1. מונחת בפניי תביעה כספית על סך 32,583 ₪ לתשלום בגין ביצוע עבודה במסגרת התקשרות בחוזה שירות, אשר לא שולם תמורתה.
2. התובעת, יארא הסעות וטיולים בע"מ, היא חברה העוסקת במתן שירותי הסעות וטיולים לעסקים, מפעלים, חברות ובתי ספר. הנתבעת, יאסמין (ביתנו) בע"מ היא חברה העוסקת בהפעלת מעונות לילדים נכים באזורים שונים בארץ ובין היתר בשכונת בית צפאפא בירושלים.

טיעוני הצדדים

1. על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 27.3.13 נחתם בין התובעת לנתבעת הסכם עבודה למתן שירותי הסעות, לפיו הנתבעת שכרה את שירותי התובעת להסעות תלמידים מהמעון בשכונת בית צפאפא לעיר העתיקה. בהתאם לאמור בהסכם, סוכם כי התובעת תספק את שירותי ההסעות ובתמורה הנתבעת התחייבה לשלם תעריף של 105 ₪ בתוספת מע"מ עבור כל נסיעה. עוד הוסכם כי תנאי התשלום הם "שוטף פלוס שישים". לאמור; התשלום מתבצע 60 ימים לאחר תום החודש.

לטענת התובעת, שירותי ההסעות סופקו לנתבעת על פי ההסכם החל מחודש אפריל 2013. בחודש ספטמבר 2013 ביקשה הנתבעת להוסיף יעדים שונים להסעות וכך אכן נעשה, כאשר על פי הנטען, נוהל העבודה שהתגבש היה כי הנתבעת מזמינה הסעות מהתובעת וסיכום המחיר נעשה בעל פה. בגין שירותי ההסעות נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סך של 32,583 ₪, הוא הסכום הנתבע.

1. הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה. מתצהירה של אמאל סליבא כראם, מנהלת הנתבעת (להלן: "אמאל"), אשר צורף לכתב ההגנה, עולה כי במהלך חודש יולי 2014 שלחה התובעת חשבונית הכוללת חיובי יתר ובעקבות פניית הנתבעת לתובעת בעניין זה, תיקנה התובעת את החשבונית. בעקבות חשבונית זו, ערכה אמאל בדיקה ביתר החשבוניות ומצאה חיובי יתר בחלק מהחשבוניות שכבר הונפקו וגילתה כי סכום חיובי היתר מסתכם ב-32,780 ₪. לדבריה, החוב הנטען נובע כולו מחיובי יתר שנתבעו שלא כדין ומתוך כוונה לעשות עושר ולא במשפט ולכן יש לקזז את סכום חיובי היתר מסכום החוב הנתבע. לתצהירה צירפה תחשיב מפורט ממנו עולה כי חיובי היתר בוצעו עקב חישוב נסיעות בימי ראשון, חגים וימי חופשה, בהם לא התקיימה פעילות. עוד התייחסה לכך שנמסרו תעריפים שונים לאותה נסיעה או לאותו מרחק.

1. התקיים הליך הוכחות. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של מר קוטיני מוחמד אשרף, מנהל התובעת והבעלים (להלן: מנהל התובעת") ומר נתשה עמר, נהג התובעת, אשר העידו בפניי. כן, העיד מטעם התביעה מר מאזן באדר, ששימש רכז האחראי על טיפול בילדים אצל הנתבעת (להלן: "מאזן").

בתצהירו, מנהל התובעת, מר קוטיני מוחמד אשרף, חזר על עיקרי כתב התביעה תוך שהוסיף כי התובעת התבקשה לבצע הסעות גם בימי ראשון למרות שלא מתקיימים בימים אלה לימודים. עוד ציין כי החברה התבקשה לספק שירותי הסעות למרפאות כללית תוך שהוסכם עם עינת, מנהלת הנתבעת באותה העת, ונציגיה מאזן ואחמד, כי דמי נסיעה עבור נסיעה בתוך בית צפאפא יעמדו על 25.64 ₪ ואילו מחוץ לבית צפאפא יעמדו על סך של 67.80 ₪. כמו כן, ציין את ההסכמה לפיה נסיעה ברכב עם מעלון להדסה עין כרם תעלה סך של 152.54 ₪ ואילו נסיעה ללא מעלון תעלה 120 ₪.

עוד הסביר בתצהירו כי במאי 2014 הוחלפה ההנהלה ואת עינת החליפה אירנה, איתה סוכם כי מחיר הנסיעה לעיר העתיקה מראס אל עמוד יעמוד על 405 ₪. כמו כן, עמד על כך שבימי שלישי התובעת סיפקה הסעות לבית שק"ל (מרכז לתעסוקה שיקומית)ואף לעיתים סיפקה הסעות בחגים עבור תלמידים שלא השתחררו לבתיהם. בהתייחסו לחשבונית מיולי 2014 הסביר כי אכן נעשה חיוב יתר בשגגה, בסך 3,823 ₪ ומשכך הועבר לידי הנתבעת זיכוי בחשבונית של אוקטובר 2014.

במסגרת חקירתו הנגדית העיד כי במשרדי החברה מונהגת מערכת ממוחשבת הכוללת את סידורי הנסיעה של כל נהג. כאשר עומת עם הזיכוי שנתן לחברה בסך 3,823 ₪ ציין כי זיכה את הנתבעת למרות שמקור החיוב היה בטעות הנתבעת דווקא אשר לא שלחה הודעת ביטול נסיעה במועד אך מטעם של רצון טוב הסכים לספוג את הזיכוי. שכן, באותו מועד חל חג 'עיד אל פיטר' אך המוסדות שעבד עמם פעלו כרגיל, על כן, היה על הנתבעת למסור הודעה מראש על ביטול הנסיעה. אולם, באותו מועד הנהג כבר נשלח ליעד אך לא בוצעה הנסיעה בפועל ולכן נשלחה הודעת חיוב. בהמשך החקירה הסכים כי לא צוין בהסכם הצורך בדבר הודעת ביטול מראש אך טען כי הייתה זו הסכמה שבע"פ. עוד הסביר כי ההסכם נוגע אך ורק לנסיעות הקבועות וכאשר עלה הצורך בנסיעות חריגות היו מסתפקים בהודעה טלפונית.

בהתייחסו להסעות בימי ראשון ציין כי קיבל בקשה להסעה בעל פה ממאזן ואחמד לאחר שהדבר אושר על ידי ענת. לדבריו, סיכם עם אחמד ועם ענת תעריפים נוספים בנוגע למסלולים נוספים וכאשר נשאל בחקירתו מדוע לא נחתם חוזה חדש, השיב כי אכן "לא נחתם מעולם" והוא המשיך לעבוד עם הנתבעת שהייתה לקוחה קבועה. מבחינתו, די היה לו באישורים שניתנו בעל פה תוך שהסביר כי עינת, מנהלת הנתבעת באותה העת, היא שנתנה את האישור הסופי.

בהמשך התבקש להסביר את הנסיעות בחודש ספטמבר. לדבריו, כל עוד לא קיבל הודעת ביטול הוא מוציא הסעה. בימים אלה מתקיימות הסעות במוסדות אחרים והנהגים הם פעילים, לכן הוא לא יכול לפסול נסיעות על דעתו מבלי שהתקבלה הודעת ביטול מאת הלקוח. עוד הסביר בהקשר זה כי מדובר במקום המגורים של השוהים במעון, שאינו בית ספר רגיל, לכן כל עוד לא קיבל הודעה על הביטול הנסיעה הוא שלח נהגים לנסיעות.

לקראת תום חקירתו הנגדית נשאל בנוגע להסעות לבית שק"ל והסביר כי מדובר בנסיעות שהתקיימו בימי שלישי מהעיר העתיקה לבית חנינה ולאחר מכן בחזרה למעון. לדבריו, קו זה שימש קו קבוע לאחר שאושר בע"פ על ידי עינת ובהמשך על ידי אירנה. כמו כן, אישר כי חִייב נסיעות לבית שק"ל בחודש מאי וביצע נסיעות אלה רק באישור אחמד ומאזן.

1. מתצהירו של נתשה עמר העובד כנהג התובעת וביצע הסעות ממעון הנתבעת עולה כי ביצע הסעות גם בימי ראשון לטיולים, בימי שלישי לבית שק"ל, מרפאות הכללית, לבתי החולים וכן לעיר העתיקה. ההסעות בוצעו תוך תיאום מראש עם הנתבעת.

במסגרת החקירה הנגדית אישר כי הסיע דיירים של הנתבעת בימי ראשון אך לא זכר כמה פעמים. הכל נעשה במסגרת סידור העבודה במסגרתו עבד אך הוא לא זוכר לאן בדיוק נסע.

עוד אישר כי הנסיעות לבית חנינה הם לבית שק"ל. במסגרת החקירה החוזרת הבהיר כי היה יום ייעודי לטיולים ויום נוסף בו הסיעו את הילדים לבית שק"ל.

1. עוד העיד מטעם התובעת מר מאזן באדר אשר בתחילת עדותו הסביר כי שימש רכז בהיותו עובד הנתבעת והיה אחראי לטיפול בילדים. כחלק מתפקידו, כאשר נזקק להסעה, היה פונה לעינת אשר הייתה מאשרת לו את ההסעה. בעדותו ציין כי הנתבעת נזקקה להסעות לטיולים בימי ראשון, למוסד שק"ל בימי שלישי, וכן כי הייתה נסיעה לראס אל עמוד. בהתייחסו לדיירי המעון הסביר כי מדובר במי שלוקים בפיגור קשה וקל.

כאשר נשאל מהו נוהל ביטול ההסעה מראש ציין כי למיטב זכרונו זה לא התבצע מראש, היו מקרים בהם הודיעו מראש, אך לעיתים הייתה מגיעה הסעה והיו מבטלים אותה. בעדותו ציין כי לרוב היו פונים למרפאה בבית צפאפא אך כאשר היה צורך בנסיעה להדסה עין כרם ומקומות רחוקים היה צורך להזמין הסעה. לדבריו, התובעת ביצעה הסעה גם למרפאות. בסיום עדותו הדגיש כי ההסעות אושרו על ידי עינת.

במסגרת החקירה הנגדית, נשאל האם היה צורך בהסעות ללימודים במהלך החג והשיב כי בחגים בתי הספר סגורים והילדים לא למדו ולא היה צורך להסיע את התלמידים לבית צפאפא, לעיר העתיקה משבתי הספר היו סגורים. הוא ציין כי ביום ראשון היו נוסעים לטיולים והיו נוסעים לבית חנינה לשם השתתפות בפעילויות במוסד שק"ל. לדבריו, נדרשו הסעות גם בימי ראשון וכן היו מספר פעמים בהם הנסיעות בוטלו.

עם זאת, ציין כי ייתכן והיה צורך בהסעות במהלך החגים, אולם הבהיר כי אינו זוכר, אולם אישר כי לפני החג כן היו הסעות לבתי הילדים וגם בימי חג. הוא שלל את האפשרות כי בחגים היו הסעות לטיולים או ליעדים אחרים שאינם קשורים בבית הספר.

1. מטעם הנתבעת העידה בפניי אמאל אשר בתצהירה חזרה על דבריה האמורים בכתב ההגנה ובתצהיר שצורף אליו. במסגרת חקירתה הנגדית ציינה כי היא הבעלים והמנהלת הכללית של הנתבעת. היא הבהירה כי לכל הדיירים קיימת מגבלה שכלית. כאשר התבקשה לפרט את פעילויות החוץ ידעה לציין אך את הפעילות במרכז התעסוקה 'שק"ל' תוך שהסבירה כי אין זה מתפקידה לדעת אילו פעולות נעשות מחוץ למעון. בהמשך עדותה עומתה עם הטענה כי קיימים הליכים משפטיים רבים המתקיימים בין היתר בגין אי תשלום לעובדים וענתה כי טענות התובעים בהליכים המשפטיים האחרים לאו דווקא נכונות. יצוין בהקשר זה, כי התובעת קשרה את אי התשלום לעשרים עובדים ותביעת אחד העובדים כתוצאה מאי ניהול תקין של המעון משלא הועבר כסף לעובדים, לספקים והותרת התובע שם להתמודד עם פניות של בעלי חוב (סע"ש 41258-02-13 איברהים אבו ג'עפר נ' מעון רהט ביתנו בע"מ (ששינה את שמו לאחר כ-20 שנה ליאסמין ביתנו בע"מ) וכשנשאלה אם יש נגדה פסקי דין, לרבות חוב לעו"ד, השיבה כי אינה זוכרת.

לדבריה היא מקבלת תקציב ממשרד הרווחה אך גם אם היא חורגת ממנו, עליה לשלם לספק בכל מקרה. אכן קיימת המלצה ממשרד הרווחה לגבי גובה התשלום לספקים אך אין המדובר בהנחיה קבועה. לדבריה, את "המרמה", כלשונה, גילתה בחודש יולי לאחר שהבחינה בחיוב בחשבונית מיולי 2014, אשר לצורך בחינתה נעזרה בחשב. לטענתה, כאשר ערכה את התחשיב המצורף לתצהירה, נעזרה ביומן וגילתה כי באופן קבוע היא מקבלת חיוב גם על ימי ראשון. עוד גילתה כי חויבה בתשלום הסעה גם בימי חג וחופשה וכי קיימים חיובים על נסיעות שחושבו באופן שרירותי. אמאל הוסיפה וציינה כי בנוסף ליומן בו נעזרה לצורך בדיקת הנסיעות, ביררה היא עם עובדי הנתבעת אם התקיימו נסיעות ביום ראשון והם השיבו בשלילה.

בעדותה אישרה כי בכל חודש היא מקבלת חשבונית ומצורף לה דו"ח הסעות מרוכז אך היא נתנה אמון בתובעת ושילמה כנדרש, עד כי בחלוף זמן ערכה בדיקה ואז גילתה כי נעשה חיוב ביתר. לדבריה, באחריות עינת היה לבדוק את החשבוניות ולהורות על התשלום.

בהתייחסותה לקו 'ראס אל עמוד', ציינה כי לאחר חודש מאי 2014, כאשר היא נכנסה לתמונה, סוכם בע"פ עם מנהל התובעת על כי הסכום לחיוב בגין קו זה יעמוד על 350 ₪ אך בסוף הסתבר כי סכום החיוב עבור הקו עמד על 405 ₪, בניגוד למוסכם.

כאשר עומתה עם האמור בחוברת של משרד החינוך, ממנה עולה כי כל המגזרים חוזרים ללימודים ביום 27.8, דבר המוכיח כי היה צורך בקיום הנסיעות, ענתה כי המקום לא משויך למשרד החינוך כי אם למשרד הרווחה של ירושלים והם פתחו את השנה ביום 1.9.14 ולא ביום 27.8.14. הלימודים במקום נפתחו בספטמבר והנתבעת חויבה החל מיום 27.8. עוד ציינה כי בחודש יולי אין לילדים חופש אלא רק בחודש אוגוסט, ובחגים המקום סגור.

כאשר נשאלה על הטיולים בימי ראשון ענתה כי היא לא ידעה עליהם אך מכל מקום בוודאי שלא יצאו לטיולים בכל יום ראשון. עוד ציינה כי באותה תקופה התקשרה בהסכם הסעות עם חברה נוספת וייתכן שאותה הסעה נעשתה על ידי חברה אחרת. בסיום עדותה ביקרה את התנהלות התובעת שחרגה מהנהלים, כך שנהג מטעם התובעת היה מגיע ללא מלווה והיה מוריד את הדיירים ברחוב.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים המצורפים להם וכן שמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אין מחלוקת כי ביום 27.3.13 חתמו הצדדים על הסכם עבודה למתן שירותי הסעות לפיו הנתבעת שכרה את שירותי התובעת להסעות תלמידים מהמעון בשכונת בית צפאפא לעיר העתיקה. בהתאם להוראות ההסכם התחייבה הנתבעת לשלם סכום העומד על 105 ₪ עבור כל נסיעה ונקבע כי תנאי התשלום הם "שוטף פלוס שישים".

כאמור, לטענת התובעת, החל מחודש ספטמבר 2013 ביקשה הנתבעת להוסיף יעדים נוספים תוך שהתעריף נקבע בע"פ. בגין שירותי ההסעות נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סך של 32,583 ₪. מנגד טוענת הנתבעת כי לא קמה חובה לשלם את החוב כיוון שחוב זה מקורו בחיוב שנעשה שלא כדין משמדובר בחיובים עבור נסיעות בימי ראשון או בימי חג, ימים בהם דיירי המעון לא נזקקים להסעה. עוד טענה הנתבעת כי גילתה שחויבה בחיובי יתר בחשבוניות קודמות ולכן יש לקזז חיובי יתר אלה ששולמו בעבר, מהחוב הנטען.

1. להוכחת קיומו של חוב הגישה התובעת את כרטיס החשבון מיום 20.1.15, הוא נספח ג' לכתב התביעה. במסגרת נספח ג', מפורטת יתרת החוב של הנתבעת העומדת על סכום של 32,583 ₪. נוסף לכרטיס החשבון, הגישה התובעת דו"חות נסיעה מרוכזים והחשבוניות שהופקו, וביקשה לקבלם כראיה לאמיתות תוכנם משהם מהווים רשומה מוסדית.
2. שאלת מעמדן הראייתי של חשבוניות אלו נפקותה לבחינת השאלה אם התובעת הוכיחה את תביעתה ואם נטל הראיה עבר אל הנתבעת.

"רשומה מוסדית" מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה") כ"מסמך, לרבות פלט, אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד". רשומה זו היא חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. התנאים לקבילותה של רשומה מוסדית נדונו בהרחבה בפסק הדין של בית המשפט העליון ברע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל (5.7.2012) שם נקבע כי על מנת שרשומה תוכר כרשומה מוסדית עליה לעמוד בתנאים הבאים:

"התנאים הצריכים הוכחה...הם שהמוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו ושדרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד אל אמיתות תוכנה. אם הייתה הרשומה "פלט" – כהגדרתו בחוק המחשבים – יש להוכיח בנוסף, ... כי דרך הפקתו של הפלט יש בה כדי להעיד על אמינותו וכי המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב... מקום בו הרשומה היא פלט של מחשב קם כאמור הצורך להוכיח גם כי דרך הפקתו מעידה על אמינותו וכי המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה מפני שיבוש בעבודת המחשב. גם התנאים הנוספים האלה צריכים הוכחה. בעניין זה האחרון נדרשת תכופות הוכחה כפולה: עדות מפי מומחה למחשבים ועדות מפי מי שיכול להעיד על יישום אמצעי ההגנה בפועל" (שם, פסקאות 8-9).

"מוסד" הוגדר בפקודה כ"המדינה, רשות מקומית, עסק או כל מי שמספק שירות לציבור". דהיינו: לא נדרש כי המוסד יהיה בעל אופי "ממסדי" דווקא וגם עסק יכול להיחשב כמוסד. באופן דומה, נקבע כי הנהלת החשבונות של חברה לבנייה היא בגדר רשומה מוסדית (ת"א (תל-אביב-יפו) 3160/00, דירום - חברה לבניה השקעות ופיתוח בע"מ נ' מעלה ראשון בע"מ, תק-מח 2005(4), 4073 עמ' 4076).

תנאי נוסף שנקבע בפקודה, כאשר מדובר בראיה שהיא פלט מחשב כהגדרתו המפנה לחוק המחשבים (ובענייננו אין מחלוקת כי החשבוניות הנן פלט מחשב על פי הגדרה זו), נוגע לכך שהמוסד "נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב".

לגבי דרישה זו נוקטת הפקודה בלשון "אם התקיימו כל אלה" ללא דרישה כי אלו הוכחו. רוצה לומר, שלא נדרשת דווקא ראיה פוזיטיבית להוכחת התנאי, ודי בכך שניתן ללמוד בעקיפין או להניח כי הוא מתקיים (ראו ת"א 5491/04 דפוס חמד חברה בע"מ נ' נבו שירותי סדר והוצאה לאור בע"מ (13.6.2007). להלן: עניין דפוס חמד).

מנהל התובעת העיד בעדותו (בעמ' 5 ש' 30-31) כי הוא זה שמקליד את הנתונים מדי יום ביומו ובסוף מוציא ריכוז נתונים. אין חולק כי מדובר במערכת ממוחשבת. ברי, כי לא ניתן לקיים מערכת מחשוב יעילה מבלי לדאוג לתחזוקתה השוטפת, ותחזוקה זו כוללת אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה למחשב ושיבוש בעבודתו. הנתבעת לא העלתה כל טענה נגד אמינותה או איכותה של מערכת המחשוב אלא טענותיה התמקדו בבני האדם העושים שימוש במחשב, ולא למחשב עצמו. בין שמדובר בטעות סופר שנפלו בחשבוניות ובין אם מדובר בשגיאות מכוונות, אין מחלוקת על כך שהגנת הנתבעת מכוונת לכך שבני האדם הם שטעו, ואין בסיס להניח כי מערכת המחשוב כשלעצמה אינה מהימנה. על כן תנאי זה מתקיים בענייננו. יובהר, כי ניתן למצוא בסיס לעמדה הפוכה לעמדה לפיה אין צורך בהוכחה פוזיטיבית של הוכחת ההגנה מפני חדירה לחומר המחשב ושיבוש בעבודתו (ראו עניין דפוס חמד והפנייתו לע"א (תל-אביב-יפו) 3491/04 תנובת השרון (1995) ושות' נ' זאב הולדר, תק-מח 2006(4), 3494 ,עמ' 3496). עם זאת, במקרים אחרים שדרישה זו לא הוכחה באופן פוזיטיבי, לא היה בכך כדי למנוע דיון בפלטים לגופו של עניין (עניין דפוס חמד ומפנה לעפ"א (תל-אביב-יפו) 8329/05, גל אריאלה נ' עיריית תל אביב , תק-מח 2006(4), 2289; ע"א (תל-אביב-יפו) 1671/04, ATLANTICA S.P.A. DI-NAVIGAZIONE נ' אשר חברה להפצת צמיגים בע"מ , תק-מח 2006(3), 3423 ,עמ' 3427).

על בסיס אלה, יש לראות בחשבוניות כמהוות ראיה מוסדית וניתן לקבלן כראיות. בהתחשב בזאת שאין מחלוקת על כך שבוצעו נסיעות ושהיה על הנתבעת לשלם תמורתן, גם אם לא את מלוא הסכומים הנטענים לנוכח טענות קיזוז או נסיעות שבוטלו או לא אושרו או לא בוצעו, ובהתחשב בכך שהתשלומים הועברו מהנתבעת לתובעת ללא עוררין במשך תקופה, על פני הדברים החשבוניות מהוות ראיה לכאורה לכך שעל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הנקובים בהן, ויש בהן כדי להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעת להוכיח כי יש להפחית מסכום החיוב (ראו: עניין דפוס חמד; ע"א (ת"א) 595/97, מנולייף מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' משה ברכה (5.11.1997)). על כן יש לדון לגופן של הטענות שהעלתה הנתבעת נגד החיובים.

1. עם זאת, ביחס לנספח ג', לא אוכל להתייחס אליו כאל 'רשומה מוסדית' בנסיבות דנן, וזאת מבלי להכריע בסטטוס כשלעצמו, וזאת הואיל ולא אוכל להתעלם מכך שעיון בתוכנו של נספח ג' לכתב התביעה מגלה כי נפלה שגגה חשבונאית והתובעת דרשה פחות 2000 ₪ לערך מהחוב הנתבע בפועל. אולם הטעות אינה רק בחישובים המפורטים שם, אלא גם קיבלה ביטוי גם בעמודת 'תאריך ייחוס' בארבע הזדמנויות (כך למשל 1.1.1900). על כן, עקב זאת, אין לקבל את המסמכים כראיה לכאורה לאמיתות תוכנם. כן לא מצאתי לייחס לדו"חות נסיעות ראיה לאמיתות תוכנה משאין מדובר בפלט אלא בטבלה מסכמת ערוכה על ידי בעל עניין. הבעייתיות טמונה בעצם אישורה של עינת את הדו"חות בסמוך להוצאתם, כפי שיפורט בהמשך. בנסיבות אלה הדו"חות המרוכזים ישמשו ככלי עזר בלבד לבחינת יתר הראיות הקיימות בתיק והממצאים העולים מהם ייבחנו לאור כלל העדויות ויתר הראיות.

אכן, משקיימת "מערכת ממוחשבת מכלכלה ומשרד התחבורה היא קשורה לכל נהג, מקבל סידור עבודה, שעת תחילה, שעת סיום וכו'" – כפי שהצהיר מנהל התובעת לפרוטוקול הדיון עת נשאל אם קיים יומן עבודה ויומני כלי ההסעה והלה השיב כי אלה קיימים אולם לא צירף לתצהיר עדות ראשית "לא עשיתי את זה כי לא נתבקשתי, זה אפשרי...זה לא בעיה להמציא את זה יש לי את הדו"ח שעליהם הגשנו את החשבוניות שלנו, ביחד עם חשבוניות מס המתארת את כל החודש, וגם ריכוז של ימים" (עמ' 5, ש' 18-26) –מוטב היה כי אלו יוצגו והכלל בדבר אי הצגת ראייה רלוונטית הוא ידוע ככזה הפועל לחובת מי שנמנע מלהביאו. עם זאת, ב"כ הנתבעת שאל אם כוונתו לדו"חות שהציג לו, ולכך הוא השיב בחיוב "כן יחד עם החשבונית" (שם, בשורה 28). ודוק; הנתבעת לא חידדה הבחנה זו אלא הסתפקה בתשובה כי מדובר באותם דו"חות נסיעה מרוכזים שכן צורפו לתיק בית המשפט. יצוין כי טענת התובעת שסידורי נסיעות ויומני עבודה "אינם מעניינה של הנתבעת" (ס"ק 8 לכתב תשובתה), אין להלום והיה מקום לחושפם במסגרת גילוי המסמכים המוקדם. ברם, דומה כי די בחומר שהוצג על מנת להכריע בתובענה. זו התשתית הראייתית לענייננו.

טענת הקיזוז

1. הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי יש להורות על קיזוז תשלומים ששילמה בעבר ביתר מיתרת החוב אותה היא חייבת. כידוע הנטל להוכחת טענות קיזוז מוטל על כתפיו של הטוען להן ובהוכחת הקיזוז הוא מביא לפקיעת החיוב הנטען בגובה הקיזוז. משכך, טענת הקיזוז טעונה בהכרח הוכחה עובדתית. יצוין, כי אמאל בתצהירה פירטה את טענת הקיזוז והתייחסה לכל אחת מהחשבוניות בצורה מפורטת וכן הוסיפה לתצהיריה ולסיכומיה תחשיב יסודי ומפורט.

אמאל ציינה כי היא בדקה את החישובים רק החל מחשבונית יולי 2014 ועד לקבלת חשבונית זו כל התשלומים שולמו כפי שנדרשו. במכתב מיום 21.10.14 המצורף לתצהיר עדות הראשית מטעם מנהל התובעת, אשר אמאל אישרה כי הוא מטעמה (עמ' 22 ש' 13-17), צוין כי הנתבעת שילמה עבור חודשים מאי, יוני, יולי ואוגוסט תוך שניכתה מהתשלום חיובים אשר סברה כי נגבו ביתר.

מכרטיס החשבון, נספח ג' לכתב התביעה, עולה כי עד ליום 24.6.14, שילמה הנתבעת סכום כולל של 98,426 ₪. מתוך סכום זה, כפי שעולה מהתחשיב שצירפה לתצהירה, היא שילמה ביתר 12,015.68 ₪ עבור חודשים אוגוסט 2013- אפריל 2014. לטענתה, תשלום יתר זה יש לקזז מיתרת החוב, אשר אף ממנה יש לנכות את הסכומים שנדרשים ביתר.

1. לטענת הנתבעת, מתן הזיכוי בחשבונית יולי 2014 מהווה הודאת בעל דין בגביית סכומי יתר. כאמור, היא בדקה את החשבונית של חודש יולי 2014 לאחר שהסכום בה היה מופרז ולאחר שפנתה למנהל התובעת בעניין זה, הסכים הוא לזכות אותה בגין חלק מהחיובים. לטעמה של הנתבעת מדובר בהודאה מצד מנהל התובעת בדבר קיומם של חיובי יתר והיא זו אשר הובילה לבדיקת יתר החשבוניות.

מנגד, טוען מנהל התובעת בעדותו כי הזיכוי בחשבונית זו נעשה כאמור כמחווה של רצון טוב על מנת להמשיך בהסכם ההתקשרות עם הנתבעת ונבע כתוצאה מטעות דווקא של הנתבעת. לדבריו, ההסעה הגיעה למקום מכיוון שלא נמסרה הודעת ביטול מראש על אי הצורך בהסעה ומשיצאה ההסעה יש להורות על חיוב בתשלום. אלא שלטענת הנתבעת יש לראות את הסברו לזיכוי בחשבונית יולי 2014 כהרחבת חזית אסורה, שכן המדובר בטענה שעלתה לראשונה רק במהלך חקירתו הנגדית ומשכך יש לדחות הסברו זה.

איני סבורה כי מדובר ב'שינוי חזית'. בתצהירו מנהל התובעת הסביר את הזיכוי בכך שהנתבעת חויבה בטעות, ובכך סתם ולא פירש. כאשר במסגרת חקירתו הנגדית התבקש להבהיר את פשר הזיכוי ואת הטעות, הסביר כי מקור החיוב הוא בטעותה של הנתבעת. הנה כי כן, עדותו של מנהל התובעת לא חרגה מהנטען. כל שנטען על ידו במסגרת החקירה הנגדית נועד להסביר את הטענה שנטענה בתצהיר והסברו זה של מנהל התובעת בדבר מקור הטעות אינו מהווה שינוי חזית (ראו לעניין זה אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי בעמ' 147 (מהדורה 12) (2015)).

למעלה מן הצורך אציין כי גם לו ניתן היה לראות הסבר זה כשינוי חזית הרי שעל פי הכלל בדבר איסור שינוי חזית, בעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת אלא כאשר בית המשפט נתן אישורו לכך או אם בעל הדין שכנגד נתן לכך הסכמתו המפורשת או מכללא (ראו דנ"א 7398/09 ‏עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.15) בפסקה 13). בנסיבות אלה, בהן לא התנגדה הנתבעת לשינוי החזית מפורשות – למעט אמירה כללית בעלמא טרם שמיעת הראיות המתנגדת לכל הרחבת חזית – ואף חקרה את מנהל התובעת בעניין טענתו זו, יש לראות זאת כמי שהסכימה מכללא להרחבה.

לפי קו זה, נדרש מנהל התובעת לבטל את ההסעה לאחר שכבר יצאה לדרך. חיזוק לדבריו של מנהל התובעת על הצורך במסירת הודעות ביטול מראש – דבר שלא הקפידה עליו הנתבעת מבלי להיכנס לשאלה אם היא הייתה מחויבת בכך אם לאו משהדבר לא עוגן בחוזה ההתקשרות (להבדיל מהתייחסות בחוזה מאוחר יותר בעניין קו ראס אל עמוד שאומנם לא נחתם אך יש בו ללמד על התנהלות הצדדים) – נמצא בדבריו של מאזן, מהם עולה כי היו מקרים בהם הודיע לתובעת מראש על היעדר הצורך בהסעה והיו מקרים בהם הביטול נמסר רק לאחר שהתייצבה הסעה במקום ( עמ' 13 ש' 25-32 ועמ' 14 ש' 14-16).

1. על כן, נוכח זאת, ומשטענת מנהל התובעת בדבר הצורך בביטול ההסעה גם במועד החג אינה משוללת יסוד, שכן מדובר בתקופה בה עבד עם מוסדות אחרים (עמ' 9 ש' 27-32 ובעמ' 10 ש' 1-2), ומשלא ניתן לשלול כי התייצב במקום כנטען על ידו וכמפורט בדו"ח הנסיעות המרוכז, הרי שלא מן הנמנע כי מקור הזיכוי הוא במחווה כלפי הנתבעת ומתוך רצון לשמור על יחסי עבודה תקינים ואין בזיכוי זה כדי להוות הודאת בעל דין. מכל מקום, יש לבחון את כל החיובים הנזכרים בתחשיבה של אמאל לגופם.
2. בקצרת האומר, מעיון בנספח ג', כרטיס חשבון, נראה כי החשבונית שהוצאה בגין פעילות חודש יולי 2014 חריגה בנפחה ביחס לחודשים קודמים, דבר שעל פניו עורר תהייה. ואולם, מניתוח מרכיבי החשבונית עולה כי מקור החיוב הגבוה מצוי דווקא בקו 'ראס אל עמוד'. המדובר בנסיעות שהוסכם עליהן עם אמאל בחודש מאי 2014 (עמ' 24 ש' 19), כשנה לאחר ההתקשרות הראשונה. על כן ניתן למצוא בהוספת קו נסיעה זה הסבר המניח את הדעת לשינוי המשמעותי בגובה החשבונית. אומנם קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי גובה התשלום המוסכם בגין קו זה, אך אין מחלוקת על כי קיומו של קו הסעה זה נעשה באישורה של אמאל החל מחודש מאי 2014 ועל כן לא יכול להיות חולק כי עם הוספת קו נסיעה, גובה החשבוניות כשלעצמו אמור להיות גבוה יותר.

בחינת המרכיבים השנויים במחלוקת

1. כאמור לעיל, הנתבעת הכחישה את קיומו של החוב ואף טענה לקיזוז כיוון שמדובר בחיובים על נסיעות שלא בוצעו בפועל. כך למשל, ביום ראשון לא מתקיימים לימודים במעון, ביום שלישי התלמיד נסע לפרויקט שקל עצמאית ובחגים אין צורך בהסעה כלל. על כן, טוענת הנתבעת כי אין לחייבה בגין נסיעות בימים אלה. עוד טוענת הנתבעת כי קיימים חיובים בסכומי כסף גבוהים אשר לא תואמים את שהוסכם בין הצדדים.

עם זאת, יודגש כי אין בהכחשת הנתבעת לחיובים אלה כדי להכחיש את יתר הנסיעות שאינן שנויות במחלוקת ועולות מהדו"ח המרוכז. דהיינו, מכלל לאו אתה שומע הן ולמעשה בהכחשת נתונים מסוימים בלבד מתוך החשבונית, הסכימה הנתבעת לנכונותם של יתר הנתונים המופיעים בחשבוניות ובדוחות המרוכזים.

לאחר שצומצמה המחלוקת שבין הצדדים רק לחיובים מסוימים, ייבחנו אך החיובים השנויים במחלוקת.

א. אישור הסעה לפעילויות מחוץ למעון

1. עינת, מנהלת הנתבעת עמה נחתם ההסכם, היא זו אשר על פי הטענה אישרה את כלל הנסיעות. התובעת ביקשה את פרטיה כדי להזמינה לעדות ועל כך השיב תחילה ב"כ הנתבעת: "היא לא עובדת אצלנו ולא בשליטתנו אבל אנחנו נמסור לו את הפרטים" (עמ' 2, שורה 12). היא זומנה להעיד אך לא התייצבה לעדות מפאת מחלה. בהיעדר תצהיר עדות ראשית מטעמה, ב"כ התובעת ויתרה על חקירתה על אף שעדותה היא משמעותית ויכולה הייתה לשפוך אור על מרבית הנקודות שבמחלוקת עד לעזיבתה בחודש פברואר 2014 משנטען כי היא הגורם שאישר את הנסיעות מראש ושאישר את החשבוניות לתשלום לאחר מכן. דומה כי הזמנתה להעיד חשובה הייתה לשני הצדדים – טענת התובעת כי עינת אישרה את הנסיעות ואל מול זאת עינת כמי שייצגה את הנתבעת שמשיגה נגד הנסיעות, אולם לא ניתן לדעת מה נפקותה להכרעה לכאן או לכאן. עם זאת, ב"כ התובעת ציינה לפרוטוקול כי "עינת לא הגישה תצהיר עדות ראשית. היום שדיברתי איתה הבוקר מה שרציתי שהיא תעיד על הנקודות היא לא יכולה כי היא לא זכרה אותם" (עמ' 4, ש' 27-28), לאמור; כי לכאורה לא היה בעדותה כדי לסייע לתובעת והנתבעת לא סברה מלכתחילה כי יש לזמנה מטעמה, כנראה מאותו הטעם שאין בעדות כדי לסייע לה.
2. אציין כי כפי שעולה מעדותו של מנהל התובעת, כל הבקשות לקווי נסיעה נוספים שהועברו אליו באמצעות מאזן ואחמד נעשו באישורה של עינת ומאוחר יותר באישורה של אירנה ומבחינתו היה לו די בפנייה בע"פ והסכמה בע"פ על גובה החיוב, כיוון שמדובר בלקוח משלם (עמ' 8 ש' 25-26). גם אמאל ציינה בעדותה כי עינת היא זו שצריכה לאשר את הנסיעות והפעילויות – "האמת שאת שואלת אותי על דברים שאני שמעתי מהם ועינת הייתה מאשרת וכותבת שעשו פה ושם כמה פעילויות", תוך שהוסיפה כי היא עצמה אינה יודעת איזה פעילויות נעשו במעון (עמ' 18 ש' 2-7). עוד ציינה אמאל כי כאשר היו מתקבלות חשבוניות, באחריותה של עינת היה לבחון את החשבוניות ואם הכל תקין עליה להעביר לתשלום להנהלת חשבונות, כאשר לדבריה "כמה גורמים" בדקו את החשבוניות: "המנהלת, חשב" - (עמ' 24 ש' 11-15 וש' 7-8 בהתאמה). כן, על פי עדותה של אמאל, הרי שבטרם בוצע תשלום, בנוסף לעינת גם החשב כאמור היה אחראי לבדיקת החשבוניות, אשר לא העיד ולא הגיש תצהיר מטעמו. לא הובאו לעדות העובדים עימם ביררה אמאל אם התקיימו נסיעות אם לאו בחגים (עמ' 21, ש' 19-30). לא הוצגה כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת ויומן תכנית פעילויות הדיירים שיש בה לסתור לכאורה את טענת התובעת ואכן, כטענת התובעת בסיכומיה, אמאל הודתה כי יכול והייתה לה טעות חישוב משהתחשיבים עבור חודשים מאי ואוגוסט שונים בתצהיר שהגישה אל מול מכתב לתובעת שצירפה כנספח לתצהיר (עמ' 22, ש' 31). לבסוף, אזכיר את עדותו של מאזן בהקשר זה, לפיה כאשר היה נזקק להסעה, היה פונה לעינת והיא הייתה מאשרת במקום הזמנת ההסעה. אחמד, עובד הנתבעת, מאשר זאת לכאורה אף הוא, הגם שלא הוזמן להעיד וכל שהוגש לתמיכה בעניין זה הוא דיסק שמע מטעם התובעת המתעד הקלטת שיחה בין מנהל התובעת לבין אחמד מיום 22.3.15, לפיו מנהל התובעת היה מצוי בקשר עם אחמד ואחמד היה פונה אליו לאחר שניתן לו אישור נסיעה על ידי עינת.
3. משכך, עדותו של מנהל התובעת לפיה היה מקבל פנייה המאושרת על ידי הגורמים הרלוונטיים לביצוע הסעה, הגם שלא בגדר מה שהוסכם מראש בחוזה, עולה בקנה אחד עם כלל העדויות ובכלל זה גם עם עדותה של אמאל המאשרת כי עינת היא הגורם המוסמך לאשר הסעה לפעילויות שונות. ברי כי מבחינת מנהל התובעת, ככל שביצוע הנסיעה אושר על ידי הגורם הרלוונטי, הרי שאין זה מתפקידו לבחון את שיקול הדעת של אותו גורם ואם הפנייה אושרה כהלכה. יובהר כי כפי שעולה מנספח א' לכתב התביעה, עינת היא המנהלת אשר חתומה על ההסכם והיא זו שהיה בסמכותה לאשר את הסכם ההסעות.

כפועל יוצא, טענתה של אמאל בנוגע לאי ביצוע נסיעות לפעילויות אין לה תימוכין בחומר הראיות. שכן, כפי שהעידה היא עצמה במפורש, אין היא יודעת איזה פעילויות נערכו במעון וזה היה תפקידה של עינת לאשר יציאה לפעילויות אלה. כשנשאלה אם יכול להיות מצב שהיו דיירים שהיו יוצאים לטיולים והיא לא הייתה מודעת לזה, השיבה: "ימי ראשון זה היה יום חופש שלהם יכול להיות שלעיתים יצאו אני לא יודעת, אבל לא כל יום ראשון. ש. כשהם יצאו לטיולים מי הוציא אותם? ת. לא יודעת" (עמ' 25, ש' 25-29), כאשר מאזן העיד אף הוא כאמור כי היו טיולים ביום ראשון.

1. על כן, בהסתמך על עדותם של מאזן ונתשה עמר, העולות בקנה אחד עם עדותו של מנהל התובעת, הלכה למעשה, וכן מדו"ח מרוכז ללקוח לחודשים אפריל ומאי 2014 – התובעת הוכיחה במאזן ההסתברותי הנדרש כי בוצעו בפועל נסיעות בימי א' לטיולים ונסיעות בימי ג' למוסד שק"ל בבית חנינה. משכך, הנתבעת לא צלחה להפריך את עצם קיומן של נסיעות למוסד שק"ל ונסיעות לטיולים בימי א', להבדיל מהיקפן, כפי שיובהר.

22. מדו"ח מרוכז ללקוח – לחודשים אפריל ומאי 2014, לעומת חודשים קודמים, ניתן כאמור ללמוד כי התבצעו נסיעות בימי א'. דו"ח זה תיעד את הנסיעות בזמן אמת ועבר אישור הגורמים הרלוונטיים בזמן אמת בטרם הועבר להנהלת החשבונות לתשלום, והוא מהווה כלי עזר.

מעיון בדו"ח זה עולה כי רק בחודש אפריל 2014 נזכרו לראשונה מרכיבי הנסיעה 'טיול חניכים איסוף' ו'טיול חניכים פיזור' בסמיכות לטיולי יום א'. יודגש כי זו הפעם הראשונה בה נזכרו מרכיבים אלה, הגם שהטענה לפיה הנסיעות בימי א' יועדו לטיולים הועלתה כבר בחודש ספטמבר 2013, מבלי שמרכיב הטיול צוין בנפרד מיתר הנסיעות. צא ולמד כי משנזכר במפורש מחודש זה ואילך פירוט רכיב הטיולים, הרי שמשלא נזכר בחודשים קודמים במפורש כי מדובר בטיול, הרי שניתן ללמוד מכך הסדר שלילי. ודוק; לא נטען על ידי התובעת כי בימי א' בוצעו נסיעות שלא למטרת טיול, וככל שהייתה נסיעה למרפאה, הרי שגם זו צוינה במפורש (ולא התקיימה ביום א'). כאמור, אכן הוכח כי התקיימו מספר טיולים בימי א', אולם הדו"ח שהוגש מטעם התובעת ועליו היא מסתמכת כדי להוכיח טענותיה בדבר החיובים כראיה לאמיתות תוכנה, מלמד דווקא כי אין המדובר באותו היקף טיולים כנטען על ידה. המסקנה המתבקשת היא אפוא, כי אין לחייב את הנתבעת בתשלום עבור טיולי ימי א' אלא במקום בו נזכרו במפורש, דהיינו, עבור חודשים אפריל ומאי.

ב. הסעה בחופשות וחגים

23. לדברי אמאל, בחודש אוגוסט הייתה חופשה ולכן אין לחייב בגין ימים אלה. לטענתה של אמאל הפעילות במעון מתחילה בחודש ספטמבר ולא בחודש אוגוסט משהמעון משויך למשרד הרווחה ולא למשרד החינוך, על כן אין לייחס משמעות לכך ששנת הלימודים החלה באותו מועד ביום 27.8.

הגם שטענה זו אינה נשמעת מופרכת על פניה, על הנתבעת הנטל להוכיח כי הפעילות אצלה נפתחת במועד שונה מהמקובל. היא לא הציגה אף מסמך התומך בטענתה זו, כאשר בנקל יכלה לעשות כן ולו באמצעות פנייה למשרד הרווחה על מנת לאמת את טענתה, או אפילו באמצעות חקירה נגדית של מאזן שעבד אצלה ומכיר את נהליה.

בהתייחסה לחיובים בגין שירות שניתן בחגים - בחודש אוקטובר חג 'אל אדחא' ובחודש נובמבר חג ראש השנה 'אלהגריה' - ציינה אמאל כי לא מתקיימים לימודים בימי החגים, על כן טענה באופן גורף שאין לחייב בנסיעות באותם ימים באופן גורף. מנגד, הסביר מנהל התובעת כי הילדים במעון קיבלו שירות גם בחג, מביתם למעון ולמרפאות. בכל מקרה, הוא נהג להוציא הסעה כל עוד לא קיבל הודעת ביטול על ביצוע הנסיעה. דברים אלה אושרו גם בעדותו של מאזן שציין כי היו מקרים שבחגים היה צריך להחזיר את הילדים הביתה (עמ' 14 ש' 23 ובעמ' 16 ש' 3-8) וכן כי היו מקרים בהם הסעה הגיעה מבלי שנמסרה לתובעת הודעת ביטול (עמ' 14 ש' 14-16). מנהל התובעת נשאל אם הוא מאשר שלא בוצעו ההסעות בחג לילדים, והשיב:

"לא. הלכתי ליעד אך לא יצאו הילדים.

ש. ביום הראשון הלכת לטענתך ולא יצאו הילדים גם ביום השני הלכת?

ת. עוד פעם. לא קיבלתי עדכון. אני צריך לקבל".

ש. אתה טוען פה שביטול הזמנות צריך הודעה להיערך בכתב 24 שעות?

ת. כן לפני.

ש. אני מסתכל זה ההסכם שעליו חתמתם איפה זה כתוב שצריך להודיע לך 24 שעות קודם?

ת. זה עד שינוי ההזמנות" (עמ' 6, ש' 25-32)....

ש. אתה מאשר שלא כתוב בו תנאי ההודעה בכתב 24 שעות על ביטול?

ת. בסדר, אבל דיברתי עם ענת שהיא צריכה להודיע לנו 24 שעות לפני על ביטול...עד מאי לא היה לנו שום בעיה" (עמ' 7, ש' 8-10).

.....

ש. אתה יודע שחוץ מחודש יולי גם בחודש ספטמבר, אוקטובר 2016 היה חג והילדים לא עבדו וגם שם חייבת אותה בחיוב לא נכון ולא היו הוצאות?

ת. חוזר על דברי, אני לא קיבלתי שום מכתב שמבטל הסעות, אנחנו עובדים עם כל הגופים, יש לנו עבודה בימים אלה, הנהגים שלנו פעילים בימים אלה, אני לא יכול לפסול רכב בנסיעות שאולי הלקוח כן ירצה או לא, בנוסף הילדים האלה קיבלו מאתנו שירות מהמעון לבית ומהבית למעון לא רק למוסד" (עמ' 9, ש' 13-17).

יצוין, כי אף הנתבעת בכתב הגנתה ציינה כי "החוזה" שנכרת בין הצדדים בדמות אישור הצעת המחיר למתן שירותי הסעות "אינו מהווה חוזה ממצה של כל ההתניות שסוכמו בין שני הצדדים" (ס"ק 4 לכתב הגנתה). היא לא צירפה מסמך המלמד על הסכמות נוספות ומכאן ניתן להניח כי היא מכירה בהסכמות שנכרתו בע"פ בין הצדדים, ומשכך אין לשלול את גרסת מנהל התובעת בנוגע למדיניות הביטולים שקיבלה עוגן גם בהסכם שאמור היה להיכרת בין הצדדים, מעבר להגיונם של דברים, כפי שאין מחלוקת שאפילו ואין ביטוי בהצעת המחיר להוספת קווים, הדבר התבצע בפועל. .

24. אכן, מקרים פרטניים של מספר בודד של תלמידים אינו דומה לנסיעות כבדרך השגרה. אולם, מדובר בשני חגים, ואף בשביל תלמיד אחד יש להורות על הוצאת רכב. טענתה של אמאל, נכונה ככל שתהיה באשר למועדי החגים, אין בה כדי לסתור דבריהם של מנהל התובעת ומאזן, אשר מהם עולה כי אכן לא התקיימו לימודים בבית הספר, אך למרות זאת ניתנו שירותי הסעות לבית התלמידים. על כן, בנסיבות אלה בהן מחד גיסא נטענה על ידי אמאל טענה כללית הנסמכת על לוח השנה בלבד, ומבלי שהציגה עדויות של עובדים אחרים מטעמה הסותרים טענת מנהל התובעת בהקשר זה, ומאידך גיסא קיימת עדותו של מאזן אשר תומכת בעדותו של מנהל התובעת ובאמור בדו"ח הנסיעות המרוכז שנבדק בזמן אמת על ידי נציגי הנתבעת עצמם – עולה כי לא הוכח על ידי הנתבעת כי נגבו חיובי יתר בגין מתן שירותי הסעה בחגים.

ג. קו ראס אל עמוד

25. כאמור, קו נסיעה זה נוסף בחודש מאי 2014 באישורה של אמאל. לטענתה של אמאל הוסכם כי החיוב יהיה 350 ₪ לכל כיוון. לטענתו של מנהל התובעת הוסכם כי החיוב יהיה בסך 350 ₪ לכל כיוון, ככל שייחתם חוזה לשנה. משלא נחתם חוזה לשנה, ההסכמה על ההנחה בגובה החיוב אינה תקפה וגובה החיוב עמד על 405 ₪. כאשר עומתה אמאל עם המייל של מנהל התובעת התומכים בדבריו אלו במסגרתו הסביר כי ההנחה לא ניתנת הואיל ולא נחתם חוזה לשנה, ענתה כי אינה יודעת. יצוין, כי בהצעת המחיר מיום 26.5.2014 טרם החיוב צוין מפורשות: "על פי הסכם במידה ויוחתם עלות ההסעה 350 ₪ במקום 405 ₪". לאמור: היה וייחתם חוזה לשנה, דבר שאין חולק כי לא התקיים.

על כן, טענתו של מנהל התובעת לא נסתרה וזו מחוזקת על ידי האמור בנספח ו' לתצהיר (הצעת המחיר מיום 26.5.2014), ובמכתב שנשלח לנתבעת באמצעות מערכת הדואר האלקטרוני מיום 9.10.2014 במסגרת דרישתו לתשלום החוב (נספח ה' לתצהירו של מנהל התובעת). זאת לעומת דבריה של אמאל אשר הסתפקה בהכחשת הטענה לפיה הנחה תינתן רק אם ייחתם חוזה וכי הוסכם כי החיוב בגין קו זה יעמוד על 350 ₪ תוך שהוסיפה בעלמא כי מנהל התובעת "סחט אותנו (הנתבעת-א"מ) ממש" (עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 10). טענתה זו לא נתמכה בראיות נוספות. על כן, בנסיבות העניין יש לקבל את גרסת מנהל התובעת בעניין זה, כך שהחיוב בסך 405 ₪ לכל כיוון הוא החיוב הנכון משלא נחתם חוזה לשנה.

ד. מרפאות

26. המחלוקת בנוגע למרכיב זה היא כי לטענת הנתבעת לא ברור כיצד בחודש ינואר 2014 קו הנסיעה עולה 25.64 ₪ לכיוון ואילו בחודשים פברואר ומרץ 2014 אותו קו נסיעה עולה 67.8 ₪ לכל כיוון. לטענת מנהל התובעת מדובר בנסיעות למרפאות מחוץ לבית צפאפא ומכאן ההבדל במחיר הנסיעה.

27. מעיון בדו"חות המרוכזים לחודשים ינואר, פברואר ומרץ בשנת 2014, עולה כי בחודש ינואר התקיימו נסיעות למרפאות הן בבית צפאפא - 'מרפאות כללית בית צפאפא א', 'מרפאות כללית בית צפאפא ב' והן ל'מרפאות כללית ב' שמיקומן לא מפורט בדו"ח אך אין ספק כי אינן בבית צפאפא, אחרת היה מצוין במפורש בדו"ח 'בית צפאפא' כפי שצוין במפורש במקרים אחרים. הסכום לחיוב בגין נסיעה לכל אחת מהמרפאות עומד על סך של 25.64 ₪. נראה כי לא קיימת הבחנה בדו"ח המרוכז בין מרפאות בבית צפאפא לבין מרפאות מחוץ לבית צפאפא, על כן טענת מנהל התובעת, לפיה החיוב בחודשי פברואר – מרץ אינו בגין אותו מרכיב , איננה ברורה ולא ניתן הסבר שיישב אותה. מנהל התובעת לא הציג כל מסמך המעיד על כי מדובר בנסיעות מחוץ לבית צפאפא פרט לאמירתו זו. משכך, שוכנעתי כי אכן נגבו חיובי יתר ככל שמדובר בגביית 67.80 ₪ לכל כיוון במקום 25.64 ₪ לכל כיוון.

28. באשר לנסיעות מיום 26.5.14 ומיום 27.5.14 למרפאת "כללית", הרי שלטענת הנתבעת הנסיעות לא סוכמו ולא בוצעו ואילו לטענת התובעת הנסיעות נעשו באישורו של אחמד מבאר שבע. אזכיר כי על פי עדותו של מנהל התובעת כל הבקשות לקווי נסיעה נוספים שהועברו אליו באמצעות מאזן ואחמד נעשו לאחר קבלת אישורה של עינת. עדותו זו, כאמור, נתמכה בעדותו של מאזן וניתן למצוא לה חיזוק בדיסק השמע המתעד שיחה בין מנהל התובעת לאחמד.

יוטעם, כי גם הנסיעה מיום 15.1.14 – 'ביקורת חניכים בראס אל עמוד' אשר בגינה נגבה סכום של 1,400 ₪, הגם שאין מדובר בנסיעה למרפאה אולם יש בדבר ללמד על אופי ההתנהלות שבין התובעת לבין אחמד עובד הנתבעת - הרי שלטענת הנתבעת היא אינה יודעת במה מדובר ובגין זאת יש לבטל חיוב זה, אולם לטענת מנהל התובעת נסיעה זו אושרה על ידי אחמד והוכח כי נסיעה זו אכן בוצעה. לדבריו, הוא פנה לחברת "מטיילי נהורה" אשר ביצעו נסיעה זו במקומו והוא שילם להם על הנסיעה. הקבלה צורפה כנספח ח' לתצהירו. אכן, התובעת שילמה לצד ג' 1000 ₪ עבור שירות לנתבעת ודרשה 1400 ₪ מהנתבעת, אולם עניין זה לא העלה מחלוקת בין הצדדים אלא רק עצם ביצוע הנסיעה, שהוכחה.

29. על כן, קיים קושי בקבלת הטענה לפיה נסיעות אלה לא בוצעו כלל. טענה זו הינה לקונית ולא נתמכה בכל מסמך מכל סוג שהוא או אף בעדות של מי מעובדי המעון. יוזכר, כי נטל ההוכחה במקרה זה רובץ על כתפיה של הנתבעת.

ה. מלווה

30. הנתבעת בתחשיביה ציינה, על אף האמור בדו"חות המרוכזים לחודש מאי ויוני 2014, כי לא היה ליווי בפועל ועל כן אין לחייב בתשלום בגין מרכיב זה. לטענת מנהל התובעת, בימים 27.5.14-29.5.14 התלוו לדיירים מלווים ועל כן חייב בתשלום, וכך מצוין בדו"ח. במקרה זה נטל ההוכחה רובץ על כתפיה של הנתבעת, הטוענת כי לא היו מלווים, להוכיח כי לא היו מלווים כלל וכלל ולא להסתפק באמירה כוללת כי לא היו מלווים. כן, לו לא היו מלווים, מדוע לא התריעה על כך הנתבעת בזמן אמת. ברם, אין התייחסות למלווה בחודש יוני 2014 בתצהירו של מנהל התובעת ובסיכומי התובעת, בניגוד לחודש מאי 2014, זאת כאשר בסיכומי התובעת יש התייחסות פרטנית לתחשיב הנתבעת – שם הודגש פעמיים בצורה מפורשות כי בחודש יוני לא היה מלווה – והתובעת לא סתרה זאת. דבר זה מעורר תהייה הואיל ותיעוד הליווי בחודש יוני מופיע בדו"ח עצמו. הגם שאני רואה את הדו"ח כאותנטי והנספח צורף לכתב התביעה ולתצהיר, עולה כי התובעת בחרה לזנוח טענה זו, משלא סתרה את טענת הנתבעת. אשר על כן, עולה אפוא כי אומנם לא בוצע חיוב יתר במהלך חודש מאי אבל כן עבור חודש יוני 2014.

בטרם נעילה

31. העולה מהמקובץ, כי יש לקבל את התביעה בחלקה. יובהר כי עדותה של אמאל הייתה כשלעצמה מהימנה עליי. היא האמינה באמת ובתמים כי נפלו טעויות בחיובי התובעת, וכדבריה "הרגשנו שאנו מנוצלים. אז עצרתי את זה. מבחינתי הוא קיבל הכל...הרגשתי נורא ואיום" (עמ' 2, ש' 24-25). היא אף ערכה רישום מפורט ומרשים של חישוביה. אני מאמינה לתחושתה, אולם בחינת הרכיבים אחד לאחד מלמדת כי התובעת צלחה להוכיח מרבית טענותיה במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי. כאמור, אין בעצם מתן הזיכוי בגין חשבונית יולי 2014 משום הודאת בעל דין. שוכנעתי כי אחמד ומאזן נהגו לפנות אל מנהל התובעת בעל פה, באישורה של עינת, לקיים נסיעות לרבות הוספת קווי נסיעה נוספים הגם שלא הוסכמו בחוזה המקורי (וראו לעניין זה גם תימוכין בעדותה של אמאל, בין היתר בעמ' 18, ש' 1-3; עמ' 24 ש' 14-15, 28-29 ועדות מאזן באדר (עמ' 12, ש' 28-29; עמ' 14, ש' 17-18). הוכח, כי קוימו נסיעות בימי ג' לבית שק"ל לבית חנינה ועל כן אין בחיובי התובעת משום גביית יתר בגין נסיעות אלה. כמו כן, לא מצאתי שהוכח כי הנתבעת חויבה בחיוב יתר בגין ההסעות בימי החג והחופשה, כמו גם בכל הנוגע לנסיעות בקו ראס אל עמוד.

עם זאת, הגם שבוצעו נסיעות לטיולים בימי א', הרי שאלה לא בוצעו בהיקף הנטען על ידי התובעת אלא בהיקף מצומצם יותר ובחודשים אפריל 2014 ומאי 2014 בלבד. על כן, הוכחה טענת הנתבעת לקיזוז בהקשר זה ומשכך יש לקזז מכלל החיובים סכום כולל של 6938.4 ₪ לא כולל מע"מ בגין חיוב לתשלום על נסיעות בימי א' במהלך חודשים ספטמבר 2013-מרץ 2014.

כאמור, לא מצאתי לנכון לקבל את ההבחנה שיצרה התובעת בין החיובים השונים לקווי ההסעה למרפאות, ומשכך, הנתבעת הוכיחה כי התובעת גבתה תשלום יתר בגין נסיעות למרפאה, וכפועל יוצא, טענת הנתבעת לקיזוז מתקבלת בהקשר זה, כך שיש לקזז מכלל החיובים סכום של 42.16 ₪ לכל כיוון הוא ההפרש בין החיובים השונים ובסכום כולל, סך של 126.48 ₪ לא כולל מע"מ, בגין נסיעה בחודש ינואר 2014 ושתי נסיעות בחודש פברואר 2014.

לא שוכנעתי כי נגבה תשלום יתר עבור חודש מאי, אולם יש לקזז מכלל החיובים סכום כולל של 1200 ₪ עבור מלווה לחודש יוני 2014, כאשר הסכום לא כולל מע"מ.

הסכום הכולל לקיזוז עומד על סך של 8,264.48 ₪. משהנתבעת שילמה לתובעת את הסכום האמור, הרי שהסכום לקיזוז מתביעת התובעת עומד על סך של 9752 ₪ כולל מע"מ (לפי שיעור של 18% מע"מ שנגבה באותה תקופה).

32. אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 22,831 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5361 ₪. סך הכל תשלם הנתבעת לתובעת סך של 28,192 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' בתשרי ו' תשרי תשע"ח, 26 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.