החלטה

1. קודם שאתייחס לבקשה לגופה, שימת לב כבר משלב זה, שנדרש בית המשפט שבפניו הליך הנוגע לזכויות במקרקעין, להתנהלות מוקפדת ביותר. זאת, לרבות, נוכחת הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הקובע כי: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו..". בתוך אך אציין, שביחס למקרקעין שאינם מוסדרים, הגם שקובע החוק, שיהווה הרישום 'ראיה לכאורה' לתוכן הדברים, בלבד, תקף כל האמור, ואולי אף ביתר שאת, בשים לב, לבעייתיות הנוגעת לקרקע שאינה מוסדרת. פשיטא, שבנסיבות אלה ייזהר בית המשפט מכל פסיקה שעלולה להוביל לשינוי לא זהיר ברישום הזכויות.

2. אף בית משפט זה פסק כבר בהקשרים רלוונטיים כי: "בנסיבות בהן הסעד הנתבע הינו פסק דין הצהרתי המחייב כלפי כולי עלמא, יש לברר עד תום את מצב הזכויות במקרקעין בטרם ינתן הסעד ההצהרתי המבוקש" [בש"א (י-ם) 6074/07 רשם המקרקעין נ' מסרי יוסף מוסא, פורסם בנבו, 17.7.2008].

3. מגמה זו קיבלה חיזוק רב נוסף בפסיקת בית המשפט העליון [ע"א 3507/14 אורי ציפורי נ' אדמון נג'יב גרוס] ולפיה:

"לשכת רישום המקרקעין אמנם גוף שלטוני הוא, אולם מופקד הוא על אותו רישום שהינו למעשה 'חזות הכל', מעת שעסקינן במקרקעין. כך ברי הוא, כי אזרחי המדינה נסמכים על הרישום, ולא בכדי קובע הדין, כי הרישום הוא המחייב (ראו: סעיף 125 לחוק המקרקעין). מכאן שהסמכות שניתנה לפועלים בלשכת רישום המקרקעין, הינה סמכות ששוברה בצדה. לית מאן דפליג, כי טעות ברישום זה או אחר, יכול ותגרום לנזק כלכלי רב, ויכול ואף תפגע בזכויות קנייניות" [ע"א (ת"א) 1729/06 עו"ד אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ, פורסם בנבו, פסקה 26, 22.12.2008].

4. נוכח זאת, אמנע מלשקול פסיקה קודם שתונח על שולחני עמדת המדינה (רשם המקרקעין/פקיד הסדר – לפי העניין). גם בהיבטים אחרים, לרבות מסירה, אדרש להקפדה, אך זאת אשקול רק לאחר קבלת עמדת המדינה. מבין אני את בקשת ב"כ הנכבד מאד של המבקשים, אך נוכח האמור, אין מנוס בפני אלא לפעול במתכונת האמורה.

5. עמדת המדינה – תוך 30 יום; תיק זה על שולחני בשנית במועד זה.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשע"ו, 07 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.