רקע עובדתי וההליכים:

1. ביום 17.6.15 הגיש התובע 1 (להלן: התובע) כתב תביעה בו צוין כי מהות התביעה "הצהרתית, השבת בעלות במקרקעין".

בהתאם לאמור בתביעה (יוער כי אמנם התובענה נפתחה כהמרצת פתיחה אולם הוגש כתב תביעה כתביעה רגילה ועל כן אף אנו נתייחס לתובענה כתביעה) נחתם ביום 21.8.07 הסכם בין התובע לבין הנתבע 1 (להלן: סיטון האב) לפיו מכר התובע לסיטון האב שטח של 470 מ"ר, חלק מנכס בחלקה 101 (חלק) בגוש 6222 (להלן: הממכר) הכולל את כל זכויות החכירה בממכר (להלן: הסכם 2007).

במבוא להסכם צוין כי המוכר, דהיינו התובע, זכאי להירשם כבעל זכות חכירה על מגרש בשטח של 1,120 מ"ר עליו בנויה דירה כשהמגרש כולל את הממכר וכן חלק מחלקה 77 וחלק מחלקה 78 בגוש 6225 (להלן: המגרש), זאת במסגרת העברת זכויות שעדיין לא נסתיימה, כך לפי ההסכם, בין המעבירים, הוריו של התובע, הם התובעים הפורמאליים 3-2 (להלן: הורי התובע) לתובע.

בהתאם, התחייב סיטון האב לשלם לתובע 30,000 דולר כדלקמן: 5,000 דולר במעמד חתימת ההסכם, 15,000 דולר ביום 21.9.07 והיתרה בסך 10,000 דולר תופקד ביום 30.9.07 בחשבון נאמנות שיפתח על-ידי הנתבע 3 (להלן: עו"ד נחום) עד לקבלת האישורים והעברת החזקה.

יוער כי בסעיף 9 להסכם נקבעו פיצויים מוסכמים מראש בסך 10,000 דולר, כאשר ניתנו יפויי כוח בלתי חוזרים לעו"ד נחום לביצוע הנדרש בהתאם להסכם.

2. בתביעה עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי להשבת הבעלות ורישומה במינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) על שמו, בטענה כי רכישת המקרקעין על פי הסכם 2007 נערכה בניגוד לתקנת הציבור ותקנת השוק, וככל שהדבר לא יתאפשר - עתר התובע לקבוע כי על הנתבעים כולם ו/או לחוד ו/או על סיטון האב, כך בתביעה, להשיב לתובע את שווי המקרקעין כפי שוויים בעת מתן פסק הדין.

3. בפרק הרקע העובדתי, פרט התובע את השתלשלות העסקאות השונות בכל הקשור לנכס ו/או הממכר.

כך נטען כי הורי התובע היו בעלי זכויות החכירה בנכס וכי ביום 29.9.94 מכרו הורי התובע לנתבעים הפורמאליים 6-7 (להלן: ברנס) חלק מהנכס, אף זאת בסכום של 30,000 דולר, הגם שרק הנתבע 6 (להלן: אליהו) הוא שחתם על ההסכם (להלן: הסכם 94). בהסכם זה נקבע כי בנוסף לתמורה דלעיל הקונה, הוא אליהו יישא בכל ההוצאות הקשורות הן בפיצול המגרש והן הכרוכות בעסקה, כולל מס רכישה, מס השבחה ודמי הפיצול של המגרש (להלן: התחייבויות הקונה). אולם, העסקה לא דווחה עד שנת 2005 ועד בכלל, וכי אליהו לא רשם ולא ביצע את רישום הזכויות במינהל.

ביום 21.9.05 התחייב אליהו למכור את זכויותיו לנתבע 2 (להלן: סיטון הבן), בנו של סיטון האב, כאשר סיטון האב הינו מיופה כוחו (להלן: הסכם 2005 המוקדם). אולם, הואיל והזכויות היו רשומות עדיין על שם ההורים ביקשו סיטון מהתובע 2 (להלן: משה) לשתף פעולה להעברת הזכויות שמכר אליהו, כאשר במסגרת זו יחתמו הצדדים כולם על הסכם המבטא את המשך התחייבויותיו של אליהו מול סיטון הבן, וכי סיטון הבן באמצעות סיטון האב יקבל על עצמו את התחייבויות אליהו כלפי משה בהתאם להסכם 94, דהיינו התחייבויות הקונה.

בהתאם נחתם הסכם ביום 30.10.05 (להלן: הסכם 2005)אשר שלושה צדדים לו, משה, אליהו וסיטון הבן באמצעות מיופה כוחו סיטון האב, כאשר בהסכם זה צוין כי הצדדים הגיעו להסכמה לפיה יועברו התחייבויותיו של אליהו לסיטון הבן בהתאם להסכם 94, וכשמשה ואליהו מצהירים כי הסכם 94 לא יצא לפועל לאור מחלוקת ביניהם, וכך גם כי העסקה לא דווחה לגורם כלשהו, וכי משה וסיטון הבן מעוניינים לבצע את העברת הזכויות בהתאם לאשר הוסכם. משכך, הצהירו משה ואליהו על בטלות הסכם 94, וככל שיחול חיוב על העסקה שבוטלה, יישא בכך באופן בלעדי אליהו. בנוסף, מאחר ובכוונת הצדדים כי סיטון הבן ירכוש ממשה את הזכויות כמפורט בהסכם 94, הוסכם כי כל ההתחייבויות שנטל על עצמו אליהו יחולו על סיטון הבן באופן בלעדי, וכשעד לחתימת הסכם עתידי בין משה לבין סיטון הבן, יישא אליהו בכל החיובים שיחולו, ומשלב חתימת ההסכם העתידי יחולו החיובים על סיטון הבן.

הגם שכך וחרף ההסכמות לא נחתם כל הסכם בין משה לבין סיטון הבן.

4. בהתאם למפורט בתביעה, ביום 26.7.07 נחתם הסכם בין הורי התובע כמוכרים לבין סיטון האב (להלן: ההסכם המוקדם ב-2007), כאשר נוסחו של הסכם זה, זהה להסכם 2007 שנחתם כאמור, לאחריו, ביום 21.8.07. עם זאת, בתביעה נטען כי ההסכם המוקדם ב-2007 נחתם ברמייה והטעיה בין סיטון האב לבין הורי התובע, כאשר משה אינו יודע קרוא וכתוב, זאת אצל עו"ד נחום תוך הצגת מצג שוא כאילו לסיטון האב יש זכויות שרכש מברנס מכוח הסכם 2005, כאשר לסיטון האב לא היו כל זכויות או מעמד וכאשר הזכות הייתה של סיטון הבן, אם בכלל.

לטענת התובע, הוצג מצג שוא בעת שבהסכם המוקדם ב-2007 לא נכללו הסכמות שנכללו בהסכם 2005 למרות שהובהר על ידי עו"ד נחום להורי התובע, כי כל ההסכמות בעינן עומדות והם לא יחוייבו בהוצאה או תשלום כלשהו, וכך גם האמינו כי אכן יש לסיטון האב מעמד בהתקשרות.

עוד נטען בתביעה ובגדר "הפסקה מתודית קצרה" כי בשל הליך גירושין בן הורי התובע, בין השנים 2007-2005 הועברו הזכויות לתובע בהעברה ללא תמורה, וכי כחודש לאחר חתימת ההסכם המוקדם ב-2007 פנה סיטון האב למשה וביקש לדבר עם התובע היות והזכויות באותה עת כבר היו רשומות על שם התובע במינהל, וכי על כן מי שצריך לחתום על העברת הזכויות וההתחייבות שנחתמה על ידי אליהו עוד בשנת 1994 הינו התובע.

5. ואכן משה הסביר לבנו, הוא התובע, כי היות והוא הרשום כבעל הזכויות שמשה מכר לאליהו עוד בשנת 1994, ולאחר שהציג את כל השתלשלות העניינים כולל המסמכים וההתחייבויות, ביקשו לחתום אל מול סיטון האב על ההסכם וכהסברו של עו"ד נחום כי ההסכם אינו מחייב אותו או מזכה אותו והינו פורמלי בלבד לשם רישום הזכויות על שם סיטון האב, וכי בחתימתו לא יכנס לנעלי אביו, הוא משה.

ואכן ביום 21.8.07 חתם התובע על הסכם 2007, הגם שמעולם לא ישב עם מי מהנתבעים 3-1 למעט אשר הבהיר לו עו"ד נחום.

כך נטען כי התובע אף לא פקפק, האם סיטון האב זכאי לחתום על הסכם הרכישה על שמו. כך גם לא נדרשה ולא שולמה כל תמורה לידי התובע או לידי הורי התובע, הואיל והיה ברור כי ההסכם הינו דקלרטיבי להצגה בפני הרשויות, וכי כל ההסכמות לפי הסכם 2005 בתוקפן.

6. בהמשך כתב התביעה נטען כי לאחר שסיטון האב שילם את כל הנדרש ומבלי שסיטון הבן שילם תמורה כלשהי לידי מי מהתובעים, המשיך סיטון האב להציג מצג כוזב כאילו מכוח הסכם 2005 רשאי הוא לרכוש את המקרקעין וכי לאחר רישום הזכויות על שמו של סיטון האב מכר סיטון האב ביום 2.1.12 את הזכויות לנתבעים 5-4.

רק לאחר ביצוע האמור הגיש סיטון האב תביעה בת.א. 47225-11-12 כנגד התובעים כולם להשבת תשלומים ששילם בגין עסקת המקרקעין וכך גם טען כנגד עו"ד נחום (להלן: תביעת ההשבה).

בתביעה דנן נטען, כי עם תחילת בירור תביעת ההשבה נמחקו הורי התובע, והתביעה נותרה כנגד התובע בהתבסס על הסכם 2007.

7. לאור כל האמור טען התובע כי סיטון האב לא שילם מאומה עבור המקרקעין, לא לתובעים ולא לאליהו, וכי ביחס לעו"ד נחום הרי הוא טעה והטעה את התובעים, עת שלא יידע אותם כי לסיטון האב אין כל מעמד.

משכך מדובר בהסכם אשר נגוע בשורשיו באי חוקיות תוך רמיה, הטעיה והשפעה שקרית ובלתי הוגנת, כך בהצגת מצג שוא וכך גם אי תשלום התמורה "...כל זאת בניגוד ל"תקנת השוק" ול"תקנת הציבור"" ועל כן עתר לאשר פורט לעיל.

8. טרם שנידרש לבקשה דנן, נוסיף לעניין תביעת ההשבה, כי זו הוגשה על ידי סיטון האב בחודש נובמבר 2012 כנגד הורי התובע, התובע ועו"ד נחום וזאת כתביעה כספית אשר התבססה על הסכם 2007 כאשר סיטון האב עתר ל"אכיפת ההסכם" על דרך של השבת סכומים בגין תשלומי חובה שונים (אותן התחייבויות של הקונה) אותם שילם במקום התובע, וכך גם עתר לסעדים נוספים המבוססים על הסכם 2007.

עוד עתר סיטון האב לסעד של פיצויים מעו"ד נחום בעילה של רשלנות מקצועית.

9. הואיל ונטען אודות תביעת ההשבה והשלכותיה על התובענה דנן, ניתנה החלטה ביום 17.2.16 לפיה הורה בית המשפט על עיכוב הדיון בתובענה עד להכרעה בתביעת ההשבה, וכי הצדדים יעדכנו את בית המשפט עם מתן פסק הדין בתביעת ההשבה.

10. כאמור, הגם שהתובענה נפתחה כהמרצת פתיחה, היא הוגשה ככתב תביעה לכל דבר ועניין ולא בכדי ביקש בית המשפט התייחסות התובע לנושא ההליך והאם לא מדובר, למעשה, בתביעה כספית. אולם, התובע ביקש להתייחס לשאלות אלו לאחר שיינתן פסק הדין בתביעת ההשבה, וככל שיהיה צורך בכך.

תביעת ההשבה וטענות הצדדים:

11. ביום 21.8.16 (תשע שנים בדיוק לאחר עריכת הסכם 2007) ניתן פסק הדין בתביעת ההשבה (כב' השופטת אורנה לוי), ולפיו התקבלה תביעת סיטון האב הן כנגד התובע דנן (כאשר הורי התובע נמחקו כאמור עוד בקדם המשפט) וכך גם כנגד עו"ד נחום, תוך חיובם הן בהחזר תשלומי החובה שנקבע שסיטון האב שילם במקום התובע, והן בפיצויים מוסכמים, הגם שמצא לנכון להפחיתם.

12. בהתאם, הגישו סיטון הודעה ובקשה לדחיית התובענה על הסף תוך הפניה לפסק הדין וכך גם לתגובתם לתובענה ובקשתם לדחייה על הסף. בנוסף טענו כי במסגרת פסק הדין בתביעת ההשבה בית המשפט סקר את מלוא טענות התובעים ודחה אותן אחת לאחת, ולאחר שקיבל את טענות סיטון האב.

עוד צוין כי במסגרת פסק הדין נקבעו קביעות הנוגעות להליך דנן וכי על כן אין מקום להידרש בשנית לאותן קביעות ויש להורות על דחיית התובענה על הסף.

יוער, כי סיטון האב לא מצא לנכון לפרט ולהפנות באופן ספציפי לאשר נקבע, ועשה כן רק כתגובה לתגובת התובע.

13. התובע בתגובתו טען, בין השאר, ובתמצית כי תביעת סיטון האב עסקה בהשבת תשלומי מיסים וזאת בשונה מעילת תביעתו בתיק דנן, דהיינו השבה של המקרקעין בשל אי תשלום תמורה ובניגוד להלכות ול"תקנת השוק" ול"תקנת הציבור", וכי אין בין השאלה על מי חלים תשלומי המיסים לבין זכות ההשבה בשל העדר תמורה, ובמיוחד כשהתובעים והנתבעים דנן, שונים מהצדדים בתביעת ההשבה. עוד נטען כי בית המשפט בתביעת ההשבה לא נדרש לשרשרת האירועים והנסיבות שקדמו לעריכת הסכם 2007 וכך לא נדרש לשאלה אם שולמה בכלל תמורה. לא בכדי ניסה סיטון האב, באמצעות בא כוחו, להעלים מבית המשפט את תפקידו של סיטון הבן וכי רק בשל טעות של ב"כ התובעים הקודם אשר ייצג הן את התובעים והן את עו"ד נחום, לא הוגשה הודעה לצד שלישי ולא צורף אליהו כנתבע או כצד ג'.

לא למותר לציין כי התובע טוען בתגובתו כי סיטון טוענים טענות הפוכות תוך שמחזיקים הם במקל משני קצותיו.

עוד נטען, כי דווקא סיטון האב הוא זה שטען כי אין להידרש לשאלת התמורה לאור מהות תביעתו, ולכן החליט בית המשפט שם שלא להידרש לשרשרת האירועים ולשאלה אם אכן ניתנה תמורה, וכך גם נקבע כי מדובר בשינוי חזית. משכך קמה הזכות לתובעים להידרש לתביעתם.

14. סיטון בתשובתם מפנים לאשר נקבע בפסק הדין בתביעת ההשבה, ובתמצית טוענים כי טענת התמורה נידונה בפסק הדין וכי קיימת אף הודאת בעל דין. כך גם נדרש בית המשפט לאותה ה"שרשרת" של הסכמים קודמים ולא הסתפק בדיון בהסכם 2007 בלבד, תוך שבית המשפט התייחס לכל מסמך ומסמך ולכל האירועים הקשורים למערכת היחסים שבין הצדדים המעורבים.

דברים אלו יפים גם לטענת הרמיה ו/או ההטעיה, טענות אשר אף הן נדחו, ומשכך טוענים סיטון כי יש לדחות את התביעה על הסף בגין מעשה בי דין, השתק עילה והשתק פלוגתא, וכשמתקיימים התנאים הנדרשים לראות באשר נקבע בפסק הדין כמעשה בית דין.

יוער כי סיטון אף עותרים לדחיית התביעה אשר עניינה סעד כספי מחמת התיישנות, וכך גם טוענים לעניין סמכות עניינית, זאת בהקשר של הגשת המרצת פתיחה כסעד הצהרתי, ועוד טוענים להעדר יריבות. אולם, אין מקומן של עתירות אלו במסגרת תשובה לתגובה.

אכן, ראוי היה כי סיטון היו מגישים בקשה לדחייה על הסף הכוללת את מלוא טענותיהם, הן אלו שנסמכות על פסק הדין בתביעת ההשבה והן טענות מעבר לכך, וכפי שלפחות חלקן נטען עוד במסגרת כתב ההגנה.

15. גם עו"ד נחום הגיש בזמנו בקשה לסילוק התביעה על הסף מהטעמים שהוזכרו לעיל ביחס לעתירת סיטון, דהיינו טענות של התיישנות, מניעות, חוסר סמכות עניינית וכך גם אופן הגשת ההליך תוך ציון ההליך הנדון במסגרת תביעת ההשבה.

לאחר מתן פסק הדין בתביעת ההשבה ביקש עו"ד נחום להצטרף לעתירת סיטון לדחיה על הסף מחמת מעשה בית דין.

דיון והכרעה:

16. נפתח ונפנה לאשר ציין בית המשפט במסגרת פסק הדין בתביעת ההשבה ובהתייחסו לתובענה דנן. בית המשפט ציין כי הובא לידיעתו אודות הליך דנן "...ודומה שניהול הליכים אלו יתייתר עם מתן פסק הדין בהליך זה" (פסקה 1 לפסק הדין).

כמובן שיש מקום לבחון את טענות הצדדים כפי שפורטו לעיל ואין די בקביעת בית המשפט בפסק הדין.

17. עוד יש לציין כי במסגרת פסקה 3 לפסק הדין בית המשפט קובע כי עם העברת התובענה מבית משפט השלום "...התברר כי לא קיימת כל מחלוקת בנושא תוקף ההסכם ובכל הנוגע לזכותו הקניינית של התובע (סיטון האב) על פי ההסכם". כך הפנה בית המשפט לכתב ההגנה שהוגש מטעם כל הנתבעים שם כולל התובע דנן, בו צוין "אין כל ספק ו/או מחלוקת לפיה התובע (אשר לימים מכר את זכויותיו) רכש כדין את המגרש וזכאי להירשם כחוכר על המגרש (סעיף 59)".

יתר על כן, גם במסגרת ישיבת קדם המשפט מיום 2.7.14 ציין ב"כ הנתבעים כי "מבחינתנו ההסכם שריר וקיים". ובהמשך "לתובע קיימת זכות להירשם כבעלים וזאת בהתאם להסכם מיום 21.8.07" לכן ולא בכדי הוסכם על מחיקת הסעד ההצהרתי לגבי זכות הבעלות ונמחקו גם הורי התובע, כאשר המחלוקת שנותרה עניינה ההשבה של כספי החובה ששילם סיטון האב ואשר נטען כי על פי הסכם 2007 חלים על התובע, וכך גם סעד הצהרתי בדבר חיוב התובע בתשלום דמי פיצול למינהל וכן חיוב התובע בפיצויים מוסכמים ונזק לא ממוני.

דומה כי די בקביעות אלו על מנת להיעתר לבקשה לסילוק התובענה על הסף.

יתר על כן, במסגרת תביעת ההשבה לא הכחיש התובע כי אכן לפי הסכם 2007 מוטלת עליו החובה לשלם את תשלומי החובה אלא טען כי קיימות הסכמות אחרות המנוגדות והגוברות על הוראות הסכם 2007 כאשר לצורך כך דן בית המשפט בהרחבה בשרשרת ההסכמים וההתחייבויות וכך גם אשר עולה מהעדויות השונות אודות אופן כריתת ההסכמים השונים ומעמדם.

עוד יש להפנות לפרק טענות הצדדים במסגרת פסק הדין, כאשר התובע טען כי הסכם 2007 "...נערך 'ברמיה והטעיה', תוך הצגת 'מצג שוא' כאילו יש לתובע (סיטון האב) זכויות שרכש מברנס, בעוד שבעל הזכות מול ברנס היה בנו. לתובע לא הייתה כל זכות להתקשר עם הנתבעים 2-1 ועם הנתבע 3..." (פסקה 24 לפסק הדין). דומה כי אין להכביר מילים אודות הזהות בטיעונים הזהים בשתי התובענות, וכך גם ההכרעה אשר ניתנה לגופם של דברים במסגרת תביעת ההשבה.

18. בפסקה 27 לפסק הדין חזר וציין בית המשפט כי "...תוקפו של ההסכם וזכויות התובע מכוחו לא הוכחשו על ידי הנתבעים, כאמור, אלא להפך. הודאה בתוקף ההסכם ניתנה באופן מפורש הן בכתב ההגנה והן במהלך ישיבות קדם המשפט בתיק...".

עוד הדגיש בית המשפט שם כי בכתב ההגנה לא נטען אודות פגם בכריתת ההסכם – טענות הקשורות לטענת הרמיה ומצג שוא, וכשבית המשפט אף הוסיף אודות כתב ההגנה "...לא נטען גם כי התובע לא קיים את חיוביו על פי ההסכם, כמו תשלום תמורה..." (ההדגשה שלי). לא בכדי קבע בית המשפט כי לא ניתן לשנות את החזית בעת שקיימת התנגדות לשינויה.

הנה כי כן בית המשפט נדרש גם לכך שקיימת הודאה ואין טענה אודות אי קיום חיוב זה או אחר של סיטון האב, הוא התובע שם, על כל המשתמע מכך.

יתר על כן, גם בפסקה 28 לפסק הדין חזר ושנה בית המשפט כי אין כל טענה בדבר בטלותו של הסכם 2007.

בהמשך פסק הדין נדרש בית המשפט לניתוח מפורט של כל האירועים שקדמו לכריתתו של הסכם 2007 תוך קביעה "...כי לא קיימים הסכמים נוספים בעלי תוקף כלשהו בין הצדדים, מעבר להסכם נושא התובענה..." (פסקה 34 לפסק הדין), ותוך התייחסות ליחס בין המסמכים השונים, בינם לבין עצמם ובהתאם גם פרשנות הוראות הסכם 2007. בענין אחרון זה נדרש בית המשפט גם לשאלת התמורה שנקבעה מול תשלומי החובה, תוך הפניה לקביעת רשויות המס אודות התמורה "הנכונה" וכלשונו של בית המשפט בפסקה 44: "עוד אזכיר כי שני הצדדים פעלו בניגוד להוראות הדין ורשמו בהסכם סכום שלא אושר על ידי רשויות המס כסכום אמיתי, מתוך מטרה להפחית חבות במס...".

19. לבסוף מהראוי להפנות לאשר נקבע ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ויינשטיין (8.3.09) בהתייחס לקביעה של השתק פלוגתא כי מעת שניתנה אפשרות לנתבע לטעון טענותיו ומעת שלא נטענה טענה שניתן היה להעלותה, שוב לא ניתן יהיה להעלותה בהליך אחר, ואף אם מדובר בהליך הראשון בבקשת רשות להתגונן.

כך גם ראו את אשר נקבע ברע"א 8973/10 בנק אוצר החייל בע"מ נ' בן ברוך (23.7.12) ותוך הפניה לאשר נקבע בע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (8.9.05) לעניין המניעות, כדלקמן:

"אין לקבל טענה זו של המערער. מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה...".

"העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת "מעשה בית דין". על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק. בנוסף לצורך באיזון בין האינטרסים של המתדיינים, עומד בבסיס סדרי הדין שיקול ציבורי שתכליתו "הבטחת ניהול המשפט באופן יעיל; מניעת סחבת ובזבוז זמן שיפוטי ומניעת התדיינות אקדמית וחסרת תועלת"".

20. הנה כי כן, תביעת ההשבה, הגם שכונתה כך על ידי חלק מבעלי הדין, אינה מתייחסת להשבה לאור ביטול חוזה, אלא לאכיפת חוזה, הוא הסכם 2007, לאור הוראותיו; ועל כן עתר סיטון האב לאכיפתו, דהיינו כי מעת ששילם תשלום המוטל על התובע, על התובע להשיבו.

ברור כי תנאי לקבלת התביעה כנגד התובע, קביעה כי ההסכם תקף לכל דבר ועניין. כך גם ציין בית המשפט במסגרת פסק הדין כי התובע לא טען לבטלות הסכם 2007, בין מחמת פגם בכריתה ובין מחמת הפרה, אלא הפוך מכך, התובע הודה בתקפותו של ההסכם.

משכך, הן מכוח עקרונות מעשה בית דין, מניעות ואף השתק שיפוטי (רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (16.7.13) דין התביעה שהגיש התובע כנגד סיטון להידחות ואף על הסף.

סיכומם של דברים:

21. רוכש זכויות במקרקעין בהתאם להסכם מכר שנכרת בשנת 2007 הגיש תביעה לחייב את המוכר לשלם תשלומים שהוטלו בהתאם להסכם על המוכר וכך גם עתר לחיוב המוכר בפיצויים מוסכמים שנקבעו בהסכם.

בנוסף תבע הקונה את עורך הדין אשר טיפל בעסקה.

המוכר הגדיר תביעתו כתביעה "לאכיפת ההסכם" הגם שכינה את המבוקש כעתירה להשבת סכומים.

22. התביעה הוגשה לאחר שהזכויות במקרקעין נרשמו על שם הקונה ולאחר שהקונה מכר את זכויותיו לצדדים שלישיים.

23. תוך כדי ניהול התביעה אשר כונתה כ"תביעת ההשבה" הגיש המוכר, הוא התובע דנן, תביעה כנגד הקונה וכך גם כנגד עורך הדין, בה עתר "להשבת הבעלות ורישומה אצל ממ"י על שם התובע...", וככל שהדבר לא ניתן, לקבוע כי הוא זכאי לשווי הזכויות כפי שיהיו בעת מתן פסק הדין.

עילת התביעה עניינה ביטול אותו הסכם אשר פורט לעיל בטענות של פגם בכריתתו, אי חוקיות וכן רמייה, הטעיה והשפעה שקרית ובלתי הוגנת – כפי שנוסחו הדברים בכתב התביעה, וכך גם טענה לאי תשלום התמורה עבור רכישת הזכויות.

24. נוכח הזהות הלכאורית בשאלות השנויות במחלוקת, עוכב הדיון בתובענה עד הכרעה בתביעת ההשבה.

ואכן, בפסק הדין שניתן בתביעת ההשבה נדחו טענותיו של המוכר, הוא התובע דנן, והתקבלה עמדת הקונה לרבות זכותו לפיצויים מוסכמים.

25. לא בכדי עתרו הנתבעים, דהיינו הרוכש ובנו, וכך גם עורך הדין לדחיית התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין.

26. כפי שפורט לעיל בהרחבה לא רק שבית המשפט במסגרת תביעת ההשבה קבע כי ההסכם שריר וקיים, אלא שמוצאים אנו גם הודאות מפורשות של התובע דנן שההסכם תקף וכי שולמה התמורה.

לא בכדי הפנה בית המשפט במסגרת פסק הדין בתביעת ההשבה לאמור בסעיף 59 לכתב ההגנה "אין כל ספק ו/או מחלוקת לפיה התובע (סיטון האב) (אשר לימים מכר את זכויותיו) רכש כדין את המגרש וזכאי להירשם כחוכר של המגרש" וכך גם הפנה בית המשפט לאשר הוצהר בישיבת קדם המשפט מפי ב"כ הנתבעים שם (כולל התובע דנן) "מבחינתנו ההסכם שריר וקיים" וכי "לתובע קיימת זכות להירשם כבעלים וזאת בהתאם להסכם מיום 21.8.07" הוא ההסכם מושא התובענה דנן.

הנה כי כן, נדרש בית המשפט במסגרת פסק הדין לאותן טענות ממש אשר נטענות במסגרת התובענה דנן ובין אותם צדדים, כאשר טענות התובע נדחו.

אמנם התובע ניסה לטעון כאילו בית המשפט שם לא נדרש לשאלת תשלום התמורה, וכך גם לניתוח "שרשרת" ההסכמים השונים ומשמעותם, אותם בסופו של יום עולה כי שלא כטענת התובע, בית המשפט נדרש גם נדרש לאותן טענות ממש.

27. העולה מהמקובץ כי במקרה דנן התקיימו התנאים של מעשה בית דין ובגדר השתק פלוגתא כאשר בית המשפט במסגרת פסק הדין בתביעת ההשבה, נצרך לאותן קביעות המשליכות גם על התובענה דנן.

דומה כי המקרה דנן הינו דוגמא להצדקה ולהיגיון שבקביעת הכללים של מעשה בית דין בכלל והשתק פלוגתא בפרט.

28. אכן, לא על נקלה ידחה בית המשפט תובענה על הסף, אולם דומה כי אכן גם לדעתנו יש לקבוע כפי שנקבע בפסק הדין בתביעת ההשבה, אודות ייתור הצורך בדיון בתובענה דנן.

לאור המסקנה דלעיל אין צורך להתייחס לשאר הטענות שנטענו במסגרת העתירות לסילוק התביעה על הסף.

29. לאור כל האמור אני דוחה את התביעה על הסף.

התובע 1 ישלם לנתבעים 2-1 שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, ולנתבע 3 10,000 ₪.

30. המזכירות תמציא העתק מההחלטה לב"כ הצדדים ותעדכן סיום הדיון בתביעה.

ניתנה היום, ג' שבט התשע"ז, 30 ינואר 2017.