ניתן ביום 11.10.16

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופט ד"ר יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר צבי רוזנצויג וגב' מאירה עזר; תיק בל' 54234-11-13), במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכיר באוטם שריר הלב בו לקה ביום 4.11.00 כפגיעה בעבודה.

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי

2. המערער, יליד שנת 1944, עבד בתקופה הרלוונטית כמנהל שיווק בחטיבת בדק מטוסים בתעשייה האווירית. במסגרת עבודתו, הוטל עליו לערוך כנס מקצועי של יומיים בבייג'ין שבסין, בהשתתפות כ – 250 מוזמנים ממדינות שונות. לפי עדותו בתצהיר, זו הייתה הפעם הראשונה בה התבקש לארגן כנס מסוג זה, והדבר היווה אתגר קשה מבחינתו וטמן בחובו לחץ רב. ביום 4.11.00, יום למחרת הכנס, בהיותו במכונית פרטית במסגרת טיול בעיר יחד עם עמית לעבודה ונהג מקומי, התקשר אליו אחד מלקוחותיו הגדולים, נציג חברת בואינג, "שכעס על כך שהתעשייה האווירית, בפרויקט שאני אחראי עליו לא עומדת ביעדים שנקבעו ומפרה את ההסכם", ובין השניים התקיימה שיחה קשה, במהלכה איים הלקוח בניתוק הקשרים העסקיים בין בואינג והתעשייה האווירית. בעקבות זאת "התרגזתי מאוד, החוורתי והזעתי... והדבר האחרון שרציתי היה שההסכם יפוצץ ועוד בשל פעילות שבתחום אחריותי". כמה שעות לאחר מכן לקה המערער בלבו.

3. המערער אושפז בבית חולים בבייג'ין, אך לא הוגשו לתיק בית הדין מסמכים רפואיים כלשהם מתקופת אשפוזו שם. המסמכים הרפואיים היחידים שהוגשו לתיק בית הדין (והוזמנו על ידי המוסד) כוללים מסמכים מהתקופה שלאחר חזרתו ארצה, לרבות אלה: דו"ח צנתור מיום 20.11.00, בו צוין כי המערער "אושפז לאחרונה, בעת שהותו בחו"ל, עקב אוטם אחורי סרעפתי..."; מסמך מיום 18.6.01 החתום על ידי ד"ר אוה פרידמן, רופאת משפחה, בו צוין כי המערער "עבר אוטם שריר הלב בהיותו בשליחות מטעם העבודה בסין (תעשיה אוירית) אז אושפז בבי"ח בביג'ין (ו)לכן אין סיכום מחלה"; ומכתב מיום 27.1.02 שכתב המערער לקופת החולים בו ציין כי האוטם "קרה בעקבות טיסה ממושכת וההשערה הינה שהדבר קרה בגלל קריש דם שנוצר וחסם את הכניסה ללב". פרט לאמירה זו של המערער, לא צוין דבר במסמכים הרפואיים לעניין הסיבה לקרות האוטם ולא הוזכרו בהם הכנס המקצועי והלחץ הכרוך בו או שיחת הטלפון הקשה עם נציג חברת בואינג.

4. תביעת המערער להכרה באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה, נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (לעיל ולהלן: המוסד) מהטעם ש"בתביעה טענת לתאונה בעבודה ב 03.11.2000, אולם את תביעתך לתשלום דמי פגיעה עקב תאונה זו הגשת למוסדנו רק ב 29/01/2013, כלומר כמעל 12 שנים לאחר התאונה. אף אם אירעה לך תאונה בעבודה במועד הנזכר לעיל, בשל הזמן הרב שחלף, אין אפשרות היום להוכיח את פרטי האירוע ואת העובדות הקשורות בתאונה...". בחקירתו אצל חוקר המוסד נשאל המערער מדוע המתין עם הגשת התביעה, והשיב כי "בהתחלה לא הייתי מודע לזכות הזו של פגיעה בעבודה. לפני שנתיים ישבתי עם חברים (ו)הם סיפרו לי על האפשרות הזו...".

בעקבות דחיית תביעתו על ידי המוסד, הוגשה תביעת המערער לבית הדין האזורי, במסגרתה טען לשלושה אירועים חריגים בעבודה אשר קדמו לקרות האוטם – הלחץ סביב ארגון הכנס; השיחה הטלפונית במהלכה רגז המערער וכן חשש מתוצאותיה; והטיסה הארוכה לה נדרש המערער לצורך הגעה לכנס, שהוגדרה כ"טיסה קשה ביותר שהתובע אינו מורגל אליה". במסגרת סיכומיו בבית הדין האזורי חזר בו המערער מהטענה כי יש לראות בטיסה כאירוע חריג, ככל הנראה נוכח הודאתו בחקירתו הנגדית בדבר טיסות רבות במהלך עבודתו.

5. בית הדין האזורי, לאחר שמיעת עדויותיהם של המערער והעדים מטעמו - עו"ד דניאל אהרון, שנכח במכונית בזמן שיחתו של המערער עם נציג חברת בואינג, ומר דוד ארצי, שהיה הממונה הישיר על המערער בתקופה הרלוונטית - החליט לדחות את התביעה. בית הדין קבע כי המערער לא הגיש את התביעה תוך 12 חודשים ממועד היווצרות העילה בהתאם לדרישת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק) אלא בשיהוי בלתי סביר, שלא ניתן להצדיקו בטענה לאי ידיעה על הזכאות לגמלה.

בית הדין אזכר את ההלכה הקובעת כי אין לדחות תביעה לפגיעה בעבודה רק בשל חלוף הזמן ככל שיש אפשרות לבדוק את נסיבותיה, אך קבע כי "אין הדברים אמורים לגבי איחור כה גדול, שלא ניתן לו כל הסבר מוצדק", ודחה את טענת המערער לפיה "אין כל קושי לברר את נסיבות התאונה, משום שהן עולות מהעדויות והמסמכים שהוצגו במשפט".

6. בית הדין הוסיף וקבע, לגופו של עניין ו"למעלה מהצריך", כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג. בית הדין ציין בקשר לכך את העדרו של תיעוד מזמן אמת, הן במסמכים הרפואיים והן בדיווח למעסיק; ציין כי המערער עבד כבכיר בתחום השיווק והיה מורגל בטיסות לשליחויות ברחבי העולם; והוסיף כי ההכנות לכנס נמשכו מספר חודשים (החל מחודש מאי 2000) "כך שייתכן ומדובר בכלל ב'מתח מתמשך'". בית הדין אף דחה את עדויות העדים מטעם המערער, לאחר שקבע כי "קיבלו לידיהם תצהיר ערוך ומוכן מראש לחתימה" ו"הציגו גרסאות סותרות": עו"ד אהרון ציין כי אירוע שיחת הטלפון התרחש כיומיים לאחר תום הכנס, בעוד שמר ארצי העיד כי המערער לקה בליבו עוד במהלך הכנס וטרם סיומו. בית הדין הוסיף כי המערער עצמו "כבש עדותו משך שנים ארוכות, עד שהחליט כי מצבו הרפואי המצער כשלעצמו, מיוחס לעבודתו 12 שנים קודם לכן". מכל הטעמים הללו נדחתה התביעה, הן מחמת שיהוי והן לגופה.

טענות הצדדים בערעור

7. המערער טוען כי בית הדין שגה משדחה את התביעה מחמת שיהוי תוך התעלמות מההלכה הפסוקה בקשר לכך, בנסיבות בהן הונחה לפניו התשתית העובדתית המלאה לעניין קרות האירוע החריג ולא נוצר קושי ראייתי כלשהו. עוד טוען הוא כי הראיות שהציג מלמדות על שני אירועים חריגים: הלחץ הכבד שנלווה לארגון הכנס, שהיה כנס בינלאומי חשוב ורב משתתפים שאורגן בפעם הראשונה על ידי המערער באופן בלעדי, ובהמשך שיחת הטלפון הקשה עם נציג חברת בואינג, במהלכה התווכח ורגז קשות.

המערער מדגיש כי לשם ארגון הכנס טס לסין במספר טיסות לאורך כ – 24 שעות, ולאחריהן היה שקוע בארגון הכנס (שהתקיים בין הימים 1-3.11.00) תוך "לחץ בלתי פוסק ללא הפסקה" לצורך תפעול הכנס, תיאום מול המרצים, הצגתם באירוע וכל שאר הדרוש לצורך הצלחת הכנס. המערער מפנה בקשר לכך לעדותו של מר דוד ארצי, וכן לכתבות, פרסומים ותמונות שהגיש אודות הכנס, ומדגיש כי כמעט ולא נחקר בקשר לכך וגרסתו לא נסתרה. עוד מציין המערער שני תצהירים נוספים שהוגשו מטעמו לצורך הבהרת חשיבות הכנס עבורו; תצהירים אלו אמנם נמשכו מהתיק נוכח אי התייצבות העדים לחקירה, אך המערער סבור כי ניתן לקחת אותם בחשבון לצורך חיזוק גרסתו, וכן יש בהגשתם כדי ללמד שחלוף הזמן אינו מקשה על איתור כל העדים הרלוונטיים.

8. המערער טוען כי גם האירוע החריג השני – ויכוח קשה בשיחת הטלפון – הוכח על ידו באמצעות עדותו של עו"ד אהרון, אשר היה עד ישיר לשיחה. לטענתו, השיחה "גלשה לטונים גבוהים, צעקות קשות ואיומים מצד נציג החברה כי בואינג תבטל את ההתקשרות עם המערער". ההתרגזות בשיחה, וכן הלחץ מביטול ההתקשרות, מהווים לטענתו אירוע חריג נוסף ומשמעותי בעבודתו, והדבר הוכח בעדותו ובעדות העד מטעמו כאשר הסתירות כביכול שנמצאו על ידי בית הדין האזורי הן בנושאים שוליים.

המערער טוען כי לכל הפחות יש ספק ביחס לחריגות האירועים, המצדיק בהתאם לפסיקה מינוי מומחה רפואי, כאשר הטעם העיקרי לדחיית התביעה היה השיהוי ורק בסוף פסק הדין התייחס בית הדין האזורי גם לתביעה לגופה ודחה אותה – אך מבלי לדון בהרחבה בראיות שהוצגו בפניו או לנתחן.

9. המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, ומבקש לדחות את הערעור. לטענתו, אין ראיות אובייקטיביות התומכות בגרסת המערער לאירוע חריג; בסיכום האשפוז מבית החולים בסין נרשם כי "הפציינט חש בכאבי חזה ללא סיבה ברורה" (אם כי ראוי לציין כי המסמך האמור לא הוגש לתיק בית הדין האזורי כך שלא ניתן להסתמך עליו); במהלך החקירה הנגדית התברר כי אשתו של עו"ד אהרון נכחה אף היא במכונית בזמן שהמערער שוחח עם נציג חברת בואינג, אך הדבר לא הוזכר בתצהירים והיא לא הובאה למתן עדות; המערער עבד בתפקיד ניהולי בכיר בתעשייה האווירית במשך עשרות שנים, ולא הוכח שארגון הכנס בבייג'ין היה אירוע חריג על רקע מכלול תפקידיו; הנטל להוכחת אירוע חריג היה מוטל על המערער והוא לא עמד בו.

בהתאם להסכמת הצדדים, פסק הדין ניתן על יסוד הודעת הערעור וסיכומי הצדדים כפי שנשמעו בעל פה בישיבת קדם הערעור.

דיון והכרעה

10. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, את פסק דינו של בית הדין האזורי ואת כלל החומר שהובא בפנינו, שוכנענו כי יש לדחות את הערעור. להלן יפורטו הנימוקים לכך.

11. ראשית נציין, כי צודק המערער בטענתו כי לא הייתה הצדקה לדחיית התביעה מחמת מועד הגשתה למוסד בלבד. סעיף 296(א) לחוק אמנם קובע כי "תביעה לגמלת כסף" יש להגיש תוך 12 חודשים מהיום בו נוצרה עילת התביעה, אך אין בו כדי לחסום הגשת תביעה בשלב מאוחר יותר, כל עוד תשלום הגמלה בגין העבר יוגבל בהתאם להוראות סעיף 296(ב) לחוק. בהתאם נקבע בהלכה הפסוקה, כי "טענת שיהוי, כשלעצמה, לא תוכל לעמוד; על המוסד לשכנע את בית הדין כי עקב השיהוי נבצר ממנו לבדוק לגופן את טענות המבוטח בכל הנוגע לעצם קרות התאונה... על המוסד להראות, כי השיהוי היה מהגורמים שהפריעו לו לרדת לחקור אמיתותן של העובדות" (דב"ע (ארצי) נה/0-92 דיאב עיסם - המוסד לביטוח לאומי (3.5.95); וכן דב"ע (ארצי) לא/0-73 המוסד לביטוח לאומי - ישעיהו פרגר, פד"ע ג' 100 (1971); עב"ל (ארצי) 83/09 יהודה שטרית - המוסד לביטוח לאומי (9.7.09); עב"ל (ארצי) 35164-07-15 מוחמד חסן בורקאן - המוסד לביטוח לאומי (24.8.16)).

הלכה זו חלה ללא תלות במשך האיחור בהגשת התביעה, ולכן לא מצאנו הצדקה לקביעת בית הדין האזורי לפיה שיהוי בלתי מוסבר של 12 שנים מצדיק בפני עצמו את דחיית התביעה על הסף. גם אם תביעה מוגשת לאחר שנים, בהתאם לפסיקה מחויב המוסד לבחון אם ניתן לבדקה לגופה, בתלות בכלל הנסיבות לרבות קיומם של מסמכים אובייקטיביים; רק ככל שישתכנע כי חלוף הזמן מונע אפשרות אמיתית לבדיקת תנאי הזכאות - רשאי יהיה לדחות את התביעה מחמת השיהוי בהגשתה, והחלטתו נתונה לביקורתו השיפוטית של בית הדין. אין לפיכך מגבלה קשיחה לגבי מועד הגשת התביעה, אך מובן כי ככל שחולף זמן רב יותר - מצטמצמת דרך כלל יכולתו של המוסד לקיים בחינה עניינית, והכול בתלות בנסיבותיו של כל מקרה.

12. על אף דברים אלה, שוכנענו כי תביעתו של המערער לא נדחתה בשל חלוף הזמן לבדו אלא בשל הפגיעה הממשית ביכולתו של המוסד, כתוצאה מהזמן הרב שעבר ובהתחשב בהעדרם של מסמכים אובייקטיביים, להשתכנע בהתרחשותה של תאונת עבודה. בנוסף, גם לאחר בדיקתה של התביעה לגופה על ידי בית הדין האזורי, המערער לא עמד בנטל להוכיח את התרחשות האירועים החריגים שנטענו על ידו, וקביעה זו – גם אם אינה מנומקת בפרוטרוט – הנה קביעה עובדתית אשר אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בה.

13. כפי שעולה מהפירוט לעיל, המערער טען בשלב ראשון לשלושה אירועים חריגים, אך בשלב הסיכומים ויתר על בקשתו להכיר בטיסה לסין כאירוע חריג לאחר שהסתבר שטס דרך קבע למרחקים ארוכים במסגרת עבודתו. נותרו לפיכך שני אירועים חריגים נטענים – עצם ארגונו של הכנס והלחץ שהיה טמון בכך, ואירוע השיחה הטלפונית מיום 4.11.00. עיון בראיות שהוצגו לעניין הכנס מעלה כי המערער הסתפק בתצהירו ובתצהיר מר דוד ארצי בדבר היותו של הכנס ראשון מסוגו, האחריות שהוטלה עליו לארגון הכנס והלחץ בו שרוי היה במהלכו, אך לא תמך את טענותיו בקשר לכך במסמכים אובייקטיביים כלשהם (מלבד תמונות ופרסומים כלליים אודות הכנס, שצורפו לראשונה לסיכומיו וממילא אין בהם כדי ללמד על תפקידו של המערער או הלחץ בו היה שרוי). בתצהירו של מר ארצי אמנם נכללו אמירות כלליות בדבר העבודה הרבה שנדרש המערער להשקיע במהלך ימי הכנס והלחץ בו היה שרוי נוכח הציפיות ממנו, אך ללא כל דוגמאות קונקרטיות או פרטים מלאים שניתן לבדקם על מנת להתרשם כי אכן דובר באירוע חריג ביחס לעבודתו השגרתית של המערער.

חקירתו הנגדית של מר ארצי לא סייעה אף היא שכן העיד במסגרתה כי המערער לקה בלבו ביום השני לכנס, כך שעסק רק בארגונו של "יום הפתיחה של הכנס" אך אינו זוכר מה עשה במהלכו, והוסיף כי "אני לא בטוח אם הוא קיבל את ההתקף ביום הראשון או ביום השני של הכנס" – כך שלא ברור על מה התבסס הסעיף בתצהירו בו ציין כי המערער עבד "ללא הפסקה במהלך היומיים של הטקס" (כך במקור). מר ארצי אמנם הדגיש כי המערער ארגן את הכנס בעצמו; בפעם הראשונה; וכי "הכנס הזה הוא אבן דרך חשובה", ועם זאת לא ניתן היה להבין מעדותו מדוע ארגון הכנס היה חריג מבחינת המערער ביחס למשימות אחרות שביצע עד לאותו מועד, בהתחשב בבכירות תפקידו ובניסיונו המקצועי. חלוף הזמן הקשה לפיכך על קבלת מידע מפורט, מלא ומהימן לגבי מאורעות הכנס, תקלות שאירעו במהלכו (ככל שאירעו), האם המערער השתתף בכולו אם לאו ועד כמה היווה אירוע חריג בעבודת המערער.

14. גם ביחס לאירוע החריג השני - שיחת הטלפון הקשה עם נציג חברת "בואינג" - לא הובאו מסמכים אובייקטיביים כלשהם מזמן אמת, לרבות מסמכים המלמדים כי המערער שיתף את הממונים עליו בשיחה האמורה או כיצד הסתיים המשבר הנטען מול לקוח מרכזי. עו"ד אהרון אמנם העיד על קיומה של שיחה בטונים גבוהים אך אישר כי קיבל תצהיר מוכן לחתימה וכי את המידע הרשום בתצהיר קיבל מהמערער עצמו; גם אם הדגיש כי לא היה חותם אלמלא הסכים "לכל מילה שכתובה" - אישר בהגינותו כי "אני זוכר באופן כללי מה שהיה לפני 15 שנים" (ההדגשה אינה במקור), וממילא לא ניתן לסמוך על זיכרון ש"רוענן" על ידי המערער בעצמו לאחר חלוף זמן כה רב.

עו"ד אהרון אף לא ידע עם מי שוחח המערער בזמן נסיעתם המשותפת; לא ידע על מה סבה השיחה והעיד כי "נושא השיחה לא מענייני, יכול להיות שאני גם לא זוכר את השיחה"; ציין כי המערער סיפר לאחר השיחה מדוע הוא כעס, אך הוא "לא זוכר מה סיפר"; והעיד בנוסף כי השיחה התקיימה בשבת, יומיים לאחר תום הכנס, ולא יום לאחר הכנס כפי שהעיד המערער. עוד עלה בחקירתו של עו"ד אהרון כי אשתו הייתה שותפה לנסיעה, הגם שהדבר לא צוין כלל בעדותו של המערער והיא אף לא הובאה לעדות. דברים אלו מלמדים אף הם כי חלוף הזמן הקשה באופן ממשי על בדיקת טענותיו של המערער בדבר שיחת הטלפון מיום 4.11.00, וזאת הן בנוגע לעצם הוויכוח הנטען, הן לעניין זהותו של הצד לוויכוח (והיותו קשור לעבודה) והן לטענה בדבר חששו של המערער מתוצאותיה של השיחה (נוכח האיום הנטען שנשמע במהלכה על סיום ההסכם בין "בואינג" לבין התעשייה האווירית, איום שלא הובא לו כל אישוש או מסמך).

15. לאמור לעיל נוסיף בקצרה כי לא די בעצם האפשרות לחקור לאחר 12 שנים את כל העדים לאירועים, שכן יש חשיבות גם לאפשרותם של עדים אלו לזכור פרטים רלוונטיים; לא ניתן לקחת בחשבון תצהירים שעורכיהם לא הגיעו לחקירה נגדית על האמור בהם (קל וחומר כאשר התצהירים הנוספים עליהם מסתמך המערער לא אושרו על ידי עורך דין, וממילא גם לגופם אין בהם משום תרומה); המערער לא הגיש משום מה מסמכים רפואיים כלשהם - ובמסמכים שהוגשו על ידי המוסד אין אזכור לאירוע חריג כלשהו שקדם לאוטם בו לקה המערער; ואף קיימת אי בהירות לגבי המועד המדויק בו לקה המערער באוטם שריר הלב (מועד שיש לו חשיבות ככל שעניינו של המערער היה מועבר למומחה רפואי), ובמסמכים השונים מוזכרים המועדים 3.11.00, 4.11.00 ו – 5.11.00 (במכתב ששלח המערער לקופת החולים ביום 7.6.01) לסירוגין.

לאור כל זאת, אנו דוחים את טענת המערער כי הציג תשתית עובדתית מלאה, שלמה ומספקת, ולא מצאנו הצדקה להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, כי יש לדחות את התביעה הן מחמת השיהוי בהגשתה אשר מנע את האפשרות לברר את התביעה והן כיוון שלא הורם נטל ההוכחה לקרות אירוע חריג.

16. סוף דבר - הערעור נדחה. על אף שמדובר בתיק ביטחון סוציאלי, וכיוון שלא הייתה הצדקה לטעמנו להגשת הערעור בנסיבות אלו, המערער יישא בהוצאות המשיב בהליך הערעור בסך של 3,000 ₪.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ז (11 באוקטובר 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.