1. המרצת פתיחה במסגרתה מבוקש כי בית המשפט יצהיר שהמושכר שהשכירו המבקשים למשיב לפי הסכם שכירות מיום 31.3.14, הוא בית מגורים, שביל הגישה אליו וחדר הכביסה ואלה בלבד.

רקע כללי והמחלוקות בין הצדדים

1. ביום 31.3.14 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") למטרת מגורים בלבד לתקופה של שנה מיום 1.5.14 ועד יום 30.4.15, עם אופציה להמשך השכירות לארבע שנים נוספות בכפוף לתנאים המפורטים בהסכם.
2. המחלוקת בין הצדדים עניינה בפרשנות של הסכם השכירות, וכן נוגעת לטענת המבקשים כי בנוסף להסכם השכירות היו בין הצדדים הסכמות בעל פה.

ההתדיינויות בין הצדדים

1. נוכח המחלוקת בין הצדדים אם המושכר כלל מבנים נוספים מעבר לבית המגורים ולמחסן אחד הסמוך לבית המגורים (חדר הכביסה), התנהלו בין הצדדים התדיינויות שונות במסגרת בקשות שהגיש המשיב, למנוע כניסתם של המבקשים לשטח המשק וזאת על פי החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2001 (להלן: "החוק למניעת הטרדה מאיימת"). ביום 4.2.15 ניתן צו במעמד צד אחד על פי חוק זה, לבקשת המשיב וביום 11.2.15, במסגרת דיון במעמד הצדדים הגיעו הצדדים להסכמה לפיה נמחקה הבקשה, והמבקשים התחייבו לפנות ציוד בבעלותם.
2. ביום 26.3.15, הוגשה בקשה שנייה למניעת הטרדה מאיימת על ידי המשיב ושוב ניתן צו במעמד צד אחד. ביום 2.4.15, התקיים דיון בנוכחות המבקשת וב"כ המשיב ובהעדר המשיב עצמו. בדיון זה נקבע כי מהות הסכסוך בין הצדדים איננה מתאימה לבירור במסגרת החוק למניעת הטרדה מאיימת. בית המשפט נמנע מקביעה כלשהי בנוגע להיקף המושכר אולם הותיר את הצו שהוצא על כנו בנוגע לדירת המגורים בלבד, עד יום 1.10.15. לקראת מועד פקיעת הצו, הוגשה ההמרצה כאן.
3. ביום 26.3.15 במקביל להגשת הבקשה השנייה לצו למניעת הטרדה מאיימת, הגיש המשיב בקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט אשר נדונה ביום 16.4.15. במסגרת דיון זה נמחקה הבקשה בהסכמת הצדדים.
4. בדיון שהתקיים בפני ביום 6.3.16, העידו המבקשים והמשיב וכן העידו מטעם המשיב אחיו, אחותו והמטפלת שלו.

טענות הצדדים בסיכומיהם

1. המבקשים טענו כי ההסכם הוא חוזה מדף שנרכש בסטימצקי, ועל כן הניסוחים בו הוכתבו מראש ואינם שלהם. לטענתם, הסכמת הצדדים הייתה להשכרת הדירה והמחסן הנלווה אליה לצורך מגורים. למבקשים לא הייתה כוונה להשכיר מעבר לכך ואף למשיב לא היה כל רצון לשכור מעבר לכך.
2. לטענת המבקשים, בתחילה התגורר המשיב בבית המגורים בלבד. ולאחר מכן ביקש לעשות שימוש במחסן הצמוד לצורך כביסה, והמבקשים לא התנגדו לכך וחלקו איתו את המחסן. לטענתם, כל הזמן הזה יתר המחסנים היו נעולים ומלאים בציוד שלהם. לאחר מספר חודשים ביקש המשיב מן המבקשים עזרה בגידול עז, והמבקש סייע למשיב ככל שיכול היה. לטענתם, כשהמבקש הפסיק לסייע למשיב מפאת חוסר זמן, החל המשיב להתנכל למבקשים. התנכלות זו כללה תלונות במשטרה והגשת בקשות לבית המשפט כפי שפורט לעיל.
3. המבקשים מפנים לכך שלשון ההסכם מתייחסת לכאורה לדירה הכוללת משק, בעוד שאין ספק כי המשק הוא שכולל בין היתר דירה. מכאן הם למדים כי מה שהושכר הוא הדירה ולא המשק, ואך שגגה שנפלה אצלם במילוי הפרטים בנוסח ההסכם גרמה לאי ההבנה בעניין זה.
4. לטענת המבקשים אף אם נאמר כי מדובר במשק שהושכר ובדירה שהושכרה, קיימת אי בהירות בניסוח ועל כן ניתן לנסות ולהבין את הדברים מתוך המשך ההסכם, אשר מתייחס לשימוש המותר במושכר והוא למגורים בלבד ועל כך אין מחלוקת. מכאן לטענתם, כי המושכר כולל דירה ואינו כולל משק.
5. עוד טוענים המבקשים כי לא ניתן לקבל את עמדת המשיב גם מכוח הוראות חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים) תשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההתיישבות"), אשר אוסרות השכרת משק חקלאי. לטענת המבקשים, יש להניח שהצדדים הכירו את הוראות החוק ולא היה בכוונתם להתקשר בעסקה המנוגדת להוראות אלה. לא ניתן ליתן למשיב סעד שקיומו מהווה הפרת החוק.
6. המבקשים מוסיפים ומציינים כי אחסנה או שימוש חקלאי לגידול חיות לצורכי תנובה או כלבים לצורכי מכירה, או עצים למטרות שיווק הם שימושים אסורים על פי הסכם השכירות. אין סבירות בטענת המשיב כי ביקש לשכור מחסנים, אורווה, לול ושטח חקלאי על מנת לא לעשות בהם שימוש.
7. לטענת המבקשים, המשיב ניסה לגדל גידולים מסחריים של כלבים, עזים וגבינות וזאת בניגוד למטרת השכירות המוסכמת ואף תוך סיכון המבקשים. למרות זאת, המבקשים לא עמדו על זכותם לבטל את הסכם השכירות, אלא אך ביקשו מהמשיב שיחדל מהשימושים האסורים, ועקב כך הם סובלים מהליכים משפטיים בלתי פוסקים.
8. המבקשים מתייחסים לטענת המשיב בתשובתו להמרצת הפתיחה, בסעיף 11, שם טוען המשיב כי במעמד ניהול המשא ומתן הבהיר למבקשים כי בכוונתו לגדל במשק מספר חיות, וכי ההגעה שלו למושב נסמכה על הסכמתם של המבקשים לגידול חיות אלה. המבקשים טוענים שהדבר אינו כתוב בהסכם ואף סותר אותו נוכח הקבוע בו, כי מטרתו היא מגורים בלבד.
9. המשיב בסיכומיו טוען כי עניינה של המרצה זו הוא אך ורק בקביעת היקף המושכר, ולא בקביעת חוקיות השכירות ומטרותיה. כמו כן, מתנגד המשיב לכל הרחבת חזית בסיכומי המבקשים.
10. לטענת המשיב, לאחר שקיבל את החזקה במושכר, המבקשים לא פעלו לפינוי הנכס במלואו, וכך המחסנים שהושכרו לו לא רוקנו מתכולתם ובשטח המשק נותר ציוד רב של המבקשים וזאת ללא הסכמתו של המשיב ובניגוד להסכם.
11. לטענת המשיב, טענת המבקשים כי על פי ההסכם הושכרו לו רק בית מגורים, שביל הגישה אליו וחדר הכביסה, נטענות בעלמא וללא כל בסיס. לטענתו, המבקשים החלו במסכת הטרדות כלפיו, נכנסו לביתו והטרידו את מנוחתו, איימו עליו ופעלו בנוגע למחסנים שלא על דעתו ובניגוד להסכם.
12. לטענת המשיב, המבקשת בחקירתה הסכימה שבהסכם מצוין כי משק 21 הוא חלק מן הבית (ע' 8 ש' 7-14) והמבקש אישר כי המשק והדירה הם חלק בלתי נפרד (ע' 13 ש' 30,31). לטענת המשיב, די בכך כדי לבסס טענתו בדבר היקף המושכר.
13. המשיב מציין כי אין מחלוקת כי מי שהוסיף פרטים בכתב יד על ההסכם היא המבקשת. המבקשת אף הסכימה בחקירתה כי מדובר בחוזה לא טוב, והוסיפה וטענה כי רוב ההסכמות בין הצדדים היו בעל פה (ע' 9-10), אלא שלטענת המשיב כל האמור לא הוזכר בהמרצת הפתיחה או בתצהיר של המבקשת והמבקשת אף הודתה בכך. אף המבקש טען כי הגדרת המושכר נעשתה בעל פה (ע' 14 ש-18-23). המשיב מציין כי העדים מטעמו הכחישו כי נעשו סיכומים בעל פה בין המשיב לבין המבקשים.
14. המשיב טוען כי הניסיון של המבקשים להסיט את הדיון מהיקף המושכר למטרת השכירות לא יצלח. מעבר לכך, המבקשים הסכימו כי מעולם לא פנו בכתב אל המשיב וטענו כי הוא מפר את הסכם השכירות (ע' 15 ש' 11-14). המבקש הסכים כי סייע למשיב בעניין העז ואף סייע בחליבה, ועל כן ככל שהפר המשיב את ההסכם הדבר נעשה בסיוע של המבקש עצמו (ע' 14-15).
15. המשיב מציין כי המבקשים לא הציגו ראיה כלשהי כי פנו למשרד הבריאות בדבר גידול עזים שלא על פי תקנות משרד החקלאות. יתר על כן, לטענתו התקנות אינן אוסרות גידול ביתי לצרכים אישיים. המשיב העיד בדיון כי פעל כחוק בגידול העזים, לעזים היה מספר ונעשו להן בדיקות (ע' 16 ש' 18-21).
16. המשיב טוען כי הוא אדם לא בריא, והחליט לעבור מהעיר אל הכפר. בין היתר נבע הדבר מרצונו לגדל למחייתו עזים ותרנגולות, כמקובל בכפר ולהסתובב במרחבים הפתוחים והדבר הוצהר על ידו מראש.
17. המבקשים לא טענו בשום שלב כי קיימת מניעה חוקית להשכיר את הנכס במלואו למשיב ועל כן ההסכם לכאורה בלתי חוקי, ואינם יכולים לטעון זאת בסיכומים. לגופו של עניין, חוק ההתיישבות עניינו בהעברת זכויות לעיבוד קרקע חקלאית, כשבענייננו המשיב אינו מעבד את הקרקע למטרה חקלאית ואינו מפיק ממנה רווחים אלא אך ורק עושה בה שימוש למגורים ושימוש אישי, ועל כן בכל מקרה אין כאן חריגה מחוק ההתיישבות.
18. לטענת המשיב, קיבל את אישור מזכיר המושב לשכור את הנכס, והוא מצרף לסיכומיו אישור תושבות ממועצה אזורית מרחבים. בכל מקרה ככל שהמבקשים פעלו בניגוד לחוק ההתיישבות הרי שהם פעלו בחוסר תום לב כלפי המשיב.
19. המשיב אף טוען כי יש לפרש חוזה כנגד מנסחו, ואין מחלוקת כי המבקשים הם שניסחו את הפרטים המהותיים של ההסכם. ועל כן גם אם קיימת מחלוקת פרשנית יש להכריע בה לרעתם. המשיב מפנה לפסיקה בעניין זה.
20. מכל האמור, טוען המשיב כי יש לדבוק בלשון החוזה ולהעניק להסכם פרשנות המתיישבת עם מילותיו, על מנת שלא ימצאו עצמם הצדדים כבולים בתניות חדשות ובחוזה חדש שמעולם לא נכרת ביניהם.

דיון והכרעה

1. אתחיל ואומר כי אני סבורה כי יש לדחות את המרצת הפתיחה. לא ניתן לקבוע כי כל שהושכר למשיב הוא בית המגורים, שביל הגישה אליו וחדר כביסה ואלה בלבד. בסיכומיהם העלו המבקשים בין היתר טענה לפיה בשל חוק ההתיישבות לא ניתן לתת את הסעד הנטען על ידי המשיב ואתייחס לטענה זו בהמשך, אולם כבר עתה אציין כי בטענה זו של המבקשים התבלבלו אצלם היוצרות, שכן המשיב לא ביקש כל סעד והליך זה מתנהל בקשר לסעד שהם ביקשו. הבקשה לסעד זה שהגישו המבקשים, דינה להידחות מן הטעמים שאפרט להלן.
2. גישת המבקשים בנוגע להגדרת המושכר לא הייתה עקבית ונראה כי גם אם נקבל טענתם, כי ההסכם נרכש על ידם ועל כן הם אינם אחראים לכל אות ותג בניסוחו, לא ניתן לקבל גרסתם כי כל שהושכר למשיב הוא בית המגורים, שביל הגישה אליו וחדר הכביסה.
3. בסיכומים מטעמם טוענים המבקשים, כי המשיב התגורר תחילה בבית בלבד ולאחר מכן ביקש לעשות שימוש במחסן והם אפשרו לו לעשות כן, תוך שהם חולקים איתו את המחסן האמור. בתצהיר של המבקשת בסעיף 13 נטען על ידה כי הסכימה להפוך את המחסן לחלק מן המושכר רק בעקבות הדיון שהתקיים ביום 4.2.15 ועל מנת לקנות שקט וכפשרה.
4. על כן הבקשה בהמרצת הפתיחה להצהיר כי המושכר על פי ההסכם כולל את בית, שביל הגישה ומחסן הכביסה, אינה משקפת את האמור בהסכם אף לדעת המבקשים עצמם. כפי שעולה מן האמור, לדעת המבקשים מה שהושכר למשיב הוא הבית בלבד, כשהשכרת המחסן הוסכמה על ידם לאחר מכן כפשרה, והשביל כנראה התווסף על ידם, על מנת שתהיה סבירות לבקשתם, שכן חייבת להיות גישה לבית.
5. בהסכם השכירות במבוא ב"הואיל" הראשון מצוין כי הנכס המוצע להשכרה הינו "דירה". יאמר כי המילה "דירה" הוקפה בעיגול מתוך מספר אפשרויות המופיעות בהסכם: משרד / אולם / חנות / מגרש / נכס אחר (עם מקום להשלים את סוג הנכס האחר). לאחר מכן, מצוין כי אותה דירה כוללת "משק" כשמילה זו הוספה בכתב יד במקום שמיועד לכך וכן, "חדרים, מטבח, שירותים, מרפסות", כשמילים אלה מודפסות מראש בהסכם ו"מחסנים", כשאף מילה זו הוספה בכתב יד במקום שנועד לכך. בהמשך תיאור הנכס המוצע להשכרה מצוין כי הוא נמצא ברחוב "מושב פדויים" מספר "משק 21". בהמשך ההסכם בסעיף 3 א' מצוין כי מטרת ההשכרה היא מגורים בלבד, והשוכר אינו רשאי לעשות שימוש במושכר לכל מטרה אחרת בכל אופן וצורה שהיא.
6. אציין כי ההוספה של "שביל הגישה" להגדרת המושכר בהמרצה, מעידה דווקא על כך שהמבקשים אינם סומכים בקשתם על ההסכם, אלא על הגיונם של דברים. אין ולא הייתה טענה כי שביל הגישה נזכר בדרך כל שהיא בהסכם. נראה שעל מנת לא להגיע לידי אבסורד, כשלכאורה המשיב נדרש "לרחף" לכיוון הבית, הוסיפו המבקשים רכיב זה לבקשתם.
7. אני סבורה כי אילו כל שהושכר על ידי המבקשים למשיב היה בית המגורים, לא היו המבקשים מוסיפים בכתב יד להסכם, את המילים "משק" ו"מחסנים". בכך שהוסיפו מילים אלה בכתב יד, גילו המבקשים דעתם, כי לא השכירו אך ורק את בית המגורים ושביל הגישה. אילו לא רצו המבקשים להשכיר את המחסנים או אפילו לא מחסן אחד, היה עליהם לפחות להימנע מלציין במפורש כי המחסנים הם חלק מן המושכר.
8. המבקשים טענו כי במחסנים השונים במשק, מעבר למחסן הכביסה, מאוחסן ציוד חקלאי שהם זקוקים לו. המבקשים לא צירפו תמונות של תכולת המחסנים ומונחות בפני רק תמונות שצירף המשיב לתשובתו להמרצה (נספח 6). לא ברור מן התמונות או מסעיף 25 לתשובה, אם כל המחסנים צולמו, אולם המבקשים לא טענו כי התמונות אינן של המחסנים וברור מעיון בהן כי אין מדובר בציוד חקלאי, אלא בגרוטאות ובפסולת.
9. המבקשים טענו כי ברור מניסוח ההסכם, כי אין סבירות לטענה כי כל משק 21 הושכר למשיב, שכן מצוין כי מדובר ב"דירה" הכוללת "משק" בעוד שבהגיונם של דברים, המשק הוא שכולל דירה. אכן הניסוח של ההסכם לקוי. נראה כי השימוש במינוח "דירה", נעשה כאפשרות המתאימה ביותר מבין אלה שהציע נוסח ההסכם, אולם התוספת של "משק" ככזה שנכלל בדירה, הייתה של המבקשים עצמם. מה להם כי ילינו אם כן על חוסר ההיגיון שבדבר?
10. טוענים המבקשים כי ניתן ללמוד על הפירוש הראוי להסכם, מתוך מטרת השכירות, אשר היא למגורים בלבד ועל כן וודאי שלא הייתה הסכמה כי המשק כולו יושכר למשיב. המשיב חולק על השימוש שמנסים לעשות המבקשים במטרת השכירות כדרך להגדיר את היקף המושכר. אני סבורה כי אין פסול בניסיון לפרש את כוונת הצדדים מתוך ההסכם כולו, אולם ספק בעיני אם הדבר מביא למסקנה שמבקשים המבקשים להסיק.
11. אין מחלוקת כי המשיב לא מורשה לעשות שימוש חקלאי במשק, אולם מכאן ועד למסקנה כי ניתן לפרש את הגדרת הנכס המוצע להשכרה, ככוללת בית, שביל גישה ומחסן בלבד, הדרך ארוכה. אני סבורה כי ככל שהייתה למבקשים כוונה כי הם ימשיכו לעשות שימוש בכל המחסנים ולפעול במשק, היה עליהם לציין זאת בהסכם במפורש וזאת הם לא עשו.
12. על כוונת הצדדים בהסכם ניתן ללמוד אף מתוך ההליכים האחרים שהתנהלו בינהם. עיון בבקשה הראשונה שהגיש המשיב במסגרת החוק למניעת הטרדה מאיימת, מראה כי הוא ציין בבקשה כי המבקשים גונבים לו פירות מהמשק ואף נגנבו לו גורי כלבים. בדיון, הבהיר בא כוחו, כי המשיב שוכר את המשק ובעלי המשק לא הבינו כי השכירו לו את המשק ועל כן הם גונבים פרי מן המשק ומתירים לאחרים לקטוף פרי (נספח ב' להמרצה).
13. בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 11.2.15, בע' 3 ש' 22, מציין ב"כ המשיב כי "ההטרדות נבעו בעיקר היות והם אחסנו דברים במחסנים של המבקש, וכרגע שהם מתחייבים שיפנו את הציוד ותכולת המחסן עד סוף השבוע הנוכחי, כי אז אין מניעה למחוק את הבקשה....". בהחלטה של בית המשפט נקבע כי המבקשים יפעלו לפנות "את כלל הציוד אשר מצוי בבעלותם, לרבות תכולת המחסן, המצוי בדירתו של המבקש."
14. אני סבורה כי למרות שהחלטת בית המשפט התייחסה למחסן אחד בלבד, ניתן ללמוד מבקשת המשיב ומעדותו, כי הוא בוודאי לא סבר שכל שהושכר לו הוא בית המגורים, שביל הגישה וחדר הכביסה.
15. בבקשה השנייה שהגיש המשיב, הוא מתייחס לבקשה הראשונה ומציין כי הוסכם כי המבקשים "יפנו את כלל הציוד אשר מצוי בבעלותם ובכפוף לכך הבקשה תימחק". בדיון העיד המשיב כי "בעלה .. נכנס ודיבר איתי ורצה שאני אתן לו עוד מחסן, אמרתי לו שהוא לא עמד בזמנים." (ע' 1 לפרוטוקול מיום 26.3.15 ש' 12).
16. בדיון שהתקיים ביום 2.4.15 ציין ב"כ המבקשים כי "יש עניין שלא ברור מהו משק. הוא שוכר ממנה דירה" (ע' 4 ש' 12) ואחר כך העידה המבקשת כי המשיב: "שוכר את הבית ובעל פה אמרנו לו שניתן לו מחסן אחד, בחוזה רשום מחסנים.... יש לי עניין להיכנס למחסנים, אלה מחסנים שמשמשים אותי. בעלי הוא רפתן ואני זקוקה למחסנים...". (ע' 4 ש' 19-21).
17. עולה אם כן, כי אף המבקשים הבינו כי קיימת אי בהירות לגבי היקף המושכר. ייתכן והם כטענתם סברו כי יוכלו להמשיך ולהיכנס למשק כרצונם, לעשות שימוש במחסנים וכיו"ב, אולם אף הם הבינו כי הדברים אינם מוסכמים באופן חד משמעי עם המשיב ובוודאי לא נכתבו בצורה זו בהסכם.
18. המבקשים טוענים כי מעבר להסכם בכתב היו הסכמות בעל פה בין הצדדים והן אלה שמחייבות. המשיב והעדים מטעמו שללו זאת. כך העיד מר עופר נחום בע' 25 ש' 21. כך העידה הגב' אילנה נחום בע' 27 ש' 13 ואף המשיב העיד בעניין זה בע' 18 ש' 24-26. אני דוחה את טענת המבקשים להסכמות בעל פה בנוגע להיקף המושכר או לעניינים אחרים. ייתכן ונאמרו דברים בעל פה במסגרת המו"מ בין הצדדים לקראת חתימת ההסכם, אולם הם לא הגיעו לידי הסכם מחייב ולא נכנסו להסכם עצמו. יתר על כן, נוכח העובדה כי המשיב והעדים מטעמו שללו מכל וכל הסכמות בעל פה, נראה כי המבקשים לא הרימו את נטל הראיה להוכיח כי היו כאלה.
19. בשולי הדברים אציין כי המבקשים העלו טענות בדבר הפרת ההסכם על ידי המשיב בכך שהוא מגדל חיות משק בניגוד להסכם ובניגוד לחוק. אני סבורה כי השאלה אם המשיב מפר את הסכם השכירות ואם ניתן עקב כך לפעול לפינויו מן המושכר, איננה דורשת הכרעה במסגרת הליך זה, אשר הוגש אך ורק למטרה שהוגדרה בו.
20. די בכל האמור כדי לדחות את בקשת המבקשים. המבקשים לא הוכיחו כי נוסח ההסכם או פירושו המסתבר הגדירו את המושכר כפי שהם מבקשים להגדירו ולא הוכיחו כי היו הסכמות אחרות בין הצדדים המחייבות את המשיב ואשר הגדירו כך את המושכר.
21. אתייחס בקצרה לטענת המבקשים שעלתה בסיכומיהם, לפיה השכרת המשק כולו מנוגדת לחוק ההתיישבות ועל כן בלתי חוקית.

חוק ההתיישבות

1. המבקשים טענו במסגרת הדיון ובסיכומיהם כי השכרת המשק כולו למשיב מנוגדת לדין ועל כן לא ניתן להגיע למצב בו פסק הדין מעגן הסכם לא חוקי. כפי שציינתי לעיל, טענה זו מניחה כי המשיב ביקש סעד לפיו ייקבע כי המושכר הוא המשק כולו, ולא כך הוא. יתר על כן, מדובר בטענה אשר יש בה משום הרחבת חזית באשר היא לא נטענה על ידי המבקשים בהמרצת הפתיחה.
2. המבקשת בעדותה, טענה כי כחברת וועד מושב פדויים היא יודעת כי אסור להשכיר משק (ע' 8 ש' 18-28), אולם לא ידעה להסביר מדוע. בסיכומים מטעם המבקשים, הורחבה טענה זו והמבקשים התייחסו מפורשות לחוק ההתיישבות. המשיב בסיכומיו התנגד להרחבת חזית, אולם טען כי גם לגופו של עניין אין ממש בטענה, מאחר שכוונת חוק ההתיישבות הייתה למנוע העברת זכות העיבוד של הקרקע לאחר ללא היתר בעוד שבענייננו אין מחלוקת כי המשיב אינו מעבד את הקרקע ומטרת השכירות היא מגורים בלבד. לתמיכה בטענתו צירף המשיב לסיכומים מטעמו דף הסברים הנוגעים לחוק ההתיישבות שהונפק על ידי משרד החקלאות וכן צירף אישור ממזכיר המועצה למגורי המבקש במושב.
3. אני מקבלת את טענת המשיב כי טענת המבקשים בהקשר זה היא בגדר הרחבת חזית, שכן הטענה לא הועלתה בהמרצת הפתיחה ועל כן אין מקום לדון בה. למרות זאת אציין כי לא היה מקום להוספת מסמכים לסיכומי המשיב במענה לטענה זו של המבקשים ואינני מתייחסת למסמכים אלה.
4. כאמור לעיל, אני סבורה כי טענה זו איננה רלוונטית מאחר שדחיית המרצת הפתיחה, משמעה אך ורק כי המושכר אינו מצומצם לבית המגורים, שביל הגישה וחדר הכביסה ולא עולה מדחייה כזו כי נעשה על ידי המבקשים הסכם לשימוש חורג בלתי חוקי במשק.

סוף דבר

1. העולה מן המקובץ הוא, כי לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשים בהמרצה, כי יוצהר כי המושכר כולל בית מגורים, שביל הגישה אליו וחדר כביסה ואלה בלבד. הדברים אינם עולים מנוסח ההסכם או מפרשנותו הסבירה ולא הוכח בפני כי הוסכמו בעל פה בין הצדדים. על כן המרצת הפתיחה נדחית.
2. אני מחייבת את המבקשים לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 6,000 ₪. המבקשים ישלמו סכום זה למשיב תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ו, 26 יוני 2016, בהעדר הצדדים.