ב"כ המבקשת: עו"ד ירון בן-אור

ב"כ המשיב: עו"ד אברהם חליוה

רקע ועיקרי טענות הצדדים

1. מונחת לפניי "בקשה דחופה לסעדים זמניים" שהוגשה על ידי המבקשת.
2. לפי הנטען בבקשה, המבקשת הינה הבעלים והמנהלת של רשת לממכר "מזון מהיר, כריכים ושניצלים בטעמים" בכל רחבי הארץ. עוד נטען, כי המבקשת פועלת תחת הסימן המסחרי הרשום והמוכר היטב "השניצליה", וכי למבקשת למעלה מ-40 סניפים בארץ המופעלים ברובם באמצעות זכיינים. המבקשת טוענת, כי ברשותה סימנים מסחריים רשומים על השם "השניצליה", וכי משכך היא לבדה בעלת הזכויות לעשות שימוש בלעדי בסימניה המסחריים.
3. על פי האמור בבקשה, המשיב מפעיל עסק לממכר מזון בעיר בית שמש הנושא את שם המותג המסחרי "השניצליה", וזאת בלא שקיבל לכך רישיון מאת המבקשת. עוד נטען, כי המשיב אף מפרסם את עסקו תחת שם המותג "השניצליה" הזהה לסימן המסחר הרשום של המבקשת. נטען עוד, שגם "הלוגו" המשמש את עסקו של המשיב זהה ל"לוגו" של המבקשת, וכי גם תפריט עסקו של המשיב זהה לתפריט המבקשת. המבקשת טוענת, כי כחלק ממערך הפריסה שלה היא התקשרה עם זכיין להפעלת סניף של הרשת במרכז המסחרי החדש שהוקם בבית שמש. בהקשר זה נטען, כי עצם פעילותו של המשיב תחת שם המותג "השניצליה" מונעת את התקשרותה של המבקשת עם זכיין בבית שמש, שכן תנאי בסיסי מצידו של הזכיין הוא בלעדיות בהפעלת העסק תחת שמה של המבקשת. נטען עוד, כי פניות שנעשו מצידה של המבקשת אל המשיב בדרישה לחדול מלהפר את סימנה המסחרי לא נענו, וכך גם מכתבי התראה שנשלחו אליו. במצב דברים זה, כך נטען, נאלצה המבקשת להגיש נגד המשיב את התביעה מושא התיק שבכותרת ובצידה הבקשה שלפניי. תמצית טענת המבקשת היא, כי בכך שהמשיב עושה שימוש בסימנה המסחרי של המבקשת הוא מטעה את הציבור לחשוב כאילו עסקו קשור אל המבקשת, ובכך הוא מנצל את המוניטין הנטען של המבקשת ומתעשר שלא כדין על חשבונה. מעשיו הנטענים של המשיב, כך טוענת המבקשת, מקנים לה עילות תביעה מכוח הוראות חיקוק שונות. עוד נטען, כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתה של המבקשת. במצב דברים זה עותרת המבקשת לקבל את הסעדים המנויים בפתח בקשתה, שעיקרם להורות למשיב להימנע מלעשות שימוש בסימן המסחרי "השניצליה" בכל דרך שהיא.
4. המשיב טוען מנגד, כי יש לדחות את הבקשה. נטען, כי המשיב רכש עסק לממכר מזון בעיר בית שמש מאדם אחר, מספר חודשים קודם הגשת הבקשה (ביום 17.7.15), וכי ההתמחות של בית העסק היא בישול ביתי ובשרים על הגריל, ולאו דווקא שניצלים. עוד נטען, כי בית העסק של המשיב נושא את השם "השניצליה נקודה", וכי כך קנה המשיב את העסק מהאדם שהפעיל אותו לפניו. המשיב טוען עוד, כי העסק אותו הוא מפעיל אינו דומה כלל לעסקיה של המבקשת. כך נטען, כי אין דמיון בתפריט המוגש; בצורת ההגשה; בשם בית העסק; ובקהל הלקוחות. עוד נטען, כי אין כל דמיון בין ה"לוגו" של המבקשת לבין ה"לוגו" המופיע בשלט בית העסק של המשיב ובפרסומיו, לא בכיתוב, לא בגופן, לא בגודל, ולא בצבע. המשיב דוחה את טענות המבקשת לפיהן הוא מבקש להיבנות על המוניטין הנטען שלה וטוען, כי אין לו כל עניין בשמה של המבקשת, וכי הסיבה שבגללה הוא נמנע עד היום משינוי שמו של העסק אותו הוא מפעיל היא חסרון כיס. סיכומו של דבר, המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה, וזאת בהיעדר עילת תביעה נגדו, ומשום ששיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובתו (רא' פסקה 113 לתשובת המשיב לבקשה).
5. בדיון שהתקיים לפניי ביום 5.11.15 עלה, כי למעשה לא קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים, וזאת בשים לב לכך שהמשיב מסר כי הוא מוכן עקרונית לשנות את שם העסק שלו כך שלא יהיה דומה כלל לשמה של המבקשת. במצב דברים זה ציינתי בהחלטה שניתנה על ידי בתום הדיון, כי אני סבור שעל הצדדים לעשות ניסיון להגיע להסכמות ביניהם, על מנת לייתר את הדיון בתיק כולו. הצדדים התבקשו להגיש הודעה מעדכנת עד ליום 9.11.15. ביום 18.11.15 הודיע ב"כ המבקשת, כי לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות. יש אפוא להכריע בבקשה שלפניי.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.
2. המסגרת המשפטית לדיון בבקשה למתן סעד זמני, מצויה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), ובפרט בתקנה 362, הקובעת כך:

"בקשה לסעד זמני [תיקון התשס"א (מס' 7)]

362. (א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

1. דהיינו, על מבקש סעד זמני לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, עליו להצביע על קיומה של עילת תביעה לכאורה, והשני, עליו להראות כי שיקולי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטים לטובתו. אפנה, אפוא, לבחון את המצב בענייננו.
2. עילת תביעה לכאורה - כפי שציינתי בפתח הדברים, תמצית טענת המבקשת היא שהמשיב עושה שימוש בשמה המסחרי שלא כדין, וכי הדבר מקים לה עילות תביעה נגדו מכוחם של חיקוקים שונים. כעולה גם מטיעוניה של המבקשת עצמה, תנאי מרכזי לביסוס עילת תביעה ב"עוולות המסחריות" השונות הוא קיומו של חשש מפני הטעיית צרכנים. כלומר, חשש כי הצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר – של התובע מחד ושל הנתבע מאידך – הינו זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן המקובל בפסיקה בהקשר זה הוא "המבחן המשולש", הכולל שלושה רכיבים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הסחורות; ומבחן יתר נסיבות העניין. רא' למשל ע"א 45/08 ‏ ‏מיגדור בע"מ נ' בוריס גייל, פסקה 26, מיום 29.12.10:

"המבחן נפתח בבחינה ממוקדת של הסימן דהיינו מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל; הוא נמשך בבחינת הקונטקסט של הסימן דהיינו מבחן חוג הלקוחות, מבחן סוג הטובין ומבחן צינורות השיווק; ולבסוף מבחן כולל הבוחן את יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה (ראו ע"א 411/06 Gateway נ' פסקול טכנולוגיות מתקדמות בע"מ ([פורסם בנבו], 20.6.2007)."

1. המבחן המרכזי הוא המבחן הראשון, מבחן "המראה והצליל" ובו אתמקד. עיקרו של מבחן זה הוא: "בהשוואת חזות הסחורות הנוגעות בדבר..., על מנת לעמוד על הדמיון ביניהן ובהקשר זה יש משקל לרושם הראשוני המתקבל מהשוואת הסחורות זו לזו בכללותן" (רא' ע"א 1898/12 מרכז המתנות 2006 בע"מ נ' קארשי אינטרנשיונל בע"מ, פסקה 18, 9.9.14).
2. יישום מבחן זה בענייננו מוביל לטעמי למסקנה, כי בשלב זה לא הובאה מצד המבקשת תשתית ראייתית מספקת לביסוס עילות התביעה הנטענות נגד המשיב. אבהיר את הדברים. בתמיכה לבקשה שלפניי צירפה המבקשת תמונות שצולמו בעסקו של המשיב מבחוץ ומבפנים. מדובר בתמונות של השלט המוצב בפתח בית העסק, של שילוט בתוך בית העסק, ושל תפריט בבית העסק. להמחשת הדברים, מובאת להלן תמונת השלט המוצב בפתח עסקו של המשיב, ומתחתיה תמונות סימניה המסחריים של המבקשת, אשר צורפו לבקשה. יצוין, כי בדיון שהתקיים לפניי מסר המשיב (בעמ' 2 שורה 20), כי את השלט הקיים בפתח החנות הציב בשנת 2011 האדם שממנו הוא רכש את בית העסק. עוד יצוין, כי לפי הנטען, למבקשת שלושה סימני מסחר אשר הוגשו לרישום במועדים שונים (30.1.11, 20.12.12, ו-11.8.14):

סימן המסחר של המבקשת מיום 30.1.11:

סימן המסחר של המבקשת מיום 20.12.12:

סימן המסחר של המבקשת מיום 11.8.14:

1. מעיון בתמונות אלה מתקבל הרושם הבא: ראשית, כי הגם שהשם "השניצליה" מופיע בהבלטה הן בסימני המסחר של המבקשת והן בשלט המוצב בעסקו של המשיב, דבר היכול ליצור אצל הצרכן רושם ראשוני כי עסקו של המשיב שייך לרשת של המבקשת, הרי ששם עסקו של המשיב הוא "השניצליה נקודה", ולא סתם "השניצליה", דבר שצריך להסיר רושם ראשוני זה. שנית, עיון בתמונת השלט מלמד, כי מדובר בשלט אחד המשותף לשני בתי עסק, עסקו של המשיב ועסק אחר בשם "פיצה OR" (שלפי דברי המשיב בדיון, אינו קשור אליו), כאשר מעל שני שמות בתי העסק מופיע הכיתוב "מתחם האוכל". דומה, כי כיתוב זה משדר לציבור הצרכנים שמדובר במתחם אוכל אחד שבו ניתן למצוא גם אוכל בשרי וגם חלבי. שלישית, עיון בסימני המסחר מיום 30.1.11 ומיום 20.12.12, מעלה, כי אין כל דמיון בין ה"לוגו" של המבקשת המופיע בסימני מסחר אלה לבין הכיתוב המופיע בשילוט בעסקו של המשיב, מבחינת סוג הגופן, גודלו, הצבע וכיוצ"ב. אשר לסימן המסחר מיום 11.8.14, אפשר שיש דמיון מסויים בין "הלוגו" המופיע בסימן מסחר זה לבין הכיתוב בשילוט בעסקו של המשיב. עם זאת הרי שכפי שציינתי, המשיב טוען כי השלט הוצב עוד בשנת 2011 על ידי האדם שממנו קנה את בית העסק. במועד זה (שנת 2011) ה"לוגו" של המבקשת היה זה המופיע בסימן המסחר מיום 30.1.11 (רא' לעיל), אשר כפי שצוין קודם, אין כל דמיון בינו לבין הכיתוב בשלט. ורביעית, בשלט המוצב בפתח עסקו של המשיב מופיע תחת שם העסק הכיתוב הבא "מסעדת בשרים/אוכל מוכן, באגט אפיה במקום, כשר בשרי". בדיון שהתקיים לפניי מסר המשיב, כי הרעיון העומד מאחורי בית העסק שהוא מפעיל הוא של "מסעדת פועלים", בה מוגש אוכל ביתי מבושל (בעמ' 2). המבקשת אמנם לא הגישה את התפריט המוצג בבתי העסק שלה, ואולם ככל שניתן להבין, "הקונספט" העומד מאחורי בתי העסק הקשורים למבקשת הוא אחר, והוא נשען בעיקר על כך שמדובר ברשת ל"מזון מהיר" המתמחה בהכנת שניצלים בטעמים שונים (רא' גם סעיף 1 לבקשה). אציין בהקשר זה, כי על פניו, גם מתמונת התפריט בעסקו של המשיב, אשר צורפה לבקשה (וגם כנספח לתשובה מטעם המשיב), עולה, כי בית העסק אותו מפעיל המשיב שונה במהותו מבתי העסק אותם מפעילה המבקשת. אוסיף ואומר, כי יש להניח שכפי שמקובל ברשתות מסוגה של המבקשת, פרט ל"לוגו" של בית העסק, ישנם מאפיינים נוספים הדומים בכל סניפיה של המבקשת, כגון עיצוב פנים החנות, ריהוט וכיוצ"ב. ואולם, בשלב זה המבקשת לא הביאה ראיה לכך שמראה בית העסק שמפעיל המשיב דומה בצורה כלשהי למראה סניפיה של המבקשת, באופן שהוא יכול ליצור רושם אצל הצרכנים כי עסקו של המשיב שייך לרשת של המבקשת.
2. אמנם קיים דמיון בין שם בית העסק של המשיב – "השניצליה נקודה" – לבין סימניה הרשומים של המבקשת אשר במוקד שלהם מופיעה המילה "השניצליה". אפשר שיש מקום לתהות מהו מקור שם העסק של המשיב ואין להוציא מכלל אפשרות שהבעלים הקודם של עסקו של המשיב ביקש כי בתודעתו של הצרכן יווצר קשר בין העסק שלו לבין הרשת של המבקשת. ואולם בשלב זה הבעלים הקודם לא אמר את דברו, ואין לדעת מדוע בחר בשם שבחר. מכל מקום, אני סבור כי בסיכומו של דבר ולאור האמור לעיל, על פני הדברים, מבחן המראה והצליל אינו מלמד על קיומו של חשש ממשי להטעיית צרכנים במקרה שלפנינו. במצב דברים זה איני רואה צורך לבחון את שני המבחנים הנוספים שנזכרו לעיל.
3. יש להעיר, כי בסעיף 45 לבקשה נטען על ידי המבקשת כי: "מבדיקה מדגמית שנערכה בין לקוחות המבקשת עולה כי רובם ככולם הוטעו לחשוב שאכן חנותו של המשיב מהווה חלק מרשת סניפיה של המבקשת, ומדובר בהטעיה". דא עקא, שטענה זו נטענה על ידי המבקשת בעלמא וללא כל תימוכין או ביסוס. כך למשל, לא נטען כי אנשים שסעדו בבית העסק של המשיב, או של קודמו, שלחו למבקשת דברי שבח או ביקורת לגבי בית העסק של המשיב, או קודמו. לא למותר לציין, כי בטיעוניו בעל פה לא שב ב"כ המבקשת על טענה זו.
4. לסיכום נקודה זו אומר, כי הגם שטענת המבקשת אינה חסרת יסוד, בשלב זה לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת אשר תצדיק מתן סעד זמני כמבוקש על ידי המבקשת.
5. מאזן הנוחות – כאמור, תנאי נוסף שעל מבקש סעד זמני לעמוד בו עניינו בשיקולי מאזן הנוחות בין הצדדים. במקרה שלפנינו, אינני סבור כי עלה בידי המבקשת להראות כי זה נוטה במובהק לטובתה. אכן, נטען על ידי המבקשת כי היא התקשרה עם זכיין להפעלת סניף שלה בעיר בית שמש, וכי אותו זכיין טען בפניה שנודע לו על קיומה של חנות נוספת בעיר בית שמש הפועלת תחת שמה של המבקשת, וכי מדובר בהפרת הסכם הזיכיון שנחתם עימו. בדיון שהתקיים לפניי הוצג מכתב שנשלח אל המבקשת מטעם הזכיין. בעניין זה אומר, ראשית, כי לא ברור אם הנטען במכתב שהוצג מתייחס לבית העסק של המשיב או לבית עסק אחר (בהקשר זה אפנה לדברי המשיב (בעמ' 3 ש' 14-16) מהם עולה, כי כפי הנראה פועל בעיר בית שמש בית עסק אחר בעל שם דומה לשם בית העסק של המשיב או לשמה של המבקשת). ושנית, כי הזכיין לא הובא לעדות מטעם המבקשת, דבר שיכול היה לסייע בחידוד הדברים.
6. סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הבקשה.
7. אומר לחיתום, כי, כפי שציינתי לעיל, במהלך הדיון שהתקיים לפניי התברר שלמעשה אין למשיב עניין ממשי להפעיל את עסקו דווקא תחת השם "השניצליה נקודה", כפי שמופיע היום. המשיב טען, כי כך הוא רכש את העסק, ואולם הוא ציין עוד, כי הוא נכון באופן עקרוני להחליף את שם בית העסק, תוך שתינתן לו שהות לעשות כן, שכן הוא מעוניין לעשות זאת בצורה הדרגתית. מסיבות שונות הצעה זו לא התגבשה לכדי הסכמה בין הצדדים, ועל כך יש להצר. דומה, כי זהו אכן הפתרון הפשוט והיעיל ביותר מבחינתם של שני הצדדים. בית המשפט סבור, אפוא, כי הגם שבקשת המבקשת נדחית בזה, טוב יעשו הצדדים אם יגיעו להסכמה בדבר החלפת שם בית העסק של המשיב. דומה, כי בכך יבוא לציון (ולבית שמש) גואל ויתייתר גם הצורך לדון בתביעה העיקרית.

סוף דבר

1. הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ב כסלו תשע"ו, 04 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.