1. לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 02.03.2012, בין כלי רכב, מ"ר 43-676-75, שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 74-648-65, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא המחלוקת היא לעניין האחריות לקרות התאונה ובשאלת היקף הנזק.

3. בפתח הדיון מיום 01.11.2016 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית לפיה בית המשפט יכריע בתובענה מבלי לשמוע עדים אלא על סמך החומר המונח לפניו, לרבות פרוטוקול הדיון בתא"מ 32862-09-12 (להלן: "התיק הקודם") וטיעונים ב"כ הצדדים בפניי.

4. כמו כן, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחות אותה או לקבלה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לרבות עדויות העדים בתיק הקודם ופסק דינו של בית המשפט שם, תוך שאני לוקח בחשבון את טיעוני ב"כ הצדדים לפניי, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן שאחריותו של הנתבע 1 לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 60% ואילו אחריותה של נהגת רכב התובעת לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 40%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

5.1. בפסק הדין שניתן במסגרת התיק הקודם (מוצג ב"מ/2), נקבע כי נהגת רכב התובעת כאן תשלם לנתבעת 2 כאן סך של 5,500 ₪. יודגש כי סכום התביעה בתיק הקודם הועמד על סך של 6,744 ₪.

לטענת ב"כ התובעת, מאחר שהסכום שנהגת רכב התובעת כאן חויבה לשלם לנתבעת 2 כאן הינו בשיעור של כ- 80% מסכום התביעה שבתיק הקודם, פשיטא כי האחריות לקרות התאונה שהוטלה על נהגת רכב התובעת כאן היא בשיעור של 80%, ומכאן כי אחריותו של נהג רכב התובעת בתיק הקודם (הוא הנתבע 1 כאן) לקרות התאונה, היא בשיעור של 20%.

5.2. איני מקבל את טיעוניו של ב"כ התובעת כלל ועיקר, ממספר טעמים:

בראש ובראשונה, במסגרת סיכומי טענות ב"כ הצדדים בתיק הנוסף, ביקש ב"כ נהגת רכב התובעת כאן כי קיימת תביעה מקבילה בבית משפט השלום בכפר סבא. משמעות הדבר כי ככל שרצו הצדדים בתיק הקודם להחיל את חלוקת האחריות שתקבע על התביעה המקבילה, הרי שהתייחסו לתיק נוסף המתקיים בבית משפט השלום בכפר סבא ולא לתובענה דנן המתנהלת בפניי.

שנית, בפסק הדין שניתן בתיק הקודם לא נקבעה חלוקת אחריות בין נהגי הרכבים המעורבים בתאונה, אלא נקבע הסכום הסופי שעל נהגת רכב התובעת כאן מחויבת לשלם לנתבעת 2 כאן. הא ותו לא. זאת, על אף שבית המשפט בתיק הקודם היה מודע לתביעה הנוספת שהוגשה בגין אותה תאונה.

שלישית, לא ניתן להסיק כי גובה הסך שהופחת מסכום התביעה שווה ערך לשיעור אחריותו של נהג רכב התובעת בתיק הקודם, הוא הנתבע 1 כאן, כיוצר אחריות. ראיה לכך, שהסכום שחויבה בה הנתבעת בתיק הקודם, היא נהגת רכב התובעת כאן, הוא שיעור של 81.5% בקירוב. סביר להניח, כי אם בית המשפט בתיק הקודם רצה לקבוע חלוקת אחריות בין נהגי הרכבים המעורבים בתאונה באמצעות סכום הכסף שחויבה בו הנתבעת בתיק הקודם וסכום הכסף שהופחת מסכום התביעה בתיק הקודם, הרי שהיה קובע סכום כסף שמביא לחלוקת אחריות עם שיעורים "עגולים" יותר. סבורני כי מה שעמד לנגד עיני בית המשפט בפסיקתו בתיק הקודם, לאחר שנוכח כי נטל הראיה הורם, הוא התשלום הסופי, מבלי לכוון לחלוקת אחריות.

5.3. אשר על כן, סבורני כי בנסיבות העניין, לו רצה בית המשפט בתיק הקודם לקבוע חלוקת אחריות בין נהגי הרכבים המעורבים בתאונה או אשם תורם של נהג רכב התובעת שם, הרי שהיה קובע זאת מפורשות.

ויוטעם, כי אם בית המשפט בתיק הקודם היה קובע אשם תורם בשיעור פלוני, אזי כפי שקבעתי במספר פסקי דין שיצאו תחת ידיי בשאלה: האם אשם תורם מקים עילת תביעה עצמאית, שתשובתי לשאלה זו הייתה חיובית (תא"מ 23850-06-14, תא"מ 43360-02-15 ותא"מ 44757-03-15), הייתי מקבל את טיעוניו של ב"כ התובעת.

ברם, בנסיבות העניין, כפי שהוסבר לעיל, דינם של טיעוני ב"כ התובעת להידחות.

5.4. אשר על כן, בחינת האחריות לקרות התאונה תעשה לאור עיון בעדותם של העדים שהעידו בדיון ההוכחות שבתיק הקודם (מוצג ב"מ/1).

5.5. לאחר שבחנתי את עדויות העדים כפי שנרשמו על גבי פרוטוקול הדיון בתיק הקודם נחה דעתי כי עיקר האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבע 1.

אין חולק כי רכב התובעת הוסע על דרך הראשית שבחניון חמת גדר ואילו רכב הנתבעים הגיח מימינו מאזור גוש חניות הרכבים, כפי שמאשר זאת הנתבע 1 בעדותו בתיק הקודם (עמ' 1, שורות 22-20 למוצג ב"מ/1).

הנתבע 1 ובת זוגו מאשרים כי שדה הראייה שלהם היה מוגבל מאחר שרכבים אחרים חנו משני צידי הדרך, כך שלא יכולים היו לראות את הרכבים הנוסעים על הדרך הראשית בה הוסע רכב התובעת ולכן עם הגיע רכב הנתבעים להצטלבות הדרכים, למעשה צומת, ובטרם פנייה שמאלה התקדמו עם רכבם אט אט ולאחר שפנו שמאלה רכב התובעת התנגש ברכבם.

אמנם, נכון הוא הדבר כי בנסיבות שלא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת, זכות הקדימה היא לרכב הבאים מימין. אולם, בנסיבות העניין שדה הראייה של הנתבע 1 לכיוון הדרך הראשית, בה הוסע רכב התובעת, היה מוגבל למדי, כך שבכל מקרה היה עליו לעצור את רכבו ולהתקדם אט אט עם רכבו עד פתיחת שדה הראיה, ורק לאחר שווידא כי הצומת פנוי ועתיד להישאר כזה בעת פנייתו שמאלה, רק אז לפנות שמאלה בצומת.

גם מוקדי הנזק ברכבים המעורבים בתאונה – רכב התובעת בכנף הימינית הקדמית ורכב הנתבעים בחזית – מצביעים על כך שרכב הנתבעים נכנס לצומת בזמן שרכב התובעת כבר היה בו. משכך, הנתבע 1 נכנס עם רכבו לצומת בלתי פנוי.

מכאן, שעיקר האחריות לקרות התאונה חל על הנתבע 1.

איני פוטר את נהגת רכב התובעת מכלל האחריות לקרות התאונה באשר גם עליה היה ליתן את דעתה לאפשרות כי רכב עלול להגיח מימינה. לכן, היה עליה להסיע את רכבה במהירות נסיעה מתאימה כך שיהיה סיפק בידיה כדי למנוע את התאונה.

5.6. באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען בתביעה העיקרית אומר כי מאחר שהנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת נתמך בחוות דעת שמאית ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק ומאחר שהצד שכנגד אף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שסכומי ראשי הנזק בגין נזק לרכב, שכ"ט שמאי וירידת ערך, בדין יסודם.

לא כל שכן, לגבי ראש הנזק בגין רכב חלופי. מאחר שלא צורפו האסמכתאות המתאימות בגין רכב חלופי ואף לא ברור מה הנזק שנגרם לתובעת בגין הרכב החלופי בהינתן שהיא בעלת צי רכבים. לכן, יש להפחית מסכום התביעה סך של 120 ₪, ולהעמידו על סך של 11,630 ₪.

6. לפיכך, הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 6,978 ₪, שהינו 60% מסכום התביעה שנקבע בסעיף 5.6 לעיל, בתוספת אגרת בית המשפט ששולמה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ז, 20 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.