי מסוים ברוסיה, אך הדבר נעשה על ידו בצורה קלוקלת, ותוך שהוא מוסר לה מידע מוטעה בקשר לכך, באופן שמנה ממנה את האפשרות לחדש את הרישוי מבלי להידרש להליך רישוי מחדש, וגרם לה לעלויות נוספות ולאי יכולת מכירת המוצר ברוסיה, עד היום. החברה העריכה הפסדיה בגין כך בסך 97,225 ₪ עלויות חידוש רשיון וכן אובדן רווחי עסקאות מכירה בסך 303,342 ₪.

בכתב התשובה התובע הכחיש הנטען כנגדו. התובע פירט שבחברה פועלת מחלקת רישוי ייעודית, המתקשרת עם חברות חיצוניות העוסקות בהגשת בקשות לרישוי במדינות הרלבנטיות. בנוגע למכשיר המסוים ברוסיה, החברה התקשרה לצורך רישויו עם החברה שעימה התקשרה רוסלין. התובע הבהיר שהליך הרישוי הוא ממושך וסבוך, ונתון לשינויים רגולטוריים. משכך, חברות הרישוי בהגדרה אינן יכולות להבטיח קבלת הרישוי בפועל. כמו כן, ובנוגע לאובדן עסקה נטענת במכשיר המסוים, הרי שמדובר בעסקת מכירה בבלארוס ולא ברוסיה, כשדרישות הרישוי בשתי המדינות הן שונות. עוד טען שבמועדים הרלבנטיים החברה הייתה בעלת אישור משרד הבריאות של בלארוס עבור מוצריה.

53. לאחר שבחנו את מסכת הראיות, הגענו לכלל מסקנה שדין התביעה בעניין זה להידחות, מהנימוקים הבאים:

ראשית, החברה לא הוכיחה שנמנעה ממנה האפשרות לחדש את הרישוי, בשל מהלכים שגויים של התובע, בנוגע למכשיר לריסוק אבנים בכליות. החברה נדרשה בראיותיה לעניין זה רק בעדותו של ספקטור, אולם הטענה שהובאה בתצהירו של ספקטור לא נתמכה בכל ראייה, ונותרה בגדר טענה כללית, נעדרת פרטים הנוגעים להליך הרישוי, וחלקו של התובע בכך. ספקטור ביקש להוכיח את טענות החברה תוך התייחסות למקרה אחר שבו התאפשר לחברה לחדש רישוי מבלי להידרש להנפקת חדש בנוגע למכשיר רפואי אחר לצרכים קרדיולוגיים באמצעות חברה לשירותי אסדרה אחרת (פיסקה שניה של סעיף 33 לתצהירו). מעבר לכך, שטענה זו לא נתמכה בכל מסמך, הרי שאין בה כדי להוכיח דבר בנוגע להליך הרישוי של המכשיר לריסוק אבנים אליו מתייחס מר דותן בתצהירו;

שנית ולעומת זאת, התובע התייחס בתצהירו בפירוט להליך חידוש רישיון קיים, באמצעות חברת הרישוי, בקשר למכשיר קרדיולוגי ברוסיה. התובע הבהיר שהחברה ביקשה לנסות ולבצע הליך חידוש ובקשתה הופנתה על ידו לחברת שירותי האסדרה, שתשובתה בנדון הייתה שיש להוציא רישיון חדש על פי הדין הקיים ברוסיה למוצר, באשר המדובר בגרסה חדשה שלו, אולם הוא ביצע אחר הוראות החברה בעניין זה (ס' 29ה ונספח 11 לתצהירו). התובע ציין בתצהיר התשובה כי בעד הטיפול ברישוי של המכשיר הקרדיולוגי החברה לא שילמה דבר לחברת הרישוי. עוד התייחס שם להליך רישוי של מודל חדש למכשיר אחר, בתקופה שבה משרד הבריאות ברוסיה עיכב באופן כללי מתן אישורים למכשירים רפואיים, ואף למכשיר אחר שאף בנוגע אליו חל עיכוב במתן אישורים של משרד הבריאות ברוסיה. לטענתו, לגביו אף עצרה החברה את תהליך הרישוי בשל אי וודאות לגבי צפי מכירותיו ברוסיה (ס' 65 לתצהיר המשלים);

שלישית לא נסתרה טענת התובע כי לא היה אמון על הסדרת הליך הרישוי עבור מוצרי החברה כחלק מתפקידו, אלא הייתה קיימת מחלקה ייעודית בחברה שהתקשרה בעצמה עם חברות חיצוניות לצורך כך. התובע התבקש לסייע לחברה בכך רק בשל היותו דובר השפה הרוסית (ס' 29א לתצהירו; ס' 65 לתצהירו המשלים). באופן מסוים, החברה התקשרה עם חברת אסדרה גדולה ומובילה, עימה אף התקשרה רוסלין, לקבלת רישיונות ברוסיה, וההתקשרות בין השתיים נמשכה אף מאוחר לפיטוריו (ס' 29ג-ד, 29ז-29ט ונספח 12 לתצהירו);

רביעית התובע הוסיף והעיד שבמועדים הרלבנטיים היה לחברה אישור משרד הבריאות בבלארוס לכל מוצריה, עד לשנת 2019, ומכל מקום שאין קשר בין העסקה הנטענת והמוכחשת כשלעצמה בבלארוס, לבין היעדר רישיון ממשרד הבריאות ברוסיה, באשר הליך הרישוי בין שתי המדינות שונה (ס' 29י- 29יא ונספח 13 לתצהירו; ע' 67, ש' 26; ע' 70, ש' 1);

ולבסוף אף למעלה מהנדרש בענייננו, נציין שעל פי הפסיקה, הטלת פיצוי כספי על עובד, בגין הפרת חובותיו כלפי המעסיק, צריכה להיעשות בזהירות רבה ותוך התחשבות בכך שפעולה מוטעית, במסגרת חוזה העבודה, היא חלק מסיכון שהמעסיק צריך להיערך לקראתו במסגרת מפעלו. הטלת חבות שכזו על העובד מותנית בהוכחת קיומה של הפרה בלתי סבירה של חובה, בקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק, ובהוכחת הנזק עצמו (דב"ע נז/3-170 תמהיל נ' בן דוד (13.7.98)). לעניין אחרון זה אף נקבע שהפרת חוזה העבודה כשלעצמה, אף אם הוכחה, לא מזכה המעסיק בפיצוי, אלא אם הוכיח את נזקיו (ע"ע 142-08‏ ‏שולמן נ' טעם וצבע קייטרינג (8.7.10), ס' 25-26 לפסק הדין).

הפסד עסקה

54. החברה עתרה לחיוב התובע בפיצוי עבור אובדן עסקה למכירת מכשיר מסוג ED1000 במדינות הבלטיות, בסכום רכישה של 35,000 $. לטענתה, הסתבר לה שהתובע לא הגיע לפגישה שנקבעה עם הלקוח הפוטנציאלי. עוד לטענתה, בשיחה עם המפיץ המקומי הסתבר שבעקבות האמור, הלקוח הנזעם סירב להיפגש עם המפיץ המקומי ורכש ציוד של חברה מתחרה. בגין כך עתרה החברה לפיצוי בגובה אובדן רווחיה בשיעור 60% מסכום העסקה, בסך 21,000 $.

התובע הכחיש את טענות החברה והציג גרסה מנוגדת, לפיה אי ביצוע העסקה, בשנת 2012 עבור בית חולים בליטא, נבע ממחיר מופקע שדרש המפיץ של המכשיר, שלא תאם את תנאי השוק ואת מחירון החברה המומלץ (ס' 14 לכתב התשובה לתביעה שכנגד).

אשר לדעתנו, הגענו לכלל מסקנה שגם דינו של רכיב תביעה זה להידחות, והנימוקים הבאים:

ראשית דותן העיד בתצהירו שמפיץ החברה במדינות הבלטיות פנה אליו בנוגע למקרה שבו נקבעה פגישה בין התובע ללקוח פוטנציאלי, פגישה שאליה התובע כאמור לא התייצב, תוך שהוא מנמק את אי הגעתו בכך שהוא עסוק וממילא הלקוח אינו עתיד לרכוש את המכשיר בזמן הקרוב. מאוחר יותר התברר לאותו מפיץ שהלקוח רכש מכשיר דומה מחברה אחרת (ס' 13 ומוצג נ/16 לתצהיר דותן). לעומת זאת, התובע העיד שנפגש עם הלקוח במהלך ביקורו בכנס בישראל שהתלונן בפניו על מחירו הגבוה של המוצר לעומת המחיר המוצע על ידי המתחרים. התובע שוחח עם המפיץ, הלה סירב לשתף עימו פעולה, ולאחר מכן התברר שהלקוח רכש המכשיר במחיר זול יותר מהמתחרים (ס' 30 לתצהיר התובע; ס' 30 לתצהיר התשובה; ע' 14, ש' 14). מה גם, שעדותו של דותן בעניין זה הינה עדות שמועה. גרסת אותו מפיץ הובאה רק במייל ששלח המפיץ לדותן ביום 30.3.15, שבו הוא מגולל בפניו פרטי אירוע משנת 2012 (ע' 51, ש' 15). לא הובאו בפנינו כל ראיות מזמן אמת בקשר לבירור שנעשה בחברה בעניין זה;

ושנית כלל לא הוכח שלולא אותה היעדרות של התובע מהפגישה, הייתה יוצאת עסקת המכירה לפועל. החברה לא סתרה את טענות התובע לפיהן הסיבה לכך שהעסקה לא יצאה לפועל היתה המחיר הגבוה שדרש המפיץ עבורה, לעומת המתחרה (ס' 30 לתצהירו; ס' 30 לתצהיר התשובה). משכך, לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפרת החובה הנטענת לבין אובדן העסקה.

מחיקת מידע ממחשב החברה ושימוש בכתובת דוא"ל פרטית

56. החברה טענה, שלאחר סיום עבודתו התברר לה שהתובע מחק ממחשביה את כל חומרי העבודה שבהם עסק במשך 12 שנה. החברה ניסתה לשחזרם באמצעות הגיבויים, אך הדבר צלח בידה באופן חלקי בלבד. כמו כן, טענה שהתובע ניהל את כל התכתבויותיו המקצועיות עם ספקים, סוכנים ולקוחות באמצעות כתובת מייל פרטית ולא באמצעות כתובת המייל הפנימית, שלא כדין וכמקובל, ועל כן לא ניתן היה לשחזר את ההתכתבויות. החברה עתרה לחיוב התובע בנזקים נטענים שנגרמו לה בשל מעשים נטענים אלה בסך 10,000 ₪.

57. דיבון העידה כי לאחר שהודע לתובע על סיום עבודתו, פנה אליה מנהל שירותי המחשוב בחברה (IT), ומסר לה שביום 8.1.15 הוא בדק את הגיבויים בתיקיית התובע. לפי בדיקתו, באותה העת היה מצוי בה מידע במשקל GB 3.9. ביום 9.1.15, למחרת השימוע, ועוד טרם קבלת החלטת הפיטורים, נמצא בבדיקה חוזרת מידע במשקל KB 177 בלבד. הרשאות מחיקת קבצים בתיקייה הן למנהל המערכת ולעובד. דיבון תמכה טענותיה במכתבו של מנהל ה-IT אליו צורפו צילומי מסך התיקיות של התובע מהשרת במועדים הרלבנטיים (ס' 26.2 ומוצג נ/10 לתצהירה). על כך אף העיד דותן בסעיף 31 לתצהירו.

התובע הודה שמחק קבצים ממחשב החברה, אולם לטענתו הוא מחק רק תיקיות וקבצים אישיים, לאחר שהתברר לו שהוא עתיד להיות מפוטר. התובע הוסיף שמלוא המידע המאוחסן במחשבו נשמר וגובה באופן קבוע בשרת החברה (ע' 7 ונספח 10 לתצהירו; ס' 14, 40, 61 לתצהירו המשלים).

58. אשר לדעתנו –אכן, צודקת החברה בטענותיה שהתובע לא היה רשאי על דעת עצמו למחוק ממחשב החברה, שבאמצעותו ביצע עבודתו, את תוצרי עבודתו. מחיקת מידע אודות עבודת העובד מהווה הפרה של חובות העובד כלפי מעסיקתו. התובע פירט בעדותו שהמדובר היה בתיקיות אישיות בלבד, ואולם נוכח משקל הקבצים, והיעדר עדות מפורטת בנוגע לכך, אין לנו אלא להניח שהתובע מחק, לפחות באופן חלקי, מידע ותוצרי עבודה (מוצג נ/10 לתצהיר הגב' דיבון).

ואולם, לא נסתרה כלל טענת התובע שניתן היה לשחזר את המידע משרתי החברה. הדבר נתמך אף בטענת החברה עצמה שהודתה כי עלה בידה, אף אם באופן חלקי, לשחזר את המידע (ס' 13 לכתב התביעה שכנגד), בעוד שלא הובהר על ידה באופן מבוסס מהו המידע המסוים שלא שוחזר והסיבה לאי שחזורו (ע' 52, ש' 22; ע' 53, ש' 1; ע' 67, ש' 21). משכך, ספק אם הייתה משמעות מעשית למחיקת הקבצים. זאת ועוד, לא הוכחה המשמעות הכספית של מעשי התובע, כלומר, חסרון כיס שנגרם בשל פעולות שחזור מידע.

אשר לשימוש במייל הפרטי – התובע העיד שהחברה אישרה לו באופן מלא לעשות שימוש בכתובת המייל הפרטית שלו לצורכי העבודה, ואף ההתכתבות עם הממונים עליו נעשתה באמצעותה. התובע הוסיף וטען שאף נדרש לעשות כן על ידי החברה לצורך התכתבויות עם גורמים חיצוניים מחו"ל (ע' 7 וסעיף 31 לתצהירו; סעיף 41 לתצהירו המשלים; ע' 23, ש' 27; ע' 24, ש' 1).

ואכן, דיבון הודתה באופן חלקי בתצהירה שלתובע ניתן אישור מסוים לעשות שימוש במייל הפרטי שלו, אולם לגרסתה לא היה מדובר באישור גורף ולשם ביצוע מרבית עבודתו. לטענתה, המדובר במקרה זה בפירוש בלתי סביר של התובע את חופש הפעולה שניתן לו (ס' 30 לתצהירה). דותן אומנם טען בחקירתו שהתובע התבקש על ידו שלא לעשות שימוש במייל הפרטי שלו, אולם אנו לא שוכנענו בכך, שכן דותן לא זכר פרטים בנוגע לכך או פנייה שבכתב, בעוד שבתצהירו טען לעניין זה כי טענת התובע לפיה קיבל אישור החברה לעשות שימוש במייל הפרטי שלו "איננה 'מדויקת'", וכי הנושא מעולם לא הועלה באופן רשמי (ס' 32 לתצהירו; ע' 53, ש' 7).

מכל האמור עולה ברורות, שבחברה לא היו קיימים נהלים אודות השימוש במייל חיצוני במסגרת העבודה. וכן שהחברה לא הביעה הסתייגותה בנוגע לכך במהלך תקופת עבודתו הממושכת של התובע, אף שהיתה מודעת, לפחות במידה מסויימת גם אם לא מלאה, לכך שהתובע עשה שימוש שכזה במייל הפרטי שלו. נוכח כל האמור, גם דינו של רכיב תביעה זה להידחות.

סוף דבר

59. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פיצויי פיטורים בסך 42,418 ₪.

ב. שכר עבודה עבור תקופת ההודעה המוקדמת בסך 13,457 ₪.

שני סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.2.15 (מועד סיום העבודה).

ג. פיצוי בגין ביצוע הפקדות מעסיק בחסר לתגמולים עבור שנת 2014 בסך 1,454 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.14 (כמחצית התקופה).

ד. פיצוי בגין ביצוע הפקדות המעסיק בחסר לתגמולים עבור שנת 2015 בסך 179 ₪. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.2.15 (מועד סיום העבודה).

60. התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה. על התובע לשלם לנתבעת סך 19,693 ₪ בגין חוב התובע בשל מקדמות עמלות מכירה, שיישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.2.15 (סיום העבודה).

61. בהינתן ותביעותיהן ההדדיות של הצדדים התקבלו בחלקן הקטן בלבד – נזכיר כי הן התביעה והן התביעה שכנגד כומתו לסכומים הנעים סביב חצי מיליון ₪ – איננו עושים צו להוצאות. כל צד יישא, אם כן, בהוצאותיו.

ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעור יש להגיש תוך 30 יום לכל המאוחר ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ט, (31 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים.