בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בטבריה (כב' הרשם הבכיר מ' חלאילה) בת"ק 14297-06-15

1. המשיב רכש מכונית מן המבקשת, וניתנה לו תקופת אחריות לשלוש שנים (או 100,000 ק"מ, לפי המוקדם). בתביעה שהגיש נגד המבקשת טען המשיב, כי בתקופת האחריות נתגלתה תקלה במערכת ההילוכים, המבקשת ביצעה בה תיקון אך זה לא עלה יפה, הוא שב ופנה אליה, היא ביצעה תיקון אחר תיקון, אלא שהתקלה לא תוקנה. בפעם החמישית שפנה אליה דרשה המבקשת מהמשיב תשלום עבור התיקון, כיוון שתקופת האחריות נסתיימה בינתיים. ראה כך המשיב, והגיש את תביעתו לבית המשפט קמא, בה הוא תבע סך 20,000 ₪ בגין החלפתה של תיבת הילוכים במכונית, הובלה וגרירה בסך של 7,100 ₪, ופיצוי על עגמת נפש בסך של 2,500 ₪.

2. להגנתה טענה המבקשת, כי אין כל מקום להחלפת תיבת ההילוכים כפי שטוען המשיב. היא מאשרת כי ביצעה תיקונים לאורך תקופת האחריות, אך טוענת כי התיקונים בוצעו בהצלחה. היא מתארת, כי בתקופת האחריות טען המשיב כי הרכב "משייט" ודרש החלפת תיבת ההילוכים, וזו אכן הוחלפה, אף שטענתו ל"שיוט" לא אושרה בידי אנשי המקצוע מטעמה. היא מוסיפה ומתארת בכתב הגנתה, כי לאחר שתמה תקופת האחריות הגיע המשיב למוסך מורשה שלה וטען, כי תיבת ההילוכים אינה תקינה. טענתו נבדקה ונמצאה שגויה. הבדיקה העלתה, עם זאת, כי יש להחליף את מחשב תיבת ההילוכים, וכמחווה של רצון טוב, ואף שתקופת האחריות תמה, הוחלף המחשב בלי שהמשיב יחויב בעלות ההחלפה. לבסוף מתארת המבקשת, כי כחצי שנה אחר כך שב המשיב ופנה למוסך בטענה לתקלה בתיבת ההילוכים, שאז הובהר לו, כי אם תימצא תקלה – יהא עליו לשאת בעלות תיקונה.

3. נוכח עמדה זו של המבקשת הגיש,כאמור, המשיב את תביעתו. משקיבלה את תביעתו פנה אליו נציגה של המבקשת וביקש לבדוק את המכונית, תוך הבטחה כי אם תימצא טענתו נכונה, היא תתקן את התקלה על חשבונה, לפנים משורת הדין. המשיב סירב להצעה, ולכן פנתה המבקשת לבית המשפט קמא בבקשה מתאימה, וזה הורה למשיב להעמיד את המכונית לבדיקתה של המבקשת, וכך אמנם ארע. בדיקה העלתה, כי יש להחליף את משאבת ההגה (ולא תיבת ההילוכים כפי שטען המשיב בתביעתו), המשאבה הוחלפה והמכונית נמסרה לידי המשיב כשהיא תקינה, כך המבקשת בכתב הגנתה.

4. כשהוא נסמך על עדותו של המשיב, אותה מצא מהימנה, ועל חוות דעת של מומחה מטעם המשיב, שעל חקירתו ויתרה המבקשת, קבע בית המשפט קמא, כי לאורך זמן היה כשל במכוניתו של המשיב, שהמבקשת כשלה באבחונה, וכל התיקונים שנעשו לא תיקנו את התקלה. כיוון שכך, קיבל בית המשפט קמא את התביעה, חייב את המבקשת לשלם למשיב את עלות החלפת תיבת ההילוכים בסך של 24,319 ₪, סך כולל של 7,100 ₪ עבור גרירות חוזרות ונשנות של המכונית למוסך, ופיצויים בסך של 2,500 ₪ בגין עגמת נפש. נוסף על כל אלה חייב הרשם הנכבד קמא את המבקשת בעלות חוות הדעת של המומחה בסך של 5,000 ₪, והוצאות משפט בסך של 3,500 ₪. סך הכל חויבה המבקשת בפיצויים בסך של 33,919 ₪, והוצאות משפט בסך של 8,500 ₪.

5. על פסיקה זו מלינה המבקשת, בבקשת רשות ערעור שהניחה לפניי, ובה היא שבה על שטענה בפני בית המשפט קמא. לכך היא מוסיפה, כי בית המשפט קמא זיכה את המשיב בסכום העולה על סכום התביעה (33,919 ₪ במקום 29,600 ₪), וסכום הפסיקה עולה, מכל מקום, על תקרת סכום הסמכות של בית משפט לתביעות קטנות (33,800 ₪).

לכך היא מוסיפה, כי לא היה על בית המשפט קמא להיתמך בחוות הדעת, שכן המומחה לא התייצב לדיון, ולכן לא ניתנה לה הזדמנות לחוקרו על חוות דעתו. היא קובלת על קביעת הרשם קמא, לפיה היא ויתרה על החקירה. לשיטתה, משלא התייצב המומחה לדיון, לא יכולה היתה לבקש את חקירתו.

מוסיפה המבקשת וטוענת בבקשתה לשגגה שנפלה אצל בית המשפט קמא בכך שאת עלות החלפת תיבת ההילוכים הוא קבע תוך הסתמכות על הצעת מחיר שהציג המשיב, מסמך שנערך על ידו ולא על ידי מומחה.

ועוד קובלת המבקשת על הרשם הנכבד כי פסק לזכות המשיב עלויות גרירה בסך של 7,100 ₪, שכן על פי תעודת האחריות, הוצאות הגרירה הן על המשיב.

לבסוף קובלת המבקשת על פסיקת ההוצאות, שאינה הולמת הליך בבית המשפט לתביעות קטנות.

6. המשיב נתן, לפי בקשתי, את תשובתו לבקשת הרשות לערער, והוא מבקש לתמוך בפסק הדין.

7. לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפניי ושקלתי בטענות הצדדים, מצאתי ליתן רשות לערער, לראות בבקשה כאילו הוגש ערעור על פיה, ולקבל באופן חלקי את הערעור. אלה טעמיי:

8. בטרם אפנה לעיצומן של טענות שהשמיעה המבקשת אזכיר את הכלל, לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים שבעובדה שיצאו מלפני הערכאה המבררת, להוציא מקרים יוצאים מגדר הרגיל. יפה כלל זה שבעתיים כאשר עניין לנו בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שם ההתערבות נעשית עוד יותר בצמצום. המקרה שלפנינו איננו נמנה על המקרים הללו החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה.

9. מכאן לעניין גופו, ותחילה אומר, כי כנקודת מוצא בעלת חשיבות יש לראות את תחושתו הסובייקטיבית של המשיב, שלאורך חודשים ארוכים התלונן על תקלה במערכת ההיגוי או ההילוכים, המבקשת ביצעה במכונית תיקונים כאלה ואחרים, ודבר לא הועיל. אכן, בתחושה סובייקטיבית זו אין די על מנת להוכיח את התקלה, ואת התרשלותה של המבקשת בתיקונה. אלא שהיא מהווה נקודת מוצא חשובה, שהמשיב לא הסתפק בה כי אם הניח לפני בית המשפט חוות דעת של מומחה, שאישש את תחושתו הסובייקטיבית.

10. במרכזה של בקשת רשות לערער עומדות טענותיה של המבקשת בקשר עם חוות הדעת של המומחה מטעם המשיב.

טענה אחת שלה מכוונת לכך, שחוות הדעת לא הוגשה כדבעי. ובכן חוות הדעת הוגשה לבית המשפט, והיא הוגשה כדבעי, שהרי היא מצויה בתיק בית המשפט, והמבקשת ידעה על קיומה ונתנה דעתה עליה (היא נזכרת, למשל, בבקשתה ליתן גם לה שעת כושר להגיש חוות דעת מטעמה). דין הטענה להידחות על כן.

טענתה האחרת של המבקשת מכוונת לכך, שלא ניתן בידה לחקור את המומחה מטעם המשיב. ובכן תחילה אזכיר, כי המבקשת הגישה בקשה להעמיד לרשותה את מכוניתו של המשיב, על מנת שתוכל לבודקה על ידי מומחה מטעמה ולהגיש חוות דעת משלה. בקשתה זו נענתה, בדיון משנתקיים ביום 29.4.15, המכונית הועמדה לרשותה, והנה בכל זאת לא הגישה המבקשת חוות דעת מטעמה. מעובדה זו לבדה ניתן להניח, כי מומחה שלה אכן בדק את המכונית, ואפשר גם להניח, כי הוא הסכים עם המומחה מטעם המשיב, אחרת מדוע לא הגישה חוות דעת, אף שביקשה במפורש זכות לעשות כן, ומבוקשה ניתן לה?!

ואשר לזכותה לחקור את המומחה, ובכן הטענה כי המומחה לא התייצב לדיון אין בה כדי לסייע. אילו רצתה לחקור את המומחה היה על המבקשת להקדים ולהודיע למשיב, כי היא מבקשת את חקירתו. מכל מקום, אפילו לא עשתה כן, היה בידה לבקש את בית המשפט קמא, במהלך הדיון שנתקיים בפניו, כי יתן בידה לחקור את המומחה, ופשיטא שבקשתה היתה נענית, גם אם הדבר מצריך היה דחיה של הדיון. היא לא עשתה כן, ולכן אין לה להלין כי אם על עצמה.

סיכומה של נקודה, נכון עשה הרשם קמא בכך שנשען על מסקנותיה של חוות הדעת, שלא נסתרה בחוות דעת נגדית ולא קועקעה בחקירה של המומחה על חוות דעתו. לפי תוכנה לבדו אין למצוא בה כל כשל שניתן להיתמך בו על מנת לומר כי מסקנותיה אינן מבוססות. ומסקנות אלה מלמדות על כך, שהמבקשת כשלה באבחון התקלה עליה הצביע המשיב, פעם אחר פעם ביצעה תיקונים שאין בהם צורך, ומכל מקום אינם מתקנים את התקלה.

אגב כך אציין, כי העובדה שבפעם האחרונה הגיע המשיב למוסך של המבקשת לאחר תום תקופת האחריות אינה מפחיתה מאחריותה, שכן פניותיו בגין אותה תקלה עצמה נעשו בתוך תקופת האחריות. המבקשת אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה כאשר את התיקון היה בידה לעשות כאשר פנה אליה המשיב לראשונה, משמע בתוך תקופת האחריות.

11. ראינו את טענת המבקשת, לפיה לא הוכיח המשיב את עלות התיקון, שכן להוכחת העלות הוא לא הביא חוות דעת מומחה, כי אם מסמך אותו הוא עצמו ערך.

ובכן גם טענה זו של המבקשת אין בידי לקבל. הדרך לתקן את התקלה אותה מצא המומחה נלמדת מתוך חוות דעתו. אכן, המומחה הפנה בחוות דעתו למחירי התיקון של המבקשת עצמה (גם אם לא ציין אותם במפורש בחוות דעתו). כל שעשה המשיב, הציג לבית המשפט פירוט של העלויות לפי שעולה מחוות הדעת של המומחה, כאשר המחירים הנקובים בו הם אלה של המבקשת. המבקשת, מצידה, לא כפרה במחירים אלה, ולא הציגה לפני בית המשפט קמא כל ראיה נגדית באשר למחירי החלפים. הואיל וכך רשאי היה בית המשפט קמא להיתמך, בקביעת עלות התיקון, במסמך זה שריכז המשיב, שלמעשה מביא את מחיריה של המבקשת עצמה.

12. אינני מקבל גם את טענת המבקשת, לפיה לא היה מקום לחיובה בעלויות הגרירה. גם אם עלות הגרירה אינה מכוסה בתעודת האחריות, הרי שאילו תיקנה המבקשת את התקלה כדבעי, לא היה על המשיב לשוב ולגרור את מכוניתו פעם אחר פעם. אחריותה של המבקשת לנשיאה בעלות הגרירה נסמכת על עילה חוזית, זו הנובעת מהתחייבותה לתקן כדבעי, בתקופת האחריות, את מכוניתו של המשיב, ואם לא תיקנה אותה כדבעי, והוא נאלץ לשוב ולגרור את מכוניתו, על המבקשת לשאת בעלות הגרירה. אחריותה של המבקשת נובעת גם מעילה נזיקית, משום התרשלותה של המבקשת בתיקון התקלה, התרשלות שגרמה למשיב לגרור את מכוניתו למוסך פעם אחר פעם.

13. המבקשת טענה, כי לא היה על בית המשפט קמא לזכות את המשיב בסכום העולה על זה שאותו הוא תבע. טענה זו של המבקשת בדין יסודה, שכן אין בעל דין זכאי ליותר מכפי שתבע. אכן, לפי חוות הדעת של המומחה מטעמו (והמסמך שנוסף לה, כמתואר מעלה) עלתה עלות התיקון מעל ל-20,000 ₪ הנתבעים, אלא שהמשיב לא ביקש את תיקונה של תביעתו. תיקון בדרך של הרחבת חזית לא יכולתי לראות כאן, ולכן יש להפחית את הסכום הפסוק בהתאם.

אגב דברים אלה אציין, כי שגגה נפלה אצל המבקשת בטענתה, זו המכוונת לכך שבית המשפט קמא פסק למעלה מסכום תקרת הסמכות של בית המשפט לתביעות קטנות. סעיף 60(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 מורה, כי "בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד... לתשלום סכום שאינו עולה על 33,800 ₪". הסכום הנתבע לא עלה על סכום זה, והסכום בו חייב בית המשפט את המבקשת איננו עולה על סכום זה. הסכום הפסוק אליו מכוון המחוקק בהוראת החוק הנ"ל איננו כולל את פסיקתן של הוצאות משפט. בית המשפט קמא לא חרג מכלל זה שהתווה המחוקק.

14. לבסוף, ככל הנוגע להוצאות שפסק בית המשפט קמא: ככל הנוגע לשכר טרחתו של המומחה מטעם המשיב, בית המשפט קמא חייב את המבקשת בסך של 5,000 ₪, כאשר המומחה חייב את המשיב בסכום גבוה עוד יותר (8,850 ₪), ונראה כי בכך הוא לא שגה. גם אם המדובר הוא בבית משפט לתביעות קטנות, הוכחתה של תביעה כגון זו שלפנינו צריכה חוות דעת, כך סבורה מן הסתם גם המבקשת, וחוות דעת שכזו עלותה לצידה. אם נאלץ המשיב להוציא ממיטב כספו על הכנתה של חוות דעת, זכות עומדת לו לקבל מן המבקשת את העלות.

ואשר לפסיקתן של הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪, כידוע – עניין זה נתון לשיקול דעת רחב ביותר של הערכאה המבררת, ואין ערכאת הערעור מתערבת בו כי אם במקרים קיצוניים. אכן, עניין לנו בבית משפט לתביעות קטנות, ומשום אופיו המיוחד ראוי הוא, כי בית המשפט יפסוק הוצאות במתינות. יחד עם זאת נראה, כי אף שבמקרה שלפנינו ההוצאות נפסקו בנדיבות, נדיבות זו אינה מגעת כדי הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בהן.

15. סוף דבר הנני מקבל באופן חלקי את הערעור ומורה, כי המבקשת תשלם למשיב סך 29,600 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה), בצירוף שכר טרחת המומחה בסך של 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 3,500 ₪ (שני הסכומים האחרונים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין של בית המשפט קמא).

נוכח תוצאה זו לא אתן צו להוצאות בהליך שלפניי.

ניתן היום, י' כסלו תשע"ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.